פיסול בת ים — לימודים, חוגים, סדנאות וקורסים
חוג פיסול בבת ים — הסכין שאינה מתקהה: על ג'ואנג דזה, על חימר, ועל טיפוח החיים
פתיחה: שאלה על עייפות
אני רוצה להתחיל דווקא משאלה שאינה נשמעת כמו שאלה על פיסול: למה אנחנו מתעייפים? לא העייפות הטובה של יום עבודה מלא — אלא השחיקה. התחושה שהחיים דורשים מאיתנו מאבק מתמיד, שכל דבר מושג בכוח, שאנחנו מתנגשים שוב ושוב באותם קירות. מי שמגיע לחוג פיסול מגיע לרוב כדי "ללמוד לפסל". אבל לפני אלפיים ושלוש מאות שנה, בסין, כתב פילוסוף בשם ג'ואנג דזה סיפור קצר על טבח — שטוען טענה מסחררת: מה שלומדים מול חומר הוא בדיוק התשובה לשאלת השחיקה. שהעבודה בידיים אינה מקצוע ואינה תחביב — היא בית ספר לאופן שבו עוברים בעולם בלי להישחק.
הדף הזה הוא הזמנה לחוג הפיסול בבת ים — וגם היכרות עם הסיפור הזה ועם מה שהוא יודע. כי החוג שאני מלמד בנוי, במובן עמוק, על מה שהטבח ההוא ידע.
מי היה ג'ואנג דזה — ולמה הגיבורים שלו הם בעלי מלאכה
ג'ואנג דזה (המאה הרביעית לפנה"ס) הוא, לצד לאו דזה, אחד משני האבות הגדולים של המחשבה הדאואיסטית. אבל בעוד "ספר הדאו" כתוב כשירה חידתית, הספר הנושא את שמו של ג'ואנג דזה כתוב אחרת מכל ספר פילוסופיה שאני מכיר: סיפורים, בדיחות, פרדוקסים, דמויות שוליים. ושימו לב לפרט שהוא בעצם הצהרת כוונות: הגיבורים של ג'ואנג דזה כמעט אף פעם אינם חכמים, שרים או נזירים. הם בעלי מלאכה — טבח, נגר גלגלים, צייד ציקדות, גלף פעמונים. החוכמה הגבוהה ביותר, אצל ג'ואנג דזה, אינה שוכנת בארמון ולא בספרייה. היא שוכנת בידיים.
זו, דרך אגב, בדיוק העמדה שממנה אני מלמד: הידע העמוק ביותר על החיים אינו יורד מהתיאוריה אל המעשה — הוא עולה מהמעשה. מהמגע, מהמשקל, מההתנגדות של החומר. וזה גם מה שאני קורא לו "להיות לפני להבין": בחוג לא נתחיל מהרצאות על פיסול. נתחיל מחימר ביד. ההבנה תגיע — אבל מתוך הידיים, לא לפניהן.
המשל: הטבח של המלך
וזה הסיפור. הטבח דינג מפרק שור עבור המלך הוּי. וג'ואנג דזה מתאר את הפירוק לא כעבודת קצבים אלא כמחול: היד נוגעת, הכתף נשענת, הברך לוחצת — והבשר נפרד מהעצם בצלילים קצובים, כאילו הטבח רוקד ומנגן. המלך, המום, קורא: כמה נפלאה המיומנות שלך!
והטבח מניח את הסכין ומתקן אותו: מה שאני אוהב אינו המיומנות — אלא הדרך, שהיא מעבר למיומנות. כשהתחלתי, ראיתי מולי שור שלם. אחרי שלוש שנים כבר לא ראיתי שור שלם. וכיום איני פוגש אותו בעיניים כלל — החושים יודעים היכן לעצור, ומשהו אחר מוביל. אני הולך אחרי המבנה שכבר קיים בשור: מחליק לתוך הרווחים, מוביל את הסכין דרך החללים שבין המפרקים. איני נוגע לעולם בגיד ולא בעצם.
ואז הנתון שהפך את המשל לנצחי: טבח טוב מחליף סכין פעם בשנה — כי הוא חותך. טבח בינוני מחליף סכין פעם בחודש — כי הוא מבקע, כופה בכוח. ואילו הסכין שלי בת תשע־עשרה שנה, פירקה אלפי שוורים — ולהבה חד כאילו יצא זה עתה מאבן ההשחזה. כי במפרקים יש רווחים, ולסכין דקה אין כמעט עובי — ומי שמכניס את מה שאין לו עובי אל תוך הרווח, יש לו מקום לנוע בשפע.
