חוגי אמנות לנוער וילדים, תל אביב

חוגי אמנות לנוער וילדים, תל אביב .

חוגי אמנות לנוערשיבולת- ציור בשמן

חוגי האמנות לנוער וילדים בתל אביב, חוגי ציור לנוער וילדים וחוגי פיסול לנוער וילדים,  הינם חלק  מחוגי האמנות של הסדנה בתל אביב ועובדים על פי אותה תפישת עולם המרוכזת במאמרים אלו.

אני מאמין שהמרכיב המרכזי המאפשר למידה יצירתית הוא הקשר הנוצר בינינו; ככלל בן בני אדם, ובאופן ספציפי במקרה זה בן מורה ותלמיד. קשר המאפשר דיאלוג, והקשבה. אנחנו מפנימים דפוסים של קשב ודיאלוג מהחוץ גם אל תוך השיחה שאנו מנהלים עם עצמנו, אל הדיאלוג הפנימי. זו היא בסופו של דבר המטרה כפי שאני רואה אותה של פעילות חוגי הנוער והילדים לאמנות. 

 דו השיח , או רב השיח הזה, עובר כחוט שני בכל אחת מהפעילויות הלימודיות הנעשות בסדנה. הטכניקות האמנותית נלמדות במובן מסוים ככקורס להכנת כלי עבודה (לעומת חנות בה קונים כלי עבודה, למרות שאני מכור לחנויות כאלו), וכלי העבודה המרכזי שאני שם עליו דגש הוא התהליך היצירתי. המיקוד בתהליכים חשוב לא רק כשלעצמו אבל גם כהצגת אפשרות אחרת מול הלימודים במערכת החינוך המדגישה תוצאות. (ישנם אין ספור מחקרים המראים שמיקוד בתהליך מביא גם להישגים טובים יותר).

ילדים עושים אמנות באופן טבעי, כל משחק בובות, כל חיבור של שני מקלות שהופכים לחללית, הם אמנות. האפשרויות העומדות בפני כמורה והורה הן להזדהות עם הילד, להתלהב עמו, לתת כבוד לעולם הפנימי שלו ולנקודת המבט שלו, או לתקן אותו. אני מאמין שהדגש צריך להיות על המרכיב הראשון.  אתה צריך שיהיה לך משהו משלך, עולם פנימי בטוח ועשיר לפני שתיתן מקום ללימוד ולהפנמה של חומרים מהחוץ. לימוד שפה חדשה, אמנותית, רגשית או אחרת- יכול להיות חוויה מעשירה ומרכז החשיבה היצירתית, אבל הוא יכול להיות גם הכחדה של שפה אותנטית. כילד דיברתי ערבית עוד לפני שדיברתי עברית, גדלתי בביתה של סבתי, הגן הכחיד את הערבית, התביישתי בה. איני יודע יותר לדבר בה.

ועם זאת, אני חושב שיש מקום ללמד, לתת כלים לילדים ולנוער כדי לעשות אמנות ולהתמודד עם התסכול שבעשיית האמנות. (גם התמודדות עם תסכול היא שפה וכלי עבודה). אני מאמין במתח דינמי  בגם וגם. גם להקשיב, להזדהות, לתת מקום לעולם הפנימי של התלמיד, לדרך שלו  לעשות ולחשוב -וגם להציע כלים, טכניקות, צורות חשיבה חדשות. כלים אלו צריכים להיות מוצעים  וממוצאים כחלק מתהליך היצירתי. טכניקה שמוצעת בזמן הלא נכון , בשלב בו אין בשלות לה, או עניין בה-יכולה להחוות כהתקפה, וכפלישה.  חלק חשוב בכל תהליך של לימוד הוא רכישת תחושת הבעלות על הידע, איך להפוך את הידע לשלי, לבעל משמעות רגשית שתאפשר לי להשתמש בו בצורה יצירתית. חלק גדול מהידע הנרכש במערכת החינוך הרגילה הוא עקר, תלמידים לומדים לבחינה ושוכחים רגע אחריה את כל מה שנלמד.

קצב העבודה והבשלה הם מרכיבים מרכזיים; אין ספור פעמים ראיתי נערות ונערים שלימוד המתמטיקה או האמנות היו קשים להם בתיכון, ולאחר הצבא ,במסגרת אחרת-הם מגלים פתאום את היכולת שלהם. לכל אחד יש קצב משלו ,קצב הבשלה שונה ודפוס התפתחות ייחודי . מודעות לנושא זה יכולה לחסוך תסכול ולפעמים גם כאב נפשי והערכה עצמית ירודה. עבודה עם המקצב האישי, ועם הדפוס האישי, חשובה.  תגובה למקום בו נמצא התלמיד או התלמידה והצגת המיקום הזה, היכולות, נקודת המבט, מה שהם עושים בנקודת הזמן הזו- כבעלי חשיבות ומשמעות ולא כהיתקעות או כישלון-זה אולי האפשרות הגדולה של לימוד אמנות. מסגור מחדש, מסע גילוי, - דרך תפיסה אחרת, של האמנות  אותה הם עושים.

שירה: רישום ודיו

מיה-פיסול בחימר

כמי שמלמד ילדים אמנות, במסגרות שונות ובגילאים שונים, אני תמיד עומד קצת נדהם מול נפילה חדה ביצירתיות המתרחשת בכיתה א', וממשיכה  עד לתיכון.  נדמה שהילדים מחליפים את היצירתיות ברצון לעשות דברים נכון, להשביע רצון, לצייר כמו שצריך ,למלא את משטחי הצבע, להישאר בתוך הקווים.

העולם הפנימי נזנח לטובת התאמה לעולם החיצוני,  יש נכון ולא נכון, והם רוצים להיות נכונים.

מי לא זוכר את עצמו כילד- הולך לאיבוד במשך שעות בעולם הדמיון. מי לא היה הודיני , או ספידרמן והרים חפצים מהרצפה בעזרת כפות הרגליים, או בעזרת הריסים. מי לא ממצמץ בעיניים שעות כדי לבדוק אם לא רואים מפלצות או פיות בדרך זו,(רואים). שתי לחיצות על גוש פלסטלינה הספיקו כדי לפסל ממנו פיל שהפך אפילו בלי לחיצה נוספת לטנק.

מי לא הסתכל  במבוגרים ותהה איך הופכים למבוגרים ואיפה נמצא הרגע הזה שבו אתה מאבד את גמישות כפות הרגליים, איפה מתרחש אובדן האפשרויות, מתי אתה מתקבע בצורה אחת, המוח שלך והגוף שלך מפסיקים לחלום. מתי אתה מסתכל באדם שהולך על חבל ומפסיק להודיע -גם אני יכול.

מחקר חדש שפורסם ממש בימים אלה בניו יורק טימס  עוסק בשאלה זו בשני היבטים, פתרון בעיות פיזיות, ופתרון בעיות חברתיות.

המסקנות לגבי פתרון בעיות פיזיות מאשרות את התחושה שיש לרבים- ילדים בגיל טרום בית ספר הם היצירתיים ביותר.

אחריהם מגיעים ילדים בגיל בית ספר היסודי, ישנה נפילת יצירתיות חדה בגיל ההתבגרות והתשובות של המבוגרים הן הקונבנציונליות ביותר.

בתחום הבעיות החברתיות התוצאות מעט שונות, היצירתיים ביותר היו שוב- ילדי טרום בית ספר, אבל את המקום השני תפסו יחד ילדי בית הספר והמבוגרים. כנראה שמתבגרים הם קבוצה שסובלת מהלחצים החברתיים הכבדים ביותר, ומשיעור הקונפורמיות הגדול ביותר.  שיעור ההתאבדות בקרבם עקב בעיות חברתיות הוא הגבוה ביותר.

מדוע יצירתיות דועכת בדרך כלל עם הגיל, ומה מייחד את אלה שממשיכים להיות יצירתיים?

אחד ההסברים הוא העובדה שככול שאנו מתבגרים אנחנו יודעים יותר, (על היכולת- לא לדעת , כתבתי הרבה, במקומות אחרים,

ההשעיה של הידיעה, היא מרכיב מהותי בכל תהליך יצירתי-או לעניין זה בכל הקשבה). לידע יש כמובן צד חשוב, ידע הוא יתרון

הישרדותי. אבל ידע הוא גם משהו שמקבע את העבר. הוא לא פעם חוסם את האפשרות לראות דרכים  חדשות.

עורכי המחקר(Allison Gopnik and Tom Griffiths), עושים אבחנה בן גילוי, ולבן ניצול ידע, כמבוגרים אנו מנצלים

בדרך כלל את הידע שיש לנו, אנחנו מקטלגים ומוצאים מצבים דומים, ומשתמשים בידע הקיים כדי לפתור את המצב החדש.

זה יעיל, חסכוני והגיוני.  ילדים מתחילים מאפס כל בעיה, הכל פתוח בפניהם, גם מה שלא נתפס כמציאותי או הגיוני.

 סיבה נוספת לאבדן היצירתיות היא שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו פוחדים יותר מנפילות, כישלונות וכ'. אנחנו מאבדים

את האומץ, בואו נגיד את האמת, בכל זאת הכל אצלנו מתאחה לאט יותר, גם הלב.

בני האדם ככלל, הם המין עם תקופת ההתבגרות הארוכה ביותר,  תקופת התלות וחוסר האונים- הארוכה ביותר.

כשבוחנים הבדלים בן תרבויות, ככל שתרבות מאפשרת ילדות ארוכה יותר, כך היא מאפשרת יצירתיות גדולה יותר,  הישגים 

מחשבתיים וטכנולוגיים מורכבים יותר,  ותרבות רוחנית מורכבת יותר.  מושג הילד בתרבות המערבית הוא חדש למדי וחופף להתפתחות העצומה הנקראת המהפכה התעשייתית.  עד למאה ה18, לא התייחסו אל ילדים כבעלי צרכים אחרים ממבוגרים. זהו רעיון חדש למדי שאותו אנחנו עוד מפתחים ומאריכים. ("הילד בן 30 יש לו חום גבוה")

יש עוד מרכיב באבדן היצירתיות והוא כרוך באבדן המתח והסתירה , באבדן הפרדוקס ובהשלמה עם עצמך. 

מי לא רוצה להיות סוף סוף שלם עם עצמו, אולם כמו שמציין רונלד בריטון ב"אמונה ודמיון", , כשצייר מגיע אל השלמה עם עצמו הוא מפסיק לצייר. השלמה היא סוג של מוות יצירתי, כמו שאמרו הטוקיניגהדס-"גן עדן הוא מקום בו שום דבר אף פעם, לא קורה",

אי נחת היא מרכיב חיוני ביצירתיות,  בכל זאת להיכשל זה לא קל, כשאני בוחן אמנים שהמשיכו להיות יצירתיים בגיל מאוחר,

לכולם יש מרכיב של מרד בעצמם. פיקאסו המציא את עצמו מחדש שוב ושוב, חיים גורי המבוגר מורד בחיים גורי הצעיר,

חווה אלברשטיין מרשה לעצמה להיות מרירה  ולעסוק באבל ואבדן, לנפץ את ההרמוניה המוזיקלית של שיריה הישנים, ולהתחיל

לכתוב ולהלחין בעצמה. אנתוני גרומלי לומד לפסל מחדש בגיל 75, וממציא את מחדש את המרחב הפיסולי.

בכלל כל אותן תכונות שאנו נוטים לראות כחיוביות בבגרות : יציבות ,עקביות , מיקוד,  אחריות וכ' עומדות במתח מול היצירתיות

(אני אוהב את ההגדרה של יעקב אגמון לאמנות-"אמנות היא חוסר אחריות")

" בכל אדם שעבר את גיל השמונים אתה מבין את הביטוי "גבורות". איני מתכוון לאלה הסובלים מירידת כושר המחשבה

דווקא אלא לאלה שמחשבתם ורוחם איתם - גם ביניהם רק לעתים רחוקות אתה פוגש רוח שניצלה היטב את רבות השנים

והלכה וגדלה ככל שראתה עוד. העניין אינו כרוך רק בעצם קיומם הבריא של כישורי התודעה. הרי יש ראשים מבריקים

שרוחם נקרשת כבר בגיל ארבעים או חמישים וגם אם הם מסגלים שינויים או סגנונות חדשים אתה חש היטב שרק מבחוץ הצטבעו.

העניין טמון כנראה בגדילה שאינה נעצרת. בצורך לגדול, ולא פחות מכך - בהסכמה לגדול. "

אריאל הירשפלד כותב על חיים גורי

תמר-פיסול בחימר וסיליקון

חוגי ציור לנוער

תהילה-ציור שמן

שיר-עבודה בתהליך-פיסול בחוטי ברזל

רחלי-ציור בפסטלים יבשים.

רחל- טכניקה מעורבת

ניר- דיוקן עצמי

ציפי -ציור בשפכטל

חוג ציור לילדים ונוער

מיקי-חוג ציור לילדים ונוער