אובדן עמום: האבֵדה שלא קיבלה רשות

יש אובדנים שאין להם תאריך ואין להם טקס. האדם נמצא בעולם, אבל הדרך אליו נסגרה — שיטיון, נעדרים, מחלה, ניתוק. הדף הזה על הצורה של האובדן הזה, ועל מה שהוא עושה למי שנשאר.

הטלפון מצלצל

הטלפון מצלצל כשאני עומדת בתור בסופר.

לפניי אישה מניחה על המסוע חלב, לחם, שלושה לימונים וחבילת נרות. מאחוריי ילד מבקש מאביו ממתק, והאב אומר לא, אחר כך כן, אחר כך שוב לא. אני רואה את השם שלך על המסך.

לרגע אני חושבת לא לענות. לא מפני שאיני רוצה לדבר אתך. מפני שאיני יודעת מי יענה לי מן הצד השני.

אולי תשאל היכן אמא. אולי תגיד שאתה מחכה לה בתחנה. אולי תספר לי על אדם שמת לפני שלושים שנה כאילו פגשת אותו הבוקר. אולי תזהה את קולי מיד ותגיד את שמי באותה הדרך הישנה, כאילו לא קרה דבר. לפעמים אתה חוזר לרגע, בלי להודיע. דווקא הרגעים האלה קשים יותר.

התור מתקדם. אני מעבירה את הסל מיד אחת לאחרת. הטלפון ממשיך לצלצל.

האישה שלפניי מחפשת את כרטיס האשראי שלה. הילד מאחוריי כבר קיבל את הממתק. מישהו שואל אם התור הזה פתוח. העולם כולו ממשיך לדעת מה עליו לעשות.

אני עונה.

"איפה את?" אתה שואל.

אני אומרת לך שאני בסופרמרקט.

יש שתיקה קצרה. אחר כך אתה שואל מתי אני חוזרת הביתה.

איני יודעת לאיזה בית אתה מתכוון. לבית שבו גדלתי, או לבית שבו אתה חי עכשיו.

אני אומרת: עוד מעט.

אתה נרגע. גם אני, אולי.

הקופאית שואלת אם אני רוצה שקית. אני אומרת שכן, אף שכבר הבאתי אחת מהבית. אני מתחילה להכניס לתוכה את הדברים במהירות: ביצים למעלה, בקבוקים למטה, לחם בצד. הטלפון עדיין צמוד לאוזני, אבל אינך אומר דבר.

אני מקשיבה לנשימה שלך.

איני יודעת אם אתה הוא שאבד לי, או אני שאבדתי לך.

מגרש החניה

אני משלמת ויוצאת אל מגרש החניה.

השמש חזקה מדי. הידית של השקית נמתחת סביב האצבעות. אתה עדיין על הקו. אני שואלת אם אכלת, ואתה אומר שכן. אחר כך אתה שואל מתי אמא תחזור.

אני אומרת שאמא לא תחזור היום.

אינני אומרת שהיא לא תחזור בכלל.

את המשפט הזה אמרתי לך בעבר. אולי אתמול, אולי לפני שבוע. בכל פעם הוא חדש עבורך, ובכל פעם הוא נעשה ישן יותר בתוכי.

אתה שותק. אני שומעת ברקע רדיו או טלוויזיה, מישהו מדבר בקול גבוה מדי על דבר שאינו קשור אלינו. מכונית מתחילה לצפור כי אני עומדת באמצע המעבר. אני זזה הצדה ומניחה את השקיות על האספלט.

"אז איפה היא?" אתה שואל.

אני מסתכלת על עגלת קניות ריקה שמתגלגלת לאט בין המכוניות.

יש תשובות שאפשר למסור כעובדה. יש תאריך, יש מקום, יש אבן שעליה נכתב שם. אבל העובדה אינה מגיעה אל המקום שממנו שאלת. היא נופלת בדרך, כמו מכתב שנשלח לכתובת שכבר אינה קיימת.

אני אומרת: היא לא כאן.

גם זה נכון.

אתה חוזר אחריי, כמעט בלחש: לא כאן.

אחר כך אתה שואל אם קניתי חלב.

אני אומרת שכן.

אנחנו נפרדים. אני מכניסה את השקיות למכונית, מתיישבת ואינני מניעה. הביצים מתחממות בתא המטען. בטלפון כבר מופיעה שעה, לא שמך. אני חושבת שאולי הייתי צריכה להישאר עוד רגע. אולי היית נזכר במשהו. אולי היית אומר משפט שהיה מחזיר אותך אליי, או אותי אליך.

ואני חושבת גם שלא היה לי עוד כוח.

שתי המחשבות מתקיימות יחד ואינן מתקנות זו את זו.

בדרך הביתה אני מדמיינת שאתה עדיין יושב ליד הטלפון. אולי שכחת שהתקשרת. אולי אתה מחכה שאגיע. אולי מבחינתך אני הילדה שיצאה לפני שעה ועוד מעט תחזור מבית הספר. ייתכן שאני קיימת אצלך בכמה גילאים בבת אחת, ודווקא האישה שענתה לך בסופרמרקט היא הזרה מכולן.

אומרים על אדם במצבך שהוא נוכח בגופו ונעדר בנפשו. אבל כשאני מדברת אתך, אינני פוגשת גוף ריק.

אתה שם.

הגעגוע שלך שם. הפחד. הרגל ישן לשאול אם קניתי חלב. קולו של ילד שהיית, קולו של האב שהיית לי, קולו של איש זקן שאינו יודע היכן אשתו. הם אינם מסודרים עוד לפי שנים. הם נכנסים זה בדבריו של זה. מה שנעלם אינו הנפש, אלא הדרך המשותפת שבה ידענו למקם דברים בזמן.

אני יודעת מי מת ומתי. אתה יודע רק שמישהו חסר.

אני יודעת היכן אתה גר. אתה שואל מתי תחזור הביתה.