והמלך מסכם במשפט שהוא הפואנטה של הסיפור כולו: מדברי הטבח שלי למדתי כיצד לטפח את החיים.
לא "איך לפרק שור". איך לחיות.
לבקע או לעקוב: החומר כשותף
המשל מבחין, בעצם, בין שלושה יחסים אל חומר. יש מי שמבקע — כופה את רצונו בכוח, נגד המבנה, ומשלם בסכין שמתקהה תוך חודש. יש מי שחותך — עובד נכון, אבל עדיין "עושה משהו לחומר". ויש הטבח: הוא עוקב. הסכין שלו אינה מייצרת דרך בתוך השור — היא מוצאת את הדרך שכבר שם, נעה ברווחים שקיימים במבנה עצמו.
זה, במילים של פילוסוף סיני קדום, בדיוק העיקרון שבמרכז העבודה שלי: החומר כשותף לדיאלוג. אינני חושב על חימר, אבן או עץ כעל חומרים פסיביים שמחכים שנכפה עליהם צורה. חומר טוב מתנגד — יש לו מבנה, סיבים, כיווני חוזק וחולשה, נקודות שבהן הוא נענה ונקודות שבהן הוא נשבר. וההתנגדות הזאת אינה מכשול בין הפסל לפסל: היא המורָה. מי שמבקע — מפעיל יותר כוח כשהחימר מסרב — מקבל סדקים, קריסות ועייפות. מי שלומד לעקוב — להטות את התנועה לפי מה שהחומר כבר יודע — מגלה שהצורה אינה נכפית על החומר. היא נמצאת איתו.
וכאן חשוב לי לעצור רגע ולומר משהו במפורש, כי המשל הזה מזמין אי־הבנה נעימה מדי: אין כאן שום מיסטיקה. לחימר אין נשמה והסכין אינה קסומה. "לעקוב אחרי המבנה" הוא עניין קונקרטי לגמרי — עובי דופן, כיוון לחץ, רטיבות, משקל. הטבח אינו מתאחד עם היקום; הוא פשוט מכיר את השור טוב יותר ממה שהמלך מסוגל לדמיין. ההקשבה לחומר אינה חוויה רוחנית — היא תשומת לב. הרוחניות היחידה שיש כאן, אם בכלל, היא זו שהמלך זיהה: שמי שלמד להקשיב כך לחומר, למד משהו על הקשבה בכלל.
שלוש שנים של שור שלם: בשבח שלב המאבק
ושימו לב לפרט שרוב המצטטים את המשל מדלגים עליו: הטבח אומר שבתחילת דרכו ראה מולו "שור שלם" — גוש אחד, אטום, בלתי חדיר — ורק אחרי שלוש שנים התחיל לראות מבנים ורווחים. כלומר: גם הטבח המושלם ביקע פעם. גם הוא נאבק, כפה, קהה. הזרימה שהמלך רואה אינה נקודת פתיחה ואינה מתנה — היא תוצר של שנים שבהן החומר סירב והיד למדה.
זה חשוב לי מאוד, כי זו נקודת המפגש בין המשל לבין עיקרון שאני עומד עליו: לא לפתור את המתח — לחיות אותו. מי שמגיע לחוג ומצפה "לזרום" מהשיעור הראשון יתאכזב — ובצדק. השלב שבו החימר הוא "שור שלם" — שבו אתם רואים גוש ולא רואים דרך, שבו הצורה קורסת שוב, שבו עולה תסכול — אינו שלב שצריך למהר לצאת ממנו. הוא השלב שבו העין לומדת. התסכול הזה אינו תקלה בתהליך; הוא התהליך. וגם החרדה מול גוש חימר שאינו אומר כלום, וגם חוסר האונים מול קריסה שלישית — הם אינם ראיה שאתם "לא בנויים לזה". הם שלוש השנים של הטבח, דחוסות לתוך שיעורי הערב שלכם. בחוג בבת ים לא נדלג עליהן. נלמד לשהות בהן — כי מהן, ורק מהן, צומחת בסוף היד שרואה.
הרגע המסובך: פסגת המומחיות היא האטה
ויש בסיפור פסקה אחת שהיא, בעיניי, היפה מכולן — והיא מצילה אותו מלהיות פנטזיה. הטבח, אחרי תשע־עשרה שנה ואלפי שוורים, מודה: בכל פעם שאני מגיע למקום מסובך — קשר סבוך שאני רואה שקשה לעבור בו — אני נזהר. אני מאט. המבט מתמקד, התנועה נעשית איטית, הסכין זזה בעדינות שבעדינות — עד שפתאום, בבת אחת, הכול נפרד ונופל כרגב אדמה.
