בן כמה אני כשאני איתך?
על אהבה, תשוקה והזמן שאנשים פותחים זה בזה
להאזנה: גרסת השמע המלאה של המאמר
מרגריט דיראס פותחת את המאהב באישה שכבר אינה צעירה. בכניסה למקום ציבורי ניגש אליה גבר, מציג את עצמו ואומר שהוא מכיר אותה כבר שנים. כולם, הוא אומר, מספרים כמה יפה הייתה כשהייתה צעירה. אבל הוא רוצה לומר לה דבר אחר: בעיניו היא יפה עכשיו יותר משהייתה אז. הוא מעדיף את פניה כפי שהן היום.
ואז באה המילה: dévasté. הרוסות, חרבות — מילה של מקום שהתרחש בו משהו. פנים שהזמן עבר בהן והשאיר בהן עקבות שאי אפשר להשיב לאחור.
מה שמטריד במשפט הזה הוא מה שהגבר אינו אומר. הוא אינו אומר "את עדיין יפה", ואינו אומר שהוא מצליח לראות מבעד לגיל את האישה הצעירה שהייתה. הוא גם אינו מציע את הנחמה המקובלת, שלפיה הגוף אולי השתנה אבל "בפנים" נשאר אותו אדם. הוא רואה את הפנים שנעשו — והוא מעדיף אותן.
אני מכיר את האפשרות הזאת גם בלי דיראס. יש פנים שהזמן אינו רק גורע מהן; לפעמים דווקא כשהן מתרחקות מן היופי שהיה יכול להיות של רבות, הן נעשות יפות באופן ששייך יותר ויותר לאישה אחת בלבד. אבל איני יודע אם זה מה שהאיש ראה אצל דיראס. ואולי חשוב לא לדעת מהר מדי.
צעירה מאוד וזקנה באופן שאין לומר אותו
בגברת דאלווי כותבת וירג'יניה וולף על קלריסה, ביום אחד בחייה, שהיא מרגישה צעירה מאוד — ובאותו הזמן זקנה באופן שאין לומר אותו. לא צעירה "מבפנים" וזקנה "מבחוץ", לא ילדה אמיתית שמסתתרת מתחת למסכה של גוף מבוגר. שני המצבים נמצאים שם יחד, ואף אחד מהם אינו אמיתי יותר מחברו.
החוויה הזאת קרובה אליי הרבה יותר מן השאלה המקובלת: בן כמה אתה מרגיש? הפסיכולוגיה מכירה כבר זמן רב במה שמכונה "גיל סובייקטיבי". במחקרם של דיוויד רובין ודורתה ברנטסן נמצא שמעל גיל ארבעים אנשים נוטים לדווח על גיל מורגש צעיר מגילם הכרונולוגי, בממוצע בכעשרים אחוזים. זה היה צעד חשוב — מ"בן כמה אתה" אל "בן כמה אתה מרגיש" — אבל שימו לב למה שנשאר על כנו: אנחנו עדיין מחפשים תשובה סקלרית אחת. אני בן שישים וארבע, אבל "מרגיש" חמישים ואחת. החלפנו מספר במספר ולא נגענו בהנחה שמתחת — שיש "אני" אחד שמרגיש גיל אחד.
כבר ב־1972 נתנו רוברט קסטנבאום ועמיתיו למחקרם שם מעניין: The Ages of Me — הגילים שלי, ברבים. הם הבחינו בין הגיל שבו אדם מרגיש, הגיל שבו הוא חושב שהוא נראה, הגיל המתאים לאופן שבו הוא פועל והגיל של תחומי העניין שלו. הגילים האלה יכולים להתפצל באופן ניכר.
מרגרט אטווד הציעה בעין החתול דימוי טוב יותר ממספר: הזמן אינו קו שאנחנו מסתכלים לאורכו לאחור, אלא משהו שאפשר להביט דרכו, כמו דרך מים — שכבות מונחות זו על זו, ושום דבר אינו נעלם לגמרי. אולי לכן אדם יכול להיות מבוגר מאוד במקום אחד וצעיר במקום אחר.
אבל אפילו הדימוי הזה עדיין משאיר את כל הגילים בתוך האדם — כאילו אני מסתובב בעולם ובתוכי אוסף של שכבות, והסביבה רק גורמת לאחת מהן לעלות אל פני המים. ומה אם זה אינו כל הסיפור? מה אם יש גילאים שאינם רק מחכים בתוכי, אלא מקבלים צורה דווקא כשאני פוגש מישהו?
בן כמה אני לידך?
היו שנים שבהן אהבתי נשים צעירות ממני. לידן יכולתי להרגיש צעיר יותר — ובאותו הזמן ממש, זקן יותר. לא פעם כך ופעם אחרת: לפעמים שני הדברים התקיימו באותו קשר, באותו יום, אולי אפילו באותו רגע.
האישה הצעירה לא הייתה "תמצית נעורים", והיא לא מחקה את השנים. משהו בה יכול היה לפתוח בי חיות, משחק, תשוקה, תנועה — חלקים מעצמי שלא תמיד היו נגישים לי, ושלא חשבתי עליהם במונחים של גיל עד שנעשו נוכחים לידה. אבל בדיוק משום שהייתה צעירה ממני, היא יכלה גם להפוך את מרחק הזמן למוחשי. העתיד שלה לא היה העתיד שלי. הגוף שלה יכול היה להפוך את גופי לנוכח בדרך שבה לא היה נוכח כשאני לבדי. דברים שלא נשאו עבורי שום סימן של גיל קיבלו פתאום קנה מידה. הרגשתי צעיר יותר, והרגשתי זקן יותר — ואיני חושב שצריך לבחור איזו מן החוויות הייתה הנכונה.
אולי אדם אחר אינו רק משקף גיל שכבר קיים בי. הוא משתתף במה שקורה לו.
סימון דה בובואר כתבה על הזקנה כמשהו שמגיע אלינו במידה רבה מבחוץ. האחרים מתחילים לראות בנו אדם מבוגר לפני שאנחנו מסוגלים לחוות את עצמנו כך: פתאום אומרים לך שאתה מזכיר למישהי את אביה, מציעים לך מקום, מופתעים מפעילות מסוימת מפני שהיא "בגילך". האחר מנפיק לנו גיל שלא ביקשנו. אבל אהבה עושה גם דברים שמראה אינה יכולה לעשות. היא אינה רק אומרת "כך אתה נראה לי". היא משנה את האדם שאני נעשה לידה.
לאהוב אדם שכבר יש בתוכו עבר
כשהייתי צעיר היו לי מערכות יחסים משמעותיות עם נשים שהיו מבוגרות ממני בכעשרים שנה. אני לא זוכר את החוויה בעיקר כ"אהבה לנשים מבוגרות". אני זוכר דבר אחר: את התחושה שאני אוהב אדם שכבר יש בתוכו היסטוריה. חיים שקדמו לי, אהבות שלא הייתי בהן, בתים שמעולם לא נכנסתי אליהם, אנשים שלא הכרתי, מוזיקה שמחזירה אותה למקום שאיני יכול להגיע אליו. גוף שכבר היה גופים אחרים מאלה שאני רואה עכשיו.
התרבות שלנו יודעת לדבר בלי סוף על הארוטיקה של הצעירוּת — על התחלה, על אפשרות, על עור, על גוף שעדיין אינו נושא סימנים רבים של זמן. אנחנו פחות טובים בלדבר על האפשרות שהזמן עצמו יהיה חלק מן המשיכה. לא "חוכמת חיים" ולא "ניסיון" — אלה מילים שמוציאות את הגוף מן החדר. אני מתכוון למשהו חושני יותר: לעובי בזמן. לאדם שאינו מתחיל ברגע שבו אני פוגש אותו. אפילו בקשר חדש, כשאיני יודע כמעט דבר על עברו, אני עשוי להרגיש שהוא נמצא שם. יש חדרים שלא הייתי בהם — והעובדה שאיני יכול להיכנס אל כולם אינה רק חיסרון. לפעמים היא חלק מן המשיכה.
יש בבראשית משפט מוזר שמחזיק יחד דברים שאנחנו רגילים להפריד. שרה, כשהיא שומעת שתלד, צוחקת בקרבה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה־לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית י"ח, י"ב). בלות הגוף, עדנה, והגוף הזקן של האיש האחר — שלושתם נמצאים באותו משפט. ונאמרים בצחוק.
אבל מה בעצם מושך בגוף מבוגר?
כאן יושבת שאלה שקשה להתחמק ממנה, וכדאי לומר אותה בניסוחה החריף: הרי לכאורה, ברמה הפיזית, גוף צעיר תמיד מושך יותר.
יש להנחה הזאת בסיס מסוים. במחקרי משיכה, כאשר מציגים לאנשים תצלומים של זרים ומבקשים מהם לדרג אטרקטיביות, סמנים של צעירוּת אכן זוכים בממוצע ליתרון. אבל כדאי לראות מה המעבדה עשתה כדי להגיע לממצא: היא יצרה אדם ללא היסטוריה — בלי קול, בלי ריח, בלי תנועה, בלי מבט חוזר. גוף כתמונה. הממצא אינו חסר ערך; הוא פשוט עונה על שאלה שונה מן השאלה שמעניינת אותי.
כי אדם אינו נכנס לחדר כתצלום. הוא נע, מדבר, תופס מרחק, מסתכל בי, יודע או אינו יודע שהוא מושך, מבקש, נסוג, צוחק, נבוך. הקול, התנועה, העיניים, האופן שבו היד מונחת על השולחן — אינם "האישיות שמתווספת לגוף". זה הגוף שבו האדם נמצא. ולכן גם הזמן אינו רק סדרה של פגמים שנוספו אל תמונה. הוא משנה את אופן הנוכחות.
ומהר מאוד אנחנו עושים קפיצה נוספת: אם גוף צעיר יפה יותר, הוא בהכרח גם הגוף שארצה יותר. אבל המשפט השני אינו נובע מן הראשון. אפשר לראות אדם יפה מאוד ולא לרצות לגעת בו, ואפשר לפגוש אדם שאינו "היפה ביותר בחדר" ולהרגיש שהגוף כולו פונה דווקא אליו. יופי ותשוקה אינם אותה מערכת.
דיראס ידעה את זה. היא כותבת על הנשים בקולוניה ששמרו בקנאות על יופיין, טיפחו את עצמן, התלבשו והמתינו לכך שהיופי יביא אליהן אהבה — והיא אומרת עליהן שטעו. תשוקה אינה דבר שמייצרים באמצעות הצגת היופי "הנכון". היא אינה פרס שניתן לגוף שהצליח לעמוד בדרישות: היא יכולה להופיע מיד, עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר מה בדיוק ראינו באדם שמולנו, ויכולה שלא להופיע מול גוף יפה להפליא. אצל דיראס זו כמעט ידיעה גופנית הקודמת לשיפוט — משהו באדם האחר נעשה עבורי מיני, טעון, מושך, לא מפני שעבר בהצלחה מבחן של יופי, אלא מפני שבמפגש איתו התרחשה תשוקה.
וכשאני פוגש אישה מבוגרת לראשונה, אין לי עבר משותף שיציל את גופה מן הזמן. אני לא זוכר אותה בת עשרים, ואני לא "רואה מבעד לקמטים". אם היא מושכת אותי, המשיכה צריכה להתרחש עכשיו.
פנים שהזמן לא מחק מהן את הזמן
ומה יש בפנים מבוגרות שיכול למשוך עכשיו?
לא מפני שכל פנים צעירות הן גנריות — בוודאי שלא. אבל משהו באידאל היופי העכשווי פועל דווקא בכיוון של מחיקת הביוגרפיה מן הפנים: להחליק, למלא, ליישר, למחוק אסימטריה, לטשטש את המקומות שבהם הבעה חזרה על עצמה אלפי פעמים. יש אידאל של פנים צעירות שאינן צעירות רק משום שאין בהן קמטים, אלא משום שקשה לדעת מה קרה להן — פנים ללא סימני שימוש, ללא חזרות, ללא עבר. ובגרסה הקיצונית של האידאל הזה, כמעט פנים חסרות פנים.
הזמן יכול לעשות את ההפך. לא כל קמט הוא "צחוק שנחרט", ולא כל הזדקנות מייצרת ייחוד — גם הזמן יכול לטשטש, לעייף, לפגוע. אבל במשך עשרות שנים פנים יכולות להיעשות תוצאה של דרך מסוימת מאוד להיות בעולם: אילו שרירים הופעלו שוב ושוב, כיצד הפה נסגר, מה קורה למצח בריכוז, לעיניים בחשד, בצחוק, בעייפות, בהשתוממות. בהדרגה קשה יותר להפריד את הפנים מן האדם שחי בהן.
ואולי כאן יש הבדל ארוטי שאינו בין יפה לפחות־יפה. יש משיכה אל צורה שאנחנו מזהים כסוג — גוף או פנים שמתקרבים לאידאל שכבר למדנו לזהות. ויש תשוקה לדבר אחר: למסוימוּת. לפנים שכבר אינן יכולות להיות של כל אחת. לא מפני שהזִקנה "עמוקה" יותר, ולא מפני שקמטים יפים כשלעצמם — אלא משום שלפעמים הזמן מפריע לפנים להיות אידאל, ובכך מאפשר להן להיות באופן חריף יותר הפנים של האדם הזה.
אולי זו אחת הסיבות שהמשפט של דיראס נשאר מטריד כל כך. האיש אינו אומר שפניה הצליחו לשמור על היופי שהיה להן; הוא מעדיף אותן אחרי שהזמן כבר הוציא אותן מן האידאל. ואולי לפעמים דווקא המסוימוּת הזאת נעשית ארוטית.
"ברמה הפיזית" אין רמה אחת
וגם הביטוי "ברמה הפיזית" מטעה — כאילו הגוף הוא חוש אחד, כאילו משיכה גופנית פירושה בעיקר לראות. אבל הגוף פוגש גוף גם דרך מגע, ריח, קול, חום, משקל, קצב נשימה, מרחק. גם החושים האלה נושאים גיל, אבל אחרת. קול משתנה עם השנים, ריח הגוף משתנה, העור משתנה. המגע אינו חסר גיל — אבל הגיל שעובר דרך כף היד אינו אותו גיל שעובר דרך תצלום. העור המבוגר אינו "פחות" עור צעיר; הוא חוויית מגע אחרת.
והאינטימיות עצמה משנה את היחסים בין החושים. ממרחק אפשר להשוות; בקרבה קשה יותר. הגוף שמולי אינו רק נראה — הוא מגיב למגע שלי, והתגובה שלו משנה את המגע שלי בו. אני נוגע בגוף שנוגע בי בחזרה. זו כבר מערכת אחרת לחלוטין מדירוג תמונות.
לכן איני רוצה להכריע איזה גיל "מנצח" בתשוקה. הראייה יכולה לומר דבר אחד, המגע דבר אחר, הקול דבר שלישי, והאדם המסוים שמולי משהו נוסף. לפעמים הקולות האלה מצטרפים, לפעמים הם סותרים זה את זה. גם זה חלק מן התשוקה.
אצל דיראס הזמן מסרב בכל מקרה להתנהל בסדר שאנחנו נותנים לו. היא מספרת שהזדקנה, מבחינת פניה, כבר בגיל שמונה־עשרה. ואחר כך, כשהיא מביטה לאחור בנערה שהייתה, היא כותבת שכבר בפנים הצעירות היה מקום לפנים המאוחרות — כשם שכבר היה בהן, לפני הזמן ולפני הניסיון, מקום לתשוקה.
אנחנו אוהבים לומר שהמבוגר נושא בתוכו את הילד שהיה. דיראס מסבכת את הדימוי: אולי גם בצעיר נמצאות כבר צורות שהזמן עוד לא לימד אותו לקרוא.
האדם שמכיר אותי כמעט ארבעים שנה
יש סוג אחר לגמרי של זמן בזוגיות ארוכה. אדם שחי איתי עשרות שנים הוא במידה מסוימת ארכיון של אנשים שהייתי. הוא זוכר פנים שכבר אין לי, את הדרך שבה דיברתי, את הבית הראשון, את האדם שהייתי כשהבנות היו קטנות, פחדים שכבר איני זוכר שפחדתי, תשוקות שהיו פעם מרכז החיים והיום כמעט איני מבין אותן. יש חלקים מעברי שנשמרים אצל האדם האחר אולי טוב יותר מאשר בתוכי.
אבל "ארכיון" הוא תיאור חלקי מאוד של זוגיות. כי ביחסים שלי עם עדי קורה גם דבר כמעט הפוך: אנחנו יכולים להיות ילדים זה עם זו. לשחק, להשתטות, להמציא. וזה אינו מרגיש כמו ניסיון לחזור למה שהיינו. אנחנו כבר כמעט ארבעים שנה יחד — אין כאן אשליה שהזמן לא עבר. להפך: אנחנו מכירים זה אצל זו את הזמן באופן שאדם חדש לעולם לא יוכל להכיר. ודווקא בתוך הידיעה הזאת אפשר לפעמים לעשות דבר מוזר: לא להיות מחויבים לגיל.
ויניקוט חשב על משחק לא כפריבילגיה של ילדים אלא כאזור יסודי של החיים. המשחק מתקיים במרחב שנוצר בין שניים — לא כולו בתוכי ולא כולו אצל האחר — ובו יכול להופיע דבר שלא היה קודם. לכן אפילו לומר שאנחנו "נעשים ילדים" אינו מדויק לגמרי. אין בתוכי ילד קטן שמחכה שעדי תשחרר אותו, והיא אינה חוזרת להיות הילדה שהייתה. המשחק נוצר עכשיו. שני אנשים מבוגרים יכולים ליצור יחד שטות חדשה לגמרי — לא זיכרון של ילדות ולא חיקוי שלה. משחק.
נעורים הם תקופה בחיים, ולכן הם חולפים. משחק אינו גיל: אפשר לאבד אותו בגיל עשרים וחמש ואפשר למצוא אותו בגיל שמונים. הוא אינו אומר "אני עדיין צעיר". הוא אומר: עדיין יכול לקרות כאן משהו שלא קרה קודם.
וזה פותח אפשרות שלא הייתה לי כששאלתי בתחילת הדרך "בן כמה אני כשאני איתך?". חשבתי שהאחר יכול לגרום לי להרגיש צעיר יותר או זקן יותר. אבל אולי יש יחסים שבתוכם קורה משהו אחר: לרגע איני חייב להיות בן גיל מסוים.
ואותו אדם יכול גם לכלוא אותי בגיל
אבל בדיוק כאן צריך להפוך את הטענה. אם אדם אחר יכול לפתוח בי אפשרויות של גיל, הוא יכול גם לסגור אותי באחת מהן.
הורה יכול להפוך גבר בן חמישים לילד במשפט אחד. ילדים בוגרים יכולים להתחיל להתייחס להורה כאילו הוא "כבר לא בגיל", ולצמצם עבורו אפשרויות עוד לפני שהגוף עשה זאת. ובן זוג יכול לדעת מי הייתי כל כך היטב, עד שהוא מתקשה לפגוש אדם חדש שנוצר בי. "אני מכיר אותך" — זה יכול להיות אחד המשפטים האינטימיים ביותר שיש, וזה יכול להיות איום: אני יודע מי אתה. אל תשתנה. אפילו האהבה להיסטוריה של אדם יכולה להפוך אותו למוזיאון של עצמו. אפשר לאהוב את מי שהיה עד כדי כך שלא נותנים מקום למי שעוד לא היה.
גם פער גיל יכול לייצר תפקידים כאלה. הצעיר זקוק לכך שהמבוגר יהיה היודע; המבוגר זקוק לכך שהצעיר יישאר הצעיר. כל אחד מחזיק את האחר במקום שמאפשר לו לדעת מי הוא עצמו.
היחסים אינם בהכרח משחררים אותנו מן הזמן. לפעמים הם אחד המקומות שבהם הוא נאכף.
ואז הגוף נכנס לחדר
אפשר לדבר זמן רב על הגילים שאנחנו פותחים זה אצל זה — עד שהגוף מפריע לשיחה. כאב עושה את זה היטב.
בשנים האחרונות הזמן נעשה עבורי גופני באופן שלא היה קודם. יש דברים שלא צריך בשבילם פילוסופיה: הרגל כואבת, קשה למצוא תנוחה במיטה, תנועה שפעם הייתה מובנת מאליה דורשת פתאום חשבון.
ז'אן אמרי כתב על ההזדקנות כתהליך שבו הזמן מתחיל להיכנס אל הגוף. אצל הצעיר החיים יכולים להיחוות בעיקר כעולם, מרחב ואפשרות; מאוחר יותר הגוף עצמו מתחיל לשאת באופן חד יותר את חלוף הזמן. יש בזה משהו נכון ואכזרי. אבל איני רוצה לתת גם לגוף את תפקיד השופט האחרון — כי גם הגוף אינו בן גיל אחד. אותו גוף יכול לכאוב בשכיבה ולנוע אחרת במים, להיות עייף ומיני, להיות מוגבל בתנועה אחת וחופשי באחרת. לפעמים מגע הופך את הכאב לנוכח יותר; לפעמים תשוקה משכיחה אותו; לפעמים אדם אחר מחזיק את הגוף בדיוק במקום שבו אני עצמי חווה אותו ככישלון.
אנני ארנו אמרה בזקנתה דבר אחר שחשוב לי לשמור ליד זה: היא אינה מנסה לומר שהיא "בעצם צעירה". היא זקנה, וזה הזמן שבו היא נמצאת. את הנעורים אפשר לזכור אחר כך; את הזקנה לא נוכל לזכור לאחר שתיגמר. יש זמן שאפשר לדעת רק מבפנים, עכשיו.
הכאב אינו מגלה סוף־סוף את גילי האמיתי. הוא מכניס עוד זמן לחדר. אי אפשר להכחיש אותו — אבל הוא אינו מגרש את האחרים.
אז בן כמה אני כשאני איתך?
יהודה עמיחי כתב שאין לאדם בחייו די זמן כדי שיהיה לו "זמן לכל". הוא צריך לאהוב ולשנוא באותן עיניים, לזכור ולשכוח, לסדר ולבלבל. והגוף, בתוך כל זה, נשאר חובב — מנסה וטועה בתענוגיו ובמכאוביו.
אולי כך גם עם הגיל. אין זמן להיות תחילה ילד, אחר כך גבר, אחר כך אב, אחר כך סב, ולבסוף זקן. הדברים אינם מסתדרים יפה בשורה; הם נכנסים זה לתוך זה.
כשהייתי צעיר אהבתי נשים שכבר חיו שנים שלא הייתי בהן. שנים אחר כך אהבתי נשים צעירות ממני, ולידן הייתי לפעמים צעיר יותר וזקן יותר באותו זמן. עדי מכירה אותי כמעט ארבעים שנה, ובכל זאת אנחנו יכולים להמציא יחד שטות שמעולם לא עשינו קודם. ובלילה הרגל כואבת ומודיעה לי דבר אחר לגמרי. אף אחד מן הדברים האלה אינו מבטל את האחר.
אני חוזר אל האיש שפגש את דיראס. הוא מסתכל בפנים שהזמן כבר עבר בהן ואומר שהוא מעדיף אותן עכשיו. איני יודע מה הוא ראה, ואולי טוב שאיני יודע. אולי תשוקה אינה חייבת להסביר מה היא עושה לזמן. אולי אהבה אינה חייבת להחליט אם היא מחזירה אותנו לאחור, דוחפת אותנו קדימה או משאירה אותנו בדיוק בגילנו.
לפעמים עדי ואני משחקים, ואני לא מרגיש צעיר. אני גם לא מרגיש זקן. אנחנו משחקים.
ואחר כך אני קם — והרגל כואבת.
מקורות וכיווני קריאה
- מרגריט דיראס, המאהב (L'Amant, 1984), תרגום: אביטל ענבר, מעריב — הפנים ה־dévasté, ההזדקנות המוקדמת, נשות הקולוניה וההבחנה בין יופי לתשוקה. [נוסח הציטוטים — מול המהדורה העברית.]
- Virginia Woolf, Mrs Dalloway (1925) — החוויה של צעירות וזקנה בעת ובעונה אחת.
- Rubin, D. C., & Berntsen, D. (2006). People Over Forty Feel 20% Younger Than Their Age: Subjective Age Across the Lifespan. Psychonomic Bulletin & Review, 13(5), 776–780.
- Kastenbaum, R., Derbin, V., Sabatini, P., & Artt, S. (1972). "The Ages of Me": Toward Personal and Interpersonal Definitions of Functional Aging. International Journal of Aging and Human Development, 3(4), 197–212.
- מרגרט אטווד, עין החתול, תרגום: יעל אכמון, כנרת זמורה־ביתן, 2011 — הזמן כממד ושכבות שאינן נעלמות. [נוסח מול התרגום.]
- סימון דה בובואר, הזקנה (La Vieillesse, 1970) — הזקנה המגיעה גם דרך מבטו של האחר.
- בראשית י"ח, י"ב — שרה: בלות, עדנה וגופו של האחר.
- D. W. Winnicott, Playing and Reality (Tavistock, 1971) — משחק ומרחב הביניים.
- ז'אן אמרי, על ההזדקנות: מרד וכניעה, תרגום: ליאורה בינג־היידקר, הוצאת כרמל, 2023.
- Annie Ernaux — על הזקנה כזמן שאפשר לדעת רק בזמן שחיים אותו. [מקור הראיון — לאימות.]
- יהודה עמיחי, "אדם בחייו", מתוך שעת החסד, שוקן, 1982 (מובא בפרפרזה).
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
עוד עליי · שליחת הודעה