עידוד חשיבה יצירתית: רישום

שלום, היום אני רוצה לדבר על רישום.

ורישום בהקשר רחב יותר.

בהקשר של חשיבה, בהקשר של יצירתיות.

בהקשר של הצורה שאנו קולטים בה את העולם.

יש שני קטבים לרישום.

בקוטב אחד אנו יוצרים סדר.

והסדר נעשה בעצם על ידי שני תהליכים מרכזיים,

פירוק והפשטה.

בקוטב השני, יש ניסיון לקלוט את העולם בצורה ישירה יותר.

את הכאוטיות של העולם בצורה ישירה יותר.

בקוטב של הסדר, מה שאנחנו עושים, אנחנו מנסים לנקות את הרעש של האובייקט.

יש המון נתונים שאנחנו מקבלים מהמציאות 

ואנחנו מחפשים רק את הנתונים שיעזרו לנו להתקדם.

עשיית סכמות, סדר כמו שאמרנו בנויה על הפשטה ופירוק,


 בשיטה הפשוטה של העתקה, העתקה על ידי רשת. 


אנחנו מפרקים את הציור למרובעים קטנים, 


בכל מרובע יש לנו קו בזווית שונה, ובאורך מסוים.


 פירוק למרכיבים מאפשר לנו להעתיק את הרישום. 


הפשטות הן עשיית הדברים פשוטים יותר,


 למשל במקום לנסות לרשום את כל המורכבות של צורת הקווים אני אהפוך אותם לקווים ישרים. 


ואוותר על הפרטים הקטנים. דרך ידועה אחרת היא פירוק לצורות גאומטריות פשוטות, 


לריבועים, למלבנים, לעיגולים, 


 הפרוק לצורות פשוטות יכול להיעשות לצורות דו ממידיות, או לצורות תלת ממדיות,


 כמו במקרה של הבובות המשמשות אותנו ללמוד רישום של הגוף, 


אם נדע לרשום גלילים ואיך הם נראים במרחב, 


איך הם נראים כשהם מופנים אלינו ובכל מיני זוויות,


 נוכל להרכיב מהם, כמו לגו רישום של גוף בכל תנוחה שהיא. 


יש עשרות שיטות להפשטה ופירוק ברישום ונבחר בהם לפי הנושא, ולפי ההתאמה לנו.


הפשטת הופכות לסכמות לדפוסים,

 אנחנו לא חושבים כל פעם על הדרך לתפוס את מה שאנחנו מציירים אלא יש לנו שיטה. 

סכמות זו הדרך החסכונית והיעילה שבה המוח מאפסן דברים בזיכרון, 

והן  גם הופכות לצורות חשיבה וקליטה. סכמות יכולות להיות להתפתח ולהפוך למורכבות מאוד,

 כמו קאטות בקראטה או  בג'ודו, 

סדרה של תנועות שאם אנחנו שולטים בהם ומפנימים אותן-

הן אמורות להתאים לכל תנועה של היריב במציאות, 

הן בעצם סוג של תוכנה, סדרה של הוראות. 

וכשאני עובד ברישום דרך סכמה, אני מתעלם מהאינפורמציה המבלבלת שהמציאות נותנת לי, ועושה סדר, 

אני לא מסתכל על צורת הראש של האדם מולי,

 אני מצייר ביצה ומחלק אותה לשלוש-כדי למקם, עיניים, אף ופה. 

המוח לא רק יוצר סכמות, הוא גם הופך אותן לסמלים. 

כמו מילים בשפה, ואז יש לי דרך להשתמש בסכמות 

בצורה מורכבת הרבה יותר, עם יחסים של משמעות בן סכמות.

עד עכשיו דיברתי על התהליך של יצירת הסכמות ברישום כתהליך של קליטה, 

תהליך חד כיווני.

 אבל בעצם הסכמות שאנו יוצרים, הסמלים והמשמעויות משתלטים לנו על הראיה והקליטה,

 אין לנו זמן ללמוד מחדש כל דבר שאנחנו רואים, לפרש אותו,

 כשאני מצייר עין אני לא מסתכל על העין של האדם ממול ומצייר אותה, 

אני מצייר וגם רואה סמל של עין שלמדתי בגיל חמש, 

הידיעה משתלטת לי על הראיה והקליטה.

 הקושי הכי גדול בללמד וללמוד רישום, 

זה לצייר את מה שאנחנו רואים , לא את מה שאנחנו יודעים.

 וגם הצד השני של אותה משוואה

-מה שאנחנו לא יודעים שאין לנו מילים או משמעות עבורו-אנחנו לא רואים.

 כאן אני רוצה להכניס את הנושא הזה גם להקשר הפסיכולוגי, 

"האמיתי הוא מה שמתנגד להפוך לסמל בצורה מוחלטת"- אומר ז'ק לאקאן.

 יש רעיון שחוזר על עצמו בפסיכואנליזה בצורות שונות.

 הידיעה , הסכמות והסמלים משתלטים לנו על החשיבה והקליטה,

 אנחנו חוזרים על אותם דפוסים ולא מצליחים להשתחרר מהם. 

המפתח לשינוי, הוא מגע חדש במציאות הלא מעובדת, במציאות באמת,

 לפני שהפכנו אותה לסמלים, ונתנו לה פרשנות ומשמעות.

 המציאות- אומרת התפיסה הפסיכואנליטית והפילוסופית ובעצם גם המדעית הזו

-היא לעולם לא מה שאנחנו חושבים שזו המציאות,

 אנחנו תמיד רואים משמעיות והפשטות של המציאות. 

וכיוון שהן  הרבה פעמים עובדות עד רמה ממסוימת, אנחנו לא מחליפים אותן. 

אבל זה תמיד עד רמה מסוימת, לכל הפשטה יש את הגבולות והמגבלות שלה.

 וכל מבנה של משמעות-כולל בתוכו שגיאות שמצטברות בשלב כלשהוא למסה קריטית,

 ויוצרות עיוות משמעותי. 

אם ככה אני מסכם-עשיית סדר, דרך פירוק והפשטה, היא שיטה יעילה מאוד ללמוד רישום. 

המגבלות שלה הן ניתוק מהמציאות במובן מסוים, ובנייה של סדר סמלי .

כאן אנחנו פונים לצד השני של רישום, של אמנות בכלל וגם של פסיכותרפיה, פילוסופיה ומדע.  

קליטה של המציאות באופן ישיר. בצורה בלתי אמצעית. זה גם הצד היצירתי של רישום, 

רישום כראייה חדשה  ורישום כחשיבה יצירתית 

.אוגוסט רודן  מי שעשה מהפכה בפיסול ונחשב לאבי הפיסול הפיגורטיבי המודרני. 

ביקש מהמודלים שלו לזוז בזמן שהוא עורך רישומים,

 הוא מוותר על שיטת הרישום הסכמתית "הנכונה" ומצייר מהר, 

הרישומים לא מדויקים מבחינה מסוימת אבל הם תופסים את התנועה והמהות של הדמויות.

 את הרגש בתוכן. העוצמה הרגשית המתפרצת של הפסלים שלו 

בנויה על הרישומים הללו. פסל אחר מודרני יותר, בן זמננו, 

שעובד בדרך הזו הוא אנתוני גרומלי,  הוא כבר מוותר על המודלים בכלל ומצייר מציאות פנימית, 

הוא יוצר רישומים מהירים בדיו של דמויות, בצורה דומה לרודן מבחינה טכניקה, 

רישומים שמובילים לכמה מהעבודות המשפיעות ביותר בפיסול בן זמננו.

שיטות הרישום המנסות לגעת במציאות בצורה ישירה, מבוססות על רעיון מרכזי אחד,

 ניסיון לתפוס את המציאות לפני שאנחנו מעבדים אותה, 

לפני שהראיה והקליטה שלנו שולפות סכמות של משמעות המשתלטות לנו על המציאות. 

לפני שהשכל הישר  מתחיל לפעול.

 ההשהיה הזו של תהליך העיבוד נעשית בטכניקות שונות, 

ציור מהיר מאוד, ציור של הרקע ולא של האובייקט, ציור של כתמים במקום של קווים,

 ציור עם יד שמאל, ציור הפוך , ציור מהצד הימני של המוח, ציור אינטואיטיבי ועוד הרבה שיטות אחרות.

 חלק גדול מהן פועל דרך  ניסיון לבלבל את המוח  כך שלא יצור סכמות

 שלא יעבד את המציאות אלא לרגע יקלוט משהו ממנה בצורה ישירה.

  היכולת הזו להיחשף למציאות שאנחנו חווים ככאוטית ומבחינה רגשית כמפחידה,

 בדרך כלל קורה לפרקי זמן קצרים, אנחנו לא יכולים לעמוד ביותר מידי מציאות-

כמו שאמר ט. ס. אליוט. חוסר משמעות וחוסר סדר מאימים עלינו, 

אנחנו לא יכולים לחיות בעולם ללא חוקיות, שבו אנחנו לא יכולים לחזות מה יקרה. 

לכן המצאנו את הדת, לכן המצאנו את המדע. 

.זה גם הבסיס לתפיסה של התהליך היצירתי שקורה,

 ניסיון לגעת בחומרים הלא מעובדים של עצמנו ושל המגע שלנו במציאות, 

הלא מודע, החומר שלא נכנס לסכמות שיצרנו לגבי עצמנו ולגבי העולם מסיבות רבות. 

המגע בו יכול לאפשר לנו על פי התפיסה הזו ליצור שינוי, ליצור דפוס והבנה חדשה

 של עצמנו והעולם. אלפרד ביון אחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר בתולדות הפסיכואנליזה

 מדבר על כך שהמטפל צריך להקשיב "ללא זיכרון וללא תשוקה". 

זה גם הבסיס ליצירתיות שלנו, לחשיבה יצירתית, לאפשרות של ראיה חדשה,

 של יצירת משהו חדש.

אם אני חוזר לרישום. היכולת לרשום היא תנועה בן שני הקטבים הללו 

של הראיה והחוויה. בן הקוטב הכאוטי , הלא מעובד של מגע במציאות

 בצורה ישירה לבן הקוטב של הסדר והסכמות .

 אנחנו צריכים לשמור על מתח בניהם, ועל תנועה. 

אף אחד מהם לא יכול לעמוד בפני עצמו.