חוסן מול שינוי בטראומה: האם החיים אחרי השבר חייבים להמשיך את החיים שלפניו?
על טראומה, כאב והאפשרות לשנות את היחסים בין העבר, העתיד והעולם
יואל היה במלחמה ונפגע. אנחנו רוצים שיחזור לחיות. מה אנחנו מבקשים? שיישן, שיפסיק לפחד, שיוכל לעבוד ולאהוב; שיחזור להיות מי שהיה; שישוב אל האנשים ואל העולם שהכירו אותו. אנחנו רוצים שיחלים. יואל זועם כשמדברים איתו על החלמה. הוא רוצה לחיות — אבל ״להחלים״ אינו השם שהוא נותן לחיים שהוא רוצה.
הוא רוצה לישון, לדוג, לגדל ילד, להיות קרוב לאישה שהוא אוהב. אבל הוא לא מוכן שנדבר על אלו כסימנים לכך שהשתקם. אלו פשוט הדברים עצמם. אם כל רצון שלו מתורגם מיד לצעד בהחלמה, אנחנו ממשיכים להעניק לפגיעה את הסמכות להסביר את חייו.
הוא רוצה שיפסיקו לפנות אליו כאל מי שעדיין אינו מי שהוא אמור להיות.
הוא רוצה שהעתיד יהיה מקום שבו יוכל לרצות משהו שלא נקבע כבר בידי מה שקרה לו.
בחברה הישראלית החוסן הוא אידיאל אישי וציבורי. אנחנו מבקשים מאנשים להחזיק מעמד ומקהילות להשתקם. אולם אדם, משפחה ומדינה כמעט תמיד משתמשים באותן מילים ואומרים דברים שונים. יכולתו של אדם להמשיך בחייו אינה זהה ליכולתה של החברה להמשיך להישען עליו באותו אופן.
יואל רוצה לעבור לתאילנד, לחיות על אי ולוותר על האזרחות הישראלית שלו. לבנות חיים שאינם נחווים עוד כתחליף לחיים שאיבד. הוא רוצה לדבר בשפה אחרת ולהשתייך לעולם שבו החזרה אינה מבחן להחלמתו.
האם מה שנשבר יכול להפסיק להיות חסר, גם בלי שיושב למקומו?
להאזנה למאמר
הפעלת הסרטון להאזנה למאמר 1. מה אנחנו מבקשים שיחזיק מעמד?
חוסן, התאוששות, שינוי וצמיחה מציעים דרכים שונות להבין את החיים אחרי שבר — וגם ציפיות שונות מהם. חוסן מדגיש את מה שמצליח להישמר למרות הפגיעה; התאוששות — את מה שנפגע ויכול לשוב. שינוי מפנה את המבט אל מה שנעשה אחר. צמיחה מוסיפה קביעה שהשינוי הוא לטובה.
החיים שקדמו לפגיעה מספקים נקודת ייחוס: האדם שהכרנו והעתיד שציפה לו. גם חיים שהשתנו יכולים להישפט לפי מה שהצליחו להשיב או לפצות עליו.
אפשר לשנות את החיים ולהוסיף לשפוט אותם לפי מה שנדרש לתקן. כיצד נעשית נקודת הייחוס הזאת לדרישה שהחיים שאחרי השבר ימשיכו את החיים שלפניו?
מתחת לקו: מסלולים, מדדים ומה שאינם מכריעים
בספרות ההתפתחותית ״חוסן״ הוא מושג רחב להסתגלות חיובית בתנאי מצוקה. בונאנו מייחד אותו למסלול של יציבות יחסית ומבחין בינו לבין התאוששות. הוא מערער על הציפייה למצוקה ממושכת ועל החשד שהיעדרה מעיד בהכרח על פתולוגיה; היציבות עצמה מוסיפה להיות אמת המידה.
סקירת Galatzer-Levy, Huang ו־Bonanno מ־2018 כללה 54 מחקרים ו־67 ניתוחים. ממוצע השיעור במסלול החוסן היה 65.7%. Infurna ו־Luthar הראו ששיעורי הסיווג רגישים להנחות המודל; בתגובה טענו בונאנו ועמיתיו שהמודלים החלופיים מבחינים פחות טוב בין המסלולים. השיעור אינו קבוע בין הקשרים, והמחלוקת אינה מכריעה אילו חיים ראוי לאדם לחיות.
Frazier ועמיתיה מצאו אצל 122 משתתפים שעברו אירוע טראומטי בין מדידות שצמיחה מדווחת בדרך כלל לא תאמה שינוי שנמדד בתחומים המקבילים. יש להבחין בין שינוי לאורך זמן לבין דיווח בדיעבד על שינוי; אין מכאן ששינוי בסיפור העצמי חסר ממשות.
מקורות: Luthar ואחרים; Bonanno, 2004; הסקירה מ־2018; Infurna & Luthar; תגובת בונאנו ועמיתיו; Frazier ואחרים.
2. כיצד ההמשכיות נעשית חובה
אנחנו מניחים שזה אותו אדם ואותם חיים לפני הפגיעה ואחריה. גופו, גם אם נפגע, ממשיך; קשריו אינם מתאפסים; מעשיו משאירים תוצאות. אבל מכאן נעשה לעיתים מעבר שקט לדרישה אחרת: עליו להיות שייך לעברו. לא רק להכיר במה שקרה, אלא להוסיף לחיות כמי שמה שקרה לו קובע מי הוא אמור להיות.
השאלה אינה רק אם אפשר לזכור בלי להיות מוגדרים באמצעות הזיכרון. היא גם אם מותר לשכוח. בישראל, שבה הזיכרון הוא לעיתים חובה, השכחה נתפסת כבגידה או כהליכה לאיבוד: דע מאין באת ולאן אתה הולך.
להמשכיות בישראל יש תפקיד חברתי ומוסרי, המוצג גם כחובה הישרדותית המשתרעת מעבר לאדם עצמו. הזיכרון הוא חוב וחובה, ובאמצעותו מוגדר הזוכר. הוא נדרש לשאת לא רק את מה שקרה לו, אלא גם עבר משפחתי ולאומי שקדם לו, ולהעבירו הלאה.
האם בגידה בעברנו היא בגידה בעצמנו? או מתי נאמנות לעצמנו מחייבת בגידה בעברנו?
ואם מי שנוכל להיות עדיין אינו קיים — האם עלינו להצדיק את הפרידה מן העבר בשם נאמנות לעצמי כלשהו?
מתחת לקו: זהות, הבטחה והזכות לשכוח
לוק קושר זהות אישית ליכולת התודעה להתייחס למעשים קודמים כשלה, ומכנה את ״האדם״ מושג משפטי הקשור לייחוס מעשים, גמול ועונש. ניטשה בוחן ב״לגנאלוגיה של המוסר״ את יצירת היכולת להבטיח — להוסיף לרצות בעתיד את מה שהתחייבתי אליו — דרך חוב, כאב וענישה. לצד זה הוא מייחס לשכחה פעילה כוח המאפשר חיים. זהו בירור פילוסופי של הזהות והחיוב, ולא הסבר אמפירי מוסכם למקור הזיכרון.
סטרוסון מבחין בין חוויית העצמי כסיפור לבין הדרישה הערכית שכך ראוי לחיות. כך ניתן לערער על חובת הנרטיב בלי להכחיש קשרים גופניים וחברתיים בין זמנים.
מקורות: לוק, ספר ב׳, פרק כ״ז; ניטשה, המסה השנייה; סטרוסון בעברית.
מתחת לקו: עקבות, צבירה והאדם הטרגי
לקמטים אנחנו מייחסים סיפור: הם מעידים שחיינו. הסרתם עלולה להיחשד כהתכחשות לעצמנו. אבל מדוע הפנים צריכות להיות ארכיון? השאלה אינה אם ניתוח פלסטי עדיף, אלא מדוע שימור הסימן מקבל מראש ערך של אותנטיות. גם שבר מוזמן להצטרף לארכיון — כצלקת, כלקח או כמקור ליצירה.
