קארן באראד היא פיזיקאית תיאורטית שהפכה לפילוסופית, ובספרה "לפגוש את היקום בחצי הדרך" (Meeting the Universe Halfway, 2007) היא מציעה רעיון אחד שמשנה את כל מה שחשבנו על יחסים. כדי להבין אותו, שימו לב למילה שכולנו משתמשים בה: אינטראקציה — inter-action, פעולה בין דברים. המילה הזאת מניחה בשקט הנחה עצומה: שהדברים קיימים קודם, מוגמרים ונפרדים, ורק אחר כך הם נפגשים. קודם יש "אני" ויש "אתה" — ואז יש בינינו קשר.
באראד, מתוך הפיזיקה הקוונטית של נילס בוהר, טוענת שההנחה הזאת פשוט שגויה. היא מציעה מילה אחרת: intra-action — תוך־פעולה. לא פעולה בין ישויות קיימות, אלא פעולה שמתוכה הישויות בכלל נוצרות. במעבדה, טוען בוהר, אי אפשר להפריד בין "האלקטרון" לבין מערך המדידה: מה שהאלקטרון "הוא" — גל או חלקיק — נקבע רק בתוך המפגש עם המכשיר. הגבולות בין הדברים אינם נתונים מראש; הם נחתכים בתוך היחסים. באראד קוראת לזה "חתך" (agential cut): כל מפגש חותך מחדש מי זה מי.
זה נשמע מופשט — עד שנכנסים לסטודיו.
ההיגיון הרגיל של חוג ציור בנוי על אינטראקציה: יש תלמיד (מוגמר, עם "רמה" ועם "כישרון" נתונים), יש טכניקה (מוגמרת, ממתינה להילמד), והשיעור הוא המפגש ביניהם. אבל כל מי שצייר באמת יודע שזה לא מה שקורה. הצייר שמסיים את הציור אינו האדם שהתחיל אותו: משהו בעין השתנה, משהו ביד, משהו במה שהוא יודע על עצמו. והציור לא היה "בראש" לפני שנוצר — הוא התהווה תוך כדי, מהמפגש בין יד, צבע, נייר, מקרה ורגע. במונחים של באראד: הצייר והציור אינם שתי ישויות שנפגשות. הם תוצרים של אותו מפגש. שניהם נולדים מתוך התוך־פעולה — ובכל שיעור, מחדש.
ולכן המשפט "אני לא מוכשר" — המשפט שאיתו מגיעים אליי רוב התלמידים — מבוסס על טעות פילוסופית. הוא מניח "אני" קבוע, מוגמר, שתכונותיו נמדדו ונחתמו. אבל אין "אני" כזה שמחכה מחוץ לסטודיו. יש מה שמתהווה בתוך תנאי מפגש מסוימים — ובתנאים אחרים מתהווה משהו אחר.
וכאן אני מגיע ללב העבודה שלי. העיקרון המרכזי שמנחה אותי — בסטודיו ובחדר הטיפול — הוא ששינוי אינו נוצר מפני שמישהו אמר את המשפט הנכון או הפעיל שיטה. שינוי נולד כשמשתנה הארכיטקטורה של המפגש: הקצב, המרחק, החומר, הגוף. באראד מסבירה למה זה עובד: אם האדם אינו ישות קבועה שנכנסת למפגשים אלא משהו שמתהווה בתוכם — אז שינוי תנאי המפגש אינו "עזרה" לאדם הקיים. הוא יצירת אדם שלא היה קיים קודם. המכשיר במעבדה של בוהר אינו מודד את האלקטרון — הוא משתתף בקביעת מה שהאלקטרון יהיה. והסטודיו אינו מקום שבו התלמיד "מגלה את הכישרון שלו" — הוא מערך שבתוכו נחתך מחדש מי התלמיד הזה בכלל.
לכן החוג בכפר סבא בנוי כמערך מדויק: קבוצה קטנה, קצב אישי, בלי דירוגים ובלי השוואות — לא כי זה "נעים יותר", אלא כי דירוג הוא מכשיר מדידה, וכל מכשיר מדידה חותך את המציאות בצורה מסוימת. מי שנמדד כל שיעור מול אחרים מתהווה כ"מדורג". מי שפוגש נייר בלי מדידה — מתהווה כמשהו אחר. ובתוך המערך הזה, כל תרגיל משנה רכיב אחד בארכיטקטורה ובודק מה נחתך מחדש: שינוי מרחק מהנייר, שינוי קצב, החלפת כלי, עבודה בעמידה, שתיקה במקום הסבר.
מהפיזיקה של בוהר עולה אזהרה מעשית: המדידה קובעת את התוצאה. ברגע שמדדת — חתכת; קיבעת את מה שעד אז היה פתוח. וזה בדיוק העיקרון הראשון שלי: להיות לפני להבין. הפירוש, השם, האבחנה, השיפוט — כולם מדידות. "הציור הזה טוב", "הצבע הזה שגוי", "אני גרוע בפרופורציות" — כל משפט כזה חותך מוקדם מדי משהו שעוד היה בתהליך התהוות. ההסבר המהיר הוא לעיתים הגנה מפני החוויה — ובשפת באראד: מדידה מוקדמת שסוגרת את הפתוח.
