פיסול מודיעין — חוג, קורסים, סדנה ולימודים
חוג פיסול במודיעין — נגד החָלָק: על ביונג־צ'ול האן, על ידיים, ועל מה שדוקר
פתיחה: תרגיל קטן בתשומת לב
הביטו רגע בכף היד שלכם. ועכשיו שאלו: מה עשיתם איתה היום? אם אתם כמוני ובעצם כמו רוב האנושות במערב. התשובה היא — היא החליקה. על מסך. שעות. תנועה אחת, קלה, חסרת חיכוך, שחוזרת על עצמה מאות פעמים ביום: להחליק הלאה, להחליק הלאה, להחליק הלאה. היד — האיבר שנועד לאחוז, ללחוץ, לעצב, להתלכלך, להרגיש משקל — הצטמצמה לאצבע אחת שמלטפת זכוכית.
הפילוסוף ביונג־צ'ול האן טוען שהתנועה הקטנה הזאת אינה פרט טכני. היא הסימן של תקופה שלמה — ושל מה שהתקופה הזאת עושה לנו. הדף הזה הוא הזמנה לחוג הפיסול שלי במודיעין, וגם היכרות עם ההוגה החריף הזה, שכמעט לא הוצג לקורא העברי. ואצלי אלה אינם שני נושאים נפרדים: חוג פיסול, בעולם של מסכים חלקים, הוא מעשה כמעט חתרני. הדף הזה מסביר למה.
מי הוא ביונג־צ'ול האן
האן (נולד 1959) הוא פילוסוף גרמני יליד סיאול, עם ביוגרפיה שיש בה רמז לכל מה שיבוא: הוא הגיע לגרמניה כסטודנט למטלורגיה — תורת המתכות, חומר במלוא מובן המילה — ועבר לפילוסופיה. כתב דוקטורט על היידגר, לימד בברלין, והפך בעשור האחרון לאחד הפילוסופים הנקראים בעולם — כמעט בעל כורחו: הוא מסרב לרוב הראיונות, ממעט להופיע, ומעדיף חיים של שקט, גינון ופסנתר. ספריו קצרים, חדים, כתובים במשפטים שנוקשים כמו פטיש קטן על אזמל — "חברת העייפות", "חברת השקיפות", "הצלת היפה" — וכולם סובבים סביב אבחנה אחת גדולה על התקופה שלנו. בואו נבנה אותה שלב אחר שלב.
האבחנה הראשונה: אנחנו מנצלים את עצמנו
פעם, אומר האן, החברה פעלה דרך "אסור": מוסדות, גבולות, משמעת. אפשר היה למרוד. אבל החברה של היום החליפה את ה"אסור" במילה מפתה הרבה יותר: "אתה יכול". אתה יכול להצליח, להשתפר, למצות את הפוטנציאל, להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך. נשמע כמו חופש — והאן מראה שזה השעבוד המשוכלל בהיסטוריה: כשאיש אינו כופה עליך דבר, אתה כופה על עצמך הכול. כל אחד נעשה המעביד של עצמו, הנוגש של עצמו — והמנצל והמנוצל הם אותו אדם, ולכן אין את מי לתבוע ואין נגד מי למרוד. התוקפנות פונה פנימה. התוצאה, לפי האן, היא מגפות הזמן שלנו: שחיקה, דיכאון, קשב שמתפורר — לא מחלות של איסור אלא מחלות של עודף "כן".
אני פסיכולוג, ואני פוגש את האבחנה הזאת בקליניקה כל שבוע: אנשים שאין להם שום רודן חיצוני — ובכל זאת הם חיים תחת משטר. המשטר הוא הביקורת העצמית: אותו קול פנימי שאומר "עוד לא מספיק" בכל שעה. ומי שמכיר את האתר שלי יודע שאני כותב על זה במונחים של משקולות: הביקורת העצמית כמשקולות בטון שאנחנו קושרים לעצמנו — ואיש לא קשר אותן לנו. האן נותן לתחושה הזאת שם ומבנה חברתי.
