המבט — פילוסופיה, אמנות ופסיכולוגיה

להאזנה: גרסת השמע המלאה של המאמר

"אני בלתי נראה... פשוט משום שאנשים מסרבים לראות אותי."

כך פותח ראלף אליסון את האדם הבלתי נראה.

רוי ליכטנשטיין — פנים שכולן טכניקת הדפס: נקודות בן־דיי, קו מתאר וצבע שטוח. אפשר להסתכל בדימוי של אדם — ולא לראות אדם.

המספר שלו אינו בלתי נראה מפני שעיניהם של אנשים אינן קולטות אותו. להפך. הם פוגשים אותו, מדברים אליו, מגיבים לגופו. הוא בלתי נראה מפני שמה שהם רואים כשהם מסתכלים בו אינו בדיוק הוא. הם רואים את הדימויים, הפחדים והציפיות שלהם. אליסון מנסח פרדוקס הנמצא בלב החיים: אפשר להסתכל באדם ובאותה פעולה לא לראות אותו.

אבל יש גם אפשרות הפוכה, ולא פחות מאיימת. מישהו מסתכל בי — ופתאום אני נראה מדי.

בדף הקודם שאלתי למה אנחנו מסיטים מבט כשאנחנו חושבים. הגענו שם לרגע שבו שאלת העיניים הפכה לשאלה אחרת: כשאתה מסתכל בי, אני לא רק רואה אותך. אני יודע שגם אני נראה על ידך. חלק ממני מתחיל להתקיים במקום שאין לי גישה ישירה אליו.

מה קורה לאדם כשהוא מגלה שהוא חי בתוך מבטו של מישהו אחר?

הרגע שבו אני מגלה שיש לי חוץ

ז'אן־פול סארטר מתאר אדם המציץ דרך חור מנעול.

כל עוד הוא שקוע במה שקורה מעבר לדלת, הוא כמעט נעלם מעצמו. יש חדר, יש אנשים, יש סוד; הוא מי שרואה.

ואז נשמעים צעדים במסדרון. אולי מישהו מגיע.

ברגע אחד הכול מתהפך. האיש מגלה שהוא עצמו נמצא במסדרון. גופו נראה, תנוחתו נראית, ומישהו עלול לראות אותו כפי שהוא עצמו ראה לפני רגע את האנשים שמעבר לדלת.

סינדי שרמן, „תמונות סטילס ללא כותרת”, 1977–80. אדן חלון הוא מקום שיושבים בו וגם נראים ממנו.

סארטר מדבר על בושה, אבל לא רק על בושה במובן המוסרי. משהו עמוק יותר קרה: אני מגלה את עצמי מנקודת מבט שאינה שלי.

קל לקרוא את הסצנה כאילו האחר רק גוזל ממני ריבונות. הייתי סובייקט, ועכשיו הוא הופך אותי לאובייקט. אבל זה רק חצי מן התנועה. האחר גם נותן לי דבר שלא אוכל לייצר לבדי: חוץ.

אני יכול לראות את עצמי במראה, אבל המראה עדיין שייכת לי. אני עומד מולה, משנה הבעה, בוחר זווית, מתקרב ומתרחק. מבטו של אדם אחר אינו מראה בשליטתי. הוא מחזיק גרסה שלי שאין לי גישה מלאה אליה.

לכן אותה פעולה עושה שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם: היא מבססת אותי בעולם שאינו רק שלי, והיא גם מפקיעה ממני את הזכות להיות המחבר היחיד של מי שאני.

אני יכול לומר לך: זה לא אני. ואתה יכול לענות: אולי, אבל כך ראיתי אותך.

זו אינה אי־הבנה קטנה שאפשר לפתור באמצעות תקשורת טובה יותר. היא חלק מן המחיר של קיום בין בני אדם.

אליסון מוסיף לסארטר דבר מכאיב במיוחד: אין שום הבטחה שהחוץ שאני מקבל ממך הוא חוץ שבו אוכל לזהות את עצמי. לפעמים אתה מסתכל בי — ואני נעלם בתוך מה שאתה רואה.