אני זוכרת את השיחה. ייתכן שעד שאגיע אליך היא כבר לא תהיה קיימת.

לכן אינני בטוחה שהמילה המדויקת היא היעדר. גם אינני בטוחה שהמילה היא נוכחות. אתה נמצא בעולם, אך העולם שבו היינו אב ובת נעשה קשה יותר ויותר לכניסה. לפעמים הדלת נפתחת לרגע. לפעמים אני עומדת לפניך ואתה מביט בי כאילו הגעתי ממקום שאין לו שם.

האובדן אינו מחכה ליום שבו לא תהיה כאן.

הוא מתרחש בשיחות האלה, באותה שאלה הנשאלת שוב, ברגע שבו אני מבינה שעליי לזכור עבור שנינו מה אמרנו לפני דקה. הוא מתרחש גם כשאתה מזהה אותי פתאום, מפני שהזיהוי כבר אינו דבר שאפשר לסמוך עליו. מה שהיה פעם מובן מאליו נעשה ביקור.

ובכל זאת, לומר שאיבדתי אותך יהיה שקר. אני לא מוכנה לאבד אותך, עדיין או בכלל. גם המגע המתסכל הזה עדיף על כלום.

אתה מתקשר. אתה שואל. אתה נרגע כשאני אומרת שאחזור. לפעמים אתה צוחק. לפעמים אתה אומר את שמי כפי שאיש אחר אינו אומר אותו. יש רגעים שבהם אתה קרוב כל כך, עד שנדמה שכל הדיבור על אובדן הוא בגידה באדם החי מולי.

אבל לומר שלא איבדתי אותך יהיה גם הוא שקר.

פאולין בוס קראה למצבים כאלה "אובדן עמום": אובדן שבו אדם נוכח ונעדר בעת ובעונה אחת. לפעמים גופו איננו, אך הוא ממשיך לחיות בנפש, במשפחה ובהמתנה — הנעדר, השבוי, מי שנעלם ולא נמצא. לפעמים גופו נמצא, אך חלק מן האפשרות להגיע אליו אבד — השיטיון, הפגיעה, המחלה, ההתמכרות. השם הזה נותן צורה לדבר שקשה לומר, ומסביר מדוע האבל במצבים האלה אינו מתקדם בקו ישר: בכל פגישה אפשר לאבד אדם מחדש, וגם לקבל אותו בחזרה לרגע.

אבל השם אינו פותר את השיחה בסופרמרקט.

הוא אינו אומר לי אם נכון היה להזכיר לך שאמא איננה. הוא אינו מכריע אם עליי להישאר על הקו או להגן על עצמי ולנתק. הוא אינו יודע מי אתה באותו בוקר, מה שמעת כשאמרתי "לא כאן", ואם היה רגע שבו חלקת אתי את האובדן או רק חזרת על מילותיי.

המושג יכול לתאר את הסתירה.

הוא אינו רשאי לסיים אותה.

הפצע שאין לו עד

הפצע שאין לו עד אינו יודע אם מותר לו להיות פצע.

הוא כואב, אבל בכל פעם שהאדם מנסה להניח עליו יד, עולה מתוכו קול שאומר: על מה בדיוק אתה מתאבל? היא חיה. הוא לא עזב. לא נאמר שהקשר הסתיים. אולי מחר יהיה אחרת, אולי הטלפון יצלצל, אולי הזיכרון יחזור לרגע, אולי ההודעה הבאה תיענה. ואז האדם מסיר את ידו מן המקום הכואב, כאילו נתפס מעמיד פנים.

אבל הכאב אינו נעלם. הוא רק מאבד את שמו. הוא נעשה הדריכות שלפני הצלצול, הבדיקה החוזרת של המסך, המשפט שכבר נוסח ונמחק. הוא נמצא בשנייה שבה מופיע שמו של האדם בטלפון, ועוד לפני שהשיחה התחילה הגוף כבר יודע את כל האפשרויות: אולי הפעם הוא יכיר אותי, אולי שוב אצטרך לספר לו מי אני, אולי היא מתקשרת כדי לחזור, אולי כדי לומר שנגמר, אולי לא יהיה בקולה דבר שאפשר להיאחז בו והשיחה תסתיים במקום שבו התחילה.

האדם רוצה שהטלפון יצלצל, והוא רוצה שלא יצלצל עוד לעולם. אלה אינן שתי משאלות המתחלפות זו בזו; הן מופיעות יחד, באותה תנועה של היד אל המכשיר. שיחזור. שייגמר. שיהיה עוד זמן. שרק יהיה כבר תאריך. לא מפני שהאהבה נחלשה, אלא מפני שהציפייה נעשתה צורה של כאב — עינוי ללא מועד סיום.

לפעמים האדם מדמיין את הבשורה הרעה. לא את האסון עצמו, אלא את הרגע שאחריו: מישהו מגיע, אומר מילים ברורות, לוקח ממנו את ה"אולי". יש מקום ללכת אליו, יש אנשים שיודעים מה קרה, יש יום שממנו והלאה מותר להתגעגע בלי לבדוק את הטלפון. ואז הוא נבהל מעצמו. איך יכולתי לחשוב דבר כזה? איך יכולתי לרצות סוף, כאשר סוף פירושו שהוא לא יחזור? הוא ממהר להשיב את התקווה למקומה, כאילו כמעט הרג במחשבתו את מי שהוא אוהב, וחוזר לחכות ביתר נאמנות — ואינו מספר לאיש שההמתנה עצמה היא הדבר שממנו ביקש לרגע להינצל.

כך האובדן העמום יוצר שתי תפילות בתוך אותו אדם. בתפילה אחת הוא אומר: שמור עליו חי, אל תיתן לי לוותר, אל תיתן לעולם לסגור את הדלת כל עוד איננו יודעים. ובתפילה האחרת הוא אומר: תן לזה סוף, תן לי אדמה לעמוד עליה, אני כבר לא יכול לחיות בתוך הרגע שלפני הידיעה. אף אחת מן התפילות אינה פחות אוהבת. התקווה מבקשת להגן על האדם שאולי ישוב; הייאוש מבקש להגן על האדם שממשיך לחכות. אלה שני רחמים שאינם מצליחים לחיות יחד: רחמים על מי שאבד, ורחמים על מי שנשאר.

העולם מבחוץ אינו מחזיק את המתח הזה. הוא בוחר צד. כאשר האדם מנסה להרפות, אומרים לו: אבל היא עדיין אמא שלך, אבל הוא חי, אבל לא הייתה ביניכם מריבה, אבל אולי הוא עוד יחזור — כיצד אפשר לסגור דבר שלא הוכח שנגמר? וכאשר הוא ממשיך לאחוז, אומרים לו: כמה זמן עוד תחכה, אתה חייב לחשוב גם על עצמך, החיים נמשכים, אי אפשר להישאר שם לנצח. הקולות מבחוץ אינם פותרים את הקרע; הם נכנסים לתוכו. כל משפט שאומרים לאדם כבר נאמר בתוכו אלף פעמים. הסביבה אינה משמשת עד — היא נעשית מקהלה של המשפט הפנימי: תקווה. די. אל תנטוש. תציל את עצמך. הוא עדיין כאן. הוא כבר איננו.

כך אדם נדרש להוכיח בו בזמן שתי טענות הפוכות: שאבד לו דבר, כדי שכאבו יהיה מוצדק; ושלא אבד לו דבר, כדי שתקוותו לא תהיה שקר. ולאט־לאט גם הוא עצמו נעשה עמום — אם אינני יודע מה אתה לי עכשיו, קשה לי לדעת מי אני ביחס אליך. עוד נשוב לכך.

באבל שהעולם מכיר בו, ההכרעה אינה מוטלת כולה על מי שנפגע. מישהו אחר אומר: זה קרה. המשפט הזה אינו מרפא, ולפעמים אינו מצליח אפילו לחדור אל הנפש — אבל הוא מוחזק מחוץ לה. יש תאריך, יש אנשים נוספים שיודעים, יש טקס שמפזר לרגע את משקל הידיעה בין גופים רבים. המתאבל אינו צריך להוכיח שהאובדן ממשי, ואינו צריך לבצע בעצמו את המעשה שמכריז עליו. באובדן שאין בו הכרה, אין מי שייקח ממנו את האחריות הזאת, וכל פעולה נעשית הכרעה שאסור לו להיות זה שמכריע: אם ידליק נר, אולי קבר אדם שעודנו חי; אם ישאיר את החדר כפי שהיה, אולי קבר את חייו שלו בתוכו; אם יפסיק להתקשר, אולי נטש; אם ימשיך להתקשר, אולי אינו מרשה לעצמו להבין; אם יאהב אדם אחר, אולי מחק את הקשר; אם לא יאהב שוב, אולי הקריב את שנותיו למען אפשרות שכבר איננה. אין תנועה שאינה פוגעת במשהו.

לכן הכאב מקבל תפקיד נוסף. הוא אינו רק תגובה לאובדן; הוא נעשה הדרך להימנע מן ההכרעה. כל עוד אני כואב, איני מוותר עליך. כל עוד אני קרוע, לא בחרתי באחד משני העולמות. הכאב מחזיק את הדלת פתוחה, גם כאשר איש אינו נכנס בה. ובאין עד אחר, הכאב נעשה גם הראיה לכך שהיה כאן דבר: אם ייחלש, מי יזכור שהקשר היה ממשי? אם יהיה יום טוב, האם פירוש הדבר שהאדם נעשה פחות חשוב? אם הגוף יפסיק להיבהל מצלצול הטלפון — האם זו החלמה, או הרגע שבו נעלתי לבסוף את הדלת?

זו המלכודת העמוקה של הפצע שאין לו עד: האדם נאלץ לשמור אותו חי כדי שהאובדן לא יימחק, ואז אינו יכול לדעת אם הוא נאמן לאדם שאבד או נאמן לכאב שכבר נעשה הדרך היחידה להחזיק בו. הפצע נעשה זיכרון, הזיכרון נעשה נאמנות — אבל הנאמנות עצמה קרועה לשניים: נאמנות לאדם שאולי ישוב, ונאמנות לחיים שממשיכים לדרוש את חלקם. והאדם עומד ביניהן בשתי ידיים. ביד אחת הוא אוחז במי שאבד; ביד האחרת הוא מנסה שלא לאבד גם את עצמו.

מים שאין להם סוף

הייתה מסורת אחת שהתייחסה לשאלה הזאת — מי רשאי להעיד שאדם אבד — במלוא כובד הראש. היא דנה בה מאות שנים, בפרוטרוט, על חייהן של נשים ממשיות. והפסיקה שלה נקבעה, באופן שנשמע תחילה כמעט אבסורדי, לפי צורת המים.

שני אנשים טבעו. האחד טבע בבריכה, בנהר צר או באגם שהעין יכולה לראות את כל שפתו; עדים ראו אותו יורד למים ולא ראו אותו עולה. השני טבע בים הפתוח. ההלכה, שנדרשה לשאלה מה יהא על הנשים שנשארו, הבחינה הבחנה שנשמעת כגיאומטריה: מים שיש להם סוף ומים שאין להם סוף. במקום שהעין רואה את כל גבולותיו, אפשר להסיק שהאיש לא עלה. במקום שאין העין מגעת אל קצהו, נשארת אפשרות: שמא יצא מן המים בחוף אחר, שמא הוא חי אי־שם, מחוץ לטווח הראייה. ואשתו נשארת בין שתי האפשרויות — לא אלמנה ולא אשת איש במובן המלא, קשורה לאדם שאיננו ואולי ישנו, ללא זמן שבו נעשתה הפרידה לעובדה.

הדין הוסיף צעד נוסף, אכזרי בדיוקו: מי שטבע במים שאין להם סוף — אין מתאבלים עליו. כל עוד מותו לא הוכח, אין להספידו כאילו מת. השחורים, הקדיש, צורת הגוף של האבל — כל אלה עלולים להכריע את מה שהמציאות לא הכריעה. כדי לשמור את האפשרות שהאיש חי, נדרשת האישה שלא להתחיל לחיות כאילו מת.

אפשר לקרוא את הדין הזה כאכזריות, ואי אפשר שלא לקרוא אותו כך. ההלכה אינה רק מתארת את אי־הוודאות; היא מטילה אותה על חייה של האישה, ומגינה על אפשרות חייו של האיש באמצעות עצירת הזמן של מי שנשארה. דורות של פוסקים חיפשו דרכים להתיר עגונות, מפני שהבינו מה פירושו של חוק שהופך את חוסר הידיעה לצורת חיים.

אבל בתוך האכזריות הזאת קיימת גם ידיעה עמוקה: האבל זקוק לחוף. לא מפני שהכאב קטן יותר כשהקצה נראה, ולא מפני שטקס פותר את האובדן — אלא מפני שכדי שאדם יוכל לומר "זה קרה", צריך שיהיה מקום כלשהו שבו המציאות חדלה לומר גם את ההפך. המים שאין להם סוף אינם רק מים גדולים. הם מים שאין לעין אפשרות להקיף. הצורה שלהם, לא רק עומקם, מונעת מן הזמן להיסגר סביב מה שאירע.

פאולין בוס תכנה מאות שנים אחר כך מצבים כאלה "אובדן עמום". אבל העגונה מלמדת ניסוח חריף יותר מן ההגדרה המקצועית: זה אינו רק אובדן שאין בו די מידע. זהו אובדן שאינו מקבל רשות להפוך לעבר. לפעמים הרשות נשללת בידי החוק. לפעמים בידי המשפחה, האומרת: אבל הוא עדיין אביך. לפעמים בידי הגוף, הממשיך לצפות לצלצול. ולפעמים בידי האדם עצמו, שמרגיש כי אם יחדל לחכות — יהיה הוא זה שסגר את המים מעל ראשו של מי שאולי עוד חי.

לא רק מי שטבע בים הפתוח משאיר אחריו מים שאין להם סוף. יש מי שיורד אל מחלה, אל התמכרות, אל שיטיון, אל שתיקה ארוכה — ואינו נעלם לגמרי ואינו חוזר. יש הורה שחי, אבל הדרך אליו חדלה להיות דרך. יש קשר שלא הסתיים, אך שום דבר בו אינו עוד מתקיים כפי שהיה. אין חוף שאפשר להצביע עליו ולומר: עד כאן. ולכן אין רגע שממנו אפשר לומר: מכאן אני מתאבל.

הנעליים

אפשר היה לחשוב שהגבול עובר בין שני סוגי אובדן: מצד אחד אובדן ברור, שיש לו גופה, תעודה וטקס; מצד אחר אובדן עמום, שאין לו אף אחד מהם. אבל הגבול אינו עובר שם.

ג'ואן דידיון, בספרה על השנה שלאחר מות בעלה, מתארת כיצד פינתה את בגדיו. היא הצליחה למסור כמעט הכול, חוץ מן הנעליים. ברגע מסוים הבינה מדוע: הוא יזדקק להן אם ישוב. בעלה מת לצדה; הייתה גופה, נקבע מוות, נערכה הלוויה, כל הרשויות שבעולם הכריעו. אבל הגוף שלה לא קיבל את ההכרעה באותו זמן שבו קיבלה אותה התודעה. המחשבה שהוא זקוק לנעליים אינה טענה עובדתית — דידיון יודעת שהוא מת. ובכל זאת, בתוך הארון מתקיים עולם נוסף: עולם שבו הוא עדיין עשוי להיכנס בדלת, ולכן אי אפשר למסור את הדבר שיצטרך כדי לצאת שוב החוצה.

הפנומנולוג תומס פוקס מתאר את האבל כחיים בין שני עולמות שאיבדו את התיאום ביניהם. בעולם אחד האדם מת; בעולם האחר הוא עדיין נוכח בהרגלי הגוף, בציפיות ובמרחב המשותף. היד עדיין נשלחת אל הצד השני של המיטה, הראש עדיין מנסח משפט שהאדם האחר אמור לשמוע, הגוף פונה אל קול במסדרון לפני שהתודעה מספיקה לזכור שאין מי שייכנס. כל אבל מכיל אפוא נוכחות בתוך היעדר: המת אינו נעשה מיד דבר שהיה; הוא ממשיך להתקיים באופנים שבהם העולם נבנה סביבו.

אבל אין פירוש הדבר שכל אבל הוא אובדן עמום. ההבדל אינו שבאבל רגיל הנפש יודעת מיד ובאובדן עמום היא מבולבלת; גם אחרי מוות ודאי הנפש יכולה לחיות זמן רב בתוך ציפייה לשיבה. ההבדל הוא שבאבל מוכר, המציאות החיצונית מחזיקה עבור האדם את ההכרעה גם כאשר חלקים בנפשו עדיין אינם מסוגלים לשאת אותה. יש אחרים שיודעים, יש תאריך, יש טקס, יש עולם שאומר: הוא מת — גם כאשר הגוף עדיין משאיר לו נעליים.

באובדן עמום, גם העולם החיצוני אינו מספק את הקרקע הזאת. לא רק שהעבר ממשיך לפעול בהווה — לא ברור אם מה שאנחנו מכנים עבר הוא בכלל עבר. הנעדר אולי יחזור, האם אולי תזהה אותי מחר, האח אולי יענה להודעה הבאה, האדם שיושב מולי אולי ישוב לרגע אל הקשר. ולכן מה שאבד אינו יכול לעבור אל הזיכרון בלבד; הוא עדיין דורש החלטות בהווה: אם להשאיר את החדר, אם למכור את הבית, אם להזמין אותו לחג, אם להמשיך לבקר, אם מותר לומר די. האובדן אינו נמצא מאחור. הוא יושב בתוך כל הכרעה על העתיד.

מכתבים מהבית

המשורר אבות ישורון עזב בצעירותו את בית הוריו בפולין ועלה לארץ. הבית המשיך לכתוב לו — מכתבים מן האם, שנים של מכתבים — עד שהבית נכחד על יושביו בשואה. שנים אחר כך הוא שאל בשיר: איך קוראים לזה, שאדם מקבל מכתבים מן הבית והבית איננו.

לא מה עושים. לא כיצד ממשיכים. איך זה נקרא. יש בעברית מילה למי שאיבד את הוריו ומילה למי שאיבדה את בעלה. אבל איזה שם ניתן למי שהכתובת שלו חדלה להתקיים והדואר ממנה ממשיך להגיע?

הדימוי הזה משנה את האופן שבו אפשר לחשוב על נוכחותו של האובדן. לא תמיד אנחנו אלה שחוזרים אל העבר; לפעמים העבר ממשיך לפנות אלינו. הודעת יום הולדת מן ההורה שנותק הקשר אתו, מנומסת, כאילו לא קרה דבר. רגע צלול של אם ששקעה, שבו היא שוב אומרת את שמך כפי שאמרה פעם — ואחר כך שוב איננה. חפציו של נעדר, הממשיכים לומר אותו מכל פינה. ריח, מנגינה, משפט שנאמר בקולו של אדם אחר. יש אובדנים שאינם מפסיקים להתכתב אתנו. הם שולחים מכתבים מכתובת שכבר אינה קיימת, ואנחנו עדיין נדרשים להחליט אם לענות.

האובדן אינו רק זיכרון השמור בתוכנו. הוא ממשיך להופיע כאירוע בהווה: הטלפון מצלצל, השם מופיע על המסך, ולרגע העולם שנעלם שוב דורש תשובה.

העתיד שאינו יודע אם אבד

אבל, כל אבל, אינו רק על מה שהיה. אנחנו מתאבלים גם על מה שהיה אמור להיות: על השיחות שעדיין לא התקיימו, על הפיוס שעוד חשבנו שיבוא, על הילדים שהיינו אמורים לגדל יחד, על המקום שאליו נחזור, על האדם שיכולנו להיות לצד מישהו אחר.

הפילוסופים מתיו רטקליף ולואיז ריצ'רדסון מציעים לחשוב על אבל כאובדן של אפשרויות חיים. אדם אינו רק דמות בתוך עולמנו; הקשר אליו מחזיק פתוחות דרכים מסוימות אל העתיד, וכאשר האדם אובד — נסגרות גם האפשרויות שהיו תלויות בנוכחותו. איננו מאבדים רק את מי שהיה; אנחנו מאבדים את מי שעוד יכולנו להיות אתו.

באבל לאחר מוות ודאי, האפשרויות האלה נעשות בהדרגה ל"מה שהיה יכול להיות". הן אינן מפסיקות לכאוב, אבל מקומן בזמן משתנה; הן נעשות עתידים שלא יתקיימו. באובדן עמום גם המעבר הזה נחסם. הבן אינו מתאבל רק על השיחה שלא התקיימה עם אביו — הוא אינו יודע אם עוד תתקיים. האישה אינה מתאבלת רק על נישואים שנגמרו — היא אינה יודעת אם נגמרו או נעשו צורה אחרת של המתנה. משפחתו של הנעדר אינה מתאבלת רק על עתיד שאבד — היא נדרשת להחליט בכל יום אם לחיות כאילו אבד, כאשר אין לה רשות לדעת זאת.

האכזריות אינה רק אובדן העתיד. היא חוסר האפשרות לדעת אם העתיד אבד. האפשרויות אינן מתות ואינן חיות; הן ממשיכות לרצד בשולי החיים — אולי עוד נדבר, אולי עוד יחזור, אולי עוד יכיר בי, אולי עוד יהיה תיקון. כל "אולי" משאיר דלת פתוחה, וכל דלת פתוחה גובה מחיר מן הבית שנבנה סביבה.

מי אנחנו עוד זה לזה

השאלה אינה רק היכן האדם. השאלה היא מי אנחנו עוד זה לזה.

פאולין בוס כינתה זאת "עמימות הגבול": אי־הוודאות אינה נוגעת רק לגורלו של היחיד, אלא לגבולות המשפחה, לתפקידים ולזהות. האם הוא עדיין בן זוגי? האם היא עדיין אמי, במובן שבו אם היא מי שאפשר לבוא אליה? האם האח שאינו מדבר אתי עדיין נמצא במשפחה כאשר עורכים את שולחן החג? האם האדם שנעלם עדיין שותף להחלטות, לזיכרונות, לחלוקת הרכוש, לתוכניות? מי נחשב בפנים ומי בחוץ?

המשפחה יודעת לספור את עצמה כאשר גבולותיה ברורים. באובדן עמום, גם הספירה נעשית שאלה. כמה ילדים יש לך — והאם להשיב שלושה, אם אחד מהם נעדר שנים? האם יש לי אחות, אם לא דיברנו עשור? האם אני נשואה, אם האדם שאתו נישאתי אינו עוד נגיש לי?

והשאלה אינה נשארת רק ביחסים; היא חוזרת אל האדם עצמו. ב"אבל ומלנכוליה" כתב פרויד שלעתים האדם יודע את מי איבד, אך אינו יודע מה איבד בו. אפשר לקרוא את המשפט הזה לא רק כשאלה על תכונותיו של האדם שאבד, אלא על המקום שהקשר החזיק בתוך העצמי. הבת יודעת את מי היא מאבדת. אבל מה היא מאבדת בו? את האדם שקרא לה בשמה. את האפשרות להיות ילדה לידו. את מי שהחזיק עבורה את עבר המשפחה. את הדרך שבה ידעה מי היא כשהייתה בתו. אם אינני יודע מה אתה לי עכשיו, קשה לי לדעת מי אני ביחס אליך.

הבן שאמו אינה מזהה אותו אינו מפסיק להיות בנה — ובכל זאת המילה "בן" אינה עוד אותה מילה; היא כוללת עכשיו טיפול, אחריות, זיכרון עבור שניים, ולעיתים גם אבל שאסור לכנותו אבל. האישה שאחיה חדל לדבר אתה נשארת אחות באילן היוחסין — אבל האם היא עדיין אחות בתוך קשר? בן הזוג שיושב בכל ערב מול אישה שאינה מגיעה אליו אינו יודע אם הוא חי בתוך נישואים, בתוך זיכרון של נישואים, או בתוך טיפול באדם שעדיין נושא את שמה של האישה שאהב. לא רק האדם נעשה עמום; גם המקום שממנו ידענו את עצמנו מתחיל להתפורר.

וכאן צריך לשמור גם על גבולותיו של המושג. לא כל געגוע הוא אובדן עמום. לא כל חברות שדעכה, בית שנמכר או גרסה קודמת של העצמי שייכים אוטומטית לאותה קטגוריה. המושג מדויק כאשר קיימת אי־הכרעה ממשית בנוגע לנוכחות, להיעדר, לשייכות או להמשכיותו של הקשר. מושג שבולע כל אובדן חדל להאיר את הצורה המסוימת של המים שאין להם סוף.

מי רשאי להתאבל

חוקר האבל קנת דוקה טבע את המושג "אבל חסר הכרה" כדי לתאר אבל שהחברה אינה נותנת לו מעמד מלא: לעיתים הקשר אינו נחשב לגיטימי דיו, לעיתים האדם המתאבל אינו מוכר כמי שיש לו זכות להתאבל, ולעיתים צורת האבל עצמה נתפסת כלא ראויה.

אובדן עמום ואבל חסר הכרה אינם אותו דבר. אובדן עמום מתאר את מבנה המצב — אין הכרעה ברורה אם האדם נוכח או נעדר, אם הקשר הסתיים או ממשיך. אבל חסר הכרה מתאר את יחסי הכוח סביבו — האם העולם מוכן לראות שאכן אבד כאן דבר. משפחה של נעדר יכולה לחוות אובדן עמום הזוכה להכרה ציבורית עצומה; אדם אחר יכול להתאבל על מוות ודאי, אך הקשר היה נסתר או בלתי מוכר, ולכן איש אינו רואה את אבלו. האחד מתאר את צורת האובדן, השני את חלוקת הזכות להתאבל. כאשר השניים מצטרפים, האדם נדרש לשאת פצע כפול: הוא אינו יודע כיצד לקרוא למה שאירע, והעולם אינו מוכן להכיר בכך שאירע משהו.

הפילוסופית ג'ודית באטלר שואלת מי נחשב אנושי, אילו חיים נחשבים חיים, ומה הופך חיים לראויים לאבל. השאלה שלה אינה רק מי מת; היא נוגעת גם לשאלה אילו קשרים נחשבים ממשיים דיים כדי שהיעלמותם תוכר כאובדן. החברה אינה רק מכירה באבל או מתעלמת ממנו — היא מחלקת זכויות להתאבל. לבן זוג נשוי ניתן מעמד; לאהוב נסתר — אולי לא. למוות ניתן תאריך; להיעלמות רגשית בתוך נישואים אין. לבת שאמה מתה ניתן שם; לבת שאמה חיה ואינה מזהה אותה נאמר לעיתים שהיא צריכה להיות אסירת תודה על כך שאמה עדיין כאן. ולמי שהתרחק מהורה פוגע נאמר שהוא בחר לעזוב, ולכן אינו רשאי להתאבל כאילו איבד דבר.

בישראל, מאז אוקטובר 2023, קיבל האובדן העמום פנים ציבוריות מובהקות: פני החטוף ופני משפחתו הממתינה. ההכרה הזאת הייתה הכרחית. משפחות החטופים נתנו לציבור כולו שפה לחיים שבין ידיעה לאי־ידיעה, בין תקווה לאבל, בין מאבק לשיבה לבין הפחד מן הבשורה שתסגור את האפשרות. אבל כאשר סבל אחד מקבל פנים ציבוריות מוחלטות כל כך, אדם בעל אובדן אחר עלול להתחיל לצנזר את כאבו עוד לפני שמישהו דרש ממנו לעשות זאת. האיש שאמו שוקעת בשיטיון אומר לעצמו: יש מי שאינם יודעים אם ילדם חי, מי אני שאתלונן. האישה שאחיה השתתק שומעת את החדשות ומתביישת בגעגוע שלה. הבת שאיבדה את אביה בעודו יושב מולה מרגישה שכאבה קטן מדי, פרטי מדי, לא ראוי לאותה מילה. אין צורך שמישהו ישווה ביניהם; ההיררכיה כבר הופנמה. היא פועלת כבושה.

הבדלים בין אובדנים חשובים, ואסור לטשטש אותם; אובדן אחד אינו נעשה זהה לאחר מפני ששניהם עמומים. אבל הכרה בכאב אחד אינה צריכה להפוך לאיסור על כאב אחר. הכאב אינו תחרות על משאב מוגבל.

לא כל הנפש חייבת להכריע

השפה הטיפולית נוטה לדמיין אדם אחד שצריך להגיע לעמדה אחת: לקבל את המציאות, להרפות, לבנות משמעות, להמשיך. אבל בני אדם אינם תמיד חיים בתוך מרחב נפשי אחד קוהרנטי — ובאובדן עמום, אולי פחות מבכל מצב אחר.

חלק אחד יכול להמשיך לחכות ליד הדלת, וחלק אחר יכול באותו זמן לגדל ילדים, לאהוב, לעבוד, לצחוק, לנסוע ולבנות בית. חלק יכול לדעת שהקשר הסתיים, וחלק אחר עדיין מנסח בלילות את השיחה שתתקן הכול. המשך החיים אינו מוכיח שהאובדן נסגר; הגעגוע אינו מוכיח שהחיים נעצרו. הבת מן הסופרמרקט ידעה זאת כשחשבה שהיה עליה להישאר עוד רגע על הקו, ובאותה נשימה ידעה שלא היה לה עוד כוח. שתי המחשבות מתקיימות יחד ואינן מתקנות זו את זו.

אבל אין בכך פתרון קל. הנפש אינה חייבת להכריע; החיים ממשיכים לדרוש החלטות. צריך להחליט אם לענות, אם לבקר, אם להשאיר חדר, אם לעבור דירה, אם להיכנס לקשר חדש, אם להחזיק מקום ליד השולחן. כל פעולה מעניקה משקל לעולם אחד על חשבון עולם אחר, גם כאשר האדם אינו מוכן לבחור ביניהם. ההמתנה יכולה לגזול שנים מן החיים; המשך החיים יכול להיחוות כמחיקת ההמתנה. אהבה חדשה אינה רק מתקיימת לצד האהבה הישנה — היא משנה את מקומה. הפסקת ביקורים יכולה להציל את האדם ולהכאיב למי שנשאר מאחור.

לכן ריבוי עולמות אינו אידיאל מפויס. אין פירושו שכל החלקים יכולים לחיות בשלום זה לצד זה; לפעמים הם פוצעים זה את זה. אולי מה שנדרש אינו להכריח את הנפש להגיע לאמת אחת, אלא ליצור מרחב שבו אפשר לשמוע מה כל אחד מן העולמות מנסה להציל — לפני שהחיים כופים החלטה. התקווה מבקשת להציל את מי שאולי ישוב; הייאוש מבקש להציל את מי שממשיך לחכות. שניהם מדברים בשם החיים.

היער האפור

בשנת 2009 הוציאה רונה קינן את האלבום "שירים ליואל" — חמישה עשר שירים המלווים את חייה של דמות המבוססת בחלקה על אביה, הסופר עמוס קינן, שבאותן שנים הלך ושקע. האלבום נפתח בשאלה כיצד יחזור אדם שאינו יודע לאן חוזרים, ובסיומו השאלה משתנה: כיצד יחזור מי שאינו זוכר עוד לאן.

בבית האפור מכבים את הכבוי

מאבקים את הספות למרות שאיש כבר לא יושב שם

רונה קינן, "הבית האפור", מתוך שירים ליואל (2009)

בין "לא יודע" ל"לא זוכר" עובר כל האובדן הזה. האיש לא הלך לשום מקום; גופו עדיין נמצא. אבל הדרך חזרה נמחקת מתוכו. כי הבית אינו רק כתובת — הבית הוא גם הזיכרון המשותף שבאמצעותו שני אנשים יודעים מי הם זה עבור זה.

כאשר האב מאבד את רצף חייו, הבת מתחילה לספר אותו: אוספת אירועים, נותנת להם סדר, עוברת בין קולות — פעם מדברת מפיו, פעם אליו, פעם כבתו — ובונה ביוגרפיה שאפשר לנוע בה מן ההתחלה אל הסוף, בשעה שהאדם שעליו היא מספרת הולך ומאבד את האפשרות לנוע כך בתוך חייו שלו. יש בכך אהבה, ויש בכך ניסיון להחזיק עבור אדם את הסיפור שאינו יכול עוד להחזיק לבדו. אבל יש בכך גם כוח מטריד: כאשר אדם אינו יכול לאשר את הסיפור, להתנגד לו או לומר "זה לא אני" — מי שמחזיק בזיכרון מקבל גם סמכות לעצב אותו. הבת אינה רק זוכרת את האב; היא נעשית, במידה מסוימת, בעלת הזיכרון שלו. אי אפשר לפתור את המתח הזה באמצעות המילה "הנצחה": האמנות אינה רק משמרת אדם שהיה; היא גם יוצרת לו צורה חדשה, בזמן שהוא כבר אינו יכול לומר עד כמה היא שלו. אפשר לספר את כל חייו של אדם ועדיין לא למצוא את הדרך אליו.

וזה מה שהנוסחה המקצועית — "נוכח פיזית, נעדר נפשית" — אינה מצליחה להחזיק. היא הופכת מהר מדי את האדם לקליפה. אבל האדם אינו ריק: נשארים פחדים, תנועות גוף, הרגלים, געגוע, שברי סיפורים, מוזיקה, תחושה שמישהו חסר גם כאשר השם כבר איננו. אולי מה שאבד אינו האדם עצמו, אלא העולם המשותף שבו יכולתם להיפגש. הוא נמצא בעולם. אתם רק אינכם נמצאים עוד באותו עולם.

האלבום אינו משיב ליואל את זיכרונו, אינו מכריע מי הוא, ואינו מחזיר לבת את האב כפי שהיה. הוא עושה דבר אחר: יוצר מקום שבו חוסר היכולת להגיע אליו אינו נשאר חסר צורה. אנשים החיים עם אובדן עמום עושים לעיתים דבר דומה, גם בלי לקרוא לו בשם: כותבים להורה מכתבים שאינם נשלחים, מבשלים בתאריך שאינו תאריך רשמי את המאכל של מי שאיננו־ואולי־ישנו, משאירים חפץ במקום מסוים, מדליקים נר בלי לדעת אם הוא נר נשמה. המעשים האלה אינם חייבים להכריע אם האדם חי או מת, אם הקשר קיים או הסתיים; הם אינם סוף פרטי שהאדם ממציא במקום סוף שלא הגיע. הם יכולים להיות רק עדות: קרה כאן דבר, הוא ממשיך לקרות, איננו יודעים כיצד יסתיים — אבל הוא אינו חייב להישאר ללא צורה.

אני מכיר את זה גם מן הסטודיו. מי שיוצק חומר סביב חלל לומד שהחלל אינו רק חור בתוך הצורה: כל מה שמסביבו מקבל את משקלו ואת מקומו ביחס אליו. אי אפשר למלא את החלל בלי לשנות את הדבר כולו. אפשר לבנות סביבו; אפשר לתת לחומר להתקשות מבלי להעמיד פנים שהריק נעלם. לפעמים עצם היכולת של הצורה להחזיק תלויה בכך שהחלל נשאר גלוי.

מה טיפול יכול לעשות כשאין פתרון

טיפול אינו יכול לספק את המידע שאיננו. הוא אינו יכול לקבוע אם הנעדר יחזור, להשיב זיכרון שאבד, ליצור הדדיות בקשר שהתרוקן, או להבטיח שהורה חי יהיה פעם ההורה שילדו קיווה לפגוש. הוא גם אינו אמור להפוך את האדם למומחה בניהול העמימות שלו — עוד תוכנית, עוד שלבים, עוד יעד שאליו צריך להגיע.

העבודה הראשונה פשוטה יותר וקשה יותר: להיות עד. לשאת עם האדם את הידיעה שאבד דבר, בלי לדרוש הוכחה ובלי למהר לקבוע מה בדיוק אבד. לתת מקום למשפטים שאינם מתיישבים: אני אוהב אותו ואיני יכול עוד להיות אתו. היא חיה ואני מתאבל עליה. אני מקווה שיחזור ואני בונה חיים שבהם לא יחזור. איני רוצה לשכוח, ואיני רוצה שהכאב יהיה הדרך היחידה לזכור. הסתירה אינה בהכרח דבר שצריך לפתור; היא יכולה להיות תיאור מדויק של מציאות שאינה דבר אחד.

הטיפול אינו צריך להכריע עבור האדם איזו יד להרפות. אולי הוא יכול לשאול שאלה צנועה יותר: האם הקשר יכול להישאר ממשי גם ברגעים שבהם אינו כואב? לא כדי להפריד בכוח בין כאב לנאמנות, ולא כדי ללמד את האדם שהגיע הזמן להרפות — אלא כדי שהכאב לא ייאלץ לשמש לבדו כראיה לכך שהיה כאן קשר. אפשר לזכור אדם גם ביום שאינו כואב; אפשר להישאר קשור אליו גם כאשר הגוף נרגע. אבל באובדן עמום אפילו האפשרות הזאת אינה פשוטה: קשה להפוך אדם לקשר פנימי כאשר איננו יודעים אם חדל להיות קשר חיצוני.

לכן טיפול אינו מספק סוף. הוא יכול להיות המקום שבו האדם אינו נדרש להמשיך להכאיב לעצמו כדי שמישהו יאמין שהיה כאן אובדן. מקום שבו מישהו אומר: אינך צריך להוכיח לי שאבד דבר כדי שאשאר כאן אתך.

אני עונה

הטלפון יצלצל שוב. אני אראה את השם שלך על המסך, ולרגע לא אדע מי יענה לי מן הצד השני. שום דבר ממה שנכתב כאן אינו משנה את זה.

מה שאולי השתנה הוא דבר קטן יותר: הרגע שבין הצלצול למענה אינו כישלון שלי. הוא אינו סימן שלא התאבלתי נכון, שלא עיבדתי, שלא השלמתי, שלא סגרתי. הוא הצורה המדויקת של המצב שאני חיה בו. אתה ישנו ואינך, ולכן גם אני, מולך, יודעת ואינני יודעת. שני המשפטים ממשיכים לפצוע זה את זה — איבדתי אותך, לא איבדתי אותך — ואין משפט שלישי שמבטל אותם. יש רק חיים שנאלצים להחזיק את שניהם.

יש מי שיקרא לזה אובדן עמום. השם עוזר, כמו שעוזרת מפה של ארץ שממשיכים לחיות בה. הוא אינו מוציא ממנה.

הטלפון מצלצל. אני מביטה בשם שלך. ועונה.

לא מפני שאני יודעת מי יענה לי.

מפני שאתה מתקשר.

מקורות תיאורטיים מרכזיים

• פאולין בוס — אובדן עמום ועמימות גבול. Boss, Pauline. Ambiguous Loss: Learning to Live with Unresolved Grief. Harvard University Press, 1999. וכן מאמריה על עמימות גבול ועל מיתוס סגירת המעגל.
• קנת דוקה — אבל חסר הכרה. Doka, Kenneth J., ed. Disenfranchised Grief: Recognizing Hidden Sorrow. Lexington Books, 1989.
• תומס פוקס — נוכחות בהיעדר. Fuchs, Thomas. "Presence in Absence: The Ambiguous Phenomenology of Grief." Phenomenology and the Cognitive Sciences, 2018.
• מתיו רטקליף ולואיז ריצ'רדסון — אבל על אפשרויות חיים. מאמרם על אבל בעקבות אובדנים שאינם מוות.
• ג'ודית באטלר — החיים הראויים לאבל. Butler, Judith. Precarious Life: The Powers of Mourning and Violence. Verso, 2004.
• זיגמונד פרויד — אבל ומלנכוליה. Freud, Sigmund. "Mourning and Melancholia", 1917.
• קשרים מתמשכים באבל. Klass, Dennis, Phyllis R. Silverman, and Steven L. Nickman, eds. Continuing Bonds: New Understandings of Grief. Taylor & Francis, 1996.
• מקורות הלכתיים. בבלי, יבמות קכ"א ע"א–ע"ב, סוגיית מים שיש להם סוף ומים שאין להם סוף; והמקורות הנוגעים לאבלות על הטובע במים שאין להם סוף (ראו ש"ך יו"ד שע"ה).

יצירות המשמשות בדף כעדשות

• אבות ישורון, "איך נקרא".
• ג'ואן דידיון, שנה של מחשבות מופלאות.
• רונה קינן, שירים ליואל, 2009 — ובתוכו "הבית האפור" (רצועה 3) ו"למה הלכת ליער האפור" (רצועות 1 ו־15).

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).