תחשבו על מה שנאמר כאן: גם המומחה המוחלט מגיע למקומות שבהם הוא לא יודע. וההבדל בינו לבין המתחיל אינו שהקושי נעלם — אלא שהיחס אליו התהפך. המתחיל, מול סבך, מגביר כוח. המומחה, מול סבך, מאט. ההאטה אינה כישלון של המומחיות — היא פסגתה. הטבח הבינוני לא מאט אף פעם, כי הוא בכלל לא מבחין בין רווח לקשר.
זה העיקרון שאני קורא לו אי־ידיעה — והמשל נותן לו הוראת עבודה מדויקת: הרגע שבו אתם לא יודעים איך להמשיך אינו רגע לצאת ממנו מהר. הוא רגע להיכנס אליו לאט. בחוג נתרגל בדיוק את זה: לזהות את הקשר הסבוך — הנקודה שבה הצורה "לא מתיישבת" ולא ברור למה — ובמקום להגביר כוח או לברוח, להאט. להתקרב. לתת למבט להתמקד ולידיים להתעדן. ולגלות את מה שהטבח מבטיח: שההתרה, כשהיא מגיעה, מגיעה בבת אחת — לא כניצחון של כוח אלא כפרי של קשב.
ואז — הפרט הקטן והמדויק ביותר בכל הסיפור — הטבח לא ממשיך מיד לחתך הבא. הוא עומד. מביט סביב. שוהה רגע במלאות. ורק אחר כך מנגב את הסכין ומניח אותה. יש כאן תורת קצב שלמה בשלוש שורות: מאמץ, התרה, והשהיה שנותנת להתרה להתקיים. גם את זה נתרגל בחוג — כי הפסיכולוגיה של הקצב היא חלק מהפיסול לא פחות מהאצבעות: הרגע שאחרי, הצעד לאחור, ההבטה בעבודה, הנחת הכלי. מי שרץ מהתרה להתרה לא פיסל שני פסלים — הוא פספס את שניהם.
הסכין היא אתם: על שחיקה ועל טיפוח החיים
ועכשיו אפשר לחזור לשאלת הפתיחה. למה הסיפור הזה יושב אצל ג'ואנג דזה בפרק ששמו "עיקר טיפוח החיים"? כי הסכין היא לא סכין. הסכין היא האדם.
מי שחי ב"ביקוע" — שכופה, מתנגש, נאבק בכל גיד במקום לחפש את הרווח — מתקהה: נשחק, מתרוקן, נשבר. מי שלמד לעקוב אחר המבנה — לזהות היכן המציאות נענית והיכן היא סבך שדורש האטה — נשאר חד גם אחרי תשע־עשרה שנה. השאלה של ג'ואנג דזה אינה קולינרית: היא איך לעבור בעולם מלא עצמות וגידים — עבודה, יחסים, גוף, זמן — בלי לאבד את הלהב.
אני פסיכולוג, ובחדר הטיפול אני פוגש כל יום סכינים קהות: אנשים שהתרגלו לבקע — להשיג הכול בכוח, נגד עצמם ונגד המציאות — ומשלמים בשחיקה שהם כבר לא זוכרים חיים בלעדיה. ואחת הסיבות שאני מלמד פיסול היא שהחומר מלמד את מה שמילים מתקשות ללמד: מול חימר, ההבדל בין ביקוע לעקיבה מורגש בכף היד תוך דקות. הלחץ שמייצר סדק. ההרפיה שפתאום מאפשרת. היד הרפויה שמשיגה את מה שהאגרוף הקפוץ הרס. הסטודיו הוא מקום שבו אפשר להתאמן — פיזית, במפגש בטוח וקטן — על היחס שהחיים דורשים בגדול. וזה מה שאני קורא לו שינוי הארכיטקטורה של המפגש: שינוי אמיתי לא מגיע ממשפט נכון ששמעתם — הוא מגיע כשמשתנים תנאי המפגש עצמם. קצב אחר, חומר ביד, קבוצה קטנה בלי דירוגים והשוואות — ובתוך התנאים האלה, משהו שהוסבר לכם אלף פעם ולא זז, פתאום זז.
המלך הוי לא למד מהטבח לפרק שוורים. הוא למד לטפח את החיים. וזו בדיוק ההצעה של החוג הזה.