שופנהאואר וניטשה מציעים יחסים שונים עם הסבל. אצל שופנהאואר הרצייה עצמה נובעת מחסר וחוזרת ומייצרת סבל; החוויה האסתטית מאפשרת הפוגה מן היחס לעולם דרך צרכינו. אצל ניטשה ב״הולדת הטרגדיה״, היצירה מאפשרת מפגש עם אימת הקיום בלי לשלול בהכרח את החיים; הטרגי כולל גם שמחה ביצירה ובהרס. הוויתור על הרצייה ואישור הקיום אינם אותה תשובה.
השאלה שלנו כלפי שתי האפשרויות היא אם הסבל נעשה תנאי לעומק, ואם נתינת צורה לו נעשית מבחן לערך החיים. אדם, משפחה או אומה יכולים ליצור זהות טרגית בלי שהסבל הומצא: מרכזיותו היא גם מעשה של פרשנות. ניסוי התרופה בהמשך בוחן אם נוכל לפגוש חיים שאינם זקוקים עוד לצורה הזאת.
מקורות: שופנהאואר, ״העולם כרצון וכדימוי״, סעיפים 38, 51, 57; ניטשה, ״הולדת הטרגדיה״, סעיפים 5, 7, 24; ״המדע העליז״, סעיפים 276–277. השאלה על הזהות הטרגית היא הקריאה שלי.
3. חיים כלוויין של מה שאבד
אולי כולנו אנשים שבורים החיים כלוויינים של משהו שאבד. שוב ושוב אנו סובבים אותו בניסיון לתקן. ההיעדר מספר אותנו: קשר שנגמר, הורים, בית, גוף שהיה, או עתיד שכבר לא יתממש.
לא מדובר בכמות הזמן, המילים או המעשים המוקדשים לזיכרון. אפשר כמעט לא לדבר על מה שאין או אבד, ועדיין כל מה שאנו לא מדברים — ידבר עליו. החלטה תימדד ביחס אליו. ההצלחה תוכיח למישהו שטעה; הכישלון יראה כמה נפגעתי; קשר חדש יצטרך להשיב דבר שהקשר הקודם לא נתן.
עתיד שאבד יכול להפוך לחור שחור בעל כוח לא פחות מעבר שהתרחש. אדם משווה את ילדיו לילדים שלא נולדו, את גופו לגוף שהיה אמור להיות לו, ואת חייו לחיים שהיה חי אילו. הוא אינו מנסה רק לזכור. הוא ממשיך לנהל משא ומתן עם אפשרות שכבר אינה זמינה.
אני כמטפל נכנס ליחסים האלה מתוך אותה תרבות. המטפל אינו מבקר תרבותי העומד מחוץ לתפיסותיה על האדם ועל הזמן. גם עבורו החיים מצטברים: ניסיון נעשה הבנה, קשרים נעשים זהות, והעבר משתתף ביצירת העתיד. מה שנקטע מבקש חיבור; מה שלא הובן מבקש עיבוד; ומה שנשכח מבקש להיזכר.
בתוך תפיסת הזמן הזאת, גם החדש מקבל את משמעותו מתוך הקודם. קשר חדש נקרא כתיקון של קשר מוקדם, מרחק כהגנה מפני קרבה, והקושי לרצות כעקבה של רצון שנאסר. הטיפול אינו רק מגלה את כוח המשיכה של העבר. הוא מעניק לו מעמד של הסבר.
הסיבתיות נותנת לתנועה הזאת את ההיגיון שלה: דבר שקרה אז מסביר את מה שקורה עכשיו. האחריות מוסיפה לה תביעה: מישהו עשה, מישהו נפגע, ומישהו חייב להכיר, לתקן או לשלם. ההווה נעשה המקום שבו גובים את חובות העבר, והעתיד — המקום שבו הם אמורים להיפרע.
כך נוצרת גם דרך להשתחרר: להבין מאין באתי, לזהות את מה שלא קיבל מקום ולעבד את מה שמוסיף לפעול. גם השחרור מן העבר אמור להתרחש באמצעותו. גם כשהמטרה היא להפסיק לחזור, הדרך עוברת בחזרה.
אבל מן העובדה שהעבר גרם לפגיעה לא נובע שהוא צריך להוסיף לקבוע את צורת החיים. ומן העובדה שמישהו אחראי לא נובע שהנפגע חייב להמשיך לשאת את הפגיעה כדי שאחריותו של האחר תישאר בתוקף. האם אפשר להפסיק לחיות כתביעה לתיקון, בלי לזכות את מי שפגע?
האם משהו יכול להפסיק להיות חסר בלי שחזר ובלי שקיבל תחליף?
מתחת לקו: הרציפות כשפה טיפולית ותרבותית
העיקרון המקצועי. חיים עומר ונחי אלון מציבים ב״עקרון הרציפות״ את שימור הרציפויות או השבתן כעיקרון מארגן להתערבות באסון ובטראומה, ברמת היחיד, המשפחה והקהילה. גם ״שבירת רצפי חיים בעת טראומה מתמשכת״ מכיר בכך שאין חזרה פשוטה, אך מבקש לבנות רצפים חדשים הקשורים לקודמים. זהו בסיס ישיר להבחנה בין שינוי תוכן החיים לשינוי מעמדה של ההמשכיות. עומר ואלון; שבירת רצפי חיים.
חזרה והסבר. ב״היזכרות, חזרה ועיבוד״ פרויד מתאר חזרת עבר בפעולות וביחסים, ומציע לדחות החלטות חשובות על אהבה ומקצוע עד לאחר ההחלמה. Berntsen ו־Rubin מצאו קשר בין מרכזיות אירוע בזהות ובסיפור החיים לבין תסמינים פוסט־טראומטיים. המדד אינו זהה לכל מה שנקרא אינטגרציה, והקשר אינו מכריע כיוון סיבתי. פרויד; Berntsen & Rubin.
התרבות שבתוך החדר. מחקר נרטיבי־העל של McLean ו־Syed מתאר תבניות תרבותיות מחייבות, נוקשות ושקופות למי שחי בתוכן. Woods, Hart ו־Spandler בוחנות את סיפור ההחלמה כסוגה בעלת תפקיד מוסדי בשירותי בריאות הנפש. המקורות מסייעים לבחון מה מתקבל כהחלמה, ולא קובעים שכל המטפלים עובדים באותה דרך. McLean & Syed; The Recovery Narrative.
מגבלת הטענה. ביקורת תפיסת הזמן אינה הוכחה שעבודה בעבר מזיקה. במחקר לא מבוקר של Grau ועמיתיו ירדו גם התסמינים וגם מרכזיות האירוע במהלך טיפול אינטנסיבי מבוסס חשיפה. השאלה על סמכות העבר שונה משאלת יעילות ההתערבות. Grau ואחרים.
באתר: ״הזמן והקצב של הנפש״; ״מדוע אנחנו מציירים את הזמן כקו?״.
4. על שבר ושלם
במילה ״שבר״ השלם ממשיך להתקיים: הוא הצורה שביחס אליה אנחנו מזהים את מה שחסר. גם כשאנחנו מדברים על טראומה, אנחנו נושאים תמונה של חיים שנפגעו — של האדם שהיה ושל העתיד שהיה אמור להיות לו. התמונה הזאת מוסיפה לקבוע מה נחשב אובדן ומה ייחשב החלמה.
אבל מה אם הטראומה קוטעת גם את העולם שבו היה מובן מה נשבר? לא רק הרצונות משתנים, אלא השפה שבה יש להם מובן; לא רק המקום שבו חיים, אלא מה שנחשב בית ומה שנחווה כגלות; לא רק התוכניות לעתיד, אלא היחסים שבאמצעותם העבר מחייב והעתיד מבטיח.
״פגיעה״, ״חסר״ ו״החלמה״ שייכים גם הם לעולם הזה. אם משתנים הזמן, המרחב והגוף ויחסי השייכות, משתנה גם האפשרות להשתמש במילים האלה. האם אנחנו מסוגלים לפגוש חיים שבהם עצם ההגדרה ״אדם שבור״ חדלה לתאר את מה שמתרחש — או שנמשיך לתרגם אותם בחזרה לשפה שבה הם מוכרחים להיות פגיעה, התמודדות ותיקון?
אז השאלה אינה רק מה הטראומה עשתה לאדם שהיה. השאלה היא איזו סמכות עוד יש למי שהיה על החיים שיכולים להיווצר אחריו.
אצל אוליבר סאקס, השאלה הזאת הופכת גם לאיכות של הכתיבה. הוא מחפש את האדם שנשאר בתוך הפגיעה. ב״הימאי האבוד״, מול אדם שאינו מסוגל לשמר זיכרונות חדשים, הוא מוצא במוזיקה, בגינון ובטקס הדתי רגעים של נוכחות ואחדות. הרציפות אינה נמצאת במקום שבו חיפש אותה תחילה.
כמי שקורא אותו מתוך חיי שלי, אני שומע את ה״שיבוש״ הזה כטרגי ומעורר תקווה בעת ובעונה אחת. העולם המוכר אינו מצליח להכיל את מה שאירע, והניסיון להשיב את האדם למקומו חושף גם את גבולותיו של המקום. אבל בתוך הכישלון נפתחות דרכים לחוש, להתייחס ולהיות, שהמושגים הקודמים לא ידעו לזהות.
התקווה אצל סאקס אינה נמצאת רק במה שאפשר להציל מן האדם שהיה. היא נמצאת גם בכך שהמפגש שלו עם האדם החי נקרא כמאבק המשנה את הבנת העולם שלו עצמו.
קתרין מאלאבו נותנת לקטיעה הזאת ניסוח פילוסופי. ב״אונטולוגיה של התאונה״ וב״הפצועים החדשים״ היא מציעה לחשוב על פלסטיות הרסנית: הרס שמייצר צורה אחרת. הפגיעה אינה רק מחסירה יכולות מאדם שנותר ביסודו כפי שהיה; היא יכולה לשנות את האישיות עצמה.
הצורה החדשה אינה חייבת להיות צמיחה. היא יכולה לכלול אדישות וזרות למה שהיה חשוב. מי שקרוב לאדם מחפש את מי שהכיר; האדם שנמצא מולו אינו תמיד משתתף באותו חיפוש.
מכאן נפתחת שאלה נוספת: האם החיפוש הזה מגלה מה חסר באדם שנמצא, או מה אבד למי שמחפש? באובדן עמום, האדם נוכח ובכל זאת הדרך המוכרת אליו אובדת. אבל האם אובדן הדרך אליו פירושו שהוא עצמו נעשה חסר?
ייתכן שהשבר נמצא בעולם המשותף שאינו מתקיים עוד, והשכול נמצא אצל הסובבים. כשאנחנו מכנים את האדם ״שבור״, אנחנו עלולים להפוך את אובדננו לתכונה שלו. האם הוא חסר לעצמו, או שהוא חסר לנו? ומדוע התשובה שלנו אמורה להגדיר את חייו?
מתחת לקו: נוכחות, זהות ואובדן
סאקס. ב״הימאי האבוד״ הזיכרון אינו משתקם; משתנות אפשרויות הנוכחות, הקשב והמעורבות. סאקס עצמו מפרש אותן באמצעות אחדות ורציפות. הקריאה שלפיה המפגש מערער גם את עולמו היא הקריאה שלי. הסיפור באנגלית.
מאלאבו. ההבחנה בין קבלת צורה, נתינת צורה והרס צורה מרחיבה את הפלסטיות מעבר ללמידה ולתיקון. ההצגה כאן נשענת על הביקורת על ״אונטולוגיה של התאונה״ ב־Society and Space ועל ביקורת NDPR. פגיעה מוחית, מחלה ניוונית, טראומה והחלטה להגר אינן אותו תהליך. בעקבות מאלאבו אני שואל שאלה נוספת: האם ״שבור״ מתאר לפעמים את מה שאבד לסובבים? ההוצאה; ביקורת NDPR.
מה מתאר ״שבור״? אובדן יכולת, סבל, אובדן קשר ואי־התאמה לציפיות הם דברים שונים. היעדר תלונה אינו הוכחת היעדר סבל, ואדישות אינה זהה לשוויון־נפש. גם כאבם של הקרובים אינו מכריע כיצד האדם חווה את חייו. הדף על אובדן עמום בוחן את האפשרות שאובדת הדרך המשותפת אל האדם, בלי שהאדם נעשה חלל ריק.
5. האם האי הוא עולם או מקלט?
פסל נשבר. אפשר לתקן אותו ביחס למה שהיה. אפשר להרכיב את השברים בקומפוזיציה חדשה. ואפשר להסתכל בשבר, לזרוק את השאר ולהשתמש בו כבסיס לפסל חדש. מה שהיה איננו עוד הסמכות הבלעדית הקובעת מה חסר ומה יהיה.
יואל צריך עכשיו שהאי ייעשה כל עולמו. הוא לא קורא על ישראל, הוא לא עונה להודעות. הוא רוצה לפסוע על החול ולהרגיש שהמגע הזה הוא החיים.
מעבר למקום אחר יכול לשנות את החיים עצמם, ולא רק את התפאורה של אותו כאב. השפה, העבודה, היחסים והציפיות אינם רק אמצעים להרגעת מערכת שנפגעה. הם משתתפים ביצירת מה שמרגישים ומה שרוצים.
ב״כנגד ויסות רגשי״, כאשר הבעיה מוגדרת כתגובה פנימית, השאלה היא כיצד האדם יישא טוב יותר את המציאות. אבל לפעמים הוא מבקש לשנות את היחסים שבמסגרתם נוצרת החוויה. הוא יכול לעזוב, להתנגד ולהשתייך אחרת. גם מה שנחווה כפגיעה יכול להשתנות בתוך היחסים החדשים.
אבל באיזה עולם קטן אתה חי?
כמטפל צעיר נחשפתי למחלוקת על שתלי שבלול לילדים חירשים. הייתי אמור לייצג את מערכת הבריאות ולשכנע הורים לאשר ניתוח בילדיהם. מנקודת המבט של עולם השומעים, השמיעה היא הבריאות. חירשות היא נכות. אלא שאני כשומע עמדתי נפעם מול עושרה של שפת החירשים. היכן שאתם רואים פצע — הם בנו עולם.
המחלוקת אינה רק על הוספת יכולת. היא נוגעת גם לשפה, להשתייכות ולאמת המידה שלפיה עולם נחשב שלם. כך גם גודלו של האי אינו אומר לנו לבדו מה רוחב החיים שבתוכו.
וייתכן שהאי הוא גם מקלט? אז מה?
בחירה ובריחה יכולות להיות כרוכות זו בזו. אדם יכול להגיע מפני שלא יכול היה להישאר, ולמצוא במקום החדש דבר שהוא רוצה בו. הסיבה לעזיבה אינה קובעת מראש את משמעות החיים שנוצרו בעקבותיה.
הרחבה: בריאות, סביבה ושינוי אמות המידה
ויניקוט מאפשר להבחין בין היענות למציאות לבין יחס יצירתי אליה. יצירתיות כאן היא איכות של המפגש עם החיים, ולא רק פעילות אמנותית. ההבחנה אינה מזהה הישארות עם צייתנות או עזיבה עם חירות.
קנגילם מבחין בין התאמה לנורמה קיימת לבין יכולת לכונן נורמות חיים חדשות. בעקבות גולדשטיין הוא מתאר גם מצב פתולוגי של תלות בסביבה מצומצמת שאינה סובלת שינוי. בריאות כוללת אצלו מרווח לנורמות שונות. החלת הדברים על האי פותחת בירור; היא אינה מאפשרת אבחנה לפי גודל המקום או עצם ההגירה.
המחלוקת סביב שתלי שבלול אינה בחירה פשוטה בין טכנולוגיה לתרבות. מקורות של גאלודט וארגון החירשים האמריקאי מדגישים גם נגישות לשפה חזותית ותמיכה חינוכית. ההקבלה במאמר נוגעת להגדרת החסר, לא לזהות בין חירשות לטראומה.
Brandtstädter ו־Rothermund מבחינים בין שינוי התנאים למען מטרה לבין התאמת המטרות לתנאים. מחקרי response shift עוסקים בשינוי אמת המידה, סדרי העדיפויות או הגדרת איכות החיים. אלה בתים מחקריים לחלק מן האפשרויות הנדונות כאן; אין צורך להציג כל שינוי מטרות כרעיון חדש.
מקורות: ויניקוט, ״יצירתיות ומקורותיה״ — תקציר במהדורת כתביו; קנגילם, ״הנורמלי והפתולוגי״; גאלודט על שתלי שבלול; התאמת מטרות; Response shift.
6. הצל על החיים
יואל חי. הוא עובד, אוהב, מגדל ילד בשפה אחרת. הכול בקטן. זה אי קטן עם אופק קטן. האם אנו מסוגלים לראות את חייו מתוך חייו?
בישראל, השאלות האלה טבועות לא רק בטראומה האישית. כולנו דור שני לתהום. השואה טבועה בשפה שבה אנחנו מזהים אובדן והמשך, שבר והתגברות. השפה שלנו היא שפה של שורדים שיצרו סיפור דרך צורה מסוימת של התגברות על השבר והכחשה שלו. דרך אחת של בריחה או בחירה. הכתיבה של מי שעברו את הגיהנום ושל מי שכתבו עליו מחזירה אותנו מן הסיפור הגדול שיצרנו על שואה ותקומה אל השאלה מה אדם יכול לשאת, ומה הוא מבקש מחייו.
האם יש חיים סתם?
ב״האדם מחפש משמעות״, פרנקל מציע שהאדם אינו רק מי ששואל מה הוא רוצה מן החיים. החיים פונים אליו, והוא נדרש להשיב. המשמעות אינה רק הסבר שאדם נותן למה שקרה; היא אפשרות שהוא נקרא לגלות ולהגשים.
אבל השואה שברה גם את העולם שבו משמעות הייתה יכולה להישען על המציאות. הקשר בין אהבה לעתיד, בין מוסר למעשה ובין אדם לערכו חדל להיות דבר שאפשר לסמוך עליו. כיצד אפשר למצוא משמעות בתוך מציאות שהפכה את הקשרים האלה לאפר?
אני קורא את תשובתו של פרנקל כיצירת חדר חדש בבית. מקום שאינו כפוף באותו אופן למה שהמציאות יכולה לתת ולקחת. אדם אהוב יכול להיות נוכח גם כשאינו נמצא, ואפילו כשכבר אינו חי. שיחה איתו, מחויבות כלפיו, יצירה שטרם נכתבה ומעשה שעוד אפשר לעשות — כל אלה יכולים לפעול בהווה בלי להתקיים בתוכו כעובדה.
מה שאינו נמצא במציאות נעשה הדבר שבאמצעותו אפשר לחיות בתוכה.
ההיעדר הופך מחור למלאות. מה שאין פותח מרחב שאפשר למלא ברצון, באהבה ובאפשרות. העתיד אינו רק המשך של מה שהיה; הוא יכול ליצור את האדם דרך מה שאנו מטילים עליו. ההרס אינו מקבל סמכות בלעדית להחליט מה ממשי בחיינו.
זהו כוח עצום. אבל האפשרות למצוא משמעות יכולה להיעשות ציפייה שחיים ראויים יהיו חיים שנמצאה להם משמעות. החדר החדש נעשה בית שחייבים לגור בו. אני קורא כאן גם מבנה תיאולוגי: מן העולם שאיבד את פשרו נולד אלוהים חדש ותובעני — המשמעות שעלינו לגלות ולהגשים. אולי ממנו יואל ויונה ברחו אל הים.
יש הבדל בין משמעות שאדם מוצא לבין הדרישה שימצא אותה. ויש הבדל בין חיים שאינם נותנים משמעות לפגיעה לבין חיים שאינם נדרשים להצדיק את עצמם באמצעות משמעות כלשהי. ״אין חיים סתם״ יכול להיות משפט שמציל אדם; הוא יכול גם להפוך למשימה שאין לו מנוחה ממנה.
מי חוזר?
בעדותו במשפט אייכמן תיאר ק. צטניק את אושוויץ כ״פלנטה אחרת״. הוא דיבר על זמן שאינו הזמן שכאן, על קיום שמושגי השם והמשפחה אינם פועלים בו כפי שהם פועלים מחוץ למחנה.
אפשר ליפול מחוץ לזמן ולמרחב. גרוסמן כתב על כך ב״נופל מחוץ לזמן״. אפשר לצאת לכאורה ממקום ועדיין לא לדעת כיצד להגיע אל האנשים שמחוץ לו. הם מדברים על אתמול ועל מחר, והוא בא מזמן שאינו מתיישב בתוך הרצף שלהם. אדם יכול להימצא בבית, והבית לא יידע להכיל את מי שנמצא בו.
בתנועה המאוחרת של ק. צטניק, המתוארת ב״צופן אדמע״, אושוויץ חוזרת להיות מעשה ידי אדם. זו אינה בהכרח מחשבה מנחמת יותר. אם מה שקרה שייך לאנושות, כיצד אפשר לשוב ולבטוח באדם? מה אנחנו מבקשים מן הנפגע כשאנחנו רוצים שישיב לעצמו את האמון שהיה לו?
שרלוט דלבו מציגה אפשרות אחרת. ב״ימים וזיכרון״ היא מתארת חיים לצד אושוויץ והפרדה בין הזיכרון העמוק לבין חיי היומיום. אפשר לספר על מה שהיה בלי להימצא בתוכו; הסיוט יכול לפרוץ את ההפרדה ולהשיב את הגוף לשם.
החיים מתקיימים בלי שהכול מתחבר. אולי זה הקיום האפשרי היחיד. מי שהייתה שם ומי שחיה עכשיו אינן מתלכדות בפשטות. ההפרדה משתתפת באפשרות לחיות.
דלבו מעמידה אותי מול דרישתנו לרציפות ולעיבוד של הטראומה: האם אדם חייב להרגיש שכל חייו שייכים לאותו אני? האם עליו להחזיק כל מה שעבר עליו קרוב מספיק כדי שיהיה חלק ממנו? ואולי אפשר שדבר יישאר ידוע, כתוב, מסופר — בלי שיהיה בכל עת שלי באותו אופן?
מה אני חייב למי שלא חזר?
ב״השוקעים והניצולים״ פרימו לוי אינו נותן לעצם הישרדותו להכריע את השאלות האלה. הוא בוחן את הבושה של מי שחי במקום שבו אחרים מתו. אין די בכך שלא מצא בעצמו מעשה ברור שבגללו עליו להיות אשם כדי שהספק ייעלם.
הוא מזכיר אנשים שמתו דווקא בגלל נדיבותם ואומץ לבם. הישרדות אינה מעידה על עליונותו המוסרית של השורד. אבל הוא עלול לחיות כאילו עליו להצדיק אותה. העדות שהוא נותן אינה מאזנת את החיים שנלקחו.
החיים כמעט בלתי אפשריים: אני חי, אבל שואל באופן מתמיד מדוע אני. מה אעשה בחיי כדי שיהיו ראויים? החיים כחוב שאין דרך לפרוע. האם מותר לחיות, והאם אפשר לבקש דבר עבור עצמי בלי שהרצון ייחווה כנטישה או בגידה?
לוי מוצא ספק בכל מקום שבו הוא רוצה להיאחז, גם במשמעותו כעד. השורד אינו יכול לייצג בשלמות את מה שלא חווה עד סופו. למי שנרצח היו חיים משלו; הוא אינו רק האובדן שממנו נוצר סיפורו של מי שנשאר.
כנגד הרצון להירפא
אצל ז׳אן אמרי, הטינה אינה ניתנת לצמצום לקושי אישי להשתחרר. הוא פונה אל עולם שממשיך בחייו, ומסרב להכיר בחלוף הזמן כתשובה למה שנעשה.
אפשר לשמוע בכאבו בקשה להקלה, ובאותו זמן תביעה שאינה מבקשת להיעלם. אם אעזור לו להפסיק לכאוב, האם שמעתי את מה שביקש לומר? האם היכולת שלנו לחיות מותנית בכך שנחדל לדרוש לראות את הפצע עד סופו?
מטפל עשוי לחשוב שתפקידו להפחית את הכאב; האדם שמולו עשוי לרצות שמישהו יכיר בעוול כדבר שלא נגמר. הבקשה להקל נשמעת לאדם כבקשה שיפסיק להפריע באמצעות כאבו.
יואל מבקש שהעבר לא ימשיך לקבוע את חייו. אמרי אומר: השבר חי, ואתה רוצה שהעבר יקבל את המעמד הנוח של דבר שנגמר. האם שתי האפשרויות יכולות להתקיים באותו אדם?