בחוג נתרגל השהיה של המדידה. נצייר בלי לעצור לשפוט. נשהה מול ציור "לא ברור" בלי למהר להחליט מה הוא — כי אי־הידיעה אינה בורות שיש לחסל אלא מצב פורה שיש להגן עליו. נתאמן בהליכה לאיבוד: להתחיל בלי יעד, ולגלות שמה שלא נמדד עדיין — עוד יכול להיות הכול. ומה שלא נאמר, השטח שנשאר לבן, השתיקה שבין משיחה למשיחה — אינם חוסר. הם הפתוח שטרם נחתך, וגם הוא חומר פעיל בציור.
אצל באראד, מערך המדידה — המכשיר, החומר, התנאים — אינו רקע ניטרלי אלא משתתף מלא בקביעת התוצאה. תרגמו לסטודיו: הנייר, המים, הצבע אינם "אמצעים" שדרכם הצייר מבצע את כוונתו. הם חברים במערך שמתוכו הציור והצייר מתהווים יחד. האקוורל שבורח, השמן שנשאר רטוב, הפחם שמגיב ללחות היד — כל אחד מהם חותך משהו בציור שהצייר לבדו לא היה חותך.
זה העיקרון השלישי שלי: החומר כשותף לדיאלוג. חומר טוב מתנגד, וההתנגדות שלו מכתיבה תנאים משלה ומלמדת אותנו משהו שלא ידענו. בחוג נלמד לעבוד עם ההתנגדות הזאת ולא נגדה — והתסכול שיעלה כשהצבע יסרב לתוכנית אינו תקלה אלא עדות לכך שיש כאן באמת מערך, לא ביצוע. גם חוסר האונים — הרגע שבו שום דבר לא נענה — אינו סוף: הוא הרגע שבו המערך הישן מיצה את עצמו, ומשם, כשלא בורחים, מתהווה משהו שלא תוכנן.
העיקרון השני שלי אומר: לא לפתור את המתח — לחיות אותו. בין שליטה להתמסרות, בין ידיעה לאי־ידיעה, בין הרצון להחזיק לצורך לשחרר. באראד מוסיפה לזה עומק: המתחים האלה אינם קרב בין שני צדדים קיימים — הם עצמם התהליך שממנו הצדדים מתהווים. "השולט" ו"המתמסר" שבי אינם שני אנשים שנאבקים; הם שני חתכים אפשריים של אותו רגע, ושניהם נחוצים. לכן בחוג לא נבחר צד: נתרגל התמסרות — למסור בכוונה חלק מהחתך לצבע, למים, למקרה — ולצידה חזרה לשליטה מדויקת; נפגוש את החרדה שעולה כשהגבולות לא סגורים, ונגלה שהיא הופכת ממחסום למנוע; ננוע בין מיקוד לפיזור — הריכוז בקצה המכחול והמבט שרואה את המערך כולו. הפרדוקס אינו תקלה לוגית. הוא צורת הקיום של יצירה.
אם הגבולות אינם נתונים מראש אלא נחתכים בכל מפגש מחדש — אז "טעות" היא פשוט חתך שלא תכננו. הקו שרעד, הכתם שפרץ את הצורה, הציור שקרס באמצע — אינם סטייה מהציור הנכון, כי לא היה שום ציור נכון שהמתין מראש. יש רק מה שהתהווה, ומה שהתהווה נושא את ההיסטוריה של התהוותו.
זה העיקרון הרביעי שלי: אסתטיקה של השבר. מול דימויי ה־AI המושלמים — שבהם דבר לא התהווה, רק חושב — אני מציע בכפר סבא ציור שרואים בו את החיתוכים: את ההיסוסים, התיקונים, הגמגום. נלמד את פסיכולוגיית השגיאה היצירתית — לשאול מה הטעות חתכה ולא איך מוחקים אותה. נראה שהקו המגמגם, ההססני, חושף אמת שקו בטוח מדי סוגר. שתבוסה — ציור שנכשל באמת — היא חתך כואב שפותח התהוות חדשה. ומי שמרגיש זר, "לא אמן", ימצא כאן את הבשורה העמוקה ביותר של באראד: אין גרסה סופית שלך שנמדדה ונפסלה. יש רק מה שטרם התהווה — כי המערך המתאים עוד לא נבנה.
שם ספרה של באראד הוא כמעט הגדרת החוג הזה: לפגוש את היקום בחצי הדרך. לא לכפות עליו תמונה מוכנה — ולא להתמסר לו לגמרי. לצאת לקראתו, ולתת למה שייווצר להיווצר מבין שנינו. תצאו מהחוג בכפר סבא עם ציורים — אבל הציורים, כמו אצל באראד, הם תופעות: עדות למפגשים שהתרחשו, לא חפצים שיוצרו. והדבר החשוב שתיקחו אינו תלוי על קיר: זו הידיעה שאינכם ישות סגורה שתכונותיה נחתמו — שבתנאי מפגש אחרים, עם חומר, קצב ומרחב אחרים, מתהווה מכם משהו שעוד לא פגשתם. הציור הוא הדרך הפשוטה ביותר לבנות את התנאים האלה. שיעור אחר שיעור, חתך אחר חתך.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
(אין לנו סדנה קבועה בכפר סבא, האפשרויות הן הסדנה לציור בתל אביב או הסדנה הניידת שלנו — במידה ותתרכז קבוצה)
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
חוג ציור למבוגרים בכפר סבא
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה → בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →
חוגים וסדנאות למבוגרים — Christian Seybold
"מפני מה היצירתיות רבת הפנים והמגוונת הזו? מפני שאהבתי קולנוע, אהבתי ליצור סרטים, ולא רציתי שאובדני ימוטטו אותי. כאשר נפגעתי על ידי אובדן, למדתי לשאול את השאלה הנכונה: מה הלאה? במקום 'למה אני?' כשהייתי מוכנה לשאול 'מה צריך עכשיו?' התקדמתי. לעומת זאת כשהסכמתי לקבל סירוב כתשובה סופית, התעכבתי ונתקעתי. למדתי שהמפתח להישרדות מקצועית הוא חיזוק עצמי ויוזמת הבחירה." — ג'וליה קמרון, דרך האמן
"אם במבט ראשון הרעיון אינו נראה אבסורדי — אז הוא חסר תוחלת כרעיון" — אלברט איינשטיין
Christian Seybold (1695-1768), גרמניה
Christian Seybold (1695-1768), אישה עם צעיף ירוק, ציור שמן על בד
"התשוקה שלנו לאהבה היא תשוקה להראות, להפוך לידועים, למוכרים. כעדות לאמון באני העמוק ביותר, הערום ביותר שלנו. ולא נאהבים בגלל, או על אף. להיות מסוגלים לומר טיק איט אור ליב אית. ולשמוע את אוהבנו אומרים: 'כן אני אקח את זה, את הכל, ברצון.'" — ג'נט לה בלנק
חוג ציור רמת השרון — Franco Fontana, Mediterraneo (1988)
חוג ציור ראש העין — אנדי וורהול, קפקא
"אני מלא בתחושות מוזרות וכולן קרות" — פרננדו פסואה
פיסול — הצליבה (Adel Abdessemed)
"את ממלאת אותי — כפי שרק מי שחסר יכול?" — שרה קיין
חוג פיסול מודיעין — Adel Abdessemed
קורס קרמיקה — יעל טנדלר, כיורים, קערות
"חבר בן דברים קומיים בדרך פומפוזית. באופן לא סדיר — במילים אחרות — ההפתעה, התדהמה — היא מרכיב חיוני ביצירת היופי. שתי תכונות יסודיות ספרותיות — העל טבעי והאירוניה. הערבוב של הגרוטסקי והטרגי מושך את המוח. כפי שחוסר הסכמה הוא לאוזניים מבורכות. דמיין קנבס לפרסה שירית קסומה, לפנטומימה. ותרגם אותה לרומן רציני, משוך את כל הדבר הזה אל החריג — אל אווירה חלומית" — בודליר
JAY KELLY — יער, ציור של מקצב
חוג פיסול שוהם — Mark Chatterley
חוג פיסול חולון — Mark Chatterley, פיסול
קורס פיסול בחימר — פיסול בחימר וקרמיקה
"אבל ג'ורג אורוול הבין הכל הפוך, האח הגדול לא מסתכל. הוא שר ורוקד. הוא מוציא שפנים מהכובע. האח הגדול עסוק במשיכת תשומת לבך בכל רגע שאתה ער. הוא מוודה שדעתך תמיד מוסחת, שלעולם אתה שקוע במה שהוא רוצה." — צ'אק פאלניוק
סדנת קרמיקה ופיסול בחוטי ברזל
טקסטורות ומרקמים — פיסול וקרמיקה
Rafa Perez, קרמיקה
קורס פיסול שפלה — פיסול פיגורטיבי, Susannah Zucker
Susannah Zucker
Alessandro Gattuso — המבט
Marco Tirelli, פיסול מופשט
Adel Abdessemed — מי מפחד מהזאב הרע — פיסול כסיפור אנימה
Kim Simonsson — פיסול
פטרישיה סנדיי — מבנים אורגניים בפיסול
"אל תדאג בקשר לקשיים שלך במתימטיקה, אמי יכול להבטיח לך ששלי גדולים יותר" — אלברט איינשטיין
"בסופו של דבר, אני לא ממש מתעניין במה שאני מבין לחלוטין" — ניק קייב, 20,000 מייל
Gosia — פיסול דיוקן
פיליפ פינדר — קערות חימר לבנות
Jessica Harrison — גברת מצוירת — פיסול קרמי
Peter Flemming — קנו, 2003
Gabri — פיסול בבד
קורסי קרמיקה — אמנות הכלים הבלתי נראים
חוג ציור תל אביב | חוג ציור רחובות | חוג ציור יבנה | חוג ציור נס ציונה | ציור בשמן | ציור מופשט | 10 טכניקות ציור
שליחת הודעהשלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