מה שהחוג אינו מבטיח — ומה שהוא כן
הוא אינו מבטיח זרימה מהשיעור הראשון; להפך — הוא מבטיח שלוש שנים של שור שלם, בקצב שלכם, בלי שאיש ימדוד אתכם. הוא אינו מבטיח שהקושי ייעלם; הוא מבטיח שתלמדו לזהות אותו, להאט מולו, ולגלות שההתרה מגיעה דווקא משם. והוא אינו מבטיח שתצאו "אמנים" במובן שהעולם מודד — הוא מציע משהו שהמלך הוי היה מזהה: שתצאו עם סכין חדה יותר משנכנסתם. עם יד שלמדה מתי ללחוץ ומתי להרפות, עין שלמדה לראות רווחים במקום קירות, וקצב שיודע גם לעצור, להביט סביב, ולשהות רגע במלאות — לפני שמנגבים את הסכין ומניחים אותה.
מוזמנים לשיעור ניסיון בסטודיו בבת ים. השור מחכה — והוא פחות שלם ממה שהוא נראה.
אנחנו מציעים דרך אחרת ללימוד פיסול לתושבי בת ים. חוגי הפיסול מתקיימים בסטודיו בתל אביב ובחולון, במרחק נסיעה קצר מבת ים.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
טכניקות ונושאים עיקריים
הסדנה מציעה מגוון שאין כמוהו של טכניקות, חומרים ודרכים לפסל: מפיסול בחימר וקרמיקה, דרך פיסול בבטון, קורס יציקות אפוקסי, ועד פיסול ברשת ובחוט ברזל. פיסול סביבתי בקנה מידה גדול ופיסול זעיר לתכשיטים, וכמובן היכולת לשלב חומרים שונים באותו פסל.
רולו מאי — על התהליך היצירתי
רולו מאי, אחד הכותבים החשובים על יצירתיות ועל התהליך היצירתי, הציע תפיסה ייחודית של היצירתיות כפעולה של מרד יצרני:
"יצירתיות דורשת גבולות, כיוון שהפעולה היצירתית היא מרד ומאבק כנגד הכבלים והמגבלות של האדם."
— רולו מאי
"מה אם דמיון ואמנות הם לא קישוט של הקיום האנושי — אלא גרעין מהותו המתחדש?"
— רולו מאי
"חופש הוא היכולת של אדם לקחת לידיו את התפתחותו — זו היכולת שלנו לפסל את עצמנו."
— רולו מאי
קליטות והקשבה — על מצב היצירה
"מצב ההקשבה המכיל של האמן לא צריך להיות מבולבל עם פסיביות. קליטות (Receptivity) היא היכולת של האמן או האמנית להישאר חי ופתוח ולהקשיב למה שייאמר."
— רולו מאי
מצב היצירה הוא לא הפעלת כוח, לא ניסיון לבטא רעיון מראש מוגדר. הוא התמסרות להקשבה — לחומר, לפסל המתפתח, ל"מה שמבקש להיווצר". זאת אינה פסיביות. זאת ערנות יוצאת דופן.
"יצירתיות מתרחשת בתוך מפגש"
"יצירתיות מתרחשת בתוך מפגש, ולהיות מובן במפגש הזה — זה המרכז."
— רולו מאי
חוג הפיסול הוא מפגש. בין המורה לתלמיד, בין התלמיד לחומר, בין התלמידים לעצמם. הדיאלוג הזה הוא לב הלימוד — לא תכנית קבועה מראש, אלא תהליך מתפתח.
עקרונות שיטת הלימוד
התמקדות בתהליך: שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.
גיוון: שימוש בכמה שפות פיסוליות ואמנותיות. אני מתעקש ללמד ציור ופיסול וגם לגעת בצילום. פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורה עובדת בשפה.
פרדוקסים ומתח: סתירות ומתח — החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.
אי ידיעה: עבודה בפיסול חייבת לכלול את "אי הידיעה". לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור — זה להרוג את המרחב היצירתי.
הרס: הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים. יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה.
התמסרות: התמסרות — היכולת להיכנע לתהליך, לפסל, לחומר. לא לשלוט בו.
גמגום: הנכונות לגמגם, למעוד, ללמוד, לעשות שגיאות. איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
2
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
רולו מאי — אחד הכותבים החשובים על יצירתיות והתהליך היצירתי, וסתם אדם חכם:
"יצירתיות דורשת גבולות, כיוון שהפעולה היצירתית היא מרד ומאבק כנגד הכבלים והמגבלות של האדם."
"מה אם דמיון ואמנות הם לא קישוט של הקיום האנושי? אלא גרעין מהותו המתחדש?"
"חופש — הוא היכולת של אדם לקחת לידיו את התפתחותו. זו היכולת שלנו לפסל את עצמנו."
"זוהי יכולת אירונית של האדם — למהר — כשהוא מאבד את דרכו."
