"להיות אמן זה להיכשל, כפי שאיש לא מעז להיכשל,"
סמואל בקט
חוג ציור למבוגרים בתל אביב במסגרת ה"סדנה לאמנות"
חוג ציור בתל אביב במסגרת ה"סדנה לאמנות"-התחלנו בפעילות מחדש. דרך שלמה 6 תל אביב יפו-בתוך "עדנה"- קומת הגלריה.
"בשבח הגמגום"
אורית-תהליך עבודה
"נכשלתי שוב" וינסנט ואן גוך,
"הנחתי שכל דבר יוביל לכישלון גמור, אבל החלטתי שזה לא משנה, אלו יהיו חיי" -ג'ספר ג'ונס
"לחוויה זו של סופרים כלפי יצירתם, כלפי עצמם, כלפי קהל קוראיהם לפעמים, הייתי רוצה לקרוא כאן
"עמדה של תבוסה", של ידיים ריקות. לא, לא, אל תזקפי את גבותייך בתימהון למשמע המילה התבוסתנית
"תבוסה". אני יודעת כמוך עד כמה ההוויה המצליחנית והפוסט -קפיטליסטית שבתוכה אנחנו חיים ומתעצבים
מתעבת את המילה הזאת וחרדה מפניה כמו מפני צרעת. המילה הזאת, "תבוסה", היא האחר המוחלט של
התרבות המערבית, ובכל זאת אני מתעקשת: תבוסה. " רונית מטלון
אנחנו מוכנים לעסוק בכישלון , בתבוסה ובחושך רק כשלב מעבר להצלחה, להישג. טרמפולינה, לא מקום לשהות בו,
למדנו אותו-קיבלנו נקודות-עכשיו בוא נעבור לפרס.
אנחנו מכחישים את המקום הזה בכל כוחנו. את המשא הזה, שבעצם אנחנו נושאים תמיד.
אנחנו רוצים את העולם שלנו חד ממידי, מואר היטב ללא צללים, ללא מפלצות ופחדים. ללא חולשה.
סורה חושך מין האור. אמנות ללא כישלון,ללא תחושת תבוסה, מעוררת בי חשד,
שאיזה מירי רגב פנימית הצליחה לעביר בפנים את חוק הנאמנות. בני אדם כמו מדינות -שלא יכולים לשאת
סתירות פנימיות, טעויות ואשמה נידונים להיות צילום סלפי של עצמם.
לעתים רחוקות -דברים הם חד ממידיים, בדרך כלל הם מורכבים, מלאי סתירות פנימיות, פרדוקסליים.
יש ניצחונות שרעים לנו, יש תבוסות שעשו לנו טוב. נקודת המבט שלנו נעה, משתנה. נוזלית.
אני רוצה לדבר על כישלון כעובר מת שאנחנו נושאים איתנו תמיד, אני אחר, תאום שחור שאם נוותר עליו,
נהפוך למוזיקת מעליות, תכנית ריאליטי, מדבקת סמיילי. אני חושב על זה כאפשרות אמתית לבחינה פנימית
ולשינוי, הזרקור מופנה פנימה. אני לא מדבר על התבוסה שהיא מוות מוחלט ,
על תבוסה שבולעת אותך ולא משאירה שיירים, על שחור מוחלט
, בליעה מוחלטת של האור, אלא על אלף הגוונים של האפור, על התנועה בתוך המוות בתוך הכובד,
הכישלון כחדר עם מדרונות, וחללים פנימיים-עולם של אנטי חומר שמאפשר לעשות קפיצות מסעות בחלל ובזמן,
ויותר מזה, תבוסה איננה כניעה, תבוסה מדברת על מאבק שנכשל אמנם , אבל החרבות עדיין כאן.
ואולי קשה לי להודות בזה אבל מי שיכול להרשות לעצמו עמדה של תבוסה -בלי להיבהל- הוא סוג של מעמד פריבילגי
מי שיש לו עתודות, מי שיש לו ניצחונות , מי שסבור שהתבוסה היא מצב משתנה.
"תבוסה היא לאמיצים. רק הם ידעו את הכבוד שבמפלה, ואת עונג בניצחון. אני לא כאן כדי לספר לך שתבוסה היא חלק מהחיים, את זה כולנו יודעים. רק אלו שהפסידו ידעו אהבה, כיוון שבמציאות שבה אנו נלחמים את קרבות האהבה הראשונים שלנו, אנחנו בדרך כלל מפסידים. אני כאן כדי לספר לך שיש אנשים שמעולם לא הובסו. הם אלו שמעולם לא נלחמו. הם מצליחים להימנע מצלקות, השפלות, תחושת חוסר אונים ואת הרגעים הללו בהם אפילו לוחמים מאבדים את אמונתם באל."-פבלו קואלו-המגילה מעכו.
