3 מיתוסים על דופמין והשפעתו עלינו

פסיכולוג בתל אביב במבוא על הגזמה בו הוא מרשה לעצמו להגזים.

אני באופן כללי בעד מתחיותר מאשר איזון סטטי, אבל אנו חיים בעולם של הגזמה ותנועה חדה וקיצונית בן אפשרויות מנוגדות. זה קיים בפוליטיקה, זה קיים בתרבות הביטול וזה בלט גם בתגובה לחיסונים בזמן מגפת הקורנה. המורכבויות והסתירות הפנימיות נמחקות לטובת מסרים פשוטים. יחסי הציבור של המסר חשובים יותר מהגוונים המורכבים של המציאות. איכות זו פולשת גם למחקר המדעי וטיפול פסיכולוגי- עיקרון אחד, לפעמים תרופה אחת (ראה קנביס, או קטמין) הופכים לחזות הכל, למרפא להכל, לעיקרון מארגן יחיד. העיסוק בדופמין והחרדה מפני התמכרות מכל סוג שהיא הפכה להיות כזו. התמכרות דרך מניפולציה של רמות הדופמין שלנו אורבת לנו לכאורה בכל מקום. אנחנו הולכים בשדה מוקשים של התמכרויות ולא סיפרו לנו. מילא אנחנו, הרי אנחנו כבר אבודים, אבל איך נגדל את הילדים שלנו בעולם כזה? . כבר מזמן אנו רואים למשל שתחום התזונה (והזלילה) עבר מהמישור הבריאותי למישור המוסרי, כך גם במובנים רבים פעילות גופנית-אלו מזמן כבר לא שאלות של בריאות -הגוף שלנו הפך (או תמיד היה) מושג של טוהר מוסרי. להיות שמן בתקופתנו למשל -זה לא מצב פיזי -זה סוג של ניוול ואי שליטה בדחפים -כישלון של כוח הרצון-המעיד על האדם כמכלול. כמו שיש התמכרויות" לצריכה ונהנתנות, יש התמכרות להימנעות, יש התמכרות לפחד מהתמכרות, התמכרות לפחד להרוס, אנורקסיה נפשית - אם תרצו כמושג מושאל ומורחב. כבר בשנות העשרים של המאה העשרים כתב קפקא על "אמן התענית" -אדם המתמכר לחוסר התיאבון.

הרעש מסביב לנוירוטרנסמיטר דופמין הוא דוגמה לכך.

לפי ספרים, מאמרים פודקסטים, ופוסטים ברשתות החברתיות, הדחף שלנו להזרקת דופמין מהירה למוח הוא הסיבה שאנחנו משמינים, אוכלים יותר מדי סוכר, מבלים זמן רב מידי באינסטגרם או בנטפליקס ומתמכרים לפורנו. אם נמשיך להיכנע לדחפים האלה, אומר הקול המוסרני- הלכאורה רציונלי, לעולם לא נוכל לעצור את עצמנו.

"הפכנו את העולם ממקום של מחסור למקום של שפע מוחץ", כותבת ד"ר אנה למקה, פסיכיאטרית מסטנפורד, בספרה רב המכר "אומת הדופמין". כתוצאה מכך, כולנו נמצאים בסיכון ל"צריכת יתר כפייתית".

אופנת השיפור עצמי או העזרה העצמית המכונה לעתים קרובות"צום דופמין" שהופיעה בשנת 2019 סובבת סביב הימנעות מכל דבר שגורם לשחרור הכימיקל. הנחת היסוד היא שבידור מודרני או בהכללה רחבה יותר התרבות המודרנית- מחווטים מחדש את המוח כך שריגושים איטיים ופחות קיצוניים אינם מהנים יותר.

לעשרות הסרטונים שתויגו #dopamine, הטוענים שהם מלמדים את הצופים כיצד לווסת את הכימיקל במוח. יש יותר מ-700 מיליון צפיות ב-TikTok. משפיען אחד הציע "רשימה חינמית של דברים המפחיתים את הדופמין" כדי שתוכלו "לתפוס מחדש את השליטה בחייך!"

להורים אף מומלץ למנוע מילדיםלחוות עליות בדופמין (כלומר לא לתת להם לשחק במשחקי וידאו או לאכול ג'אנק פוד) שמא הצורך שאינו יודע שובע בנוירוטרנסמיטר יגביר התנהגות בעייתית.

מדענים שחוקרים דופמין אומרים שהחששות הללו יצאו מפרופורציות. הם "לא בהכרח מבוססים על המדע האמיתי של מה שאנחנו יודעים על דופמין", אומר ויג'אי נמבודירי, עוזר פרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו.

לפני שתתנזרו מדופמין - ויחד עם זה תאבדו את הסיכוי לכל שמחת חיים - חשוב להבין את התפיסות השגויות הגדולות ביותר לגבי הנוירוטרנסמיטר ומה המחקרים העדכניים מראים.

דופמין אינו טוב או רע מטבעו.

הרעיון שדופמין מייצר תחושות של הנאה הגיע מניסויים מוקדמים במכרסמים, ואחר כך בבני אדם, שגילו שמערכת הדופמין הופעלה כשבעלי חיים קבלו תגמול. מזון, מין, סמים ואינטראקציות חברתיות גורמים לשחרור של דופמין במוח, מה שרמז שהנוירוכימיקל קשור לכל הרגשה טובה.

אבל בעקבות מחקרנוסף בשנות ה-90, מדענים הבינו שדופמין קשור יותר לצפייה לתגמול מאשר לקבלה שלו. הדופמין גורם לנו לרצות במשהו, להנעה אליו, למוטיבציה לעשות מאמץ על מנת לקבל אותו, לא להנאה ממנו.

"מה שאנחנו חושבים שזה אולי יוצר משהו כמו תשוקה", אומרת טליה נ. לרנר, עוזרת פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת נורת'ווסטרן. "זה מלמד את המוח שלך איך לחזות את הצרכים שלך ולנסות לכוון את ההתנהגויות שלך על פי הצרכים האלה."

חומר נוירוכימי השולט בתשוקה יכול להישמע כמו רעיון מרושע הלקוח מסיפורי אנימה או מנגה, אבל חיפוש אחר תגמולים אינן בעיה מטבעו; הכל תלוי בהקשר. בעלי חיים החל מדבורי דבש ועד לבני אדם פיתחו מערכות דופמין כדי להניע אותם לחפש מזון ומין כדי לשרוד ולהתרבות. אנשים שמאמינים שהתשוקה כשלעצמה היא הבעיה ומנסים לשרש אותה מתעלמים מכך שתשוקה אינה מוגבלת למיניות, או לצרכים גופניים. גם התשוקה לידע היא תשוקה.

"זה חלק חשוב מהסיבה שאנחנו כאן היום, חלק מרכזי באבולוציה שלנו", אומר קנט סי ברידג', פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת מישיגן. "לא היינו מתפתחים ולא היינו שורדים- ללא דופמין".

דופמין חיוני גם ללמידה. בהקשר זה, המרכיב המרכזי שגורם לירי של נוירוני דופמין הוא הפתעה, ללא קשר אם התוצאה מתגמלת או מאכזבת.

"דופמין אומר לך לא מתי משהו טוב או רע, כשלעצמו, אלא מתי הוא טוב או גרוע ממה שציפיתם שהוא יהיה", אומר ד"ר לרנר. עליית הדופמין הזו עוזרת לך לעדכן את הציפיות שלך ואולי לשנות את ההתנהגות שלך בעתיד.

עליית דופמין לא תחווט את המוח שלך מחדש.

בגלל תפקידו של דופמין במוטיבציה ובלמידה, החשש הוא שפעילויות מעוררות מאוד ישנו את מערכת ההפעלה של הנוירוטרנסמיטר, כך שהיא כבר לא תעבוד בתגמולים יומיומיים קטנים יותר. כך לכאורה מישהו שמכור למשחקי וידאו, מחשבה זו אומרת, משחק מונופול עשוי להיות פחות מתגמל. רעיון זה מבוסס בחלקו על מחקר מדעי. שימוש ממושך בסמים הגורמים לעליות עצומות בדופמין, כמו קוקאין ואמפטמין, עלול לגרום למוח לכבות חלק מהקולטנים שעליהם פועל הנוירו כימיקל. תופעה זו שנקראסובלנות(tolerance) לסמים, פירושה שנדרש יותר מהסם כדי להגיע לאותה תחושה- לאותו היי .

מכיוון שמשחקי וידאו ופורנוגרפיה יכולים ליצור הרגלים דמוי התמכרות, כמה חוקרים - כולל ד"ר למקה - שיערו שהם עלולים לגרום לסימנים דומים של סובלנות במוח. עם זאת, בראיון ל"ניו יורק טיימס", היא הודתה שתיאוריה זו נגזרת ממחקרים על סמים ממריצים ושאין כרגע הוכחות לתקפותה במקרים אלו. לפיכך, מדענים רבים ובהם ד"ר ברידג' מתחו ביקורת על הרעיון. אחת הסיבות היא שכמות הדופמין המשתחררת בתגובה למשחקי וידאו, פורנוגרפיה, שיטוט באינטרנט, מדיה חברתית וג'אנק פוד נמוכה משמעותית מזו המשתחררת בתגובה להתמכרות פיזית לסמים. ולמרות שעבור אנשים מסוימים, משחקי וידאו גורמים לתגובת דופמין גדולה יותר מאשר משחקי לוח, זה לא אומר שמשחק הלוח גורם לשחרור דופמין קטן יותר ממה שהיה בעבר, וזה לא בגלל שינוי מובנה במערכת הדופמין, אומר ד"ר נמבודירי. זה גם לא אומר שחובבי משחקי וידאו לעולם לא ירצו לשחק שוב במשחקי לוח. אותו דבר לגבי אכילת ממתקים לעומת אכילת פירות או צפייה ביוטיוב לעומת קריאת ספר.

לקיחת הפסקה ממשחקי וידאו או מדיה חברתית יכולה להיות רעיון טוב אם אתה רוצה להשקיע יותר זמן בעיסוקים אחרים. אבל זה לא בגלל שאתה צריך לאפס את מערכת הדופמין שלך, אומר ד"ר נמבודירי. (יש סיבה להאמין שהחיים הדיגיטליים שלנו קיצרו את טווח הקשבשלנו, אבל זה כבר סיפור אחר).

"אם העצה שמישהו נותן לך לגבי מה שאתה צריך לעשות, תקפה ללא קשר לשאלה האם זו הפעלת דופמין, זו עצה שימושית", אומר ד"ר נמבודירי. אבל הוא מציין כי "כתחום מדעי אנחנו עדיין די רחוקים מלהיות הבנה מלאה" של דופמין וכיצד לווסת אותו בחיי היומיום.

התמכרות היא יותר מאשר דופמין.

ישנן התנהגויות בעיתיות היוצרות ריגוש שיכולות לגרום לבעיות בחייהם של אנשים. למרות שפעילויות כמו הימורים, צפייה בפורנוגרפיה ומשחקי וידאו לא מעוררות שחרור דופמין כמו סמים, הן עלולות להוביל לדפוסי חשיבה והתנהגות דומים לאלה שרואים בהפרעת שימוש בחומרים - כלומר, המשך הפעילות למרות השלכות שליליות חמורות.

אבל זה היוצא מן הכלל, לא הכלל. רוב האנשים אינם מאבדים את מקום עבודתם או מערכות היחסים שלהם או חווים השפעות בריאותיות שליליות בגלל פעילויות אלו. בערך 2 עד 3 אחוזים מהאנשים שצופים בפורנוגרפיה מדווחים שהם מכורים להתנהגות. באופן דומה, 2 עד 3 אחוזיםמהאנשים שמשחקים במשחקים מקוונים נחשבים כסובלים להתמכרות למשחק באינטרנט.

"עבור אנשים מסוימים,אכן, זו בעייתי ," אומר ד"ר ברידג'. "זו לא בעיה עבור רוב האנשים. רובנו יכולים לתפקד בעולם וליהנות מהעולם עתיר התגמול הזה". כמו ברוב הדברים הקשורים לבריאות, המפתח הוא מתינות. אתה לא צריך למנוע מעצמך הנאה כדי להיות אדם טוב או בריא.

ובעוד שדופמין מעורב בהתמכרות, אנו מבינים כיום שהתמכרות מורכבת בהרבה. התנהגות כפייתית של שימוש בסמים או אוננות מסובכות יותר מאשר פעולה של נוירוטרנסמיטר בודד. "לומר שזה רק דופמין זו פשטנות יתר", אומרת ד"ר למקה.

למעשה, מחקרים ניסיוניים של טיפול בהתמכרות על ידי שינוי פעילות הדופמין במוח לא עבדו. סוגים אלו של התנהגויות כפייתיות קשורים לעיתים קרובות גם למחלות נפש אחרות או מתח קיצוני במהלך הילדות. "אלא אם כן אתה משתמש בסם כמו קוקאין, שהוא כנראה לא בריא בעליל, אין בהכרח דרך בריאה או לא בריאה להשתמש בדופמין", אומר ד"ר לרנר. "זה רק עניין של למידה. ותמיד אפשר ללמוד משהו טוב, תמיד אפשר ללמוד משהו רע". ד"ר ברידג', אומר-"דופמין הוא החבר שלנו, לא רק האויב שלנו."

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).