החלום לראות הכול

חורחה לואיס בורחס דמיין את ההפך המוחלט מן הבעיה הזאת.

ב"האלף" יש נקודה זעירה במרתף שממנה אפשר לראות את כל המקומות בעולם, מכל הזוויות, בו־זמנית. אין צורך לבחור עמדה, אין אחורי, ואין דבר שנעלם כאשר דבר אחר מופיע. כל המקומות מתקיימים יחד בתוך אותה נקודת ראייה.

זו אולי הפנטזיה הסופית של העין: לא לראות מנקודת מבט, אלא פשוט לראות.

הנס הולביין צייר כמעט ארבע מאות שנה קודם יצירה שמראה למה הפנטזיה הזאת נכשלת.

הנס הולביין הצעיר, „השגרירים”, 1533, הגלריה הלאומית בלונדון. הכתם המאורך בתחתית מתארגן לגולגולת רק מזווית אלכסונית — וברגע שהוא מתארגן, שאר התמונה מתעוותת.

במרכז השגרירים משנת 1533 עומדים שני גברים מוקפים בסמלי ידע: גלובוסים, ספרים, כלי מדידה, מכשירים אסטרונומיים. העולם מוצג כמשהו שאפשר למפות, לחשב ולהבין.

ובתחתית הציור מונח כתם מאורך ומשונה. כאשר עומדים מול התמונה הוא כמעט חסר משמעות. צריך לזוז הצדה. רק בזווית אלכסונית קיצונית הכתם מתארגן והופך לגולגולת. אבל ברגע שרואים את הגולגולת היטב, שאר הציור מתעוות.

כדי לראות את הגולגולת צריך לאבד את התמונה. וכדי לקבל בחזרה את התמונה צריך לאבד את הגולגולת.

זו אחת הדרכים הטובות ביותר להבין את ההבחנה של ז'אק לאקאן בין העין לבין המבט. העין היא המקום שממנו נדמה לי שאני רואה את העולם. המבט מתחיל במקום שבו משהו בשדה הראייה מגלה לי שגם נקודת המבט שלי עצמה נמצאת בתוך העולם הזה.

אני איני עומד מחוץ לתמונה. אני ממוקם. יש דברים שנראים דווקא מן המקום שבו אני עומד, ודברים שאינם יכולים להיראות משם.

בורחס מדמיין נקודה שממנה כל המקומות נראים מכל הזוויות בעת ובעונה אחת. הולביין אומר: אפילו ציור אחד אינך יכול לראות בשלמותו ממקום אחד.

אבל מי קבע מה נראה מן המקום שבו אני עומד?

אצל סארטר עדיין אפשר לדמיין סימטריה. אני מסתכל בך ואתה בי; לרגע אני אובייקט שלך, וברגע אחר אתה שלי.

פרנץ פאנון הראה כמה מעט החיים החברתיים דומים לסימטריה הזאת.

בעור שחור, מסכות לבנות הוא מתאר את הרגע שבו ילד לבן מזהה אותו ברחוב כשחור. המבט אינו מגיע ריק. הוא אינו רואה תחילה אדם ואז מתחיל לפרש אותו.

הגוף של פאנון מגיע אל המפגש כשהוא כבר עמוס בדימויים שלא הוא יצר: היסטוריה, פחד, מיניות, אלימות, פנטזיות לבנות על הגוף השחור.

פאנון מתאר כיצד הגוף שהוא פשוט חי בו משתנה תחת המבט. הוא נעשה גוף בגוף שלישי — גוף כפי שהוא כבר נקרא בעולם שאינו שלו.

האחר אכן נותן לי חוץ. אבל לפעמים החוץ היה מוכן עוד לפני שהגעתי.

טוני מוריסון הופכת את הדבר הזה מספרות פילוסופית לפצע בתוך ילדה.

פקולה, הילדה שבמרכז העין הכי כחולה, מתפללת לילה אחר לילה שיהיו לה עיניים כחולות. היא אינה מבקשת רק איבר יפה יותר. היא מאמינה שאם העיניים שלה ישתנו, משהו במציאות עצמה ישתנה: היא תהיה אחרת, ואנשים יראו אותה אחרת. המבט החברתי כבר אינו נמצא רק בחוץ; הוא נעשה משאלה בתוך הגוף. התרגום העברי של טל ניצן־קרן יצא ב־1996.

וזו נקודה עמוקה יותר מן הטענה שהחברה כופה "סטנדרט יופי". פקולה אינה רק רוצה להתאים לתמונה. היא רוצה את העיניים של העולם שמסתכל בה — כאילו הדרך היחידה להפסיק להיות הדבר שנשפט היא להתחיל לראות מן המקום של השופט.

סינדי שרמן, „תמונות סטילס ללא כותרת”. סטיל שנראה כאילו נלקח מסרט שאינו קיים — והמצלמה כבר קבעה מי הצופה ומי התמונה.

כאן לורה מאלווי נעשית חשובה. ב־1975, בעונג חזותי וקולנוע נרטיבי, היא שואלת כיצד הקולנוע אינו רק מציג גברים ונשים אלא מארגן עבור הצופה עמדה שממנה לראות: מי פועל, עם מי מזדהים, ומי מוצג כמשהו שנועד להיראות. המבט אינו חייב להימצא באדם מסוים; הוא יכול להיות בנוי כבר בתוך המדיום.

תום וסלמן, „Great American Nude No. 99”, 1968. בפופ ארט הגוף נחתך לסימנים: שפתיים, פטמה, סיגריה.

אבל בל הוקס מראה שגם "האישה הצופה" אינה עמדה אחת. היא פותחת את המבט המתנגד בזיכרון ילדות של ענישה על מבט ישיר — ובאותו זמן הציווי הפרדוקסלי של המבוגר: "תסתכל עליי כשאני מדבר אליך". המבט הוא גם זכות וגם משמעת; האפשרות להביט בחזרה יכולה להיות פעולה של התנגדות.

אלן ג’ונס — הגוף כרהיט. כאשר הגוף נעשה ריהוט, המבט כבר אינו מסתכל באדם; מראת היד מונחת לצדו ואינה מיועדת לו.

מי רשאי להסתכל? מי חייב להסיט עיניים? מי נעשה התמונה? ומי קיבל את המקום שממנו התמונה מקבלת משמעות?

האם אפשר להביט באדם בלי לסיים אותו?

אפשר לקרוא את כל מה שנכתב עד כאן ככתב אישום נגד המבט. המבט הופך אותי לאובייקט, הוא מביא איתו היסטוריה, הוא מחזיק קטגוריות של גזע ומגדר, והוא יכול להיכנס פנימה עד שאני מתחיל לראות את עצמי מן המקום שממנו למדתי שאני נשפט.

אבל המסקנה "אז מוטב שלא נראה זה את זה" אינה רק בלתי אפשרית. היא מפספסת את הבעיה.

אנחנו גם זקוקים למבט. אנחנו מבקשים שאדם אהוב יראה מה קרה לנו. בטיפול יש רגעים שבהם המילים אינן מספיקות ואני בודק אם האדם שמולי עדיין איתי בעיניים. אמן מוציא עבודה מן הסטודיו כדי שתפגוש מבט שאינו שלו.

שרון בן יהודה — ציור על הכן, עדיין בסטודיו. עבודה מוצאת החוצה כדי לפגוש מבט שאינו של מי שצייר אותה.

אולי השאלה אינה איך לראות בלי להשפיע. אין מבט כזה. השאלה היא אחרת: האם אפשר לראות אדם, להשתנות ממנו ולשנות אותו — בלי להחליט שבכך כבר יודעים מי הוא?

כאן עבודתה של ברכה ל. אטינגר פותחת אפשרות שונה. במאמרה ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס) היא מבחינה בין הפאסינום — המבט כקסם מרתק ומצמית, כפי שהוא אצל לאקאן — לבין הפאסיננס: המבט כהיקסמות, כמפגש מתמשך שמחולל אירוע יצירתי.

היא אינה מציעה מבט נקי מאלימות, חדירה או פציעה. להפך: המפגש אצלה יכול לשנות את המשתתפים, להשאיר עקבות, לערער גבולות. אבל הוא אינו מוכרח להסתיים בכיבוש של הדבר הנראה ובהפיכתו לידיעה סופית.

יש הבדל עצום בין ראיתי בך משהו לבין עכשיו אני יודע מי אתה. הראשון הוא חלק בלתי נמנע כמעט מכל קשר. השני הוא הרגע שבו המבט מתחיל לחשוב שהוא בעליו של האדם.

ואז הגיעו משקפי המציאות הרבודה

עד כאן, גם כשהמבט היה חברתי, תרבותי או פסיכואנליטי, היה קל לשמור על מבנה בסיסי: אני מסתכל בעולם, אולי העולם מחזיר לי מבט, ואולי תרבות שלמה כבר מסדרת עבורי מה אראה.

אבל בשנים האחרונות נוסף לתמונה שחקן שלישי. התוכנה שנמצאת בין העין לבין העולם.

משקפי מציאות רבודה כבר אינם רעיון עתידני בלבד. הם נמכרים כמוצר צריכה, ומציבים תצוגות ומידע דיגיטלי בתוך שדה הראייה של המשתמש. היכולות משתנות מאוד בין דגמים — מחלונות תצוגה פשוטים יחסית ועד מערכות עתירות חיישנים.

חשוב לדייק: לא כל משקפי מציאות רבודה עוקבים אחר תנועות העיניים, ולא כל מערכת מזהה אנשים או מנתחת אותם. אבל הכיוון הטכנולוגי כבר קיים.

במערכות עם מעקב עיניים, המבט עצמו נעשה ממשק. במערכות מציאות מעורבת מסוימות המשתמש יכול להביט בכפתור, בשדה טקסט או ביישום, והמערכת יודעת היכן הסתכל; המבט משתתף בבחירה ובהפעלה של הממשק. היצרנים מתארים מערך של מצלמות אינפרה־אדומות ונורות המודד את העיניים בדיוק גבוה.

זה שינוי פילוסופי מוזר מאוד. במשך מאות שנים שאלנו: מה אני רואה כשאני מסתכל? עכשיו אפשר לשאול גם: מה המערכת לומדת מעצם העובדה שהסתכלתי שם?

המבט, שהיה יחס לעולם, נעשה גם נתון.

כשאני מסתכל בך — יש בחדר עכשיו שלושה

נניח שאנחנו מדברים ואני מרכיב משקפי מציאות רבודה עתידיים או מערכת מציאות מעורבת עם מעקב עיניים.

אני רואה אותך. אתה רואה אותי. אבל המערכת יכולה לדעת שאני מסתכל בך.

במחקר BystandAR מ־2023, למשל, החוקרים השתמשו בשילוב של כיוון המבט של מרכיב המשקפיים וקולו כדי לעזור למערכת להבחין בין אדם שהוא נושא האינטראקציה לבין עוברי אורח שאת פרטיותם היא אמורה להגן. זהו אב־טיפוס מחקרי, לא תכונה שכל משקפיים מסחריים מחזיקים — אבל הוא מראה שהמבט כבר יכול לשמש מכונה כנתון על היחסים החברתיים עצמם: אל מי אני פונה, מי רלוונטי לי, ומי נמצא בשולי האינטראקציה.

זה יוצר משולש שלא היה אצל סארטר: אני רואה אותך. אתה רואה אותי. והמערכת רואה שאני רואה אותך.

ומכאן נפתחת בעיה נוספת. אם המערכת גם מוסיפה שכבת מידע לשדה הראייה שלי, אתה אינך יודע בהכרח מה אני רואה כשאני רואה אותך. אנחנו יכולים לעמוד פנים אל פנים ולהביט זה בזה, אבל השדות החזותיים שלנו כבר אינם סימטריים.

אתה רואה את פניי. אני עשוי לראות את פניך יחד עם הוראות ניווט, תמלול, תרגום, התראה, מידע מן היומן או שכבה אחרת שאינה קיימת בעולם שאתה רואה.

לא כל היכולות האלה מוצגות כיום מעל פני אנשים במוצרים מסחריים, ואין צורך לדמיין תרחישי זיהוי־פנים קיצוניים כדי להבין את השינוי. המציאות עצמה כבר אינה בהכרח הדבר המשותף שאנחנו מביטים בו.

בורחס היה רוצה את המשקפיים האלה — ואולי גם נבהל מהם

האלף של בורחס הבטיח מקום שבו כל המקומות נראים מכל הזוויות. משקפי מציאות רבודה אינם נותנים לנו דבר כזה. הם עושים אולי דבר פחות גרנדיוזי ויותר מוזר: הם מבטיחים שלא נצטרך להסתפק במה שנראה.

העולם יכול להגיע עם שכבת הערות. הרחוב עם חץ, הבניין עם שם, המילה עם תרגום, החפץ עם הוראות, המרחק עם מספר. אולי בעתיד גם האדם עם מידע.

פתאום התמונה של הולביין משתנה. הבעיה כבר אינה רק שאין נקודה שממנה אפשר לראות הכול. אנחנו מתחילים לבנות מערכת שאומרת: אם משהו אינו גלוי מן המקום שבו אתה עומד — נוסיף אותו לשדה הראייה.

אבל מי החליט מה להוסיף? מי ניסח את התווית? מה הוסר כדי שהמידע יוכל להופיע? ואיזו גרסה של האדם שמולי תתחיל להתחרות בפניו עצמם?

וגם האדם שמרכיב את המשקפיים נעשה נראה

קל לחשוב על פרטיות במציאות רבודה רק מן הצד של האדם שמול המצלמה. אבל גם מבטו של מרכיב המשקפיים נעשה מידע.

העין שממנה אני מסתכל היא עצמה משטח שאפשר למדוד.

מעקב עיניים מייצר דפוסים התנהגותיים עשירים מאוד: לאן הסתכלנו, כמה זמן, באיזה סדר, מה משך תשומת לב ומה החמצנו. מחקר עדכני על פרטיות במערכות מציאות רבודה עם מעקב עיניים מצא שחששות המשתמשים גדלים במיוחד כאשר מוסבר להם שאפשר להשתמש בנתוני מבט לצורך הסקות על מאפיינים רגישים.

זה יוצר היפוך יפה ומטריד של סארטר. אצל סארטר אני נחרד מכך שאתה רואה אותי. במערכת מציאות רבודה אני עשוי להסתכל בעולם ולגלות שהמכשיר יודע משהו על האופן שבו אני מסתכל.

העין, שחשבתי שהיא המקום הפרטי שממנו אני יוצא אל העולם, נעשית בעצמה מושא למדידה. המביט נעשה נראה דרך המבט שלו.

ומה האדם שמולי מרגיש?

כאן חוזרת שאלה שהטכנולוגיה נוטה לשכוח. גם אם כל החישוב מתרחש בתוך המשקפיים שלי, האדם שמולי נמצא ביחסים חדשים איתי.

כבר במחקרים מתקופת Google Glass דיווחו עוברי אורח שאחת הבעיות במשקפיים כאלה היא עמימות: קשה לדעת האם האדם שמולי רק מסתכל בי, מצלם אותי, או עושה משהו אחר. במחקר שטח מ־2014 על תגובות עוברי אורח למשקפי מציאות רבודה, החששות נקשרו בין היתר לעדינות המכשיר ולקלות שבה אפשר לתעד. מחקרים מאוחרים יותר ממשיכים לעסוק בבעיית פרטיותו של עובר האורח במערכות עתירות חיישנים.

זו אינה רק בעיית פרטיות משפטית. זו בעיה של מבט.

במפגש אנושי רגיל אני אף פעם לא יודע בדיוק מה אתה חושב עליי, אבל לפחות אני יודע פחות או יותר מה פירוש הדבר שאתה מסתכל בי. כאשר אתה מרכיב מערכת שיכולה לצלם, לעקוב, לתמלל או להוסיף מידע שאיני רואה, עצם קשר העין נעשה עמום יותר. אני כבר לא יודע מה קורה לי בתוך מבטך.

וזה מחזיר אותנו באופן מוזר לאליסון: אפשר להיות מול עיניו של אדם — ולא לדעת מה בכלל נראה שם.

מן המשקפיים אל המבט שאין מאחוריו עיניים

מישל פוקו כבר הפריד את כוחו של המבט מן הצורך שמישהו יביט בפועל. בפנאופטיקון האסיר אינו צריך לראות את הסוהר; מספיק שהוא יודע שהוא יכול להיראות ואינו יודע מתי. האפשרות של המבט מתחילה לארגן את התנהגותו.

הארון פארוקי עשה צעד נוסף עם מה שכינה "דימויים תפעוליים": תמונות שאינן נוצרות בראש ובראשונה כדי שאדם יראה אותן, אלא משום שהן חלק מפעולה — מערכת שמזהה, משווה, מכוונת או מחליטה.

פוקו הפריד את כוחו של המבט מן הרגע שבו העין מביטה. פארוקי הפריד את התמונה מן הצורך בעין אנושית בכלל. והמציאות הרבודה מוסיפה חוליה ביניהם: העין האנושית עדיין שם, אבל היא כבר מחוברת למערכת שרואה איתה, מודדת אותה וכותבת בחזרה לתוך שדה הראייה שלה.

החוץ שאיש אינו נמצא בתוכו

ב־2019 יצרו קייט קרופורד וטרבור פגלן את ImageNet Roulette כחלק מן הפרויקט Training Humans.

האדם העלה צילום של פניו. מערכת סיווג החזירה לו קטגוריה.

לעיתים היא הייתה מגוחכת, ולעיתים פוגענית, גזענית או משפילה. העבודה חשפה כיצד קטגוריות אנושיות שנקבעו במאגר אימון יכולות לחזור מן המחשב כאילו המכונה פשוט "ראתה" את מה שהיה שם מלכתחילה. בעקבות הפרויקט הודיע המאגר על הסרת כשש מאות אלף תמונות של אנשים ועל מחיקת קרוב לאלף וחמש מאות קטגוריות. במסה שליוותה את העבודה הסבירו קרופורד ופגלן שהמטרה הייתה לאפשר לאנשים לראות את העבודה שנעשית מאחורי הקלעים — את הדרך שבה אנחנו מעובדים ומסווגים כל הזמן.

יש כאן דבר שדומה באופן מוזר לסארטר. אני מקבל חוץ. אבל אין אדם שבתודעתו אני קיים כך. איש אינו עומד מולי וחושב עליי את התווית הזאת.

המכונה נותנת לי חוץ שאיש אינו נמצא בתוכו.

אצל סארטר: אני מופיע בעולמך. כאן: אני מופיע במודל. והמודל אינו חייב לשנוא אותי, לחוש כלפיי בושה או אפילו להבין אותי כדי שהתווית שלו תשפיע על מה שיקרה לי.

וזה אינו מתחיל בזיהוי פנים. כבר ב־2011 תיאר ג'ון צ'ייני־ליפולד את מה שכינה זהות אלגוריתמית: מערכות שמסיקות קטגוריות של זהות על אדם, בעיקר מתוך הרגלי הגלישה שלו — לא ממה שהצהיר, לא מפניו, אלא מן העקבות שהשאיר בלי לדעת.

מלהיראות — להיות מוסק

כאן הטכנולוגיה עושה דבר שהמבט האנושי תמיד ניסה לעשות, אבל בקנה מידה ובאופן חדשים. היא עוברת ממה שניתן לראות אל מה שאפשר כביכול להסיק ממנו: פנים נעשות רגש, התנהגות נעשית כוונה, דפוס נעשה זהות, וציון נעשה התאמה.

המעבר הזה צריך להישמע מוכר. בדף על קשר עין ראינו אותו בגרסה הקטנה ביותר שלו: האדם מסיט עיניים, ואני אומר שהוא אינו מקשיב. גוף נתן לי סימן, ואני הפכתי אותו לידיעה על האדם.

מערכת חישובית יכולה לבצע אותה תנועה במהירות, בעקביות ובקנה מידה עצום — והעובדה שהיא עושה זאת במספרים אינה הופכת את ההסקה לפחות לפרשנות.

ויש לכך גם מצב ידע. סקירה רחבה של ליסה פלדמן ברט ועמיתיה בדקה את ההנחה שאפשר להסיק מצב רגשי מתנועות פנים, ומצאה שהיא אינה עומדת בקריטריונים של מהימנות, ספציפיות והכללה. תצורת פנים אחת אינה מסמנת רגש אחד בהכרח — לא בין תרבויות, לא בין אנשים ולא בין הקשרים.

ואולי בגלל זה פקולה עדיין נמצאת כאן

יש מרחק עצום בין הילדה של טוני מוריסון לבין משקפי מציאות רבודה. ובכל זאת משהו מחבר ביניהם.

פקולה מבקשת עיניים כחולות כי היא מאמינה שעיניים אחרות יתנו לה עולם אחר. הטכנולוגיה העכשווית אינה מחליפה את צבע העיניים. היא עושה משהו מילולי יותר: היא מתחילה להחליף את העולם שהעיניים רואות.

אבל גם כאן נותרת השאלה של מוריסון. מי קבע איזו שכבה תתווסף? אילו דברים ייעשו בולטים? מה יוגדר כרלוונטי? מה יהיה כתוב מעל המציאות — ומה ייעלם מפני שהמערכת החליטה שאין צורך להראות אותו?

בעולם כזה, המבט אינו רק הדרך שבה אנחנו פוגשים את המציאות. הוא המקום שבו המציאות והפרשנות מתחילות להגיע אלינו כבר מחוברות זו לזו.

אחרי שראינו

אפשר לסיים את הדף באלגוריתם. זה יהיה מפתה — וטעות. כי המכונה מעניינת כאן דווקא משום שהיא מבודדת משהו שהיה במבט האנושי כל הזמן.

אנחנו לא רק רואים. אנחנו נותנים צורה.

אני מסתכל בך וחושב: מפחד, יהיר, עדין, מסוכן, יפה, אישה כזאת, אדם כזה. לפעמים אני טועה, ולפעמים אני רואה משהו אמיתי מאוד.

הבעיה אינה מתחילה רק בטעות. היא מתחילה כשהדבר שראיתי מפסיק להיות משהו שראיתי בך ונעשה מי שאתה.

וזה מחזיר אותנו אל אטינגר ואל השאלה שאולי חשובה יותר מן השאלה אם יש מבט טוב או רע. האם אפשר שהמפגש ישנה אותי, ייתן לך צורה בעיניי, ואפילו יפצע או יערער אותי — ובכל זאת לא אסגור אותך בתוך מה שראיתי?

אדם אחר מחזיק אפשרות שאין למודל. הוא יכול להפתיע אותי. הוא יכול לומר: לא. הוא יכול להחזיר מבט. אני יכול לראות שהתגובה שלו אינה מתאימה לתמונה שבניתי ולשנות אותה.

אין בכך שום ערובה. בני אדם מסוגלים להחזיק בתמונה של האחר בעקשנות גדולה יותר מכל אלגוריתם. אבל האפשרות נשארת.

לכן השאלה אינה אם אפשר לראות אדם בלי לעוות אותו. כנראה שלא. השאלה היא: אחרי שראינו — האם אנחנו עדיין מאפשרים לו להיות יותר ממה שראינו?

ראלף אליסון פתח באדם בלתי נראה שעומד ממש מול עינינו. בורחס דמיין עין שרואה הכול. הולביין הראה שאין עמדה שממנה הכול נראה. מוריסון הראתה כיצד המבט של העולם יכול להיכנס עמוק כל כך עד שילדה מבקשת לעצמה את העיניים שלו.

ומשקפי המציאות הרבודה מוסיפים עכשיו אפשרות חדשה: לא רק שמבטנו מגיע אל עולם שכבר פורש עבורנו — הפרשנות יכולה להופיע ממש בתוך שדה הראייה, עוד לפני שהספקנו להבחין היכן הסתיים הדבר שראינו והיכן התחיל המידע שנוסף עליו.

אולי זו הסיבה ששאלת המבט נעשית חשובה יותר דווקא ככל שהטכנולוגיה מבטיחה לנו לראות יותר.

המבט תמיד נותן לאחר צורה. הבעיה מתחילה כשהצורה שקיבלנו מתחילה לחשוב שהיא האדם כולו.

ארבעה יחסים אל המבט

לחיות בתוכו — למה אנחנו מסיטים מבט כשאנחנו חושבים? מה קורה לחשיבה וליחסים כאשר אנחנו רואים ויודעים שאנחנו נראים.

להיעשות בו — הדף הנוכחי. המבט שנותן לנו חוץ, המבט שכבר מגיע טעון בתרבות, והטכנולוגיה שמתחילה להכניס שכבות חישוביות אל תוך עצם פעולת הראייה.

לעשות ממנו — איך נשים מציירות את עצמן: מה קורה כשהמבט כבר הופנם, וכיצד אפשר להפוך אותו לחומר ולא רק לבית דין.

לשמור ממנו דבר — הפחד להיראות: הסתרה, מסכה, אנונימיות והחלק באדם שאינו חייב להפוך לתמונה של האחר.

מקורות וכיווני קריאה

ראלף אליסון, האדם הבלתי נראה — פתיחת הרומן והפרדוקס של נראות שאינה ראייה. תרגום עברי: אורי בלסם (רשומת הספרייה הלאומית).

חורחה לואיס בורחס, "האלף".

טוני מוריסון, העין הכי כחולה, תרגום: טל ניצן־קרן, קיבוץ מאוחד, 1996.

Jean-Paul Sartre, L'Être et le Néant (1943) — המבט והיות־בשביל־האחר. סקירה

Jacques Lacan, הסמינר האחת־עשרה (1964) — העין, המבט והדיון בהשגרירים.

Frantz Fanon, עור שחור, מסכות לבנות (1952). סקירה

Laura Mulvey, עונג חזותי וקולנוע נרטיבי (1975), תרגום: רועי רוזן, כתב העת של בצלאל.

bell hooks, The Oppositional Gaze: Black Female Spectators, בתוך Black Looks (1992). 10.4324/9781315743226-8

ברכה ל. אטינגר, ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס), הפרוטוקולים של היסטוריה ותיאוריה, בצלאל, גיליון 1.

Hans Holbein the Younger, השגרירים (1533), הגלריה הלאומית, לונדון.

Cheney-Lippold, J. (2011). A New Algorithmic Identity: Soft Biopolitics and the Modulation of Control. Theory, Culture & Society, 28(6), 164–181. 10.1177/0263276411424420

Barrett, L. F., Adolphs, R., Marsella, S., Martinez, A. M., & Pollak, S. D. (2019). Emotional Expressions Reconsidered. Psychological Science in the Public Interest, 20(1), 1–68. 10.1177/1529100619832930

Kate Crawford & Trevor Paglen, Training Humans / ImageNet Roulette (2019), ו-Excavating AI.

Denning, T., Dehlawi, Z., & Kohno, T. (2014). In Situ with Bystanders of Augmented Reality Glasses: Perspectives on Recording and Privacy-Mediating Technologies. CHI '14. 10.1145/2556288.2557352

Corbett, M., David-John, B., Shang, J., Hu, Y. C., & Ji, B. (2023). BystandAR: Protecting Bystander Visual Data in Augmented Reality Systems. MobiSys '23. 10.1145/3581791.3596830

Bozkir, E., Bühler, B., Wu, X., Kasneci, E., Bauer, L., & Cranor, L. F. (2025). The impact of device type, data practices, and use case scenarios on privacy concerns about eye-tracked augmented reality in the United States and Germany. Journal of Cybersecurity, 11(1), tyaf036. 10.1093/cybsec/tyaf036

Michel Foucault, לפקח ולהעניש (1975) — הפנאופטיקון.

Harun Farocki — דימויים תפעוליים.

Hito Steyerl, How Not to Be Seen (2013).

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).