האם זו התמכרות?

התמכרות כעדשה: מה נכנס לפריים — ומה נשאר בחוץ

"אולי כל עונג הוא הקלה." — ויליאם בורוז, מתוך ההקדמה ל"ג'אנקי"

הם מגיעים יחד. היא מתחילה לדבר לפני שהוא מתיישב לגמרי. היא אומרת שהוא שותה כל ערב, שהוא כבר לא באמת איתה, שהילדים יודעים מתי לא לבקש ממנו שום דבר, שכל ניסיון לדבר נגמר באותה הבטחה — השבוע אני אפחית, מחר אני לא אשתה, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. מבחינתה אין עוד שאלה. הוא מכור.

הוא יושב לידה וכבר מן המשפט הראשון ברור שהוא לא הגיע לאותו טיפול. מבחינתו היא מגזימה. הוא עובד, מתפקד, קם בבוקר, אינו שותה במשך היום. הוא לא איבד עבודה, לא נעצר, לא שוכב ברחוב. בערב הוא שותה. כן, לפעמים יותר ממה שתכנן. כן, היו מריבות. אבל אם היא הייתה מפסיקה להפוך כל כוס למשפט שדה, אולי גם הוא לא היה צריך לשתות כדי שיהיה לו שקט ממנה. וכשהיא אומרת שוב "אתה מכור", הוא מסתובב אלי כמעט בפעם הראשונה ושואל: "אתה גם חושב שאני מכור?"

זו אינה שאלה על אבחנה בלבד.

היא שואלת אם סוף־סוף יהיה בחדר עוד אדם שיאשר את מה שהיא חיה כבר שנים. הוא שואל אם גם אני עומד להצטרף אליה ולהפוך אותו מן הרגע הראשון לנאשם. היא מפחדת שאם לא אקרא לזה התמכרות, אשתף פעולה עם ההכחשה שלו. הוא מפחד שאם אקרא לזה התמכרות, כל מה שיאמר מכאן ואילך יישמע כהכחשה.

אני חושב על המילה הזו.

אם אומר "כן, זו התמכרות", פתאום הרבה דברים מסתדרים. ההבטחות החוזרות, הקושי לעצור, השתייה למרות המחיר, ההתארגנות של הבית סביבה. דברים שנראו קודם כעשרות ריבים נפרדים מקבלים צורה אחת. ייתכן שאשתו רואה משהו שהוא באמת אינו מסוגל לראות מתוך המקום שבו הוא נמצא.

אבל באותו רגע דברים אחרים עלולים להיעלם.

אולי השתייה היא השעתיים היחידות ביום שבהן הוא מצליח לעבור מן הדריכות של העבודה למשהו הדומה למנוחה. אולי משהו בזוגיות שלהם נשבר הרבה לפני שהשתייה החמירה. אולי הוא יודע היטב שהשתייה פוגעת בו ובקשר ובכל זאת, לפחות כרגע, אינו רוצה לוותר עליה. אולי הוא אינו רוצה רק את האלכוהול אלא את האדם שהוא נעשה אחרי שתי כוסות — פחות אחראי, פחות דרוך, פחות מנוהל. ואולי כל אחד מן המשפטים האלה נכון, ובכל זאת הוא גם מכור.

אם אמהר לומר שהשתייה היא רק דרך להתמודד עם כאב, אעשה את אותה טעות מן הכיוון השני. אולי יש בה גם הנאה, טקס, מרד, תשוקה לאבד שליטה. אולי הדבר שהוא מחפש אינו ריפוי אלא דווקא האפשרות להפסיק לרגע לרפא, לתפקד, להיות האדם שמצפים ממנו להיות.

לכן איני רוצה להתחיל מן השאלה מי מהם צודק.

אני רוצה להתחיל ממה שהמילה "התמכרות" עושה בחדר.

היא יכולה לתת לאישה שפה לדבר שהיא כבר אינה מצליחה לשאת. היא יכולה לאפשר לבעל לראות דפוס שהוא פירק במשך שנים לערבים נפרדים ולנסיבות נפרדות. היא יכולה לפתוח טיפול, ולעיתים להציל חיים.