ומה מוכיחים חיים שמתפקדים?
הכתיבה על המבצעים שואלת מהו חוסן כשהוא משמש כלי לפגיעה. בקריאתה של חנה ארנדט את אייכמן, אדם יכול לפעול בתוך מערכת בלי לשפוט אותה. ג׳ונתן ליטל מעמיד ב״נוטות החסד״ מבצע בדיוני, מקס אואה, שחי לאחר המלחמה בצרפת, בעל משפחה ומנהל מפעל.
ב״אזור העניין״ של ג׳ונתן גלייזר, רודולף הס ומשפחתו מטפחים בית וגינה לצד אושוויץ. החיים אינם ממתינים שהזוועה תסתיים כדי להיות נעימים. הבית יכול להיות בית, הילדים יכולים לשחק, והאב יכול לשוב מעבודתו. מה שמאפשר למשפחה לחיות בשלמות הוא גם מה שמאפשר לה להוציא את חייהם של אחרים מתחום העניין שלה.
כאן השאלה על חוסן וקטיעה מקבלת משמעות חדשה: מה מאפשר לאדם להוסיף לתפקד בשעה שהוא פוגע? האם היכולת להפריד, להסתגל ולהמשיך היא תמיד דבר שנרצה לחזק?
וגם ליואל יש שאלה שאינה נעלמת כשהוא יוצא: כשהוא קוטע את השתייכותו לעולם שהיה שלו, מה הוא משאיר מאחור — תביעה להוסיף להיות מי שהיה, או אחריות לדבר שעשה? איך מבחינים ביניהן כשהן מגיעות אליו באותו קול?
אצל רבים מן האנשים הפוסט־טראומטיים שפגשתי אחרי המלחמה האחרונה, הרגשתי שהטיפול לא ראה את הפגיעה המוסרית. הוא ביקש לעזור להם לשאת את מה שקרה, בשעה שהקושי לשאת היה כרוך גם במה שעשו, במה שראו ובמה שאינם מוכנים עוד להסכים לו.
אדם יכול להישבר מפני שאינו מסוגל לשאת את מה שנעשה; אדם אחר יכול להישאר שלם מפני שהסבל שהוא מחולל אינו מפר את עולמו.
מתחת לקו: ההקשר והקריאה
הרקע הישראלי. הקישור בין שואה לתקומה נוכח במגילת העצמאות ובמוסדות זיכרון וחינוך. ״כולנו דור שני לתהום״ הוא ניסוח מסאי על השפה התרבותית, לא טענה ביוגרפית או תיאור של חוויה אחידה. הוא משמש כאן כרקע תרבותי, לא כהסבר סיבתי לכל החלטה אישית. הפרק בוחן את האופן שבו המשך החיים מקבל משמעות, לא טוען שהאדם חושב על המשמעות הלאומית בכל מעשה. מגילת העצמאות; מוזיאון יד מרדכי; מסע ״משואה לתקומה״ בבית העדות.
פרנקל: משמעות והיקף הטענה. הקריאה מתייחסת לחלק השני של ״האדם מחפש משמעות״, בקטע המקוון על הלוגותרפיה, ולמדריך ההוצאה. פרנקל רואה בחיפוש המשמעות כוח ראשוני ובמשמעות דבר שמתגלה, ולא רק מומצא. הוא מבחין בין סבל בלתי נמנע לבין סבל שאפשר למנוע; אין לייחס לו חובה לסבול כדי לחיות חיים בעלי ערך. משמעות עשויה להימצא גם באהבה ובחוויה, ללא ייעוד גדול. דימוי החדר החדש, הקריאה התיאולוגית והמעבר מן האפשרות למשמעות אל שאלת חובת המשמעות הם הבירור הפרשני שלי. יסודות הלוגותרפיה פותחו גם לפני המלחמה; אין כאן טענה שהשואה הייתה מקורה היחיד. ״אין חיים סתם״ הוא ניסוח שלי, לא ציטוט של פרנקל. קטע מספרו; מדריך ההוצאה.
ק. צטניק ודלבו. עדותו של ק. צטניק נבדקה דרך לקסיקון הקשרים; התנועה המאוחרת ביחס ל״פלנטה האחרת״ נבדקה ברשומת יד ושם לסרט ״השיבה מהפלנטה האחרת״ ובתיאורי סצנת הרכבת ב״צופן אדמע״. הקריאה בדלבו מבוססת על קטעי הפתיחה של Days and Memory, עמ׳ 2–4. ההפרדה שהיא מתארת אינה מחיקת זיכרון ואינה עמדה שהאדם בוחר ושולט בה בכל עת. שאלות הרציפות והאמון המופנות לטקסטים הן הקריאה שלי. לקסיקון הקשרים; יד ושם; דלבו וקטעי התצוגה.
לוי ואמרי. הדיון בלוי מתמקד בקטעים מפרק ״הבושה״ ב״השוקעים והניצולים״. תיאור הספק והבושה אינו קובע שהשורד אשם או שחייו חייבים לשמש פיצוי. הדיון באמרי מתייחס ל״טינה״ ונעזר בקריאתה של עילית פרבר על הזמן הטבעי, החברתי והמוסרי. הטקסטים פותחים שאלות על חוב, עדות ותביעה, ואינם מחקרים על תוצאות טיפול. לוי — פרטי הספר; פרבר, Jean Améry and the Time of Resentment.
ארנדט וליטל. ארנדט מציעה פרשנות היסטורית ופוליטית שדיוקנה את אייכמן שנוי במחלוקת. ליטל כותב רומן, ומקס אואה אינו עד היסטורי; אין לזהות את קולו עם עמדת המחבר. העובדות על אואה המובאות כאן מתוארות בפרק הפתיחה של הספר. חייו האזרחיים של אואה אינם מוצגים כהוכחה שאין בו מצוקה. כתבי ארנדט בארכיון ספריית הקונגרס; ״נוטות החסד״ בתצוגת המו״ל.
מעמד ההשוואה. אין כאן זיהוי בין חוויית יואל לשואה, אבחון בדיעבד של הסופרים או הכללה מהם על ניצולים. המפגש הספרותי בוחן את המושגים שאיתם אנחנו קוראים חיים. הוא גם מאפשר להבחין בין רצונו של אדם להקל על סבלו, תביעתו כלפי אחרים ומקומם של מי שאבדו — בלי להניח שכל אלה מתכנסים ליעד אחד.
״אזור העניין״ ופגיעה מוסרית. הקריאה בסרט נוגעת ליחסים בין חיי המשפחה למנגנון ההשמדה, ולא לאבחנה נפשית של הדמויות. ספרות הפגיעה המוסרית עוסקת באשמה, בושה, כעס ואובדן אמון הקשורים למעשים, למחדלים, לעדות להפרת ערכים או לבגידה. פגיעה מוסרית ו־PTSD אינן מילים נרדפות ויכולות להתקיים יחד. התיאור בגוף הפרק הוא התרשמות קלינית שלי, לא אומדן לשכיחות התופעה בעקבות המלחמה. הסרט; המרכז הלאומי האמריקאי ל־PTSD.
7. טכנולוגיית המחיקה
מחקרים בתרופות ובטכנולוגיות שונות בוחנים אפשרויות להפחית את הסבל הקשור לזיכרונות טראומטיים. נניח שתימצא תרופה שמוחקת את הזיכרון החווייתי של אירוע טראומטי ואת הסבל הקשור בו. יואל יודע שהיה במלחמה. הוא יודע מה ראה ומה עשה, כפי שאדם יודע עובדות שאינו זוכר. אבל האירועים אינם מתרחשים בו שוב. הוא ישן, עובד, אוהב. חייו טובים בעיניו.
התרופה מצליחה בצורה יוצאת דופן. אין כאב שמתחבא וממתין להתפרץ. דבר אינו חסר לו בסתר. הוא אינו צריך להחזיק את ישראל מחוץ לחייו כדי שיוכל לפסוע על החול. הוא פוסע על החול.
אני חושב: אלצהיימר בשירות האושר. ומיד מחפש את המחיר. אולי אבד לו עומק. אולי נפגעה יכולתו לאהוב. אולי אינו יודע מה הפסיד. אני מעניק למחיקה פצע חדש, כדי שלא תוכל להצליח לגמרי.
אבל ייתכן שהפחד עמוק יותר. אולי לא ריפאנו את יואל. אולי החלפנו אותו.
מי אומר שטוב לו?
לפני התרופה היה אדם שביקש להפסיק לסבול. אחריה יש אדם שטוב לו. אנחנו מחברים ביניהם באמצעות הגוף, השם והביוגרפיה. אבל מי שביקש עזרה אינו מוכר למי שנהנה עכשיו מן החיים. יואל הקודם נעשה עבורו זר, קליפה שהשיל.
אנחנו רוצים ששינוי טיפולי יגיע עמוק: שישתנו הרגשות, הציפיות, היחסים והדרך שבה אדם תופס את עצמו. ובאותו זמן אנחנו מניחים שמישהו יישאר שם כדי לקבל את השינוי. שיהיה זה הוא, שהשתנה.
אלא שזו תרופה הרבה יותר טובה: היא משנה גם את מי שהיה אמור להכיר בתוצאה כהחלמתו. יואל הקודם התייסר בדברים שכעת אינם מטרידים אותו. האם היעדר תחושת האובדן מעיד שהמחיקה הצליחה, או שנמחקה גם היכולת לדעת מה אבד?
מי רשאי להכריע: האדם שביקש את השינוי, האדם שחי אחריו, או אנחנו, שמוסיפים לחפש את הראשון בתוך השני?
אדם שאינו נושא את מעשיו
האם הוא השתחרר מסבל, או נקטע בו היחס שבאמצעותו מעשה נעשה שלו?
אחריות מתקיימת גם באופן שבו אדם אומר ״אני עשיתי״. מה אם הידיעה נשארה, והמשמעות נכרתה?
כאן מופיעה בעינינו דמותו של תחליף האדם. אדם שמתפקד, אוהב, מדבר ומכיר את העובדות, אבל אנחנו חושדים שדבר אינו מכביד עליו מבפנים במקום שבו אנחנו מצפים למצוא מצפון. אולי מצאנו את ה״על־אדם״, החייל המושלם, אנדרואיד מוצלח: מסוגל לתת את התשובות, בלי לשאת את מה שהן אומרות.
אבל מה בדיוק אנחנו מבקשים שיכביד? הכרה באחר שנפגע? רצון לתקן? כאב? האם אנחנו יודעים להבחין ביניהם, או שהייסורים הם ההוכחה שאנו דורשים לכך שכל השאר ממשי?
האם אדם שאינו סובל ממעשיו איבד את אנושיותו? והאם אדם שסובל מהם כבר הוכיח אותה?
״אזור העניין״ אינו מאפשר לנו להניח ששגרת חיים נעימה מעידה על הכרה באחר. אבל גם כאבו של יואל אינו מחזיר לנפגע את מה שנלקח ממנו. אנחנו נשארים מול הפער בין מה שעוזר לאדם לחיות לבין מה שאנחנו דורשים ממנו כדי שנוכל לחיות איתו.
מי קובע שהוא נכה?
המילה ״אנדרואיד״ מאפשרת לנו להרחיק את יואל החדש מן האנושי. אנחנו רואים את תנועות החיים, אבל חושדים שהאדם איננו. הוא דומה לנו, אך אינו נושא את העבר באופן שבו אדם אמור לשאת אותו.
ייתכן שהחשד מזהה אובדן ממשי. יכולת להרגיש, להיות מושפע ולהכיר באחר יכולה להיפגע. האדם אינו מוכרח לדעת לתאר את מה שאינו מסוגל עוד לחוות.
אבל ייתכן גם שאנחנו פוגשים צורת חיים שאינה נענית לציפיות שלנו. יואל מרגיש, רוצה ונקשר, והדברים החשובים לו אינם הדברים שבאמצעותם הכרנו אותו. אנחנו מחפשים את האדם במקום שבו היה, וכשהוא אינו נמצא שם מכנים את מי שנמצא ״תחליף״.
האם יצרנו אדם קטוע וכרות, או אדם שאיננו מוכנים לאפשר לו להיות שלם?
אנחנו שלחנו אותו למלחמה ואנחנו רוצים להיות הסמכות: להחזיק תמונה של השלם, ובאמצעותה לקבוע מה חסר בחיים של אחר.
מתחת לקו: תרופות, טכנולוגיות והאפשרות לשנות זיכרון
מחקרים בתרופות ובטכנולוגיות שונות בוחנים אפשרויות להפחית את הסבל הקשור לזיכרונות טראומטיים. חלקם מכוונים לעוררות ולתסמינים, אחרים לתדירות שבה הזיכרון פורץ לתודעה או לאופן שבו הוא מתייצב מחדש לאחר היזכרות. אלה מטרות שונות. המחיקה המתוארת בפרק מחברת אותן ומרחיקה מעבר למה שהמחקרים המובאים כאן הדגימו.
פרופרנולול וייצוב מחדש של זיכרון. אחד הכיוונים מבוסס על האפשרות שזיכרון שהופעל מחדש עשוי, בתנאים מסוימים, להיות נתון לשינוי לפני התייצבותו מחדש — תהליך המכונה reconsolidation. במחקר אקראי של Brunet ועמיתיו מ־2018, בהשתתפות 60 אנשים עם PTSD ממושך, פרופרנולול בצמוד להפעלה קצרה של זיכרון הטראומה הביא להפחתה גדולה יותר בתסמינים לעומת פלצבו בצמוד לאותה הפעלה. במחקר של Roullet ועמיתיו מ־2021, בהשתתפות 66 אנשים, שתי הקבוצות השתפרו ולא נמצא יתרון כולל לפרופרנולול בתום הטיפול. אלו ממצאים על תסמינים; הם אינם הדגמה למחיקת אירוע אוטוביוגרפי, וגם אינם מכריעים לבדם מהו מנגנון השינוי. Brunet ואחרים; Roullet ואחרים.
התערבויות קוגניטיביות ודיגיטליות. מחקרים בוחנים שילוב של תזכורת קצרה לזיכרון עם משימה חזותית־מרחבית, כגון טטריס, בניסיון להפחית זיכרונות חודרניים. במחקר אקראי מ־2024 בהשתתפות 164 עובדי בריאות שנחשפו לאירועים טראומטיים בתקופת הקורונה, נמצאה ירידה בתדירות הזיכרונות החודרניים בעקבות התערבות כזאת בהשוואה לתנאי ביקורת פעיל. מנגד, מחקרי מעבדה אחרים לא מצאו את האפקט או מצאו תוצאות חלקיות. הפחתת חדירות אינה שכחת האירוע, ותוצאות ממודל מעבדתי של צפייה בסרט קשה אינן שקולות לתוצאות אצל אנשים עם PTSD. המחקר הקליני; מחקר מעבדתי שלא מצא אפקט.
MDMA בסיוע טיפול. כיוון אחר מבקש לשנות את האפשרות לפגוש את הזיכרון ולעבוד איתו. במחקר שלב 3 מ־2023, בהשתתפות 104 אנשים, טיפול בסיוע MDMA הביא להפחתה גדולה יותר בתסמיני PTSD ובפגיעה בתפקוד לעומת טיפול עם פלצבו. ההתערבות כללה הכנה, מפגשים ממושכים ועבודה טיפולית לאחריהם. קושי לשמור על סמיות — משתתפים רבים זיהו איזו התערבות קיבלו — מגביל את הפרשנות. מבחינת הניסוי שלנו, ההבדל מהותי: כאן התרופה משתתפת בתהליך טיפולי של מפגש עם החוויה, ואינה מוחקת אותה. המחקר.
קטמין והקלה מהירה. במחקר אקראי קטן מ־2021, בהשתתפות 30 אנשים עם PTSD כרוני, סדרת עירויי קטמין הפחיתה תסמינים יותר מתנאי ביקורת פעיל. אצל המגיבים לקטמין, חציון הזמן עד אובדן התגובה היה כארבעה שבועות מתום הסדרה. המחקר מדגים אפשרות להקלה שאינה מחייבת תחילה תהליך ממושך של פירוש הזיכרון; הוא אינו מדגים מחיקה או שינוי קבוע בזהות. המחקר.
מתחת לקו: מה ניסוי המחיקה מוסיף למחקר
הקלה, שכחה ושינוי האדם. הפרק מתחיל בהפסקת הסבל ובהיעלמות ההיזכרות החווייתית, ובהמשך שואל על שינוי ביחסו של אדם לעצמו ולמעשיו. המעבר הזה הוא הרחבה מכוונת של ניסוי המחשבה. אין להסיק מהפחתת כאב שנפגעו המצפון, האהבה או האחריות. דווקא האפשרות להפריד ביניהם מאפשרת לשאול מדוע אנחנו מצפים למצוא אותם יחד.
״אלצהיימר בשירות האושר״. זהו דימוי למחשבה הראשונה שלי, לא הקבלה רפואית. תפקידו לחשוף כיצד אפשרות ההקלה נקראת מיד באמצעות תמונה של מחלה ואובדן. השאלה היא מדוע אנחנו מעניקים למחיקה מחיר עוד לפני שביררנו אם האדם עצמו חווה חסר.
זהות והסכמה. הגוף, הזיכרון, האישיות והסיפור שאדם מספר על עצמו אינם אותו סוג של המשכיות. הפרק אינו מכריע אם יואל נעשה אדם אחר במובן המשפטי או הפילוסופי. הוא בוחן את הגבול שבו אנחנו מפסיקים לקרוא לשינוי ״החלמה״ ומתחילים לקרוא לו ״החלפה״. ההסכמה לפני השינוי, שביעות הרצון אחריו והכרת הקרובים עשויות לתת תשובות שונות.
סבל ואחריות. ידיעת העובדות, הכרה בנפגע, חרטה, אשמה ונכונות לתקן אינן שקולות לייסורים נפשיים. הפרק שואל אם אנחנו זקוקים לכאב כהוכחה שהמעשה קיבל משמעות עבור האדם. אותה הבחנה פועלת בכיוון ההפוך: היעלמות סבלו של הנפגע אינה מבטלת את מה שנעשה לו או את אחריות הפוגע.
״אנדרואיד״ ו״על־אדם״. אלה דימויים לחשד שלנו כלפי אדם שאינו נושא את העבר באופן המצופה. הם אינם אבחנות, ו״על־אדם״ אינו משמש כאן כהצגה של מושגו של ניטשה. הדימויים בוחנים אילו תנאים אנחנו מציבים להכרה באנושיותו של האחר — והאם יכולתו לסבול היא אחד מהם.
פרוזאק וציפרלקס. הוויכוח על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה מציף את שאלת השינוי ללא עיבוד: האם הקלה המתרחשת באמצעות תרופה נחשבת פחות אותנטית? האם האדם נעשה קרוב יותר לעצמו או זר לעצמו? Listening to Prozac של פיטר קרמר הוא מקור לדיון הזה, לא הוכחה שתרופות מוחקות זיכרון או יוצרות אדם נטול מצפון.
באתר, ״זיכרון בלי זכירה״ פותח את ההבחנה בין מידע שנשמר לבין היזכרות חיה. ״אובדן עמום״ מאפשר לשאול מי חווה את האובדן כאשר האדם שנמצא אינו עוד האדם שקרוביו מחפשים בו.
8. טיפול בשפת האי
יואל חי באי כבר שנה, ובוחר מטפל מקומי, יחף כמוהו, המשתמש בתערובת של אנגלית ותאילנדית. ייתכן שיכול היה לקבל טיפול אונליין ממטפל ישראלי, אבל הוא אינו רוצה לשוב לעברית כדי לקבל עזרה.
המטפל פוגש דייג, בן זוג ואב שמתקשה לישון. ישראל שקעה מעבר לאופק כאפשרות שכבר אין לו עניין בה.
עבור יואל טיפול בעברית הוא תמיד טיפול מרחוק, השואל את השאלות מתוך העבר המצפה שיחזרו אליו. אחרי הכול, מהו דיג? ומתי חוזרים ללימודים? שאלות אפשריות, אבל באמצעותן החיים באי נעשים שוב טיפול בחיים הקודמים.
הבחירה במטפל מקומי היא בחירה לחשוב מתוך ארץ חדשה.
״ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון / ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.״
השפה האחרת אינה רק מרחק רגשי. בתוך החיים היא נעשית שפת החלום, הבית, העבודה והרצון. דברים חדשים יכולים לקבל בה צורה. העבר מתורגם ומתגלה שאין הכרח לחשוב דרכו. יש שפה חדשה.
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
למסיבת פורים
ווקסמן עמד בפינה מבויש,
זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים.״חשבתי שאתה בהודו״ אמרתי לו
״אני בהודו״ הוא אמר
״וגם אתה עכשיו בהודו
אתה לא מרגיש מוזר?!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המסיבה שלנו,
אתה מקשיב?״״אני מקשיב״ אמרתי לו
״וזה באמת שיר לא מוכר״
״נכון מאוד״ אמר לי ווקסמן —
״זמנך עבר״.
מתחת לקו: שפה, מטרות ומפגש
השפה הנוספת. מחקרם האיכותני של Verkerk ועמיתיה, My recovery is in English, מתאר כיצד שפה נוספת עשויה לאפשר מרחק רגשי מועיל וגם להקשות על דקויות הביטוי. הדוגמה התאילנדית היא ניסוי ספרותי־קליני, ולא תוצאה שנבדקה במחקר הזה. תערובת השפות יכולה לאפשר מפגש, אך גם ליצור אי־הבנות. Verkerk ואחרים.
מאיזה עולם פונים לאדם? המטפל המקומי אינו חופשי מתרבות, מערכים או מציפיות. גם הוא יכול לדרוש הסתגלות. ההבחנה אינה בין מטפל ישראלי כופה למטפל תאילנדי משחרר, אלא בין מפגשים שבהם העבר מוסיף להיות המפתח הקבוע להבנה לבין מפגשים שבהם ההווה יכול לשנות את המפתח. הקביעה על טיפול בעברית מתארת את יחסו של יואל אליו, לא את כל האפשרויות לטיפול בעברית.
לוואלד, ביון וויניקוט. לוואלד מאפשר לחשוב על הקשר הטיפולי כמפגש חדש; ביון ב־Notes on Memory and Desire בוחן את השפעת הידיעה הקודמת והתשוקה לתוצאה על ההקשבה. ויניקוט מבחין בין אי־אינטגרציה להתפרקות מאיימת. אלה מקורות לחשיבה על המפגש, לא הוראות לוותר על מסגרת או לעודד התמוטטות. Loewald, 1960.
טיפול בהווה. טיפול בטראומה אינו שיטה אחת: חשיפה ממושכת, CPT ו־EMDR נבדלות זו מזו; Present-Centered Therapy מתמקדת בקשיי ההווה בלי עבודה ישירה על זיכרון האירוע. הביקורת על סמכות העבר אינה טענה שכל הטיפולים מחייבים סיפור מאוחד או שאינם מקלים על סבל. Present-Centered Therapy.
מעמד הטיפול. שינוי במסגרת טיפול אינו מוכיח שהתיאוריה גרמה לו, או שרק פסיכותרפיה יכולה לאפשרו. הקצב, הקשר, הציפייה ותנאי החיים משתתפים בו. האפשרות שהמפגש ישנה גם את שאלת המטפל היא העמדה שלי, לא שיטת טיפול חדשה שנבדקה.
הציטוטים המוזיקליים. ״ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון…״ — מתוך ״חלון לים התיכון״, מילים: יעקב גלעד, ביצוע: יהודה פוליקר. ״בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון…״ — ״זמנך עבר״, אהוד בנאי.
9. העוזבים, החוזרים ואלו שנשארים מאחור
יואל אינו נשאר על האי. הוא חוזר בתשובה. לאן הוא חוזר ואיך חוזרים לאן שלא היית בו?
התפילה, השבת, אלוהים. המלחמה ההיא מקבלת מקום אחר בחייו. שברים פוצעים הופכים פסיפס בתוך עולם שיש בו כיוון — הכאב והספקות הופכים למשמעות.
יואל אינו מבקש עוד להשתחרר מן הצורך במשמעות. הוא מצא עולם שמעניק אותה לחייו. האם האפשרות שפתחנו בפניו כוללת גם את העולם הזה? האם אנחנו מוכנים שיבחר בחיים תובעניים, מלאי חובות, שאיננו רוצים עבורו?
הוא גר מרחק שעה מאמו. הם אינם נפגשים. היא מחכה שיחזור.
״חזרה״ קובעת היכן הבית. יואל שואל מי רשאי לקבוע זאת. אמו שואלת מהו בית בלי יואל.
ילדיו מתחנכים במסגרת חרדית. העולם שאליו עבר הוא העולם שממנו הם מתחילים. עבורם הוא הבית, אין בו מעבר ואין שבר. השפה, המנהגים והציפיות שבתוכם הם גדלים הם צורת החיים המוכרת.
אילו ידעה עליהם, הייתה רוצה להיות בחייהם. אבל הכאב של יואל דורש שיקטעו את האיבר. האם היא אוהבת אותו מספיק כדי לוותר עליו?
ב״מתי יושבים שבעה על הורה חי״ שאלתי על פרידה מצורת קשר עם אדם שעודנו חי. כאן השאלה מתהפכת. הורה יכול להתאבל בשעה שילדו מרגיש שהתחיל לחיות.
השינוי שלו משנה גם את חייה: יואל בוחר בעולם אחר, ואמו מגלה שגם מקומה בעולם שהיה משותף להם השתנה, בלי שבחרה בכך.
האם אבד האדם, או אבד המקום שהיה לו בעולם שלנו? האם אפשר להכיר באובדננו בלי לדרוש ממנו לחזור ולמלא אותו?
ואם יואל מצטרף לכת?
גם שם הוא עשוי לומר שמצא בית. יש לו תפקיד, אנשים שמבינים אותו וסיפור שמעניק פשר למה שקרה. הוא מרגיש פחות שבור. אנחנו עשויים לראות ניצול, סגירות ותלות.
ואם הוא נעשה מכור לסמים? ייתכן שהוא מוצא בהם שקט שלא מצא בטיפול, ובאותו זמן חייו הולכים ומתארגנים סביב השימוש.
כאן ההכרה בסמכותו של יואל נעשית קשה. ההקלה אינה מכריעה מה טוב לו, והתנגדותנו אינה מוכיחה שאינו יודע. מתי אנחנו מקשיבים לבחירה שאיננו מקבלים, ומתי אנחנו פוגשים אדם שהולך ומאבד את האפשרות לבחור? מה מאפשר לנו להבחין — מעבר לכך שאינו בוחר כפי שקיווינו?
האם פתחנו בפניו אפשרות להיות אחר, או רק אפשרות להיות האחר שאנחנו מסוגלים לקבל?
לפעמים לומר לילד ״אתה לא מוכרח ללכת לבית הספר״ הוא הדבר שמאפשר לו ללכת. כשהעזיבה נעשית אפשרית, ההישארות יכולה לקבל משמעות אחרת. מבחוץ הילד חזר לאותה כיתה; מבפנים השתנה היחס שבאמצעותו הוא נכנס אליה.
אבל אם אמרתי לו שאינו מוכרח ללכת רק כדי שילך, הרשות הייתה אמצעי להחזיר אותו למסלול. ידעתי מראש איזו בחירה תיחשב הצלחה. העמדתי פנים שאני פותח דלת, וחיכיתי שישתמש בה כדי לחזור פנימה.
האם אני מסוגל להתכוון לכך שהוא באמת אינו מוכרח ללכת?
כילד שחזר לבית הספר, אני כמה לילד שיבחן את האפשרות הזאת ברצינות וילך איתה. שלא יצטרך להמשיך להילחם בבית הספר כדי להצדיק את יציאתו ממנו. בית הספר יוכל להפסיק להיות השאלה שחייו עונים עליה.
אבל גם הכמיהה הזאת שלי יכולה להפוך לציפייה שהוא נדרש למלא. אני עשוי לחכות שימשיך עבורי את היציאה שלא יצאתי. גם כשאני מזמין אותו לקטוע, אני יכול לבקש ממנו המשך.
אני עוזר לאנשים לעבוד, ללמוד, לקיים יחסים ולהשתייך. לפעמים אני שמח כשהם חוזרים. אני רוצה להיות מסוגל להכיר גם בחיים שאינם מחזירים אותם אל המקום שממנו יצאו.
אבל האם אני, כאמו של יואל, יכול לעמוד בזה? הלוואי שלעולם לא אצטרך לעמוד במבחן.
חוסן וקטיעה אינם שתי אפשרויות הנהנות מאותו מעמד. המשפחה, החינוך והטיפול מעניקים להמשכיות מעמד של ברירת מחדל: להחזיק מעמד, לשמור על קשר, להשלים את מה שהתחלנו. בישראל, התביעה הזאת כרוכה גם בשפה של נאמנות והישרדות. לכן פתיחת האפשרות שלא להמשיך משנה את עולמו של אדם עוד לפני שבחר בה.
אין צורך להוכיח שהקטיעה טובה בכל מצב כדי לתת לה מקום. גם ההמשכיות אינה נדרשת להוכיח זאת בכל פעם. אנחנו מניחים אותה, ולעיתים דורשים מן העוזב להצדיק את חייו בפני מה שעזב.
גם יואל אינו צריך לדעת מראש כיצד ייראו כל חייו כדי לצאת. ייתכן שישוב. ייתכן שיגלה שהמקום החדש אינו מתאים לו. ייתכן שיחיה שנים שאחר כך יסתיימו. סיומן אינו מוכיח שלא היו חיים שרצה בהם, כשם שהחזרה אינה מוכיחה שמעולם לא היה רשאי לעזוב.
כאן אנחנו חוזרים למילים שבהן פתחנו: טראומה, חוסן, טיפול, הבראה. מה עומד מאחוריהן?
יואל בן 24, אני בן 65, מעט מבוגר מאמו. בגילי דורשים מן החיים שיצטברו: שהאהבה שנתנו תוסיף להיות נוכחת, שהשנים לא ילכו לאיבוד, שמה שהיה יישא פרי בתוך מה שיהיה. שהאדם שנוצר גם באמצעותנו יוסיף לשאת אותנו בתוכו. מה קורה כשחייו אינם מעניקים לנו את ההמשך הזה?
מתחת לקו: בחירה, אחריות ומקום הכותב
המקרה והסתעפויותיו. חזרה בתשובה, הצטרפות לכת והתמכרות הן אפשרויות נפרדות, לא רצף ולא תהליכים שקולים. סמיכותן בוחנת את אמות המידה שלנו להקלה, להשתייכות ולבחירה. יואל הוא דמות המאפשרת לבחון הסתעפויות; אין כאן תיעוד קליני מלא של אדם מזוהה.
הקלה וסמכות להחליט. חוויית הקלה אינה מכריעה את שאלת הניצול, התלות או הכפייה. גם מחלוקת עם בחירת אדם אינה מוכיחה שאיבד את יכולתו להחליט. הבירור צריך להתייחס לנסיבות: לאפשרות לקבל מידע, לשקול חלופות, להביע התנגדות ולצאת. אלה שאלות שהפרק פותח, ולא מבחן אבחוני שהוא מציע.
מי עוד משתתף בבחירה? סמכותו של יואל על חייו אינה מעניקה לו סמכות בלעדית על חיי ילדיו. גם כאבה של אמו אינו מקנה לה בעלות על חייו. המעבר משנה כמה עולמות בבת אחת, והכרה בעולמו של האחד אינה מסיימת את השאלות של האחרים.
עמדת המטפל. האמירה לילד על בית הספר היא התנסות ומבחן לכנותה של הרשות, ולא המלצה כללית להפסקת לימודים. הכמיהה שילד יעזוב יכולה לשאת גם את רצונו של המטפל לתקן באמצעותו את עברו שלו. האפשרות הזאת מחזירה את השאלה על המשכיות אל מי שמבקש לאפשר קטיעה.
ההקשר הישראלי. תיאור ההמשכיות כעמדה בעלת יתרון נכתב מתוך מקומי ומתוך המפגש שלי עם תביעות לנאמנות, שייכות והישרדות. הוא מסביר את הצורך לפתוח אפשרות נוספת, בלי לקבוע מראש איזו בחירה נכונה לכל אדם.