יום פתוח של הסדנה בניר צבי — יציקת ברונזה — איילת
"מצב ההקשבה המכיל של האמן לא צריך להיות מבולבל עם פסיביות. קליטות (Receptivity) היא היכולת של האמן או האמנית להישאר חי ופתוח ולהקשיב למה שיאמר."
סדנת קרמיקה
Tamsin Van Essen
אניש קאפור
"אנו עוברים את הגשרים כשאנו מגיעים אליהם, ואז שורפים אותם מאחורינו, כשאין לנו דבר כדי להראות על התקדמות מלבד זיכרון של ריח עשן, והנחה שפעם עינינו דמעו." — תום סטופרד
ציור שמן, אוטו דיקס — 1926
הצייר לוסיאן פרויד מדגים תנוחת פסל — הנרי מור
"היא הלכה לאיבוד בכמיהה שלה להיות מובנת" — גבריאל גרסיה מרקס
Lee Ufan
"אינטלקטואל אומר דברים פשוטים בדרך מורכבת, אמן אומר דברים מורכבים בדרך פשוטה" — צ'ארלס בוקובסקי
Katrina Kepule, סדרת צילומים, "שב בשקט"
Emily Gardiner — פיסול קרמי
Louise Bourgeois — פיסול בבד
"זה לא רק שמשמעות לא יכולה תמיד להיות מוסברת. יש רגעים שברגע שהם מוסברים, משמעותם אובדת לעולם" — הרוקי מורקמי
Alison Wilding — פיסול ברזל, עץ, צבע, שעוות דבורים
"עבור אמן כל יום הוא התמוטטות עצבים" — ג'ון בנוויל, הסופר האהוב עלי
Özcan Uzkur — פיסול בבד וסיבים
"אם יש שאלה אחת שאין לי עליה תשובה מספקת — זו השאלה: מה לעזאזל אני עושה?" — סמואל בקט
קלוד לוויק, 1984 — הלילה. פיסול אייקוני
"היו פעמים ששכחתי לא רק מי הייתי, אלא שבכלל הייתי. שכחתי להיות" — סמואל בקט
Brandon Lattu — פיסול כמראה
"אני יודעת שאיני עצמי עם אחרים, אבל האם אני עצמי כשאני לבד? לא סביר" — סוזן זונטג
פיסול ברשת
"יש מוות בתוכנו, השאלה אם נוכל לחיות אותו" — דון דלילו
Harry Bertoia — פיסול
"אין שום חוש לאירוניה בחוויה האנושית. אנחנו צורת החיים הגבוהה ביותר על פני הארץ — ובכל זאת עצובים ללא תרופה, כיוון שאנחנו יודעים מה שאף חיה אחרת לא יודעת: שאנחנו חייבים למות" — דון דלילו
אירוניה וקיום — על אנושיות ופיסול
"אין שום חוש לאירוניה בחוויה האנושית. אנחנו צורת החיים הגבוהה ביותר על פני הארץ — ובכל זאת עצובים ללא תרופה, כיוון שאנחנו יודעים מה שאף חיה אחרת לא יודעת — שאנחנו חייבים למות."
— דון דלילו
הפיסול עוסק לעיתים קרובות בדיוק בנקודה הזו — בקיום החומרי המוגבל, באובדן, בזמן ובמה שנשאר. מהפסלים הקדומים ביותר — פסלי קבר במצרים — ועד לעבודות עכשוויות, הפיסול מספק לנו דרך להחזיק את היד שלנו על האובייקט, לדעת שהוא יישאר אחרי שאנחנו לא נהיה.
על משמעות ופירוש
"זה לא רק שמשמעות לא יכולה תמיד להיות מוסברת — יש רגעים שברגע שהם מוסברים, משמעותם אובדת לעולם."
— הרוקי מורקמי
הפיסול — בניגוד לרבים מאמנויות אחרות — אינו מבקש להסביר. הוא לא מנסה לתרגם את עצמו למילים. הוא קיים בחומר, בנפח, במגע. וזה מה שעושה אותו עוצמתי כל כך.
לקריאה נוספת
בנוסף לחוג הפיסול לתושבי בת ים אנו מציעים חוגי פיסול כלליים, קרמיקה ולימוד חימר, סדנת פיסול במגוון חומרים, ופיסול פיגורטיבי. ניתן לקרוא על 10 הפסלים החשובים בעולם היום ועל פיסול ותשוקה.
סטודיו פעיל בתל אביב, בחולון, ברחובות, בראשון לציון ובגבעתיים.
שליחת הודעהאודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה