פיסול יבנה: חוג
חוג פיסול ביבנה — בשבח היומרנות
כמורה וכמטפל אני נתקל לא פעם במתח שבין הפחד לעוף קרוב מדי לשמש ולהישרף לבין הדרך שבה ביקורת עצמית מטביעה את רגלנו במשקולות בטון. בספר "בנות הים של טיטאן", מספר קורט וונגוט על "כנסיית האל האדיש בתכלית" (The Church of God the Utterly Indifferent), בה המאמינים נוהגים לענוד על עצמם מגבלות מלאכותיות — משקולות, שקיות כדורי עופרת התלויות על הגוף — כדי לנטרל כל יתרון טבעי שיש להם.
הפסיכולוגיה והתרבות בכללה מנסה לקבוע כללים ושפה כדי להבחין בין הסכנה האמיתית של ההתרסקות בעקבות לקיחת הסיכון לבין המיתוס האמריקאי מעט של "המעז מנצח".
המשקולות — הן התשובה שהתרבות (והביקורת העצמית) מציעה לפחד הזה: אם תכביד על עצמך מספיק, אף אחד לא יאשים אותך ביומרה. הענווה־מרצון כפוליסת ביטוח נגד קנאה, נגד נפילה, נגד האשמה "מי אתה שתעוף". וונגוט חושף את המנגנון — המשקולות אינן נכפות עלינו — אנחנו קושרים אותן בעצמנו, ואפילו הופכים את זה לדת, למידה טובה, ל"ריאליות". הביקורת העצמית היא כנסיית האל האדיש הפרטית של כל אחד מאיתנו.
אני לא רוצה או מנסה לפתור את המתח הזה, לפעמים מתרסקים ואפשר לשלם על זה מחיר אמיתי וקשה ועם זאת בלי לקחת סיכון, לא חיים. שדה האמנות והיצירה יכול להיות ארגז החול בו ניתן לבנות את ארמון החול בו תעיז לגור.
כל מי שלא למד אמנות בצורה ממוסדת ורוב אלו שכן למדו בדרך זו אבל לא צלחו את הדינמיקה של עולם האמנות הממוסד של הגלריות והביקורת מכיר את הדיאלוג הפנימי. "מי אתה שתפסל." "מי את שתקראי לעצמך אמנית"?
"יומרנות" — המילה הזאת עושה עבודה שקטה ויעילה — היא שומרת על הסדר: מי שבפנים נשאר בפנים, מי שבחוץ מחכה לאישור.
רבים מאלו שפונים אליי לחוג הפיסול ביבנה נושאים אותה איפשהו בגוף: היא רוצה לגעת בחומר, לבנות, לעצב — אבל משהו בה כבר הפנים שקודם צריך רשות. שמישהו — מוסד, תעודה, השתתפות בתערוכה — צריך להכריז עליה כראויה, ורק אז מותר להתחיל.
אני רוצה להציע את ההפך הגמור: היומרה אינה הבעיה. היא נקודת ההתחלה היחידה שיש.
המינוי העצמי: מה שקודם לכל פסל
אוטו ראנק — פסיכואנליטיקאי וינאי, מהמקוריים והנשכחים שבתלמידי פרויד — הקדיש את ספרו הגדול "אמנות ואמן" לשאלה מהו האדם היוצר. והתשובה שלו הפוכה מכל מה שמלמדים אותנו. המעשה היצירתי הראשון של האמן, כותב ראנק, אינו היצירה הראשונה שלו. הוא קודם לה: זהו הרגע שבו אדם ממנה את עצמו ליוצר. לפני שנגע בחומר, לפני שהוכיח דבר, הוא ביצע אקט של רצון טהור — הכריז, בפני עצמו, "אני יוצר". שום תעודה לא מכשירה את הרגע הזה. שום כישרון לא מספיק לו. הוא תמיד, בהגדרה, מוקדם מדי. הוא תמיד, במובן העמוק ביותר, יומרני.
ראנק הופך בכך את הסדר שכולנו גדלנו עליו. לא: קודם תוכיח כישרון ואז תהיה אמן. אלא: קודם ההעזה לומר "אני" — ורק מתוכה נפתחת בכלל האפשרות ליצור. הכישרון אינו הכרטיס. הרצון הוא הכרטיס. ומי שמחכה שהיומרה תהפוך למוצדקת לפני שיתחיל — מחכה למשהו שלא יכול לקרות, כי רק ההתחלה עצמה מצדיקה אותה, בדיעבד, פסל אחר פסל.
חלל פנימי וחיצוני — חדר משלך
וירג'יניה וולף כתבה ב"חדר משלך" את המשפט שהפך לסיסמה: כדי לכתוב ספרות, אישה זקוקה לכסף ולחדר משלה. נהוג לקרוא את זה כטענה חומרית — על תנאים, על פנאי, על דלת שנסגרת בפני העולם — וזה נכון, אבל זו רק חצי הקריאה. כי החדר של וולף אינו רק פתרון לוגיסטי; הוא מעשה הכרזה. אני רואה את זה שוב ושוב אצל תלמידים: הרגע שבו מישהו שוכר לעצמו סטודיו, או אפילו רק מפנה פינה בבית — מזיז את מכונת הכביסה מהמרפסת, קונה שולחן עבודה, תולה מדף לכלים — הוא רגע מהותי היוצר חלל פנימי שניתן ליצור בו. כי בהקצאת החלל האדם עונה, בגוף ובמרחב, על השאלה שהביקורת העצמית שואלת בלי הרף: "מי אתה שֶ...". הוא מסיר משקולת אחת של בטון — לא בהצהרה, אלא במטרים רבועים. זהו המינוי העצמי של ראנק בצורתו החומרית ביותר: יש כבר מקום שמחזיק את היומרה — קירות שאומרים "כאן עובד אמן" עוד לפני שהאמן מעז לומר זאת בעצמו. ואולי זה הסדר הנכון: קודם החדר, אחר כך הרשות, ורק בסוף — העבודה. וולף ידעה שמי שאין לה חדר לא חסרה רק שולחן; חסרה לה העדות המרחבית לכך שהיא רשאית. ולכן כשתלמיד מספר לי, כמעט במבוכה, ששכר סטודיו קטן — "עוד לא עשיתי בו כלום" — אני עוצר אותו: עשית. עשית את הדבר הראשון והקשה מכולם.
למה דווקא פיסול: היצירה שיוצרת את היוצר
ראנק טוען טענה נוספת, עמוקה יותר: האמן אינו "מבטא את עצמו" ביצירה — הוא בונה את עצמו דרכה. היצירה אינה שיקוף של מי שאתה; היא המעשה שבו אתה נעשה מישהו. ובפיסול הטענה הזאת מפסיקה להיות מופשטת. כשהידיים לשות חומר, מקימות נפח, נאבקות במשקל — משהו מקביל קורה בפנים: מי שמעז ללחוץ על החומר לומד שמותר לו ללחוץ; מי שמחזיק צורה שקורסת ובונה אותה שוב לומד משהו על ההחזקה שלו את עצמו. הפסל והמפסל מתהווים יחד, באותן תנועות ידיים. זה העיקרון שאני קורא לו "להיות לפני להבין": לא מתחילים מהידע — מתחילים מהמגע. היד יודעת דרך לחץ, משקל וסדק דברים שהראש עוד לא ניסח, ולעיתים רק כשמרשים לחוויה הזאת פשוט להתקיים — בלי למהר לפרש אותה — היא מתחילה לשנות אותנו.
שתי החרדות: למה כל כך מפחיד להתחיל
ראנק מזהה בשורש הקיום שני פחדים שאי אפשר לברוח משניהם יחד. חרדת החיים — הפחד להיפרד, לבלוט, לעמוד כיחיד: כל אמירת "אני", כל התחלה, היא יציאה מהשורה, והיציאה מעוררת אימה. וחרדת המוות — הפחד ההפוך: להיבלע, להימחק, לחיות חיים שאולים שאינם שלך. מי שנמנע מהיומרה — שלא מעז, לא מתחיל, מחכה לרשות — בורח מהחרדה הראשונה היישר אל זרועות השנייה: הוא בטוח, אבל הוא לא שם.
לכן החרדה שעולה מול גוש החומר — "מי אני שאעשה מזה משהו" — אינה סימן שמשהו לא בסדר. היא סימן שאתה עומד בדיוק במקום שבו מתחילים חיים. זה העיקרון השני שלי: לא לפתור את המתח — לחיות אותו. בחוג לא נעלים את החרדה בטכניקות הרגעה; נלמד לפסל איתה ומתוכה, ולגלות שכשלא בורחים ממנה היא הופכת ממחסום למנוע. ראנק אף מסביר למה כל כך קשה לסיים פסל: כל סיום הוא סגירה, ופרידה קטנה — ולכן נלמד גם את זה: מתי להמשיך, מתי להניח, ואיך נפרדים מעבודה כדי שתיוולד הבאה.
החומר עונה ליומרה: הדיאלוג
והנה מה שמציל את היומרה מלהיות סתם דמיון גדלות: החומר. הפנטזיה יכולה להבטיח הכול; החימר, הבטון, הרשת לא. הוא כבד, הוא נסדק, הוא קורס כשהתמיכה לא נכונה, הוא מתייבש מהר מדי או לאט מדי. זה העיקרון השלישי שלי: החומר כשותף לדיאלוג. חומר טוב מתנגד — וההתנגדות שלו מכתיבה תנאים משלה ומלמדת אותנו משהו שלא ידענו. היומרה אומרת "אני יוצר"; החומר עונה "בוא נראה". ובין ההכרזה לתשובה מתרחש הפיסול כולו.
ראנק מוסיף כאן תובנה מפתיעה: הרצון עצמו — הכוח שממנו נולד ה"אני יוצר" — מופיע לראשונה אצל האדם דווקא כהתנגדות, כ"לא" של הילד. כלומר: ההתנגדות אינה אויבת הרצון — היא לידתו. וזה נכון לשני הצדדים בסטודיו: כשהחומר מתנגד לך, וכשמשהו בך מתנגד — מסרב לתרגיל, מתעקש על כיוון משלו — שני הסירובים האלה הם חומר עבודה, לא תקלה. התסכול מול חימר סרבן, חוסר האונים מול צורה שקורסת שוב — אינם הפרעה לתהליך; הם הרגעים שבהם התהליך נעשה אמיתי, ומהם, כשלא בורחים, צומחת עבודה אותנטית.
הנוירוטי הוא אמן שנעצר באמצע: על השבר
ראנק כתב משפט שאני, כפסיכולוג, חושב עליו הרבה: הנוירוזה היא כישלון ביצירתיות. האדם התקוע אינו חסר כוח יצירה — יש לו בדיוק אותו כוח, אלא שהוא מופנה פנימה: במקום לעצב חומר, הוא מעצב את סבלו. ההבדל בין מי שסובל למי שיוצר אינו בכמות הכאב — הוא בכיוון. וזו בשורה של ממש: הדרך החוצה מהתקיעות אינה "להירגע" או "להשתחרר" — היא להפנות את אותו כוח עצמו אל החומר.
ולכן גם השבר בעבודה אינו מה שחשבתם. הפסל שנסדק, הצורה שקרסה, החיבור שנכשל — אינם ראיה נגד היומרה ("אמרו לך שאתה לא בנוי לזה"). הם עדות שהעבודה אמיתית: שנלקח סיכון, שהחומר השיב, שמשהו קרה. זה העיקרון הרביעי שלי — אסתטיקה של השבר: הסדק הוא היסטוריה, לא פגם. מול הדימויים המושלמים וחסרי־המשקל של העידן הזה, פסל שנושא את סדקיו, את טביעות האצבע, את התיקונים — נושא את מה שאין לשום דימוי מושלם: עדות לכך שמישהו העז. בחוג לא נמחק שברים בבהלה; נשאל מה הם פותחים — ולעיתים נגלה שהתיקון לוקח את העבודה למקום שלא היה מגיע אליו בלעדיו.
מרחב שלא דורש הוכחות: הארכיטקטורה
אם המינוי העצמי הוא הרגע המכריע — אז השאלה הפדגוגית האמיתית היא: אילו תנאים מאפשרים אותו? ראנק ידע שהאקט הזה זקוק לתבנית תרבותית שתקבל אותו; אני יודע, מהסטודיו ומחדר הטיפול, שהוא זקוק למרחב שלא שופט אותו בעודו רך. זה העיקרון החמישי שלי: שינוי אינו נוצר כי מישהו אמר את המשפט הנכון — הוא נולד כשמשתנה הארכיטקטורה של המפגש. לכן החוג ביבנה בנוי כך: קבוצה קטנה, קצב אישי, בלי דירוגים ובלי השוואות — כי כל השוואה מחזירה את השאלה "מי מגיע לו", והשאלה הזאת היא בדיוק מה שהסטודיו הזה בא להשעות. גם השפה היא חלק מהארכיטקטורה: את "מי אני שאעשה" נחליף ב"מה אני עושה עכשיו" — כי המילים שבהן אנחנו מדברים על עצמנו מעצבות את מי שעובד. וכל תרגיל יהיה הזמנה ללקיחת סיכון קטנה ומדודה — עוד לחיצה, עוד חיתוך, עוד גובה — כי הרצון, כמו שריר, גדל ממה שמעזים.
היומרה הגדולה באמת
ובסוף ספרו ראנק מפתיע: הצעד הגבוה ביותר של האדם היוצר, הוא כותב, עשוי להיות דווקא הפניית כוח היצירה מהאובייקט אל החיים עצמם — מהפסל אל הקיום. "האדם היצירתי" גדול מ"האמן". וזו, בעיניי, היומרה האמיתית שהחוג הזה מציע — גדולה בהרבה מהיומרה לפסל: היומרה לעצב חיים. לגשת אל הזמן שלכם, אל הידיים שלכם, אל מי שאתם — כמו אל חומר: בכבוד, בסקרנות, בנכונות ללחוץ ולראות מה עונה. הפסלים שתעשו ביבנה הם ההתחלה של זה, לא הסוף.
חוג הפיסול של יבנה נמצא בכפר גיבתון-מרחק של 10 דקות.
הסדנא לאמנות מציעה דרך אחרת ללמוד פיסול, דרך עמוקה יותר ששמה דגש על התהליך ולא רק על התוצאה, למרות שהתוצאות אצלנו מרשימות. הייתי שמח אם תקראו את המאמרים אודות הגישה שלנו-(כללי , ופיסול).
במה אני מאמין?
אני מאמין שתהליך יצירתי בנוי על גיוון, וסתירות פנימיות, שלב תהליך לימוד הפיסול-הוא דיאלוג -ביני לבינך, מפגש.
שיכולת לפסל היא לא רק טכנית אלא קשורה במורכבות רגשית ומנטלית.
שצריך ללמוד הכל יחד-פיסול, ציור, עיצוב, צילום-שכל שפה אמנותית מאפשרת לחשוב בצורה חדשה על הפסל.
שלקצב העבודה האישי יש חשיבות ושאני צריך לתת לו מקום וכבוד בהליך הלימוד.
שיצירה והרסנות כרוכים יחד, שהפחד לקלקל -.חוסם .
עוד על הפעילויות שלנו
חוגי פיסול,
סדנה לפיסול,
קורסי פיסול,
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
כל זה ועוד — אבל עכשיו טכניקות:
סדנת פיסול בחימר וקרמיקה
קורסי אפוקסי ותכשיטים
פיסול ויציקת אבקת שיש
סדנאות פיסול בבטון במגוון טכניקות
יציקות בטון
קורסי פיסול בחוט ברזל
סדנאות פיסול בעיסת נייר
קורסי פיסול ברשת מתכת
טכניקות משולבות — כאן חימר ואפוקסי
שולחן אפוקסי ועץ. אנו מציעים סדנה לאפוקסי ומגוון סוגי אפוקסי למכירה: אפוקסי לעץ במחיר זול, אפוקסי קריסטלי ועוד.
מתוך הסטודיו והעולם — אמנים, יצירות וציטוטים
בד וחומרים פלסטיים
אנטוני גרומלי, גופים בחלל, 2003
הסכנה העיקרית בחיים היא זהירות יתר — אלפרד אדלר
איי
אל תחפש את הסיפור האמתי
למה לך אותו?
זה לא מה ששלח אותי
או מה שאני נושאת
מה שאני מפליגה אתו
סכין, אש כחולה
מזל, מעט מילים טובות
זה עדיין עובד, והגאות
איי
הסיפור האמתי אבד
בדרך למטה לחוף, זה משהו
שאף פעם לא החזקתי, סבך שחור
של ענפים, ואור מוסט
טביעות הרגלים המטושטשות שלי
מתמלאות במלח
מים, חופן
של עצמות זעירות, טרף של ינשוף
ירח, ניירות מקומטים, מטבע
שאריות של פיקניק ישן
שקעים שנעשו על ידי נאהבים
בחול לפני מאות שנים, אין רמז
איי
הסיפור האמתי שוכב
בינות סיפורים אחרים
ערבוביה של צבעים, כמו בגדים זרוקים
מים, חופן
נשפכים או נזרקים
כמו לבבות על שיש, כמו הברות, כמו
תשבץ,
הסיפור האמתי הוא מרושע
ורב צדדים, ולא נכון
אחרי הכל, למה אתה
צריך אותו, לעולם אל
תבקש את הסיפור האמתי
— מרגרט אטווד
Sun Yuan et Peng Yu, אם אמות, 2012
בית אינו איפה שנולדת, בית הוא היכן שכל נסיונותיך לבריחה מסתיימים — נביל מחפוז
Anders Kjær, נורווגיה, נולד 1940, ציור שמן על בד, שלג חדש
"אני משקר לעצמי כל הזמן, אבל אני לא מאמין לי" — S.E. Hinton, The Outsiders
Anna Gillespie
שירה קשורה לחלוטין בקיום של חוסר ודאות — Dorothea Lasky, "שירה אינה פרויקט"
Marie Acker, פיסול תוך שימוש באפוקסי שקוף
ציור הוא גילוי עצמי, כל צייר מצייר את מה שהוא — ג'קסון פולוק
אוטו דיקס — דיוקן עצמי
"אני מלא בך, ואני נשפך החוצה" — הנרי מילר, מכתב לברנדה ונוס
עוד עבודה של Judit Varga
אם זו אהבה, יש משהו מגוחך להפליא בה — וירג'יניה וולף, אורלנדו
Liu Xiaodong, 2003, ציור שמן על בד
פיט מונדריאן — שורת עצים בנוף מרסיי, 1905
Christina Bothwell
שנאה היתה קלה יותר. עם שנאה את יודעת מה לעשות. שנאה היא ברורה, מתכתית, חד ממדית, לא חשופה, שלא כמו אהבה — מרגרט אטווד, עין החתול
צדוק בן דוד
מקס ארנסט, האנטי אפיפיור, 1941
Hiramatsu Koshun 1939
האנשים השפויים היחידים הם אלה שלא יודעים טוב — אלפרד אדלר
אני לא חושב על אמנות כשאני מצייר, אני מנסה לחשוב על החיים — ז'אן מישל באסקיה
מאיה בלוך
הלמוט ניוטון, ווג 1998
ואן גוך, הכניסה לבית החולים סנט פול
ארון מוס, 1974, ציור שמן ואקריליק על קנבס
האמת הופכת לעיתים קרובות נשק אגרסיבי נורא. זה אפשרי לשקר, אפילו לרצוח — עבור האמת — אלפרד אדלר
Gustavo Isoe, 1987–2007, ציור שמן
Tijmen Smeulders
"אני במין מצב שאני לא יכולה להיות מה שאני תמיד, ולא להפוך למה שהייתי יכולה להיות." — קליר קיגן, ללכת בשדות הכחולים
ציור היפר-ריאליסטי, Luigi Benedicenti, ציור שמן על פנל, 2011
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה