האם אנחנו באמת רואים את המציאות?

מהי חשיבה "מציאותית"?

אחד המחסומים העומדים בפני חשיבה יצירתית הוא מה שקרוי לכאורה ראליזם, או חשיבה מציאותית.

היצירתיות אינה מחייבת לוותר על המציאות, אלא להטיל ספק באופן שבו אנו מפרשים אותה.

קורסים וסדנאות לחשיבה יצירתית מנסים לסייג ולהגדיר את עצמם כמעשיים או מציאותיים, כלומר לספר לך שיש בהם תועלת או במילים ברורות — אפשר לשלם עם זה במכולת. אני מכיר את המבוכה מול אנשים ורעיונות הנראים לא עקביים או מנותקים מהאדמה, אבל מרגיש לא פחות תסכול מול חוסר היכולת לחלום, הנשענת על רציונליות מעשית לכאורה. תחושת הבלבול מול מהי המציאות? וכמה ניתן למתוח אותה? מה מוצק ומה נוזלי? כמה אנחנו מקובעים באמיתות שלנו? וכמה אנחנו נשענים על הניסיון שלנו? — הן שאלות על שדה המשחק בו פועלת היצירתיות. ההרגשה היא שאנחנו גם מציאותיים מידי וגם לא מספיק מציאותיים בו בזמן.

שאלת המציאות היא אחת השאלות שהעסיקו את המדע, הדת, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והאמנות מראשיתם. אנסח זאת אולי בדרך פשוטה יותר — שאלת המציאות הטרידה את האדם מאז שהפך אדם, כלומר פיתח תודעה.

האם אנו באמת רואים את המציאות? — אפלטון וג'ואנג דזה

אחת התמונות הגרעיניות העמוקות המלוות את התרבות המערבית, הדמיון והחשיבה הרציונלית וזו שאינה רציונלית — היא משל המערה של אפלטון. אפלטון מתאר את האנושות כקבוצת אסירים הכלואה במערה כך שאינם יכולים להזיז את ראשם. המציאות עבורם היא הצללים המוטלים על קירות המערה, וההדים המוחזרים מהקירות. כשאחד האסירים מצליח לברוח מהמערה ועיניו מסתגלות בתהליך מכאיב ואיטי אל האור, הוא מחליט לחזור אל חבריו הכלואים במערה, לספר להם על המציאות הצבעונית והתלת ממדית בחוץ ולשחרר אותם. הם לא רק מבטלים את דבריו אלא מחליטים לרצוח אותו כיוון שהוא מסוכן, כדי לא להתעוור מהאור.

חלום או פרדוקס הפרפר של ג'ואנג דזה מתאר את אותה תפיסה של הטלת ספק בהכרה ובתפיסת המציאות שלנו בתרבות אחרת — באחד מכתבי היסוד של הטאואיזם: "פעם ג'ואנג דזה חלם שהוא פרפר, פרפר שעף ומרפרף בקלילות, שמח בעצמו ועושה כרצונו, הוא לא ידע שהוא ג'ואנג דזה. לפתע התעורר והנה הוא מוצק וללא ספק ג'ואנג דזה. אבל הוא לא ידע אם הוא ג'ואנג דזה החולם שהוא פרפר, או פרפר החולם שהוא ג'ואנג דזה. בין ג'ואנג דזה והפרפר חייבת להיות איזו הבחנה! זו נקראת — שינוי הצורה של הכל." (ווטסון 18)

המציאות בעידן הדיגיטלי — גופמן, אינסטגרם, טיקטוק ופוסט-אמת

העידן שלנו קרוי לעיתים עידן ה'פוסט אמת' ככינוי גנאי, אבל במובנים רבים הוא עידן ה'פוסט מציאות'. מציאות וירטואלית, מציאות לא מציאותית. כפי שהראה אירווינג גופמן ("הצגת העצמי בחיי היום יום", 1989) הגדרת המציאות היא חברתית לא רק במובן של הדרך בה אנו תופסים הסכמים ומוסדות חברתיים, אלא ברמה הגופנית ממש, ברמת חושים ופיענוח המידע החושי. מה אנו רואים ומה לא נראה, ואיזה מטען רגשי ניתן לקלוט. באופן מתמיד אנו עורכים משא ומתן באינטראקציות שלנו על הגדרת המציאות. במציאות כזו הנשלטת על ידי רשתות חברתיות, איננו יודעים להבחין כבר מה מציאותי ומה לא. אמיתות שנראו כחקוקות באבן קורסות. ילדים בני 8 מעלים סרטון לטיקטוק וגורפים מיליונים, הכלכלה הלא מציאותית מגלגלת כסף רב יותר מהתעשייה הקשה, תאוריות קונספירציה הופכות לתופעות כלכליות ופוליטיות ומתפשטות בזמן קצר. אנשים שלא היית קונה מהם מכונית, הופכים לנשיאי המעצמה הגדולה בתבל. לא פלא שאנחנו מבולבלים. אנו מצד אחד נסוגים אל תוך עצמנו מתוך תחושת חוסר הבנה של המציאות ומצד שני מתחילים להאמין שהכל אפשרי. כולל לא למות. אני נתקל באמירה: "אני יודע שאני יכול לעשות הכל", מפי אנשים שלא עשו כמעט ולא עושים. ישיבה על גדת אגם העשייה והמציאות מבלי לנסות ולהתמודד עם התסכול והקשיים של המציאות ולבחון את היכולות באופן מעשי — נפוצה. קל לחלום כשהכל לא מציאותי או מציאותי במידה שווה. מאידך הפריצות הגדולות, השינויים הגדולים, נעשים לא פעם על ידי אנשים צעירים שלא יודעים שדברים מסוימים בלתי אפשריים, שניסיונם אינו מגביל אותם.

אם הפילוסופיה והסוציולוגיה מטילות ספק בדרך שבה אנו בונים את המציאות, גם המדע עצמו החל לערער על ההנחה שאנו תופסים את העולם כפי שהוא.

גם המדע כבר אינו בטוח — פיזיקה והופמן

גם המדע שואל באופן מתמיד מהי המציאות — ואולי יותר מכל, הפיזיקה. כל מי שמנסה להבין את הפיזיקה המודרנית חש במגבלת הדמיון שלו מול עולם בעל חמישה ושישה ממדים, הסתירות בין תאוריית הקוונטים לתאוריית היחסות, והקושי עם סיבתיות. לעיתים נדמה שכדי לעסוק בה צריך לקבל את מגבלות הדמיון האנושי בנוגע למציאות, ולהיאחז בנוסחאות מתמטיות.

האם האבולוציה נועדה לחשוף את המציאות?

אחת ההשערות הפרובוקטיביות ביותר בשנים האחרונות הוצגה על ידי מדען הקוגניציה דונלד הופמן. בניגוד לאינטואיציה שלנו, הופמן טוען שאין כל סיבה להניח שהאבולוציה תעדיף יצורים הרואים את העולם כפי שהוא באמת. האבולוציה אינה מחפשת אמת; היא מחפשת הישרדות.

כדי להסביר זאת הוא משתמש במשל של מסך המחשב. כאשר אנו גוררים קובץ אל סל המחזור, איננו מאמינים שהקובץ הוא באמת פיסת נייר קטנה הנעה על פני המסך. האייקונים שעל המסך אינם חושפים את המציאות האלקטרונית של המחשב; הם מסתירים אותה, משום שדווקא ההסתרה מאפשרת לנו לפעול ביעילות.

ייתכן, טוען הופמן, שגם התפיסה האנושית פועלת כך. מה שאנו רואים, שומעים וחשים אינו חלון שקוף אל המציאות, אלא ממשק שימושי שפותח במהלך האבולוציה. אם כך, ייתכן שהשאלה החשובה אינה "האם אני רואה את המציאות?", אלא "האם הדרך שבה אני רואה את המציאות מאפשרת לי לפעול בתוכה?".

מנקודת מבט יצירתית, זהו רעיון מטלטל. אם תפיסת המציאות היא ממשק ולא צילום של העולם, הרי שהיצירתיות מתחילה בדיוק במקום שבו אנו מוכנים להטיל ספק בממשק הזה.

המוח אינו רק קולט את המציאות – הוא מנבא אותה

בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת אחת התאוריות המשפיעות ביותר במדעי המוח: תאוריית Predictive Processing. על פי גישה זו, המוח אינו ממתין שהמציאות "תיכנס" דרך החושים. להפך. הוא בונה באופן מתמיד השערות על העולם, ורק אחר כך משווה אותן למידע המגיע מן החושים.

במילים אחרות, אנו איננו רואים ואז מפרשים; במידה רבה אנו מפרשים ואז רואים.

כאשר המציאות מתאימה לציפיות שלנו, כמעט איננו מבחינים בכך. רק כאשר מתרחשת הפתעה – כאשר העולם מתנהג אחרת מכפי שניבאנו – המוח נאלץ לעדכן את המודל הפנימי שלו.

ייתכן שזו אחת ההגדרות העמוקות ביותר של יצירתיות. היצירתיות אינה רק יצירת רעיון חדש, אלא היכולת להסכים לעדכן את המודל הפנימי שלנו לנוכח מציאות שאינה מתאימה למה שחשבנו שאנו יודעים.

מנקודת מבט זו, היצירתיות אינה מנוגדת למציאות. היא דווקא אחת הדרכים המדויקות ביותר להתקרב אליה, משום שהיא מחייבת אותנו לשוב ולבדוק שוב ושוב האם הדרך שבה אנו מבינים את העולם עדיין מתאימה למה שהעולם מגלה לנו.

האבולוציה אינה מחפשת אמת — אמוץ זהבי

"עקרון ההכבדה" שנוסח על ידי החוקר הישראלי אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל אביב מדגים ורציה לעיקרון זה, דרך קרני האיילים וזנב הטווס. טווסים ואיילים פתחו במהלך האבולוציה איברים מוגזמים לחלוטין, שלא רק שאין בהם תועלת הישרדותית אלא שהם למעשה נטל וסכנה לבעל החיים. קרני האיילים יכולות להגיע לגודל ומשקל עצום, לסבך אותם בסבך, ולמנוע מהם הימלטות מטורפים, כך גם זנב הטווס. תפקודם העיקרי הוא בטקסי החיזור אחר נקבות. מדוע שנקבה תעדיף זכר הלוקח הלוואות לצורך קניית ג'יפ גדול על פני זכר המראה הגיון כללי מציאותי? מדוע הטווסית תעדיף זכר עם זנב גדול? באיזו דרך שני אלו הם איתות למטען גנטי טוב?

"כדי שמסר יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו של פרט מסוים, והסימן מתבטא בצורות שונות של הכבדה, שהיא בלתי כדאית לרמאי, כלומר למי שאינו בריא או כשיר. כדי שהסימן יהיה אמין ויקשה על פרט אחר לזייפו, האות צריך להיות יקר מבחינה אבולוציונית ולהקשות על יכולת ההישרדות של הפרט."

במילים פשוטות הטווס אומר לנקבה — אם שרדתי עם זנב כזה, זה אומר שאני חזק באמת. זו לא חולצה שקניתי בחמישה שקלים בשוק, זה הדבר האמתי.

ומה המשמעות ליצירתיות?

הפוסט מודרניזם ובעיקר הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, הציגו את מושג הסִימוּלָאקְרָה כדי לתאר את ייצוגי המציאות שלנו שאיבדו קשר או מקיימים קשר מעוות ובדרך כלל חיצוני עם המציאות שנועדו לייצג. אנחנו מדגמנים חיים כתחליף ודימוי לחיים ואושר — דרך צילומי האינסטגרם שלנו מחייכים במסעדות. אנחנו אוכלים עוגיות שהושקע מאמץ רב יותר בנראות המזמינה שלהן מאשר בטעם. כולנו הפכנו לאנשי יחסי הציבור של העשייה שלנו יותר מאשר לעסוק בעשייה עצמה. אנחנו לא יודעים כבר להבחין בין התחושה לאיך שהיא מצטלמת, הצלחה נמדדת בכמה רואים אותך, ונראות מתורגמת להצלחה. מתברר לנו שאם אנו מחייכים, אנחנו מאושרים, ולא להפך. מה זה לעזאזל מציאות?

בעבר תהינו האם אנו רואים את המציאות. היום אנו שואלים האם בכלל נותרה מציאות אחת.

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שיצירתיות פירושה להתנתק מן המציאות. ההפך הוא הנכון. יצירתיות מתחילה במקום שבו אנו מפסיקים לבלבל בין המציאות לבין האופן שבו אנו מפרשים אותה. כל רעיון חדש, כל גילוי מדעי, כל יצירת אמנות וכל שינוי אישי מתחילים ברגע שבו אדם מוכן לשאול את עצמו: אולי מה שנראה לי מובן מאליו אינו אלא אחת האפשרויות להבין את העולם.

ואולי שווה לדייק: הבעיה אינה כלל אנשים "מציאותיים". היא מתחילה ברגע שבו אנו מבלבלים בין הפרשנות שלנו למציאות לבין המציאות עצמה — הרגע שבו הוודאות תופסת את מקום הסקרנות. דווקא הספק, היכולת להחזיק כמה אפשרויות בו־זמנית, והנכונות לעדכן את המודל הפנימי שלנו — הם שמאפשרים גם יצירתיות וגם מפגש עמוק יותר עם המציאות.

במובן זה, החשיבה היצירתית אינה בריחה מן המציאות אלא הרחבה שלה. היא הנכונות להסכים שהעולם עשוי להיות מורכב, עשיר ומפתיע יותר מכפי שאנו מסוגלים לראות ברגע נתון. כך נפגשים היצירתיות, הדיאלוג הטיפולי והיכולת לחיות עם אי-ודאות, חרדה ותקווה — לא כבריחה מן המציאות, אלא כדרך מדויקת יותר לפגוש אותה.

שאלות נפוצות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).