ציור אינו מתרחש רק בראש של מי שמצייר.
הוא מתרחש גם בנייר שסופג יותר מדי מים, בצבע שמתייבש מהר מדי, בפחם שמתפורר, בדיו שמתפשט, באור שנופל על הדף, בלחות, באבק, ביד שמתעייפת, במרחק מן המשטח, בקצב הנשימה, בשכבה קודמת שמסרבת להיעלם.
אני רוצה לחשוב על חוג הציור ביבנה דרך הרעיון הזה: חומר חי — אבל בלי מיסטיקה.
לא משום שלצבע יש נשמה. לא משום שהנייר “רוצה” משהו במובן רומנטי. לא משום שהחומר מדבר אלינו בשפה סודית.
אלא משום שחומר פועל. הוא משנה את מה שאפשר לעשות. הוא מגיב, מתנגד, סופג, נוזל, נאטם, נסדק, מכסה, חושף, משאיר עקבות. הוא אינו רק מצע שעליו אנחנו מבצעים רעיון. הוא חלק מן המפגש שממנו הציור נולד.
בציור, כמו בחיים, איננו פוגשים עולם פסיבי. אנחנו פוגשים מציאות שיש לה משקל, טמפרטורה, קצב, צפיפות, גבולות, חומרים, נטיות והתנגדויות. מי שמצייר לומד לא רק “לבטא את עצמו”, אלא לשים לב למה שמתרחש בין עצמו לבין העולם.
המושג “חומר חי” עלול להישמע מיסטי, ולכן חשוב לדייק אותו.
חומר חי אינו חומר עם כוונה נסתרת. הוא חומר שיש לו כוח פעולה. צבעי מים אינם “רוצים” לברוח, אבל הם בורחים כאשר הם פוגשים נייר רטוב. פחם אינו “מתכוון” להישאר כעקבה, אבל הוא משאיר אבק, מריחה, כתם, רוח רפאים של קו שנמחק. אקריליק אינו “מחליט” להיסגר, אבל הוא מתייבש מהר ומשנה את חלון הזמן של ההחלטה. שמן אינו “חושב”, אבל הוא מאפשר שכבות, חזרה, תיקון, המתנה, עומק.
החיים של החומר הם החיים של הפעולה שלו.
מה הוא עושה? מה הוא מאפשר? למה הוא מתנגד? איך הוא משנה את הקצב? איך הוא משנה את הגוף? אילו טעויות הוא מייצר? אילו אפשרויות הוא פותח דווקא מפני שאינו מציית?
כאשר לומדים לצייר כך, החומר מפסיק להיות רק אמצעי. הוא נעשה שותף ממשי בתהליך, לא במובן מיסטי אלא במובן הפשוט ביותר: בלעדיו הציור היה אחר. לפעמים לגמרי אחר.
אנחנו רגילים לומר: “אני מצייר.” אבל אולי נכון יותר לומר: “ציור מתרחש בתוך מערך.”
יש אדם. יש יד. יש נייר. יש צבע. יש מים. יש מכחול. יש אור. יש שולחן. יש זמן. יש רעש מבחוץ. יש מזג אוויר. יש חומר שכבר נמצא על הדף. יש פחד להרוס. יש רצון לשלוט. יש כתם שלא ביקשנו.
הציור נוצר מתוך כל אלה יחד.
זו אחת התרומות החשובות של מחשבה כמו זו של ג׳יין בנט: היא מזיזה אותנו מן הפנטזיה שהאדם לבדו הוא המקור היחיד של הפעולה. לא כדי להקטין את האדם, אלא כדי לדייק את המציאות. גם החומרים, הכלים, התנאים והסביבה משתתפים במה שנעשה.
בסטודיו, זה משנה את כל צורת העבודה. במקום לראות בכל סטייה כישלון של התלמיד, אפשר לשאול: מה קרה במערך? איזה חומר פעל כאן? איזה קצב נכפה? איזה כלי הגביל? איזה פחד חסם? איזה כתם פתח כיוון שלא היה בתכנית?
הציור אינו מבחן של רצון. הוא מפגש.
יבנה מתאימה למחשבה הזו דווקא משום שהיא אינה צריכה להופיע כעיר דרמטית. היא אינה תל אביב של עודף ודחיסות, ואינה מזכרת בתיה של זמן היסטורי רך. יבנה נמצאת באזור ביניים מעניין: בין בית לשטח פתוח, בין שכונות לבנייה, בין כבישים לשדות, בין חומרי יומיום לחומרי מעבר.
יש בה אור חזק, אבק, קירות, בטון, גינות, מרפסות, חניות, מדרכות, צל של בניינים, שאריות בנייה, צבעי קיץ, צמחייה עירונית, אדמה, כביש, פלסטיק, מתכת, שלטים, חלונות, שכבות של חדש וישן. אלה אינם רק “נושאים לציור”. הם חומרים של ראייה.
חוג הציור ביבנה יכול להיפתח מן המקום הזה: לא מן הדימוי הנשגב, אלא מן החומר הקרוב. קיר. אדמה. צל. כתם. אבק. קרטון. צילום. בד. פחם. צבע שנשפך. נייר שנפגע. אור שמוחק פרטים. משטח פשוט שמתחיל לשאת עולם.
במובן הזה, יבנה מאפשרת ציור שאינו בורח מן היומיומי. להפך — הוא מגלה שהיומיומי אינו שטוח. הוא מלא כוחות קטנים שפועלים עלינו כל הזמן.
כאשר אנחנו פוגשים חומר, קל למהר לפרש אותו. לומר: זה מסמל כך, זה מבטא כך, זה קשור לכך. אבל לפעמים הפרשנות מגיעה מהר מדי ומחליפה את המפגש עצמו.
אני רוצה להתחיל קודם כול מן ההוויה של החומר.
מה קורה לצבע לפני שאנחנו יודעים מה הוא אומר? איך מרגיש פחם כשהוא נמרח? מה עושה כתם מים כשהוא מתייבש? מה קורה לנייר כשהוא מתעוות? איך נראה אזור שנמחק אבל עדיין נשאר? איזה מתח נוצר בין חומר חלק לחומר מחוספס? איזה ציור מופיע כאשר אנחנו לא ממהרים להפוך אותו לסיפור?
זו נקודה עמוקה בציור: לפני שהציור הוא משמעות, הוא אירוע חומרי. משהו נוגע במשהו. צבע פוגש משטח. יד מפעילה לחץ. חומר מגיב. הגוף עוצר, חוזר, מתקן, מתחרט, ממשיך.
רק אחר כך, אולי, תבוא משמעות.
ולפעמים לא צריך שתבוא. לפעמים מספיק שהציור יהיה מקום שבו דבר שלא היה לו שם קיבל נוכחות.
הרבה תלמידים מגיעים עם רצון שהחומר יבצע את מה שהם מדמיינים. שהקו יהיה מדויק. שהצבע יישאר נקי. שהשכבה תכסה בדיוק. שהמים לא יברחו. שהפחם לא ילכלך. שהציור יתקדם לפי התכנית.
אבל חומר טוב אינו תמיד צייתן.
הוא מתנגד, ולא כדי להכשיל אותנו. הוא פשוט פועל לפי טבעו. הנייר סופג. הצבע נמרח. הדיו מתפשט. האקריליק מתייבש. הפחם משאיר אבק. שכבה רטובה מערבבת את מה שרצינו לשמור נפרד.
ההתנגדות הזו היא לב הלימוד.
לא משום שהיא “מחנכת” אותנו לעבודה קשה, אלא משום שהיא שוברת את הפנטזיה שהציור הוא רק ביצוע של רצון. היא מכריחה אותנו לראות את המפגש. להקשיב למה שהחומר פתח. לשנות כיוון. להפסיק לכפות. לפעמים להמתין. לפעמים להוסיף. לפעמים לא לגעת.
ציור נעשה חי כאשר הוא מפסיק להיות חד־צדדי.
אם החומר פועל, אז גם השבר פועל.
כתם שהתפשט יותר מדי אינו רק טעות. נייר שנקרע אינו רק בעיה. שכבה שכיסתה ציור קודם אינה רק מחיקה. אזור בוצי אינו רק כישלון. קו שרעד אינו רק חוסר מיומנות.
כל אלה הם אירועים. הם משנים את מצב העבודה. הם יוצרים תנאים חדשים.
השאלה החשובה אינה תמיד “איך מתקנים?”. לפעמים השאלה היא: מה נפתח כאן? מה הציור יודע עכשיו שלא ידע קודם? מה כבר אי אפשר להחזיר, ומה אפשר להתחיל דווקא משם?
זהו מקום שבו הרעיונות שלי על שבר, תהליך וחומר פוגשים את המחשבה על חומר חי. השבר אינו רק סיפור פנימי של האדם. הוא גם תוצאה של יחסים ממשיים: חומר, לחץ, זמן, מים, יד, החלטה, טעות, עייפות. לכן לא צריך למהר להפוך אותו לסמל. קודם כול צריך לראות אותו כחלק ממה שקרה.
ולפעמים מה שקרה הוא בדיוק המקום שממנו הציור מתחיל להיות אמיתי.
המילה “אקולוגיה” אינה חייבת להישאר רק בתחום הטבע. אפשר לחשוב על כל ציור כעל אקולוגיה קטנה: מערכת יחסים בין חומרים, כוחות, תנאים, פעולות ותוצאות.
יותר מדי מים ישנו את כל הנייר. צבע כהה קטן יכול למשוך אליו את כל הקומפוזיציה. כתם אחד יכול להרוס איזון — או ליצור מרכז חדש. חומר מחוספס יכול לעצור תנועה. חלל ריק יכול לאפשר לציור לנשום. שכבה אחת יכולה לשנות את המשמעות של כל מה שמתחתיה.
בסטודיו נלמד לראות את היחסים האלה. לא רק את האובייקט המצויר, אלא את המערכת שבה הוא נוצר. לא רק “עץ”, “בית”, “פנים” או “נוף”, אלא יחסי חומר, אור, כתם, קצב, משקל, ריק, צפיפות.
ציור הוא דרך ללמוד שהעולם אינו עשוי מדברים מבודדים. הוא עשוי מיחסים.
בחוג הציור ביבנה נעבוד גם עם חומרים “רגילים” וגם עם חומרים פשוטים יותר: ניירות, קרטון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, קולאז׳, בדים, חול, אבק, דבק, שכבות וטקסטורות.
לא מפני שחומר פשוט הוא בהכרח עמוק יותר, ולא מתוך רומנטיקה של “חומר עני”. אלא משום שחומרים פשוטים חושפים מהר יותר את האמת של המפגש. הם פחות מסתירים מאחורי יוקרה. הם מראים ספיגה, קריעה, קיפול, לכלוך, שחיקה, כיסוי, מחיקה.
קרטון אינו מתנהג כמו קנבס. נייר פשוט אינו מתנהג כמו נייר יקר. בד ישן אינו מרגיש כמו בד חדש. אבק וחול אינם מתנהגים כמו צבע תעשייתי. פחם אינו מאפשר אותה אשליית ניקיון כמו עיפרון.
כל חומר כזה מכניס לציור כוח אחר. כל אחד משנה את האפשרויות.
ציור חי מתקיים במתח מתמיד: בין כוונה לבין מה שהחומר עושה. בין שליטה לבין היענות. בין דימוי לבין כתם. בין פעולה לבין תוצאה בלתי צפויה. בין האדם שרוצה ליצור לבין העולם שאינו רק חומר בידיו.
אני לא רוצה לפתור את המתח הזה. אני רוצה לעבוד בתוכו.
אם נפתור אותו לטובת האדם בלבד, הציור יהפוך לביצוע. אם נפתור אותו לטובת החומר בלבד, הוא יהפוך למקריות חסרת אחריות. העבודה מתרחשת ביניהם.
האדם בוחר, אבל לא שולט לגמרי. החומר פועל, אבל אינו מחליף את האדם. הציור נולד מן היחסים.
זו צורת עבודה שמבקשת פחות שליטה ויותר קשב. פחות מתכון ויותר תגובה. פחות רצון להכריע מראש ויותר נכונות לראות מה מתרחש.
לפעמים כדי שהציור ישתנה, לא צריך “רעיון טוב יותר”. צריך לשנות את התנאים.
להחליף נייר. לעבור ממכחול לידיים. להוסיף מים. לעבוד יבש לגמרי. להקטין את הפורמט. להגדיל אותו. לעבוד בעמידה. לעבוד על הרצפה. להכניס חומר שאינו שייך. לכסות אזור מוצלח מדי. להשאיר אזור פגום גלוי. להמתין לשכבה שתתייבש. לחזור אל ציור אחרי שבוע.
כל שינוי כזה משנה את המערך. ובגלל שהציור הוא מערך, לא רק האדם משתנה ולא רק החומר משתנה — היחסים ביניהם משתנים.
זה אחד העקרונות החשובים בחוג: לא לחפש תמיד פתרון פנימי או פרשנות, אלא לבדוק כיצד שינוי ממשי בתנאי העבודה פותח אפשרות אחרת. לפעמים שינוי קטן בחומר משנה את כל מצב התודעה.
כאשר עובדים כך, לומדים ציור — אבל גם לומדים משהו על עצמנו.
לא דרך אבחנות. לא דרך פרשנות מהירה. לא דרך הפיכת כל כתם לסיפור פסיכולוגי.
אלא דרך פעולה.
איך אני מגיב כאשר חומר לא מציית? האם אני מכסה מהר מדי? האם אני נבהל מלכלוך? האם אני מוותר כאשר הדברים נעשים לא ברורים? האם אני כופה על הציור צורה מוקדם מדי? האם אני מסוגל להקשיב למה שהחומר פתח? האם אני רואה רק את הטעות — או גם את האפשרות שנולדה ממנה?
החומר מגלה אותנו משום שהוא אינו מתנהג כמו פנטזיה. הוא מחזיר תשובה. הוא מכריח אותנו לפגוש את אופן הפעולה שלנו בעולם.
במובן הזה, חוג ציור אינו רק לימוד של טכניקה. הוא מקום שבו אדם לומד את צורת המפגש שלו עם חומר, שינוי, טעות, זמן, שליטה ואי־ודאות.
בחוג נלמד יסודות ציור ורישום: קו, כתם, אור וצל, קומפוזיציה, צבע, פרופורציה, עבודה מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון.
נעבוד בעיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, קולאז׳, שכבות, טקסטורות וחומרים מעורבים.
אבל מעבר לרשימת הטכניקות, נלמד לשאול:
מה החומר עושה? איך הוא משנה את הקצב? מה הוא מאפשר ומה הוא חוסם? איך מתייחסים לכתם שלא תוכנן? איך עובדים עם נייר שספג יותר מדי? איך משאירים עקבה בלי להפוך אותה ללכלוך? איך נותנים לציור להיות תוצאה של מפגש, לא רק של החלטה?
הטכניקה אינה מתכון. היא דרך לפתוח סוגים שונים של מפגש.
חוג הציור ביבנה מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד ציור ורישום, מתוך אהבה לצבע, מתוך סקרנות לעבודה בחומרים, או מתוך צורך לעבוד בידיים במקום שבו החומר, הקצב והתהליך מקבלים מקום אמיתי.
העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יכול להתקדם בקצב שלו, לבחור חומרים ונושאים שמעניינים אותו, ולפתח בהדרגה שפה אישית.
זהו חוג למי שרוצה ללמוד לצייר, אבל לא רק להגיע לדימוי יפה. למי שמוכן לפגוש את החומר ככוח ממשי בעבודה. למי שרוצה לגלות כיצד ציור נוצר מתוך יחסים בין אדם, חומר, מקום וזמן.
בסופו של דבר, חוג הציור ביבנה מציע דרך לראות ציור כמשהו חי במובן הפשוט, הלא־מיסטי של המילה.
חי משום שהוא משתנה. חי משום שהוא מגיב. חי משום שהוא נושא עקבות. חי משום שהוא נוצר מתוך יחסים. חי משום שהחומר שבו אינו רק רקע, אלא חלק מן הפעולה. חי משום שגם האדם המצייר משתנה תוך כדי המפגש.
הציור אינו רק תמונה. הוא התרחשות חומרית. הוא מפגש בין יד, צבע, נייר, מים, אור, אבק, טעות, זמן, רצון והתנגדות.
וכאשר לומדים לראות את כל אלה — לא כרעש סביב הציור, אלא כחלק מן הציור עצמו — מתחילה להיפתח אפשרות אחרת של אמנות: אמנות שאינה בורחת מן החומר, אינה הופכת אותו לקישוט, ואינה מעניקה לו מיסטיקה מזויפת.
היא פשוט מקשיבה לו.
ומתוך הקשב הזה, הציור נעשה פחות תמונה מוכנה ויותר דבר שמתרחש באמת.
אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
חוג לציור ביבנה נמצא בכפר גיבתון- מרחק של רבע שעה. רח' העמדות 1.
לפרטי מחיר, מסלולים והרשמה — צרו קשר.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
הגישה שאנו מציעים ללימוד ציור ואמנות בכלל-שונה מממוסדות אחרים, אנחנו מתמקדים בתהליך היצירתי ובמפגש ודיאלוג רגשי בן המורה לצייר. הייתי שמח מאוד אם תקראו את המאמרים -אולי נתאים לכם.
ולאינדקס נושאים ומאמרים אודות לימוד ציור כאן
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