אבל היא יכולה גם לסגור את החקירה ברגע שבו נדמה לנו שפתחנו אותה.

כי ברגע שאמרנו "התמכרות", יש פיתוי לחשוב שכבר הבנו למה הוא שותה, למה הוא ממשיך, מה עליו לעשות, מי מהם רואה את המציאות נכון, ואפילו איזה אדם הוא.

הדף הזה מתחיל בדיוק במקום שבו אני רוצה להתנגד לפיתוי הזה.

לא כדי לטעון שאין דבר כזה התמכרות. יש מצבים שבהם הגוף כבר השתנה, היכולת לעצור נפגעה, המחיר נעשה כבד, והשם נחוץ כדי לראות את מה שהאדם אינו מצליח עוד לראות בעצמו.

אבל "התמכרות" אינה רק שם של משהו. היא עדשה.

וכמו כל עדשה, היא מכניסה דברים מסוימים לתמונה ומשאירה אחרים בחוץ.

לכן השאלה אינה רק:

האם הוא מכור?

אלא:

מה נעשה גלוי ברגע שאנחנו קוראים לזה התמכרות — ומה נעשה כמעט בלתי אפשרי לראות אחר כך?

השם לא תמיד היה אותו שם

הפסיכיאטר וההיסטוריון קארל אריק פישר פותח את ספרו The Urge מתוך עובדה מטרידה: מעולם לא הייתה תשובה יציבה לשאלה מהי התמכרות. חטא. חולשת אופי. הרגל. מחלה. כפייה. הפרעה של הרצון. זהות שאדם נושא איתו כל חייו. כל אחת מן ההגדרות אינה רק שם אחר לאותו דבר — היא מארגנת אחרת את מה שנראה. אם התמכרות היא חטא, אנו רואים אחריות. אם היא מחלת מוח, אנו רואים פתולוגיה. אם היא דרך להתמודד עם כאב, אנו רואים צורך. אם היא זהות, אנחנו כבר אומרים משהו לא על מה שיש לאדם אלא על מי שהוא.

פישר עצמו נע בין השאלות מתוך היסטוריה אישית של התמכרות: האם זה היה משהו שהוא עשה, משהו שקרה לו, משהו שהיה בו, או משהו שהיה הוא. עצם הקושי לענות אינו תקלה בשפה. אולי הוא אומר משהו על התופעה.

מה שהגוף כן אומר, ומה שאינו אומר

למודל הרפואי היה תפקיד היסטורי חשוב: הוא התנגד לתפיסה שהמכור פשוט חלש או חסר מוסר. נורה וולקוב, ג'ורג' קוב ואחרים הראו ששימוש ממושך קשור לשינויים ממשיים במערכות מוחיות של תגמול, מוטיבציה, דחק ושליטה. הגוף אינו תפאורה לסיפור פסיכולוגי. הוא משתנה. והעדשה הזאת חושפת דבר שאסור למחוק: אדם אינו תמיד יכול לחזור לנקודת ההתחלה באמצעות החלטה.

אבל שינוי מוחי אינו אומר עדיין מדוע אדם מסוים פנה דווקא לחומר מסוים, מה הוא מצא בו, מדוע אחר שנחשף לאותו חומר אינו מפתח את הדפוס, וכיצד השימוש משתנה כשהחיים משתנים. הביולוגיה מסבירה חלק מהאופן שבו הקשר מתקבע. היא אינה מספרת מהו הקשר.

אני רוצה את זה — אבל האם אני עדיין אוהב את זה?

קנט ברידג' וטרי רובינסון הפרידו בין שני דברים שאנחנו נוטים לערבב: ההנאה מן הדבר, והכוח שבו הדבר מושך אותנו. בהתמכרות המערכות האלה נפרדות. אדם יכול להמשיך לרצות בעוצמה דבר שההנאה ממנו כבר פחתה מאוד — למזוג עוד כוס שכבר אינה טעימה לו. לסלי ג'יימיסון, בממואר ההחלמה שלה, מדייקת את זה מבפנים: לא רק את השתייה היא אהבה — את הרעיון של השתייה. הרצון יכול להיקשר לדימוי, לטקס, לזהות, ולהמשיך לפעול זמן רב אחרי שהיעד המקורי כמעט נעלם.

זו הבחנה נוירופסיכולוגית, והתפקיד שלה כאן, מקומי אבל מכריע: היא מסבכת את המשפט "אבל הוא רוצה לשתות". לפעמים ההנאה באמת דועכת והרצון ממשיך בלעדיה, כמי ששומר על טקסי קשר עם דבר שכבר איננו נותן את מה שנתן. לפעמים היא אינה נעלמת אלא משנה סוג — מהנאה להקלה, מהבטחה לתחזוקה. ולפעמים היא נשארת ממש, ואסור למחוק גם את זה. אבל מרגע שהרצון וההנאה יכולים להיפרד, "אני רוצה" כבר אינו עדות אוטומטית לכך שהדבר טוב לי, ואפילו לא לכך שאני נהנה ממנו. המשפט "אבל אני רוצה" מפסיק להיות סוף הבירור — לרצון עצמו יש היסטוריה, והיא לא כולה כתובה בו.

הדבר עובד

אדוארד חאנציאן ניסח את "השערת הטיפול העצמי באמצעות חומרים" (Self-Medication Hypothesis): הרעיון שאדם אינו פונה לחומר רק כדי להתענג או "להיות בהיי", אלא משום שהשפעתו עושה עבורו משהו מסוים — מאלחשת, מרגיעה, מעוררת, מצמצמת חרדה או מאפשרת לשאת מצב נפשי שקשה לשאת בלעדיה. ההשערה נולדה מתצפית קלינית: השפעות שונות משנות מצבי כאב שונים — חרדה, זעם, ריקנות, קושי להרגיש או קושי שלא להרגיש. ומכאן השאלה שאבחנה יכולה להסתיר: מה הדבר הזה עושה עבור האדם? עבודה יכולה לפרק זוגיות ולבנות באותו זמן זהות וערך. משחק מחשב יכול לסגור אדם בחדר ולפתוח לפניו קהילה, יכולת ותפקיד.

ולפעמים צריך ללכת רחוק יותר: אותו כוח שעושה את הדבר מועיל הוא הכוח שעושה אותו מסוכן. היכולת של אלכוהול לשנות מצב במהירות היא בדיוק מה שעושה אותו פתרון כה אפקטיבי, והיכולת של עבודה לתת זהות היא מה שמאפשר לה לבלוע זהויות אחרות. האפקטיביות אינה ההפך מן הסכנה. לפעמים היא התנאי לה. דבר חסר השפעה אינו נעשה מרכזי בחיינו, ולכן השאלה "אם זה מזיק, למה אתה ממשיך" מתחילה מאוחר מדי. צריך לשאול גם מה היה קורה אילו הדבר לא היה עובד. אולי האדם לא היה חוזר אליו כלל.

האם זו בחירה?

זה הקרב העתיק ביותר סביב התמכרות, וכאן כל העדשות נפגשות. אם האדם בוחר, הוא אשם. אם הוא חולה, נדמה שאינו בוחר. הפילוסופית והקלינאית האנה פיקרד טוענת שהדיכוטומיה עצמה מטעה: אנשים ממשיכים לפעול מתוך סיבות, רצונות ומשמעויות, אבל האפשרויות שמהן הם בוחרים שונות מאוד זו מזו בכוחן ובזמינותן. השאלה אינה רק האם יכולת לומר לא. השאלה היא למה בדיוק יכולת לומר כן. ויליאם בורוז כתב את זה מבפנים, יובל לפני הפילוסופיה: נעשים מכורים כשאין מוטיבציות חזקות בכיוון אחר. הסם מנצח בברירת מחדל.

אבל גם ההפך מסוכן. אם נאמר שהמחלה בחרה במקומו, מחקנו את המשיכה, את המשמעות, לעיתים את האהבה, ולעיתים רצון אמיתי בחלק מן הדבר שאנחנו מבחוץ רוצים שיפסיק. הפילוסוף אוון פלנגן, מכור לשעבר בעצמו, מוסיף שתי תובנות שקשה לשמוע: שגם המכור-מרצון הוא אדם שלם ולא כשל של רצון, ושרבים נעשים מכורים דווקא משום שנעשו טובים מדי במילוי מה שהקהילה שלהם מדגימה. השתייה שמתחילה כהצטיינות חברתית. העבודה שמתחילה כמופת. ההתמכרות איננה תמיד כישלון בסיפור ההצלחה. לפעמים היא המשכו.

ולכן הבחירה שיש כאן איננה בחירה ריבונית של אדם שעומד מחוץ לכוחות הפועלים עליו. זו בחירה בתוך אהבה, פחד, גוף, תלות, איום, תשוקה והיסטוריה. הרצון כבר השתנה. הגוף כבר השתנה. הערב כבר מאורגן סביב הדבר, הזוגיות כבר מגיבה אליו, הדימוי העצמי אחרי שתי כוסות כבר נעשה חלק מן האדם. ואז השאלה איננה עוד רק האם זו בחירה, אלא איזו משמעות נשארת למילה "בחירה" כאשר האדם שבוחר כבר נוצר, בחלקו, בתוך הדבר שהוא אמור לבחור אם לעזוב.

החומר אינו פועל לבד

נורמן זינברג ניסח משולש: החומר, האדם, והסביבה שבה המפגש מתרחש. אותו חומר אינו אותו אירוע בכל מקום — כוס יין בסעודה אינה אותה כוס לבד בשלוש לפנות בוקר, ומורפין בבית חולים אינו אופיואיד ברחוב. אבל גם "סביבה" יכולה להיות מילה מעטה מדי, כאילו יש אדם, יש חומר, ויש תפאורה. ומה אם הדבר שאנחנו מכנים התמכרות נוצר דווקא ביניהם?

האנתרופולוגית נטשה דאו שוּל בילתה שנים בחקר מכונות הימורים בלאס וגאס וגילתה שמהמרים רבים אינם מתארים את מטרתם כניצחון. הם מחפשים מצב שהם מכנים אזור-המכונה: רצף כמעט נטול הפרעות שבו אדם ומכונה נכנסים לקצב משותף והעולם שמחוץ לו מאבד מחשיבותו. זה משנה את מיקומה של ההתמכרות — לא בתוך האדם ולא בתוך המכונה אלא ביחסים ביניהם. המהירות, הרציפות, היעדר ההשהיה ומנגנוני התגמול משתתפים ביצירת מצב התודעה.

עד כאן דיברנו על התמכרות כעדשה. אבל אולי עדשה היא דימוי תמים מדי. כלים, ומכשירי ראייה באופן ספציפי, אינם רק מאפשרים לראות: הם משנים גם את מה שנעשה נראה, ולעיתים גם את האדם שמביט דרכם. והאבחנה "התמכרות" יכולה לשנות את האופן שבו אדם, משפחתו והמטפל שלו מבינים כל מעשה שהוא עושה. המכשיר אינו נשאר מחוץ לדבר שהוא מודד.

כשהדבר נעשה עולם

הפסיכיאטר אליאס דאקוואר מציע לחשוב על התמכרות גם כפעולה מתמשכת של בניית עולם — עולם שיש בו טקסים, ערכים, סבל, תמיכה ומשמעות משלו, ושבתוכו גם הדמיון של אפשרות אחרת מצטמצם. בורוז אמר את זה במשפט אחד בהקדמה ל"ג'אנקי": הסם איננו בעיטה. הוא דרך חיים.

זה מאפשר לקחת ברצינות דבר שקל לשיח הטיפולי לבטל: מה שאנחנו מבקשים מאדם להפסיק אינו רק הדבר שהורס את חייו. זה גם הדבר שעזר לו לבנות אותם. שתיית אלכוהול יכולה להיות השעה שבה מותר להפסיק להיות יעיל, הטקס שמפריד יום מלילה. העבודה יכולה להיות לא משהו שאני עושה יותר מדי אלא המקום שבו אני קיים. המשחק אינו מסך אלא עיר שבה מחכים לי אנשים. והעולם הזה אינו רק מכיל את האדם — הוא משתתף ביצירתו. מי שחי שנים בתוך עולם כזה אינו אותו אדם שנכנס אליו, והרצון להישאר בו אינו מגיע כולו מבחוץ. העולם מייצר גם את מי שרוצה להישאר בו.

אבל גם אמנות יכולה להפוך לעולם

כאן צריך לעצור. אם התמכרות היא דבר שמארגן זמן, גוף, זהות ומשמעות — תיארנו גם הרבה דברים שאיננו רוצים לקרוא להם התמכרות. אמן יכול לעבוד ארבע־עשרה שעות, להקריב כסף, שינה וזוגיות, ולומר שאינו יודע מי הוא בלי האמנות. הורה יכול לבנות את חייו סביב ילד, אדם דתי סביב אמונה, מאוהב סביב אדם אחר. כל חיים שקיבלו צורה עמוקה סוגרים אפשרויות אחרות, וכל דבר חשוב עולה מחיר — הנכונות לשלם אותו היא תנאי לכל מה שחשוב.

לכן "הדבר נעשה מרכזי" אינו יכול להיות גבול ההגדרה. גם "הדבר עולה מחיר" אינו מספיק. ואפילו "הדבר נעשה עולם" עדיין אינו מספיק. אולי צריך להסתכל לא רק על גודל המקום שהדבר תופס בחיים, אלא על מה שקורה לשאר האפשרויות בזמן שהוא תופס אותו. אדם יכול להתחיל לשתות כאחת מכמה דרכים לעבור מן העבודה לערב. אפשר לדבר, ללכת, לאכול, לשמוע מוזיקה, לשכב על הספה, לשתות כוס. אבל האלכוהול עושה משהו במהירות ובעוצמה. הוא מוריד את הדריכות. מפריד את היום מן הלילה. מאפשר להיות אדם מעט אחר. ולכן חוזרים אליו. והחזרה אינה משאירה את מגרש האפשרויות כפי שהיה.

ככל שאני משתמש באלכוהול כדי להירגע, אני משתמש פחות בדרכים האחרות. ככל שאני עובד כדי להרגיש בעל ערך, מקומות אחרים שבהם יכולתי לקבל ערך נעשים פחות מרכזיים. ככל שהמשחק הוא המקום שבו אני שייך, היחסים שמחוץ לו עלולים להיחלש. לא מפני שהחלטתי למחוק אותם, אלא מפני שהחיים מקבלים צורה דרך מה שאנחנו עושים שוב ושוב. ואז קורה דבר מטריד: האפשרות שאני בוחר היום משנה את האפשרויות שמהן אוכל לבחור מחר. בלי האלכוהול אני כבר פחות יודע איך לעבור מן הדריכות למנוחה. בלי המשחק איני רק חסר משחק — אני חסר את המקום שבו מחכים לי, את הקצב שבו אני יודע להיות, אולי גם את האדם שאני שם. בלי העבודה איני רק משתעמם. אני מתקשה לדעת מי אני כשאיני נחוץ.

הדבר אינו פשוט נעשה חשוב יותר. החלופות שלו נעשות חלשות יותר. וזו יכולה להיות לולאה: אני חוזר לדבר מפני שהוא עובד טוב יותר מן החלופות. מפני שאני חוזר אליו, החלופות מתורגלות פחות, מקבלות פחות מקום ולעיתים אף נפגעות. עכשיו הדבר נעשה עוד יותר הכרחי יחסית אליהן — ולכן אני חוזר אליו שוב.

במובן הזה התמכרות אינה רק חזרה על אותה בחירה. הבחירות החוזרות משנות את המגרש שעליו תתרחש הבחירה הבאה. גם כאן אין גבול נקי. אהבה עושה דבר דומה. הורות עושה דבר דומה. אמנות עושה דבר דומה. כל מחויבות עמוקה מעצבת מחדש את האפשרויות שלנו. מי שהפכתי להיות אחרי שלושים שנה של אמנות אינו עומד מול אותן אפשרויות שעמדו בפניי לפני שהתחלתי.

לכן אין טעם לפתור את הבעיה בכך שנאמר שאמנות מרחיבה והתמכרות מצמצמת. אמנות יכולה לסגור חיים. אהבה יכולה להפוך אדם אחד לעולם כולו. וסם יכול, לפחות בתחילת היחסים איתו, לפתוח חברה, מיניות, אומץ, משחק או דרך חדשה להיות בגוף. השאלה הקשה יותר היא מה קורה כאשר הדבר נעשה חזק גם באמצעות החלשת האפשרויות שמחוצה לו. לא רק שאני נעשה שוטף יותר בשפה אחת. השפות האחרות מתחילות להישכח.

ולפעמים זו אינה רק שכחה מחוסר שימוש. היחסים עצמם מתפרקים, מקורות עונג אחרים מאבדים מכוחם, היכולת לעבור בין מצבים בלי החומר נחלשת, והחיים מתארגנים יותר ויותר סביב הדבר שבינתיים גם מצמצם את התנאים שמהם יכולה לצמוח לו חלופה. אז אולי הבעיה אינה שההתמכרות נעשית עולם. הבעיה מתחילה במקום שבו העולם הזה משתתף בהחלשת האפשרות לחיות אחרת ממנו.

וזה עדיין אינו נותן לנו הגדרה נקייה של התמכרות. אבל הוא משנה את השאלה. במקום לשאול רק מדוע האדם ממשיך לבחור בדבר שכבר עולה לו מחיר, אפשר לשאול: מה קרה במשך השנים לאפשרויות האחרות שמהן אנחנו מצפים ממנו עכשיו לבחור?

מי קובע מהו נזק

מערכות האבחון מציעות תשובה מעשית: אובדן שליטה, קדימות הולכת וגדלה, המשך למרות השלכות, פגיעה משמעותית בתחומי חיים — כך, למשל, מנסח ה-ICD-11 את הפרעות ההימורים והמשחק. הקריטריונים נחוצים, ושימו לב שהם קרובים לקו הגבול שהצענו זה עתה: לא עוצמת החשיבות אלא אובדן היכולת לחיות אחרת. אבל בתוך "פגיעה משמעותית" מסתתרת שאלה שאינה רפואית בלבד — משמעותית למי. אדם עובד עד שתיים בלילה: מנקודת מבטו הוא בונה את מפעל חייו, מנקודת מבטה של בת זוגו הוא נעלם מהמשפחה, החברה מעניקה לו פרס, וילדיו משלמים מחיר. אדם שמהמר שמונה שעות ביום נקרא מכור, ואדם שעובד ארבע-עשרה שעות נקרא מצטיין. חברה מוכרת לנו מכונות ואפליקציות שנבנו להאריך את זמן השימוש, ובמקביל מציעה ללמוד שליטה עצמית. דרידה ניסח את זה בחדות: מושג הסם אינו מושג מדעי — הוא מכונן על הערכות מוסריות ופוליטיות. החברה אינה מגלה תופעה טבעית. היא משתתפת בקביעת הגבולות, כפי ששפת הטיפול כולה משתתפת בעולם שהיא מתארת.

ובכל זאת אסור לתת לתובנה הזאת למחוק את הצד השני. שחמת כבד אינה הבניה חברתית. החוב קיים. הילד שנשאר לבד קיים — גם אם הדבר שבנה את הנזק היה הדבר שעזר לאדם להחזיק מעמד. אלה אינן שאלות שהמדע פותר לבדו, כי הן כוללות ערכים. אבל הן גם אינן רק ערכים.

גמילה היא פירוק של עולם

אם השתייה מאפשרת לאדם לעבור מן העבודה לבית, הפסקתה אינה רק הסרת רעל — היא ביטול של מנגנון מעבר. אם המשחק הוא המקום שבו הוא שייך, כיבוי המחשב הוא אובדן קהילה. אם העבודה היא המקום שבו הוא נחוץ, צמצומה עלול לחשוף ריקנות שהעבודה הסתירה ואולי גם החזיקה. אין בכך טענה שצריך להמשיך. יש בכך טענה קשה יותר: החלמה דורשת לפעמים דבר אכזרי — להרוס עולם לפני שיש עולם אחר לעבור אליו.

הספרות הקלינית של ההחלמה קוראת לזה בשם המדויק: אבל. אדם שמפסיק מתאבל על החומר כמו על נוכח קבוע שתמיד היה שם, על הטקסים, על הקהילה שנבנתה סביב השימוש, על הזהות שהרגישה כמו הישרדות. ג'יימיסון מתארת את הגרסה הקשה ביותר של האבל הזה — הפחד שההחלמה תיקח איתה גם את היצירה, שהאדם הפיכח יהיה פחות ממי שהיה. ואם העולם השתתף ביצירת האדם, אז ביציאה ממנו האדם אינו נפרד רק מחומר, מהרגל או מקהילה. הוא נדרש להיפרד גם מגרסה של עצמו שנוצרה בתוך היחסים האלה. לפעמים המחיר החדש קטן לאין שיעור מן הישן, ולפעמים ההפסקה היא תנאי להצלת חיים. אבל גם אז אדם אינו עובר ממצב רע למצב שאין בו אובדן.

והאבחנה עצמה היא מעשה

גם מתן השם הוא פעולה בעולם. האבחנה יכולה להציל אדם משנים של הכחשה, לתת למשפחה שפה, לפתוח טיפול. והיא יכולה לשנות את האדם שהיא מתארת: מעתה הוא אינו שותה — הוא "מכור", ובת זוגו חיה עם "מכור", והתנהגויות חדשות מתחילות להיקרא דרך המושג. יש הבדל בין "אני שותה באופן שאני מתקשה לשלוט בו" לבין "אני מכור". לפעמים המעבר הזה מציל חיים: הוא נותן שפה, קהילה, אפשרות להודות שמשהו גדול ממני, ותנועות ההחלמה בנו סביבו עולם שבו אדם אינו מנהל לבדו קרב סודי. אבל השם יכול גם להתקשות — אדם שהיה מכור נעשה אדם שהוא מכור, גם שנים אחרי שהחיים השתנו. המושג נותן צורה לדבר שלא הייתה לו צורה, ואז עלול להפוך את הצורה לגורל.

חזרה לחדר

ועכשיו אפשר לחזור אל הקליניקה, אל הזוג שהגיע אלי לטיפול, ואל השאלה שהגבר שאל: "אתה גם חושב שאני מכור?"

אפשר לענות עליה, ולפעמים חייבים. אבל אפשר גם להתחיל במקום אחר. מה אשתך רואה כשהיא קוראת לזה התמכרות? ואחר כך: מה היא לא רואה כשהיא קוראת לזה התמכרות? ואז להפוך את הכיוון: מה אתה רואה שהיא אינה רואה — ומה ייתכן שהיא רואה ואתה עדיין אינך מצליח לראות?

הוא יכול לומר: היא רואה שאני שותה כל ערב, היא לא רואה שזו הדרך היחידה שבה אני נרדם. או: היא רואה אלכוהול, היא לא רואה שאנחנו שנתיים כמעט לא מדברים. או: היא רואה בדיוק. אני יודע שזה פוגע בנישואים שלי ואני עדיין לא רוצה להפסיק. האחרון חשוב במיוחד, כי לא כל מה שאנחנו מכנים הכחשה הוא חוסר ידיעה. לפעמים אדם יודע, ובוחר — את הבחירה הלא-ריבונית ההיא, מתוך הגוף וההיסטוריה והעולם שכבר נבנה — להישאר, לפחות עוד זמן מה, בתוך המחיר.

והאם אשתו רשאית לומר שאינה מוכנה להמשיך לחיות כך, גם בלי שהוכרע אם הוא "מכור"? כן. היא אינה זקוקה לאבחנה כדי להחליט על השתתפותה בקשר, והוא אינו זקוק להוכיח שאינו מכור כדי לומר שאינו רוצה להפסיק. אבל שניהם מחזיקים ביד מילה שאינה סוף החקירה: "אתה מכור" שלה אינו סוף החקירה, ו"אני רוצה" שלו אינו סוף החקירה. הוויכוח מי צודק באבחנה מסתיר לפעמים ויכוח קשה ממנו: אילו חיים כל אחד מהם מוכן ואינו מוכן לחיות.

אבחנה יכולה להיות חיונית. היא יכולה לומר: הדבר הזה מסוכן. מה שאתה קורא לו בחירה כבר איננו בחירה. אינך רואה את מלוא המחיר. לפעמים היא פותחת טיפול שמציל חיים, ולפעמים נדרשת איתה גם גמילה רפואית — הפסקה פתאומית של חומרים מסוימים עלולה להיות מסוכנת, והשאלות שלי אינן מחליפות אותה. גם בחדר שממנו התחלנו ייתכן שהתשובה לשאלה ששאל היא כן. אבל גם אז האבחנה עדיין אינה אומרת את הדבר החשוב ביותר: מה יישאר כשהדבר יילקח. היא רואה את הנזק, ואינה רואה את מה שנשאר איתו מחוץ לתמונה — את מה שהדבר עושה עבור האדם, את העולם שנבנה סביבו, את החלופות שנשחקו, את הגרסה של עצמו שקיימת רק בתוכו.

לפעמים אנחנו מזהים היטב את העולם שאדם חייב לצאת ממנו הרבה לפני שאנחנו יודעים אם יש לו עולם אחר להיכנס אליו. ואם החלופות נשחקו — אם הדרכים האחרות להירגע, להיות שייך, לדעת מי אני לא תוחזקו שנים — אז ההחלמה איננה חזרה לחיים שהמתינו בסבלנות מתחת להתמכרות. ייתכן שאין חיים קודמים שלמים לחזור אליהם. צריך להיווצר משהו שעוד אינו קיים, ומישהו צריך להישאר שם בזמן שהוא נוצר.

לפעמים חייבים לקרוא לדבר התמכרות כדי לראות עד כמה הוא מסוכן. אבל אם זה כל מה שאנחנו רואים, לא נבין מדוע אי אפשר פשוט להוציא אותו מן החיים. השאלה הקשה מתחילה דווקא אחרי שהאבחנה נכונה: מה יישאר כאשר הדבר שהורס את החיים הוא גם אחד הדברים שהפכו את החיים לראויים לחיות אותם?

לעיון נוסף

המקורות שהדף נשען עליהם, מעבר לאלה המקושרים בגוף הטקסט: קנט ברידג' וטרי רובינסון על ההפרדה בין wanting ל-liking (השערת ה-Incentive Sensitization, מאמרם המכונן מ-1993 ואילך). אדוארד חאנציאן, השערת הטיפול העצמי באמצעות חומרים (The Self-Medication Hypothesis, ניסוח מעודכן 1997). האנה פיקרד על התמכרות, בחירה וסוכנות (Responsibility Without Blame). נורמן זינברג, Drug, Set, and Setting (1984). אליאס דאקוואר, The Captive Imagination (2024). אוון פלנגן, What Is It Like to Be an Addict? (2025). לסלי ג'יימיסון, The Recovering (2018). נורה וולקוב וג'ורג' קוב על נוירוביולוגיה של התמכרות.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).