האבחנה השנייה, הלב: הכול נעשה חָלָק
וכעת לרעיון שבגללו האן יושב בבסיס החוג הזה. בספרו "הצלת היפה" הוא פותח בשאלה שנשמעת כמעט כבדיחה: מה משותף לפסלים המלוטשים של ג'ף קונס, לאייפון, ולגוף המשויף של האינסטגרם? התשובה: כולם חֲלָקִים. בלי חיכוך, בלי נקבוביות, בלי שריטה, בלי התנגדות. והחָלָק, טוען האן, אינו סתם אופנה עיצובית — הוא צורת הקיום של התקופה: תרבות שלמה שמבקשת לסלק כל מה שמפריע, מתנגד, שונה או פוצע.
מדוע החָלָק כובש אותנו? כי הוא נעים בדיוק במובן הזה: הוא אינו פוצע, והוא אינו מתנגד. הוא לא שואל מאיתנו כלום ולא דורש מאיתנו כלום. הוא מבקש רק לייק. מול החָלָק אנחנו מחליקים — תרתי משמע — הלאה. אבל יש לזה מחיר, והאן מנסח אותו במשפט קר: מול החָלָק איננו פוגשים אלא את עצמנו. המסך המלוטש הוא מראה. עולם שסולקה ממנו כל התנגדות הוא עולם שאין בו אחר — רק השתקפויות. האן קורא לזה "הגיהינום של הדומה": הכול זמין, הכול נעים, הכול מותאם אישית — ושום דבר לא נוגע.
וכאן האבחנה על היפה, שהיא בעיניי תרומתו הגדולה: היופי האמיתי, אומר האן — בעקבות מסורת שלמה, מרילקה ועד רולאן בארת — כרוך תמיד במשהו ששולל: זרות, התנגדות, פצע. בארת קרא לזה punctum — הפרט בצילום שדוקר אותך, להבדיל מהתעניינות כללית ומנומסת. תרבות החָלָק היא תרבות שהכול בה "מעניין" ושום דבר בה לא דוקר. והיפה זקוק גם לסוד ולזמן: הוא אינו נחשף מיד ואינו נצרך מיד — הוא דורש שהייה, השהיה, ולפעמים מתגלה רק בזיכרון. תרבות שדורשת שהכול ייחשף עכשיו ויהיה זמין עכשיו — הורגת אותו בעצם הדרישה.
מי שקורא את הדפים שלי מזהה כאן את העיקרון שאני קורא לו אסתטיקה של השבר. אני כותב שוב ושוב שהאמת של האדם ושל היצירה אינה בדימוי המושלם — בתמונות החלקות, נטולות ההיסטוריה הרגשית, שמציפות אותנו — ושהשבר אינו תקלה אלא עדות. האן נותן לאינטואיציה הזאת תיאוריה שלמה: הדימוי המושלם הוא חָלָק; החָלָק אינו פוצע; ומה שאינו פוצע אינו יכול לגעת — ואינו יכול לשנות. הסדק בפסל, טביעת האצבע שנשארה, החיבור שרואים בו את המאבק — הם ה־punctum של העבודה: הנקודה שדוקרת, ולכן הנקודה שחיה.
מידיים לאצבעות — ולמה פיסול
בספר מאוחר יותר האן מוסיף את הממד שממנו התחלנו: אנחנו עוברים, הוא כותב, מעולם של דברים לעולם של מידע. הדבר — שיש לו משקל, גיל, שריטות, היסטוריה — נעלם, ובמקומו זרם: חסר משקל, חסר גיל, חלק. והמעבר הזה כתוב בגוף: הידיים, שנועדו לאחוז ולעבד ולהתלכלך, הפכו לאצבעות שמקישות ומחליקות. איבדנו את הדברים — ואיתם איבדנו סוג שלם של מגע עם העולם.
ועכשיו הניחו את זה מול שולחן העבודה בסטודיו. חימר הוא ההפך הגמור של המסך, נקודה מול נקודה: יש לו משקל — היד מרגישה אותו לפני שהעין מבינה. יש לו חיכוך — הוא נדבק, מתלכלך, נשאר מתחת לציפורניים. יש לו התנגדות — הוא קורס, נסדק, מתעקש. ויש לו זמן — הוא מתייבש בקצב שלו, נבנה בשכבות, לא נענה ללחיצת "שלח". שעתיים מול חימר הן, במונחים של האן, שעתיים של יציאה מהחָלָק: חזרה מהאצבע אל היד. וזה העיקרון שאני קורא לו החומר כשותף לדיאלוג: חומר טוב מתנגד, וההתנגדות שלו — בדיוק מה שהמסך סילק — היא שמלמדת אותנו משהו שלא ידענו. מול החָלָק פוגשים רק את עצמנו; מול חימר פוגשים סוף־סוף משהו אחר. וכל שינוי אמיתי — האן חד בזה — מגיע רק מהמפגש עם מה שאינו אני.
הסטודיו כמרחב אנטי־חָלָק
איך נראה, אם כן, חוג פיסול שבנוי על ההבנה הזאת? אתאר את הארכיטקטורה שלו — כי אני מאמין ששינוי אינו נוצר ממשפט נכון ששמעתם, אלא כשמשתנים תנאי המפגש עצמם:
בלי "אתה יכול". החוג במודיעין אינו עוד זירת הישג. אין דירוגים, אין השוואות, אין "רמות", אין מרוץ שיפור עצמי. לא כי אין למידה — יש, ורצינית — אלא כי למידה אמיתית מתרחשת רק כשהיא משוחררת ממשטר המדידה. מי שמגיע לסטודיו אחרי יום עבודה בחברת ההישג אינו זקוק לעוד מנהל, גם לא פנימי. הוא זקוק למרחב שבו מותר לעבוד לאט, להיכשל, ולחזור.
בשבח מה שדוקר. לא נלטש את השבר. הפסל שנסדק, הצורה שקרסה, החיבור שנראה — לא יימחקו בבהלה. נשאל מה הם פותחים, ולעיתים נגלה שהתיקון — כזה שמשאיר את עקבותיו — לוקח את העבודה למקום שהשלמות לא הייתה מגיעה אליו. התסכול מול חומר סרבן, חוסר האונים מול קריסה — אינם סימן שאתם "לא בנויים לזה"; הם הרגעים שבהם, סוף־סוף, משהו אמיתי קורה. עבודה חלקה מדי, אני אומר לתלמידים, היא עבודה שכדאי לחשוד בה: איפה היא דוקרת? אם בשום מקום — היא עדיין לא התחילה לדבר.
סוד והשהיה. האן מלמד שהיפה זקוק לרעלה — למה שלא נחשף מיד. בסטודיו זה מתורגם לכלל פשוט: העבודה לא חייבת להיות מוצגת, מוסברת או מצולמת. היא רשאית להבשיל בסתר. בעולם שדורש שכל דבר ישותף ברגע היווצרותו, הזכות לעבוד על משהו שאיש אינו רואה — היא זכות שכמעט נשכחה, והיא תנאי לעומק. וזה גם העיקרון שאני קורא לו להיות לפני להבין: לא נמהר לפרש את העבודה, לתת לה שם, "להבין מה היא אומרת". קודם נהיה איתה. ההסבר המהיר, כמו החשיפה המהירה, הוא דרך להחליק על החוויה במקום לפגוש אותה.
קצב של חומר, לא של פיד. שעתיים בשבוע, בקצב שהחימר מכתיב. בלי דחיפות. ההאטה כאן אינה פינוק — היא הטכנולוגיה העתיקה ביותר של קשב, והיא מה שמאפשר את השהייה שהאן מדבר עליה: להביט בעבודה זמן ארוך, לחזור אליה, לגלות בה בשבוע הבא מה שלא נראה השבוע.
מה שהחוג הזה מציע באמת
אפשר לנסח את זה כך: רוב מה שמוצע לנו היום — מסכים, פידים, שירותים, דימויים — תוכנן להיות חָלָק, כלומר לא לדרוש מאיתנו דבר ולא לתת לנו דבר מלבד עוד מאותו הדבר. חוג הפיסול במודיעין מציע את ההפך המדויק: שעתיים בשבוע של חיכוך. של משקל ביד. של חומר שמסרב. של עבודה שמתקדמת לאט, נושאת סדקים, ולא מבקשת לייק. ושל קבוצה קטנה של אנשים שעושים את זה יחד, בלי למדוד זה את זה.
תצאו עם פסלים — ועם ידיים שנזכרו שהן ידיים. אבל הדבר העמוק יותר שתיקחו הוא יכולת שהתרבות הזאת שוחקת בשיטתיות: היכולת לשאת את מה שמתנגד, לשהות מול מה שלא נענה מיד, ולתת למשהו — לחומר, לרגע, לאדם — לדקור אתכם באמת. כי כמו שהאן מלמד: מה שאינו פוצע, אינו נוגע. והחיים — כמו הפסלים — מתחילים בדיוק בנקודה שבה משהו נגע.
מוזמנים לשיעור ניסיון בסטודיו במודיעין. תביאו ידיים.
חוג הפיסול ממודיעין — השיעורים מתקיימים בסטודיו בשוהם או ברחובות, מרחק קצר ממודיעין. אני מאמין שאנחנו מספיק ייחודיים כדי שתעשו את המאמץ.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
מה מייחד אותנו
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות בפיסול. מצד שני — דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי. התהליך היצירתי הוא כלי העבודה שאני שם בו את הדגש.
יצירתיות וג'ון ברגר — "דרכים לראות"
כפסיכולוג העוסק באמנות, אני רואה ביצירתיות בחירה להיות פעיל — הן בפרשנות המציאות והן בפעולה בתוכה. ג'ון ברגר, בספרו "דרכים לראות", חולל מהפכה באופן שבו אנו חושבים על אמנות בכך שהציע שהתפיסה האנושית אינה פסיבית אלא אקטיבית ופרשנית — תהליך דינמי המעוצב על ידי ההיסטוריה, החברה והתודעה האישית.
"ראייה באה לפני מילים."
— ג'ון ברגר, "דרכים לראות"
אם, כפי שטוען ברגר, ראייה באה לפני מילים — אזי ביטוי יצירתי, פעולת החצנת התפיסות הפנימיות, הופך לפעולה חיונית של הבנת עצמנו והעולם. בתפיסה זו, יצירתיות מתגלה כמרכיב מפתח בבריאות הנפש — לא מותרות אלא הכרח.
יצירתיות מאפשרת לגשר על הפער
מאבקים נפשיים מאופיינים לעיתים קרובות בתחושות של בידוד, בלבול והרגשה שהחוויות של האדם אינן ניתנות לתקשורת. כאשר אנשים יוצרים — בין אם באמצעות ציור, פיסול או כל צורה אחרת — הם עוסקים בתרגום התפיסות הייחודיות שלהם לצורות שניתן לשתף ולהבין. פעולה זו מאמתת את החוויה הסובייקטיבית ומטפחת דיאלוג ומפגש.
ברגר מצביע גם על האופן שבו החברה מתנה את הראייה שלנו, משפיעה על מה שאנו מעריכים, מה שאנו מביישים וממה שאנו מתעלמים. לאור זאת, יצירתיות יכולה לפעול כמרד נגד נרטיבים פנימיים מזיקים.
יצירתיות כהתנגדות לניכור
החיים המודרניים לעיתים קרובות מצמצמים את רגשותינו לבעיות שיש "לתקן", ומנתקים אותנו מהתהליך האינטואיטיבי, הכאוטי (ראו סדר וכאוס) והיצירתי מטבעו של החיים. אבל כשאנחנו יוצרים — אנחנו מורדים. שרבוט במחברת, ריקוד במטבח או סידור פרחי בר בצנצנת הם מעשים קטנים של התרסה נגד תרבות שמעדיפה פרודוקטיביות על פני נוכחות.
