איך נשים מציירות את עצמן?

להאזנה: גרסת השמע המלאה של המאמר

ג׳ון ברגר כתב בשנות השבעים משפט שנעשה כמעט שגור בכל דיון על נשים ודימוי: גברים פועלים, נשים נראות.

אבל החלק המעניין בטענה שלו אינו רק שגברים מסתכלים בנשים. ברגר מתאר מצב שבו המבט נכנס פנימה. אישה לומדת לא רק לחיות בגופה, אלא גם לראות את עצמה בו. לצד מי שפועלת מופיעה גם מי שבודקת איך הפעולה נראית: איך אני יושבת, איך אני הולכת, איך הגוף שלי נראה מן הצד, מה רואים בפנים שלי עכשיו.

המבט של האחר אינו מסתיים כאשר האדם האחר עוזב את החדר. הוא נשאר באופן שבו אני מחזיקה את עצמי.

אבל מאז ברגר קרה משהו שהוא לא יכול היה לצפות.

האישה אינה רק מדמיינת כיצד היא נראית מבחוץ. היא מצלמת את עצמה, בוחרת תמונה, מוחקת אותה, מצלמת שוב, משנה תאורה, מחליקה עור, משנה את מבנה הפנים, מפרסמת, רואה מי הגיב וכמה — ואז מצלמת את עצמה שוב.

השאלה כבר אינה רק מה קורה כשמי שלמדה לראות את עצמה כתמונה מתחילה ליצור את התמונה בעצמה.

צריך להוסיף: ומה קורה כשהתמונה שהיא יצרה מתחילה לייצר אותה בחזרה?

המראה אינה מבט נקי

אפשר לחשוב שהדרך לצאת מן המבט של האחר פשוטה: להסתכל בעצמי.

המראה, לכאורה, אינה מאוהבת בי, אינה שופטת אותי ואינה מקנאה בי. היא פשוט מחזירה את מה שיש.

אבל אנחנו איננו מגיעים אל המראה ריקים.

מחקרים על תפיסת גוף אצל נשים עם אנורקסיה מצאו במקרים מסוימים דבר כמעט פרדוקסלי: הסתכלות ישירה בגוף במראה לא בהכרח קירבה את ההערכה אל המציאות. אצל חלק מן המשתתפות, דווקא ההתבוננות במראה הייתה קשורה להערכת גודל גוף פחות מדויקת מאשר הערכה ללא הסתכלות ישירה.

אין כאן כלי לאבחון, ואין פירוש הדבר שמראה גורמת לעיוות בדימוי הגוף. הפרעות אכילה הן מצבים מורכבים בהרבה, והן נדונות בנפרד בדף העוסק באנורקסיה ובהפרעות אכילה.

הממצא מעניין כאן מסיבה אחרת. הוא מפריע לרעיון שהראייה מאפסת או מחזירה אל המציאות.

גם כשאני מסתכלת בגוף שלי, משהו כבר מסתכל איתי: זיכרון של מבטים קודמים, חרדה, בושה, השוואה, תמונות של גופים אחרים, דברים שנאמרו לי ודברים שלא נאמרו אבל למדתי לקרוא בפנים של אחרים.

המראה אינה מבט שאין לו עבר.

וזה נכון גם בלי הפרעת אכילה. אנחנו כמעט אף פעם לא רואים את עצמנו בפעם הראשונה. כשאנחנו מגיעים אל ההשתקפות כבר ראינו פנים אחרות, גופים אחרים, פרסומות, קולנוע, אמהות, חברות, אהובות ומתחרות. כבר למדנו איזה גוף נחשב צעיר, איזה עור צריך להחליק, איזה קמט מספר יותר מדי זמן.

לכן גם המראה אינה מוציאה אותנו מן המבט. היא רק משנה את המקום שממנו אנחנו פוגשים אותו.

אבל המראה של היום כבר אינה תמיד מראה. היא גם מצלמה. ולפעמים היא מצלמה שמסוגלת לערוך את האדם בזמן שהוא מסתכל בעצמו.

כשהמראה מתחילה להציע לי פנים אחרות

פוטושופ הישן שינה תמונה אחרי שהצילום הסתיים. פילטרים עכשוויים יכולים לעשות משהו מוזר הרבה יותר: לשנות את פניי בזמן שאני עדיין מביטה בהן. ההבדל אינו טכני בלבד. פילטר גרוטסקי, כזה שהופך אותי לחתול או לדמות מצוירת, אינו מבלבל במיוחד. ברור לי שאני רואה משחק. הפילטר המעניין יותר הוא זה שמשנה מעט. מעט את האף. מעט את השפתיים. מעט את קו הלסת. מעט את העור. מעט את הסימטריה.

והוא משאיר מספיק מן הפנים שלי כדי שאוכל לומר: זו אני. רק אולי גרסה מעט טובה יותר.

מחקר ניסויי מצא שתהליכי ההשוואה היו חזקים יותר כאשר המשתתפות הפעילו את הפילטר על התמונה של עצמן מאשר כאשר צפו במישהי אחרת מפעילה אותו. החוקרות מתארות זאת כ־social self-comparison — השוואה של העצמי אל גרסה מסוננת של העצמי.

וזה שונה מן ההשוואה הישנה לדוגמנית, לשחקנית או לאישה אחרת. האישה שמולי אינה זרה לי.

היא נושאת את פניי. אני מזיזה את הראש — והיא מזיזה אותו. אני מחייכת — והיא מחייכת.

העיניים שלה הן העיניים שלי. ההבעה שלה נוצרת יחד עם ההבעה שלי. היא אינה מוצגת כפנטזיה של מי שאולי אהיה בעוד שנה, אלא מתקיימת עכשיו, בדיוק במקום שבו התרגלתי לפגוש את עצמי.

לכן הדימוי אינו רק אומר: כך היית יכולה להיראות. הוא מציע אפשרות מטרידה יותר: אולי ככה אני נראית.

לא מפני שאינני יודעת שהפעלתי פילטר. אני יודעת. אבל הידיעה הזאת אינה מבטלת את החוויה החזותית. לכמה רגעים מתקיימות זו לצד זו שתי גרסאות נוכחות של פניי: אלה שבמראה ואלה שעל המסך. שתיהן מגיבות לי בזמן אמת. שתיהן נושאות את ההבעה שלי. אחת מהן פשוט חלקה מעט יותר, צרה מעט יותר, סימטרית מעט יותר.

זו כבר אינה רק תמונה של עצמי. זו מעין מציאות חזותית מקבילה של עצמי.

והפילטר אינו רק מבט שמעריך את הפנים הקיימות. הוא מייצר פני־הווה אחרות, פנים שאני יכולה לחיות איתן לרגע, לדבר דרכן, לחייך דרכן, לראות אותן מגיבות אל העולם יחד איתי.

כאן גם ההשוואה משתנה. השאלה כבר אינה רק: למה אני לא נראית כמו האישה שבתמונה?

היא יכולה להפוך ל:

איזו משתי הפנים האלה מתחילה להרגיש לי יותר כמו הפנים שלי?

וזו תנועה עמוקה יותר מן האידיאל הישן של יופי. האידיאל כבר אינו נמצא רק מחוץ לי, בגוף של מישהי אחרת. הוא יכול ללבוש את הפנים שלי ולהתקיים לצדן. המראה הישנה החזירה לי את הגוף שהיה שם. המראה המסוננת יכולה להחזיר לי גם גוף אחר — לא כחלום רחוק, אלא כאפשרות שחוויתי ממש עכשיו. ואז נוצר פער מוזר. לא בין המציאות לבין פנטזיה. אלא בין שתי גרסאות של עצמי, ששתיהן כבר הופיעו לפניי כמשהו ממשי.

מכאן הדרך אל השאלה הבאה נעשית קצרה יותר: לא רק מה עושה התמונה לגוף שאני רואה, אלא מה קורה כאשר הגוף עצמו מתחיל להידרש להסביר מדוע הוא אינו נראה כמו הגרסה האחרת שכבר פגשתי.

הפילטר אינו רק מראה שאין לה עבר.

הוא מראה שמתחילה להציע לנו הווה אחר.

כשהגוף שמצויר מחזיק במכחול

בשנת 1980 ציירה אליס ניל דיוקן עצמי עירום. היא הייתה בת שמונים.

היא עבדה על הציור במשך שנים. היא יושבת עירומה בכורסה, מרכיבה משקפיים, מחזיקה מכחול ביד אחת ומטלית בשנייה. כלי העבודה נמצאים בתוך הדיוקן.

הגוף שהיא מציירת אינו הגוף שתולדות העירום הנשי הרגילו אותנו לראות. אין ניסיון להחזיר אותו לנעורים. הבטן נוכחת. השדיים נופלים. העור נושא את הזמן.

אבל קל להחמיץ את הדבר החשוב ביותר אם קוראים את הציור כהצהרה על „קבלת הגוף”.

ניל אינה רק מקבלת את גופה. היא מייצרת את הדרך שבה אנחנו רואים אותו. הגוף שעל הכיסא הוא גם הגוף שקובע את הזווית, את התנוחה, את קנה המידה, את הצבע, את הרגע שבו התמונה תיעצר ואת מה שלא יתוקן.

האישה שהייתה התמונה נעשית גם מי שעושה אותה.

אבל המכחול של ניל אינו אומר לה איזו גרסה של הציור תקבל יותר לייקים. הוא אינו מציע לה בזמן אמת גוף חלק יותר. הוא אינו מחזיר לה מספר שמודד כמה אנשים עצרו מול התמונה.

וכאן מתברר עד כמה המשפט „האישה לקחה לידיה את ייצור הדימוי” אינו מספיק עוד.

מי שמחזיקה היום במצלמה מחזיקה לכאורה ביותר שליטה מניל. היא יכולה להפיק עשרות תמונות בתוך דקה. אבל לצדה עובד גם מנגנון אחר.

התמונה חוזרת עם ציון

ברשת חברתית התמונה אינה מסתיימת ברגע שהחלטתי שהיא גמורה. אני שולחת אותה החוצה. ואז היא חוזרת — עם לייקים, צפיות, תגובות, שיתופים, עוקבים חדשים או היעדרם.

והמספרים האלה אינם רק מה שאחרים חושבים על התמונה. הם יכולים להתחיל ללמד אותי איזו תמונה של עצמי עובדת: באיזו זווית, באיזה אור, עם איזה גוף, איזה סוג של נשיות, וכמה טבעית צריך להיראות התמונה כדי שתיקרא „טבעית”.

ברגר תיאר אישה שמסתכלת בעצמה כאילו דרך עיניו של האחר.

הרשת עושה משהו מדויק יותר. היא מאפשרת לי לערוך גרסה של עצמי, להציע אותה לעיניהם של אחרים, ולקבל בחזרה מידע על הצלחתה.

אני לא רק מפנימה מבט. אני יכולה לערוך ניסויים במבט: לפרסם גרסה אחת, לראות מה קרה, לשנות, ולהעלות שוב.

מי שהייתה התמונה נעשתה מי שעושה אותה. ועכשיו התמונה שהיא עשתה מתחילה לעשות אותה בחזרה.

בדף על המבט תיארתי מערכת שנותנת לאדם חוץ שאיש אינו נמצא בתוכו. כאן קורה דבר קרוב ומטריד לא פחות — החוץ הזה אינו נכפה עליי. אני מזמינה אותו.

כשהתמונה נעשית מודל לגוף

כאן גם הגבול בין דימוי לגוף נעשה פחות יציב.

במשך רוב ההיסטוריה של הצילום הייתה הנחה בסיסית, גם כאשר ידענו שהתמונה משקרת: התמונה אמורה לייצג את הגוף.

היום יכולה להופיע גם תנועה הפוכה. הגוף מתחיל לנסות להידמות לתמונה.

לא צריך להפוך זאת לסיפור פשוט שבו פילטרים „גורמים” לניתוחים פלסטיים. אין סיבתיות אחת כזאת, והמונח „Snapchat dysmorphia”, שנכנס לשיח הרפואי והתרבותי בהקשר של מטופלים שביקשו להידמות לגרסאות מסוננות של עצמם, אינו אבחנה פסיכיאטרית נפרדת.

אבל הוא נתן שם לתנועה מעניינת.

אני מצלמת פנים, משנה אותן, מתרגלת לראות את עצמי כך — והדימוי שיצרתי יכול להתחיל להיראות לא כמו פנטזיה אלא כמו אפשרות.

בוטוקס, חומרי מילוי וניתוחים פלסטיים אינם המצאה של אינסטגרם. בני אדם שינו את גופם בהתאם לאידיאלים תרבותיים הרבה לפני הסמארטפון.

החידוש הוא בלולאה. הגוף מייצר תמונה. התמונה משתנה. התמונה חוזרת אל הגוף כמודל אפשרי. הגוף משתנה. ואז הוא מצולם שוב.

כבר קשה לומר בביטחון איפה הייצוג נגמר והמקור מתחיל.

פנים שאין להן עבר

יש דבר נוסף שמעניין אותי בפילטרים ובטיפולים אסתטיים עכשוויים.

אנחנו רגילים לדבר עליהם בשפה של יופי: פנים יפות יותר, צעירות יותר, סימטריות יותר. אבל לפעמים נדמה לי שמתרחשת פעולה אחרת. מחיקה של היסטוריה.

קמט הוא זמן. צלקת היא זמן. אסימטריה היא סיפור של גוף מסוים. שקיעה סביב העיניים היא דבר שקרה לפנים. הבעת פנים שחזרה אלפי פעמים משאירה עקבות.

הפנים המבוגרות של אליס ניל אינן מעניינות רק משום שהן אינן צעירות. הן מעניינות מפני שהזמן אינו מוסתר מהן.

לעומת זאת, חלק מן האסתטיקה הדיגיטלית והאסתטית העכשווית אינה רק מבקשת מאיתנו להיות יפות יותר. היא מציעה פנים שבהן פחות ופחות דברים כבר קרו: עור ללא זמן, קווים מוחלקים, מבנה פנים שמתקרב שוב ושוב לאותו אוצר צורות מוכר.

לא בהכרח פנים חסרות יופי. פנים שחלק מן הייחוד שלהן נמחק כדי שיוכלו להיקרא מהר יותר כשייכות לקטגוריה שכבר למדנו לזהות כיפה.

בדף אחר באתר כתבתי על אותה מחיקה מכיוון אחר, דרך פנים שהזמן עבר בהן ואדם שמעדיף אותן דווקא כך.

והנה שוב אנחנו חוזרים לשאלה של ברגר. לא רק מי מסתכל, אלא איזו תמונה כבר מחכה לנו בתוך המבט.

דיוקן עצמי אינו הוכחה

פרידה קאלו חזרה שוב ושוב אל פניה שלה, ובכל זאת קשה לחשוב על הדיוקנאות שלה כעל תשובה אחת לשאלה מי היא.

אותן פנים מופיעות בתוך גוף פצוע, גוף כפול, בגדים שונים, שיער שנחתך, שורשים, בעלי חיים, סמלים תרבותיים ופוליטיים.

החזרה אל הפנים אינה מייצבת את הזהות. היא מאפשרת לה להשתנות.

ולכן דיוקן עצמי יכול להיות פחות כמו תעודת זהות ויותר כמו משפט שנכתב שוב.

הציור אינו חייב לומר: זה מי שאני. הוא יכול לומר: כך אני עושה את עצמי נראית עכשיו.

וגם „ללא פילטר” הוא דימוי

קל לחשוב שהפתרון לכל זה הוא אותנטיות. בלי פילטר, בלי איפור, בלי עריכה. „אני האמיתית”.

אבל גם כאן כדאי להיזהר.

גם צילום של קמט יכול להיות בחירה. גם תמונה „לא מחמיאה” יכולה להפוך לסגנון. גם אותנטיות יכולה לקבל תאורה, קומפוזיציה, מסגור — ולייקים.

לכן השאלה אינה איזו מן התמונות היא סוף־סוף האמת. אין צורך לבחור בין „המבט המזויף של התרבות” לבין „הגוף האמיתי”. המאבק מתרחש גם בין דרכים שונות לייצר נראות.

אילונה שווארק: כשחיקוי נעשה חומר

כאן אילונה שווארק נעשית חשובה במיוחד.

שווארק נולדה בפולין ועברה לארצות הברית. היא מתארת את חוויית ההגירה לא רק כמעבר ממקום למקום אלא כעבודה על האופן שבו היא מופיעה: מבטא, בגדים, שפת גוף, קצב דיבור, התנהגות.

היא כותבת על חיקוי ועל passing — האפשרות להיראות כמי ששייכת למקום, לקבוצה או לזהות מסוימת.

קל לקרוא זאת כסיפור על ניכור. היה „אני אמיתי”, ואז כדי להתקבל למדתי להתחפש.

אבל שווארק מציעה משהו פחות נוח. היא מתארת גם כיצד השפה שבה היא מדברת משנה משהו באישיותה. אדם אינו פשוט מעביר את אותו עצמי מפולנית לאנגלית. ההומור משתנה. הקצב משתנה. מה שקל לומר משתנה. לפעמים גם הגוף שבו הדברים נאמרים משתנה.

זו הסיבה שהמילה תרגום מעניינת כאן. תרגום אינו העתק. משהו נשמר, משהו הולך לאיבוד, משהו נוסף, ולפעמים הדבר החדש לא היה קיים לפני התרגום.

הדמויות של שווארק אינן מגיעות לרגע שבו אפשר לומר: עכשיו הסתיים השינוי, ועכשיו סוף־סוף רואים מי היא באמת.

וזה היה המקום שבו יכולנו לעצור ולחגוג את העצמי הלא־גמור.

אבל הרשתות החברתיות מאלצות אותנו להיות זהירים יותר. כי עצמי שאינו גמור יכול להיות אפשרות. והוא יכול גם להפוך לפרויקט תיקון שאין לו סוף.

כשאין גרסה סופית, אין גם רגע שבו צריך להפסיק לתקן

יש משהו מפתה מאוד ברעיון שאנחנו תמיד בתהליך. אני יכולה להשתנות, לנסות, להתחפש, לעבור בין שפות, להמציא את עצמי מחדש. בעולם יצירתי, זו הבטחה גדולה.

אבל אותה פתיחות יכולה לקבל צורה אחרת לחלוטין בתוך תרבות של אופטימיזציה.

אם אין גרסה סופית — אולי תמיד אפשר לשפר עוד משהו. עוד מעט עור. עוד קצת אף. עוד זווית. עוד גוף. עוד תמונה. עוד גרסה.

ה„עצמי הלא גמור” יכול להפוך מן החופש שלא להיסגר לזהות אחת אל החובה לעולם לא להיות גמורה מספיק.

זו אינה אותה תנועה. שווארק מאפשרת לראות את החיקוי כיצירה; הרשת מזכירה שחיקוי יכול להיות גם מבחן שאין לו סוף.

ולכן גם הביטוי „לעשות מן המבט” אינו פתרון. העובדה שאני מייצרת את הדימוי שלי אינה אומרת שאני המחברת היחידה שלו.

התרבות נמצאת ביד שמצלמת. האלגוריתם נמצא בבחירה מה ייראה. תגובותיהם של אחרים נמצאות בתמונה הבאה. הגוף נמצא שם. העבר נמצא שם. וגם אני — לא כאחת מהם מבחוץ, אלא בתוך הלולאה.

אז איך נשים מציירות את עצמן?

היום השאלה הזאת כבר אינה נוגעת רק לציירות.

אנחנו מציירות את עצמנו בצבע, באור, בפיקסלים, בפילטר, בתנוחה, באיפור, במחיקה — ולפעמים גם בבשר.

מעולם לא היו לרוב בני האדם כל כך הרבה כלים לייצר את דמותם בעצמם. וזה אכן שינוי בכוח.

האישה של ברגר למדה לראות את עצמה דרך עיניו של האחר. אליס ניל לקחה מכחול וציירה את הגוף שהעולם כבר ידע כיצד להסתכל עליו. האישה מול המצלמה הקדמית יכולה לעשות דבר שניל לא יכלה: לראות גרסאות שונות של פניה בתוך שניות, לבחור ביניהן, לשלוח אותן לעולם ולקבל בחזרה תגובה כמעט מידית.

אבל דווקא במקום שבו השליטה נדמית גדולה כל כך, נעשה קשה יותר לדעת מי עושה את מי.

אני עושה את התמונה. התמונה מקבלת תגובה. אני לומדת ממנה איך אני נראית טוב יותר. הפילטר מציע פנים אפשריות. הגוף יכול להתחיל לרדוף אחריהן. ואז אני מצלמת אותו שוב.

בדף הקודם, המבט — פילוסופיה, אמנות ופסיכולוגיה, עסקתי באופן שבו מבטו של האחר נותן לנו חוץ ולעיתים סוגר אותנו בתוך הצורה שהוא נתן לנו.

כאן מתגלה דבר מסובך יותר. היכולת לקחת את התמונה לידיים אינה מוציאה אותי מן המבט. היא מכניסה אותי למקום שבו אני יכולה לעבוד איתו — אבל שבו גם הוא ממשיך לעבוד בי.

התמונה כבר אינה רק מה שנעשה ממני, וגם לא רק חומר שאני חופשייה לעשות בו כרצוני. היא נעשתה אחד המקומות שבהם הגוף, התרבות, הטכנולוגיה ואני עושים זה את זה.

אולי לכן הכותרת הישנה עדיין נכונה.

מעולם לא ציירנו את עצמנו כל כך הרבה.

ארבעה יחסים אל המבט

לחיות בתוכו — למה אנחנו מסיטים מבט כשאנחנו חושבים? קשר עין, הסטת מבט והדרך שבה נוכחותו של אדם אחר נכנסת אל החשיבה ואל היחסים.

להיעשות בו — המבט — פילוסופיה, אמנות ופסיכולוגיה. מה קורה כאשר אני מגלה שאני עצמי דבר שנראה ומקבל צורה בתוך מבטו של האחר.

לעשות ממנו — הדף הנוכחי. לא רק האפשרות לקחת לידיי את התמונה שנעשתה ממני, אלא גם הסיבוך שנוצר כאשר התמונה, הקהל והטכנולוגיה מתחילים לעשות אותי בחזרה.

לשמור ממנו דבר — הפחד להיראות. הסתרה, מסכה, אנונימיות והחלק באדם שאינו חייב להפוך לתמונה של האחר.

מקורות וכיווני קריאה

John Berger, Ways of Seeing, 1972 — על האופן שבו נשים לומדות לראות את עצמן גם מנקודת מבט חיצונית.

Alice Neel, Self-Portrait, 1980 — National Portrait Gallery, Smithsonian. דיוקן עצמי עירום של ניל בגיל שמונים, עם כלי הציור בידיה.

פרידה קאלו, יומן, אמנות, חיים, הוצאת מודן, 2003. הקדמה והארות: גנית אנקורי. תרגום מספרדית: יורם מלצר. ולמחקר מורחב: Gannit Ankori, Frida Kahlo, Reaktion Books.

Ilona Szwarc, The Horror of Flesh — הגירה, חיקוי, passing, שפה וזהות כהליך שאינו מגיע בהכרח לגרסה סופית.

מחקרים על תפיסת גוף מול מראה בקרב נשים עם אנורקסיה — כדוגמה למורכבות של תפיסה עצמית, לא ככלי אבחוני ולא כהסבר כולל להפרעות אכילה.

Schroeder, M., & Behm-Morawitz, E. (2025). Digitally curated beauty: The impact of slimming beauty filters on body image, weight loss desire, self-objectification, and anti-fat attitudes. Computers in Human Behavior, 165, 108528.

Toms, J. A., Fritsch, A. M., O'Neill, E., Adepoju, J., & Raj, M. S. (2025). Artificial Intelligence Beauty Filters and Aesthetic Surgery: Insights from TikTok's Bold Glamour Filter. Plastic and Reconstructive Surgery – Global Open, 13(10), e7133.

הספרות על „Snapchat dysmorphia” — כמונח תרבותי ורפואי המתאר פנייה לפרוצדורות אסתטיות מתוך התייחסות לדימויים מסוננים של העצמי; לא כאבחנה נפרדת ולא כהוכחה לקשר סיבתי פשוט.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).

עוד עליי · שליחת הודעה