לידה אל תוך שפה שכבר עונה

כשהנמען מגיע לפני העולם

הפרק השביעי מתוך שבעה · שפה בעידן ה־AI | לפרק הקודם

הפרקים עד כה בחנו מה קורה לאדם שכבר נולד אל תוך שפה ויחסים: הדיבור נפרד מן הדובר, המחשבה ממעשה החשיבה, התוצר מתהליך היצירה, ההיענות מן האחרוּת. הפרק הזה שואל שאלה קודמת ועמוקה יותר: מה קורה כאשר ההפרדות האלה אינן נכנסות לחייו של אדם בוגר, אלא נעשות חלק מן הסביבה שבה ילד לומד לדבר, לחשוב, לשחק ולהיות עם אחרים? לא כיצד ה־AI משנה אדם שכבר נוצר — אלא כיצד הוא משתתף בתנאים שבהם אדם נוצר.

ונאמר מראש: אין בידינו עדיין תשובה מחקרית על מה יעשה המדיום הזה להתפתחות. הפרק אינו מנבא כיצד יגדל ילד; הוא חושב באמצעות מושגים התפתחותיים על תנאים שטרם היו.

ילד קטן מצביע על ציפור ואומר: "תראה". לכאורה הוא מבקש מידע — אולי הוא רוצה לדעת מה שמה. אבל "תראה" קודמת לשאלה ולתשובה. הילד אינו מבקש רק שמישהו יזהה עבורו אובייקט; הוא מבקש שאדם אחר יפנה את מבטו אל המקום שאליו פנה מבטו שלו. לפני שהשפה נעשית כלי להעברת מידע, היא יוצרת משולש: אני, אתה, והדבר שאנחנו רואים יחד. הילד אינו לומד רק שזו ציפור; הוא לומד שאפשר להזמין אחר אל העולם, שהמבט שלו יכול להזיז מבט אחר, ושדבר נעשה ממשי יותר כשמישהו רואה אותו איתו. השפה האנושית אינה נולדת רק מן הקשר בין מילה לדבר, אלא מתוך קשב משותף בין שני בני אדם אל עולם שלישי.

וה־AI יכול לזהות את הציפור, לתאר אותה, להשמיע את קולה ולספר לאן היא נודדת. מערכת עתידית תוכל אולי גם לעקוב אחר אצבעו של הילד, להפנות אל הציפור מצלמה ולומר: "כן, אני רואה". אבל קשב משותף אינו רק מצב שבו שתי מערכות קולטות אותו אובייקט. הילד אינו מבקש רק אישור שהציפור זוהתה; הוא מזמין מישהו אל הדבר שתפס אותו. "תראה" פירושו: בוא תהיה איתי לרגע במקום שאליו נמשך מבטי. המערכת יכולה לענות על "מה זה?", והיא יכולה אפילו לבצע את המחוות החיצוניות של ראייה משותפת. השאלה היא אם יש שם עולם נוסף שנפגש בעולמו של הילד — או רק מערכת שיודעת לזהות לאן התבקשה להסתכל.

כי ילד שנולד אל תוך AI אינו פוגש רק עוד מכשיר; הוא פוגש נמען חדש — כזה שזמין כמעט תמיד, שאינו עסוק בשיחה אחרת, שאפשר לעצור ולתקן, שמתאים את אוצר המילים לגילו, שיכול להסביר שוב בצורה אחרת, שאינו אומר "לא עכשיו", ושאינו זקוק לכך שהילד יקשיב לו בחזרה. מול הורה, אח או ילד אחר, הדיבור נכנס אל עולם שיש בו קצבים מתנגשים: לפעמים האחר מבין ולפעמים לא, לפעמים מבטו פונה אל מה שהצבעתי עליו ולפעמים נשאר במקום אחר, ולפעמים צריך לחכות, לחזור, לשנות את המילים ולגלות שגם לאחר יש עניין משלו. מול המערכת, לעומת זאת, הילד עלול ללמוד שהשפה היא מנגנון להפעלת תגובה: אני אומר — משהו עונה; אני מבקש — משהו מתאים את עצמו; אני מתקן — הוא מייצר גרסה חדשה; אני משתעמם — הוא מספק גירוי נוסף. כך השפה משתנה עוד לפני שהתוכן שלה משתנה — היא נעשית פחות הזמנה לאחר ויותר ממשק להשגת מענה.

כאן ויניקוט הוא עוגן מרכזי. בתחילת החיים התינוק אכן זקוק להתאמה עמוקה: האם או המטפל הראשוני נענים לרעב, לקור ולפחד, ומחזיקים עבורו עולם שעדיין אינו יכול להחזיק בעצמו. אבל אצל ויניקוט ההתפתחות אינה נמשכת דרך התאמה מושלמת — להפך, הסביבה ה"טובה־דיה" מתחילה, בהדרגה ובהתאם ליכולת הילד, להיכשל בהתאמה — לא מפני שההורה מחליט לתסכל את הילד כדי ללמדו לקח, אלא מפני שההתאמה המוחלטת נסוגה ככל שהילד נעשה מסוגל לשאת עולם שאינו נוצר מתוך צורכו. האם אינה מגיעה בדיוק ברגע הצורך; המילה אינה תמיד מובנת; הרצון אינו מתגשם מיד; האחר מתגלה כבעל קצב וקיום משלו. הכישלון ההדרגתי הזה אינו תקלה בהתפתחות — הוא אחד התנאים לכך שהילד יגלה מציאות. כל עוד העולם נענה כאילו נברא מתוך הצורך, הילד חי באשליה של אומניפוטנציה: אני רוצה — הדבר מופיע. בהדרגה הוא מגלה שהעולם אינו תוצאה של רצונו, שיש מרחק בין המשאלה למימושה — ובתוך המרחק הזה נוצרים מחשבה, דמיון, סמל, משחק, ויכולת להמתין.

הבעיה בנמען המותאם־תמיד אינה, אם כן, שהוא "טוב מדי". היא שהוא עלול לבטל את התנועה ההתפתחותית שבין היענות לבין כישלון־בהיענות. המערכת יכולה לחקות תסכול — לסרב לבקשה, להגביל זמן, להציע שהילד יחשוב בעצמו — אבל זהו תסכול מתוכנן כחלק מן השירות; הוא אינו נובע מכך שבצד האחר יש מישהו שאינו פנוי, אינו יודע, אינו רוצה, או זקוק לדבר אחר. הילד אינו פוגש גבול של חיים; הוא פוגש פונקציה שהוגדרה לספק גבולות — ובסופו של דבר, גם הסירוב שלה הוא צורה של היענות.

ויש עוד דבר שהיחסים ההתפתחותיים בנויים ממנו, ולא מסנכרון מושלם. הורה ותינוק מחמיצים זה את זה שוב ושוב: ההורה מפרש רעב כעייפות, הילד מבקש קרבה וההורה מציע משחק, הטון אינו נכון, המבט מגיע מאוחר מדי. אבל הקשר אינו תלוי בהיעדר החמצות — הוא נבנה גם דרך תיקון: ההורה מבחין שטעה ומשנה את תגובתו, והילד לומד שאי־הבנה אינה סוף היחס, ששניים יכולים לאבד זה את זה ולמצוא מחדש. זהו שיעור עמוק מ"מי שמולי מבין אותי"; הוא אומר: גם כשאיני מובן מיד, אפשר להמשיך להיות בקשר. וה־AI יכול לתקן את עצמו ביעילות עצומה — הילד אומר "לא לזה התכוונתי", והמערכת מייצרת תשובה מתאימה יותר — אך כאן עלול להיעלם משהו: התיקון נעשה אופטימיזציה של הפלט, לא שיקום של יחס שעבר דרך החמצה. בגיל הרך, תיקון אנושי פירושו לחוות מתח, לשנות איתות, להמתין, ולגלות ששני גופים יכולים לחזור לתיאום לאחר שאיבדו אותו; מאוחר יותר מצטרפים גם מבוכה, הכרה בטעות, התנצלות, סליחה, והיכולת לשאת שלא הבנתי אדם אחר מיד. המערכת לא חוותה שהחמיצה את הילד, והיא אינה נדרשת לחפש אותו מחדש לאחר שאיבדה אותו; הילד פשוט מנסח מחדש את הבקשה, והתגובה עוברת התאמה. וכך הוא עלול ללמוד שאי־הבנה היא תקלה בהעברת ההוראה, ולא אירוע בין שניים — אירוע שאפשר לעבור דרכו, להשתנות בגללו, ולמצוא זה את זה מחדש.

ילד אינו זקוק רק למי שמגיב אליו, אלא למי שמושפע ממנו. תינוק מגלה בהדרגה שהוא עושה דבר לאחרים: החיוך שלו משמח, הבכי מעורר דאגה, המילה הראשונה מרגשת, הכעס פוגע, והיעדרו מורגש. מתוך כך נולדת תחושת סוכנות — אני קיים מפני שמשהו בעולם משתנה כשאני פועל — ולצידה נולדת אחריות: אם המילים שלי עושות דבר למישהו, עליי ללמוד לשאת את מה שעשיתי. מול AI יש תגובה בלי השפעה. לא במובן החישובי — הילד כן משנה את מצב השיחה ואת זיכרון המערכת. אבל הוא משנה את פעולתה, לא חיים המתקיימים בצדה: היא מתעדכנת בעקבותיו ואינה עוברת דבר בגללו. הוא יכול להכאיב לה, לשמח אותה או לנטוש אותה — וכל אלה נשארים צורות של קלט. כך הוא מקבל אישור לכוחו בלי לפגוש את מחירו. המערכת אומרת לו, למעשה: אתה משפיע על מה שאני עושה, אבל אינך עושה לי דבר. וזו אינה סוכנות אנושית — זו שליטה בממשק. וההבחנה תחזיק גם מול מודלים שיזכרו וישתנו לאורך זמן: זיכרון ושינוי אינם היפגעות, אכפתיות או ביוגרפיה.

גם המשחק נראה, במבט ראשון, כמתנה. ה־AI יכול לייצר לילד אינסוף סיפורים, דמויות, עולמות, שירים ומשחקים — שפע דמיון חסר תקדים. אבל אצל ויניקוט משחק אינו כמות הדימויים שהילד מקבל; הוא מתרחש במרחב הביניים שבין המציאות הפנימית לעולם החיצוני. הילד לוקח חפץ שאינו מה שדמיונו אומר שהוא — קופסה שהיא גם קופסה וגם ספינה, מקל שהוא גם מקל וגם חרב — ועובד בתוך המתח שבין השניים. החפץ אינו מתאים את עצמו אליו במלואו: הקופסה אינה נהפכת באמת לספינה, המקל אינו מתנהג כחרב מושלמת, החומר משאיר שארית של מציאות — ודווקא משום כך הילד נדרש לדמיין. ה־AI יכול להפוך מיד את הקופסה לספינה מפורטת, להנפיש אותה, לכתוב את הסיפור ולייצר את העולם שסביבה; אבל ככל שהדמיון מקבל מיד צורה מלאה מבחוץ, הוא עלול לחדול להיות פעולה של הילד. המערכת אינה בהכרח מעשירה את המשחק — היא עלולה לצרוך את המרחק שבו המשחק נוצר. הסכנה אינה עודף דמיון, אלא דמיון שמגיע כתוכן לפני שהילד נדרש לדמיין. ובכל זאת — לא כל תמונה או סיפור שהמערכת יוצרת גוזלים את המשחק; היא יכולה גם להציע שבר, דמות או אפשרות שהילד ימשיך לשנות, לסרב לה ולהפוך לשלו. השאלה היא מי מחזיק בתנועה: האם המערכת נותנת לילד חומר לשחק בו, או שהילד נעשה הצופה במשחק שהמערכת מייצרת עבורו?

וכאן חוזר הפער מפרק המחשבה, בדמותו הילדית: השעמום. ילד אומר "משעמם לי", והתגובה המיידית של תרבות הממשק היא לספק דבר נוסף — סיפור, תמונה, משחק, סרטון. אבל השעמום אינו תמיד תקלה המחייבת פתרון. לעיתים הוא הרגע שבו הגירויים הקיימים חדלו לשאת את הילד, ועדיין לא נולד מתוכו דבר אחר: אין מה לעשות, אין רעיון, האחר אינו מפעיל אותו, והעולם אינו מציע מיד צורה. מתוך החלל הלא־נעים הזה הילד עשוי להמציא משחק, לפנות לאדם אחר, לגעת בחומר, או לגלות רצון שלא ידע שיש לו. נמען המגיב תמיד עלול ללמד אותו שהחלל עצמו אינו נסבל — שכל ריק צריך להתמלא לפני שיוכל להיעשות מקום.

ויש עוד ממד שהמערכת עלולה לטשטש: הילד אינו ממציא לעצמו שפה פרטית, הוא נכנס אל שפה שכבר הייתה בעולם לפניו. יש בה מילים שלא בחר, משמעויות שאינן מותאמות בדיוק לחוויה שלו, כללים שצריך ללמוד, מטפורות עתיקות, סתירות, עקבות של אנשים מתים, וגבולות למה שאפשר לומר. השפה גם מתסכלת אותו: לעיתים אין בה המילה המדויקת למה שהוא חש, ולעיתים עליו להרחיב את עצמו כדי להיכנס אל מילה קיימת — או לעוות את השפה כדי ליצור בה מקום חדש. מערכת המכווננת את עצמה לכל ילד יכולה לעשות דבר נפלא — להתאים רמת קושי, לתרגם, להסביר, להנגיש — אבל היא יכולה גם ליצור אשליה שהשפה אמורה להתאים את עצמה אליי במלואה. אם כל טקסט מפושט, כל משפט מוסבר, וכל אי־בהירות נפתרת מיד, הילד אינו נדרש עוד לגדול אל תוך שפה שגדולה ממנו. ושפה משותפת קיימת דווקא משום שאינה מותאמת במלואה לאיש: כל אחד נדרש להיכנס אליה, וכל אחד גם משנה אותה מעט מבפנים. כך היא נעשית מראה מותאמת אישית במקום עולם ציבורי — וייתכן שהילד מבין יותר, אך פוגש פחות עולם משותף.

ובכל זאת, אסור לצייר את היחס עם AI כפריצה מוחלטת. ילדים תמיד דיברו עם מי שאינו אדם — עם בובות, עם חיות, עם דמויות דמיוניות ועם גיבורי ספרים; הם מעניקים קול לדברים ומקיימים יחסים שאינם הדדיים, ויכולת זו אינה כשל אלא חלק מן המשחק ומבניית הנפש. וטכנולוגיה יכולה להועיל: לילד שאין סביבו מבוגר פנוי, לילד עם קושי שפתי, למי שלומד שפה חדשה, לילד החושש לשאול, למי שזקוק לחזרה סבלנית. ההבדל אינו שכל אובייקט לא־אנושי מסוכן: הבובה אינה משיבה באמת — הילד מעניק לה את הקול; הספר אינו מתאים את העלילה לכל בקשה — הילד צריך להיכנס לצורתו; החבר הדמיוני נוצר בתוך משחקו של הילד. ה־AI, לעומתם, משיב מבחוץ, במהירות ובמורכבות, כאילו יש שם אחר — אבל בלי לתבוע את המאמץ שהאחר והעולם דורשים. ולכן השאלה אינה אם ילדים ישתמשו ב־AI; רבים מהם ישתמשו. השאלה היא איזה תפקיד הוא מקבל בתוך האקולוגיה ההתפתחותית: האם הוא פותח דרך אל העולם, או נעשה העולם? האם הוא מחזיר את הילד אל אנשים, אל חומר ואל משחק, או מרכז אותם בתוך השיחה עמו? האם הוא מסייע לילד לנסח שאלה, או ממהר לספק את צורת התשובה? האם הוא מרחיב את יכולתו לשאת תסכול, או הופך כל תסכול לתקלה בממשק?

וכמו בפרק היחסים, גם כאן התביעה נסוגה מן השיחה אל התשתית — אלא שכאן היא פוגשת מי שאין לו עדיין קנה מידה להשוות אליו. בעבר הגיע הקול התרבותי דרך דמויות ומוסדות שאפשר היה לזהות: ההורה, המורה, הספר, בית הספר, המדינה. גם כשכוחם ואינטרסיהם לא היו שקופים, היה להם מקום, גוף ושם. כאן, לעומת זאת, הכרעות — באיזה טון לענות, מה לסרב לומר, מה לזכור, איזה ידע להבליט, כיצד להחזיק את הקשב — מופיעות בתוך תגובה מותאמת כאילו הן צורתו הניטרלית של הידע. הילד אינו לומד מן המערכת רק מהו העולם; הוא לומד ממנה איזו צורת תשובה ראוי שהעולם ייתן לו.

השאלה, אם כן, אינה אם ילדים יגדלו לצד מכונות שמדברות אליהם. רבים מהם יגדלו. השאלה היא איזו צורת אדם תיוולד מתוך שפה שנענית לפני שהילד הספיק לחפש מילה, מתוך נמען שמבין לפני שהילד הספיק להיכשל בהסבר, ומתוך עולם שממהר להתאים את עצמו לפני שהילד גילה שאינו מרכזו. ילד אינו זקוק רק לתשובות. הוא זקוק לאחרים שאינם נוצרים מתוך שאלתו, לחומרים שאינם מצייתים לדמיונו, למילים שאינן מותאמות אליו במלואן, ולזמן שבו שום דבר אינו מגיע. הוא זקוק לעולם. וה־AI יכול לעזור לו להיכנס אליו — הסכנה מתחילה כאשר התשובה נעשית תחליף לכניסה.

וכאן נסגר האשכול כולו, במקום שבו התחיל. פתחנו בהבחנה בין מידע על דבר לבין משמעות הנולדת מתוך חיים; ואת ההבחנה הזאת אפשר עכשיו לומר דרך ילד. המכונה יודעת לספק את שם הציפור, את סוגהּ ואת מסלול הנדידה שלה; היא עשויה גם לזהות את אצבעו של הילד, להפנות מצלמה, ולהגיב בקול המתאים. אבל המשמעות הראשונית של "ציפור" אינה המידע עליה, וגם לא עצם התיאום בין שתי זוויות ראייה — היא הרגע שבו דבר בעולם נעשה משותף, מפני שהעניין של הילד נגע באדם אחר והזיז גם את מבטו. הילד מצביע ואומר: "תראה". השאלה אינה אם המכונה תדע לזהות את הציפור. השאלה היא אם יישאר לידו מישהו שעולמו יכול להשתנות מפני שהילד ביקש ממנו לסובב את ראשו.

חזרה לשער האשכול →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).