"הקשר בין מה שאנו רואים למה שאנו יודעים לעולם אינו פתור."
— ג'ון ברגר
זה מדבר על תפקידה של היצירתיות בעולם הנפשי: היא מאפשרת לנו להחזיק סתירות ופרדוקסים ללא פתרון. היכולת להחזיק בו זמנית בשתי נקודות השקפה שונות מוצגת בטיפול פסיכולוגי יעיל כיעד נפשי. היכולת להחזיק במתח הנפשי ולא לגרום לנפש לקרוס לאחד הקטבים — היא שמגדירה את השפיות המנטלית.
תביעה מחדש של זמן ותשומת לב
אנו חיים בעידן כלכלת הקשב. הניתוח של ברגר על האופן שבו פרסום חוטף את מבטנו (ואת רצונותינו) מרגיש רלוונטי באופן מיוחד בעידן הרשתות החברתיות. החוויה הרגשית מקבלת איכות שטוחה כאשר הקשב שלנו הופך לסחורה — יצירתיות משקמת אותה. בניגוד לגלילה אינסופית במסך, האמנות דורשת מאמץ, מיקוד ו"מבט איטי" — התרופה לצריכה פסיבית.
שיעור ציור צבעי מים הוא תמיד סוג של מדיטציה; פיסול בחימר הוא שיר בכתב יד, התובע מחדש את הזמן. מחקרים תומכים בכך: מצבי זרימה מורידים את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ) ומשתיקים את רשת מצב ברירת המחדל ("מרכז ההרהורים" של המוח).
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
2
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
יצירתיות כהישרדות
"אמנות היא דרך הישרדות."
— יוקו אונו
ברגר מסיים את "דרכי הראייה" בקריאה לפעולה: "להסתכל היא פעולה של בחירה." ליצור — זוהי בחירה רדיקלית אפילו יותר. זוהי בחירה לאשר את קיומך. בטיפול ומעבר לו, יצירתיות אינה קשורה לכישרון — היא עניין של אומץ לומר "אני כאן".
"המוח היצירתי הוא המוח ההישרדותי."
מורשתו של ברגר מלמדת אותנו שראייה אחרת היא הצעד הראשון לקראת חיים שונים. הבה ניצור, אם כן — לא כדי להיות אמנים, אלא כדי להיות שלמים.
על שפה ומילים שמצמצמות
"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם — אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור' — הלב שלי גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי: מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי."
— דוד גרוסמן, "שתהיי לי הסכין"
אחת המטרות של הפיסול היא להחזיר לאובייקטים את העושר שאיבדו ברגע שניתן להם שם. החומריות של החימר, של הבטון, של האפוקסי — מחזירה את אותם "אינסוף סוגים של זוהר" שהמילה אחת לא מסוגלת להחזיק.
ריצה וריק — על מדיטטיביות פיזית
"כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק. אם לומר זאת במהופך — אולי עליי לומר שאני רץ כדי להשיג ריק."
— הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"
פיסול הוא תרגול דומה. הוא דורש זמן ארוך, נוכחות פיזית, חזרה. בסטודיו אנשים מגיעים מעבודה אינטנסיבית, מהמסכים, מהתפקידים — ויוצאים שלוש שעות אחר כך אחרים. לא בגלל שהפסל יצא טוב — אלא בגלל שהיו בהתמסרות.
לקריאה נוספת
בנוסף לחוג הפיסול ממודיעין אנו מציעים חוגי פיסול כלליים, קרמיקה ולימוד חימר, סדנת פיסול במגוון חומרים, פיסול מופשט, ופיסול פיגורטיבי. ניתן לקרוא על 10 פסלים עכשוויים שכדאי להכיר.
סטודיו פעיל בתל אביב, בחולון, ברחובות, בראש העין ובשוהם.
שליחת הודעהאודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה