שליליות בזוגיות: את מי אנחנו מנסים להציל?

הביקורת על גוטמן, על הזוגיות כישות מוסרית, ועל אדם שאינו נקי מן היחסים

להאזנה: גרסת השמע המלאה של המאמר

בסוף אישה תחת השפעה (A Woman Under the Influence) של ג'ון קסאווטס, מייבל חוזרת הביתה אחרי שישה חודשים במוסד פסיכיאטרי.

כולם מחכים לה. הילדים, המשפחה, ניק. החזרה שלה אמורה להיות אירוע משמח, אבל כמעט מיד החדר מתמלא במתח. כולם מסתכלים על מייבל כדי לראות איזו מייבל חזרה.

ניק אוהב אותה, וזה חשוב. קסאווטס אינו נותן לנו את המפלט הקל של בעל קר ומרושע שמולו עומדת אישה חופשייה. ניק רוצה את מייבל, מתגעגע אליה, רוצה אותה עם הילדים, רוצה להחזיר את המשפחה לחיים. והוא גם אינו מסוגל לשאת חלקים גדולים ממנה.

בשלב מסוים הוא מבקש ממנה פשוט להיות היא עצמה. אבל אחרי כל מה שראינו בסרט, אפשר כבר לשמוע בתוך הבקשה הזאת משפט אחר:

תהיי עצמך — אבל לא עד כדי כך.

מייבל יכולה להיות ספונטנית, אבל לא עד שהספונטניות מפרקת את הכללים. חמה, אבל לא פולשנית. מינית, אבל באופן שאפשר לשאת. אם מסורה, אבל לא פראית. שונה, אבל לא באופן שמכריח את כולם לשנות את צורת חייהם יחד איתה.

קל להפוך את הסצנה לסיפור על ניק שמדכא את מייבל. קסאווטס אינו מאפשר את הפשטות הזאת. מייבל רוצה את ניק. היא רוצה את הילדים. המשפחה אינה רק המקום שממנו צריך לשחרר אותה — היא גם חלק מן העולם שבתוכו היא קיימת. היא נפגעת ממנו ופוגעת בו, זקוקה לו ומתקוממת נגדו. אין "מייבל האמיתית" שמחכה בחוץ עד שמישהו יאפשר לה סוף־סוף להיות היא.

וכבר כאן מתחילה שאלה אחרת על שליליות בזוגיות. לא רק מה הורס קשר, אלא:

מה אנחנו מבקשים להציל כשאנחנו אומרים שקשר נהרס?

כשמדע הזוגיות שאל מה גורם לנישואים לשרוד

חלק גדול ממחקר הזוגיות במאה העשרים נבנה סביב שאלות שנראות כמעט מובנות מאליהן: מדוע זוגות מסוימים נשארים יחד ואחרים מתגרשים? מה מנבא שביעות רצון? אילו דפוסי תקשורת קשורים ליציבות ואילו לפירוק?

ג'ון גוטמן ורוברט לוונסון הפכו את השאלות האלה למחקר מפורט להפליא. הם צילמו זוגות, קודדו מחוות ושיחות, מדדו תגובות פיזיולוגיות ועקבו אחריהם לאורך זמן. מן העבודה הזאת צמחו המושגים המזוהים היום עם גוטמן: ביקורת, בוז, התגוננות והסתגרות, ניסיונות תיקון, והיחס בין אינטראקציות חיוביות לשליליות.

במקביל, סקירתם המשפיעה של רוי באומייסטר ועמיתיו, "הרע חזק מן הטוב" (Bad Is Stronger Than Good), תיארה אסימטריה רחבה עוד יותר: במקרים רבים לרע יש משקל פסיכולוגי גדול מזה של הטוב. פגיעה יכולה להמשיך לפעול זמן רב אחרי שמחוות חיוביות נבלעו בשגרה.

אי אפשר לבטל את הממצאים האלה. מי שחי בתוך בוז, השפלה או ביקורת מתמשכת אינו זקוק למחקר כדי לדעת שלשלילי יש כוח.

אבל יש דבר אחר שכדאי לראות. גם מחקר תיאורי לחלוטין חייב לבחור מה ייחשב תוצאה. אצל גוטמן ובחלק גדול מן הספרות סביבו, יחידות התוצאה המרכזיות היו יציבות הקשר, גירושים ושביעות רצון זוגית. זו אינה הוכחה לעמדה מוסרית אישית של גוטמן, אבל היא כן ממקמת את המחקר בתוך תפיסה חברתית ומדעית מסוימת: הזוג הוא האובייקט שאחר גורלו אנחנו עוקבים. האם ישרוד, האם יהיה יציב, האם יהיה מספק.

ומכאן גם השליליות מקבלת את משמעותה הראשונית:

היא מסוכנת מפני שהיא מאיימת על הקשר.

השליליות: רעל, או מד חום?

עם השנים התמונה נעשתה פחות נקייה.

ריצ'רד היימן ועמיתתו איימי סמית' סלפ הצביעו על הקושי בטענות המפורסמות בדבר דיוק יוצא דופן בחיזוי גירושים: מודל יכול להיראות מרשים מאוד על הנתונים שעליהם נבנה, ולהצליח הרבה פחות כאשר דורשים ממנו לחזות זוגות חדשים — כלומר כאשר מעמידים אותו במבחן של אימות צולב (cross-validation). היון קים, דבורה קפאלדי ולין קרוסבי ניסו לבדוק חלק מן המודלים של גוטמן במדגם אחר, ולא כל הדפוסים הספציפיים שוחזרו.

אבל הערעור החשוב יותר לא היה על מספר זה או אחר. הוא היה על כיוון החץ.

ג'סטין לבנר, בנג'מין קרני ותומאס ברדברי, ובהמשך מתיו ג'ונסון ועמיתיו, שאלו האם שינוי בתקשורת השלילית אכן קודם לשינוי בשביעות הרצון וגורם לו. התמונה שהתקבלה הייתה מורכבת יותר: זוגות מרוצים פחות אכן מדברים לעיתים באופן שלילי יותר, אבל לא תמיד אפשר להראות שהתקשורת השלילית היא הדבר שהתחיל את התהליך.

לפעמים אנחנו מסתכלים על זוג שרב ואומרים: כך הם הורסים את היחסים שלהם. אבל ייתכן שאנחנו רואים כיצד נשמעים יחסים שמשהו בהם כבר אינו ניתן לחיים.

השליליות אינה תמיד הרעל. לפעמים היא מד החום.

וזה הבדל גדול, מפני שאם היא מד החום, השאלה אינה עוד רק כיצד לגרום לבני הזוג לדבר אחרת. צריך לשאול למה החום עלה.

לפעמים השליליות היא מה שעוד מסרב להשלים עם המצב

ג'יימס מקנאלטי ומישל ראסל מצאו ממצא מטריד במיוחד עבור החלוקה הפשוטה בין תקשורת טובה ורעה. כאשר זוגות התמודדו עם בעיות קלות יחסית, התנהגויות ישירות ושליליות נטו להיות קשורות לתוצאות פחות טובות. אבל כאשר היו בעיות חמורות שדרשו שינוי ממשי, אותה ישירות לא נעימה יכלה לפעמים להיות קשורה לשיפור מאוחר יותר.

ניקולה אוברול ועמיתיה מצאו כיוון דומה במחקרים על ניסיונות לשנות בן זוג: דרישה ישירה יכולה לגבות מחיר מיידי ועדיין להיות אפקטיבית יותר בשינוי הדבר שעליו מתנהל המאבק.

כלומר, אדם יכול לדבר "לא יפה" משום שהוא מסרב עוד לחיות עם מה שנאמר יפה כבר עשר שנים.

האישה שאומרת "אתה אף פעם לא בבית" משתמשת בהכללה, ואפשר לסמן אותה כביקורת. אבל ייתכן שהיא גם אומרת: אני כבר עשר שנים מסדרת את חיי סביב הקריירה שלך, ועכשיו אתה רוצה שנעבוד על הטון שלי.

ההתנהגות יכולה להיות קשה והטענה יכולה להיות נכונה. אלה אינם הפכים. ואולי אפילו יותר מכך: לפעמים הכעס הוא הדבר היחיד בקשר שעוד מניח שהמצב אינו חייב להישאר כפי שהוא.

מי יכול להרשות לעצמו להיות רגוע

מחקרי הדרישה–נסיגה (demand–withdraw) של אנדרו כריסטנסן וכריסטופר היווי הוסיפו לכאן את שאלת הכוח. בתבנית הזאת אדם אחד דורש לדבר, חוזר שוב ושוב לנושא ודוחף לשינוי, והאחר נסוג, שותק, נמנע. מבחוץ, הראשון נראה שלילי יותר.

אבל כאשר החוקרים שינו את הנושא שעליו בני הזוג דיברו, התברר שהתפקידים אינם רק תכונות אופי. מי שרוצה שינוי נוטה יותר לדרוש אותו. מי שהמצב הקיים נוח לו יותר יכול להרשות לעצמו לסגת.

וכאן משהו בשפה מתהפך. האדם הרגוע אינו בהכרח האדם הבריא יותר. לפעמים הוא פשוט האדם שפחות זקוק לכך שמשהו ישתנה. מי שחי בנוח עם חלוקת העבודה הנוכחית יכול להפסיק לדבר. מי שמשלם עליה את המחיר צריך להעלות את הנושא שוב. אחד נשמע "מווסת", השני נשמע "שלילי".

אבל אולי השאלה החשובה אינה מי שולט טוב יותר בכעס, אלא: מה יקרה אם שום דבר לא ישתנה — ולמי.

כששביעות רצון זוגית אינה מספרת מה קרה לאדם

עד כאן עדיין אפשר להישאר בתוך השאלה הישנה: איזו תקשורת טובה יותר לזוגיות. אבל המחקרים עצמם מתחילים לפתוח סדק.

נניח שאדם הפסיק לבקר והזוגיות נעשתה שקטה יותר. מה אם הוא הפסיק משום שהתייאש? נניח ששביעות הרצון עלתה אחרי שאחד מבני הזוג ויתר על דרישה שהעסיקה אותו שנים. מה אם מה שקרה בפועל הוא שהוא למד לא לבקש? נניח שהטיפול הצליח לעצור הסלמות. מה אם החיים שבתוכם התנהלו ההסלמות נשארו בדיוק כפי שהיו?

פתאום "תוצאה טובה" מפסיקה להיות מושג פשוט. אפשר לשמור על קשר במחיר של אדם. אפשר להגיע לשקט משום שאחד הצדדים הפסיק להאמין שיש לו מה לומר. אפשר אפילו להיות זוג יציב מאוד ולחיות בתוך צורת חיים שהולכת ומְצֵרה את אחד האנשים שבתוכה.

והנה מופיעה שאלה שהמחקר על יציבות זוגית אינו יכול לפתור מתוכו:

מדוע אנחנו מניחים שהישרדות הזוגיות היא כשלעצמה התוצאה הרצויה?

הזוגיות כישות מוסרית

יש משהו עמוק מאוד בתרבות שלנו שמעניק לזוגיות מעמד כמעט עצמאי. צריך לעבוד על הקשר. לא לוותר מהר. להציל את הנישואים. לא לפרק משפחה. לנסות שוב. להחזיר אמון.

מאחורי המשפטים האלה יכולה להיות חכמה רבה — קשר ארוך אינו דבר שמחליפים בכל פעם שהחיים נעשים קשים. אבל יש בהם גם הנחה אחרת: שהזוגיות עצמה היא דבר שמגיע לו להישמר. כאילו בין שני האנשים קיים יצור שלישי — "הקשר" — והם מחויבים להתאים את עצמם כדי שלא ימות.

אפשר לראות עד כמה ההנחה הזאת עמוקה דווקא כאשר מישהו מחליט לעזוב. אנחנו שואלים אם הוא ניסה מספיק, אם היא ויתרה מהר, אם אפשר היה להציל. אנחנו כמעט לא שואלים באותה קלות מה נדרש מן האדם כדי שהקשר ימשיך להתקיים.

זו אינה אותה שאלה. הראשונה שואלת מי אשם במות הקשר. השנייה שואלת מי שילם את מחיר חייו.

כשהפחתת השליליות נעשית משמעת

וההנחה הזאת אינה נשארת ברמת התרבות. היא נעשית פרקטיקה בתוך החדר.

"תראה גם את הטוב." "כל זוג מתפשר." "צריך לקבל." "אי אפשר לחזור שוב ושוב לעבר." "אין דבר כזה זוגיות מושלמת."

כל אחד מן המשפטים האלה יכול להיות נכון, וכל אחד מהם יכול גם לפעול בתוך זוג מסוים כאמצעי משמעת. האדם שממשיך לכעוס נעשה הבעיה. מי שחוזר לפגיעה ישנה נעשה "תקוע". מי שאינו מוכן להתפשר עוד נעשה "נוקשה". מי שאומר שמשהו יסודי אינו אפשרי עבורו נעשה "שלילי" או חסר ויסות.

במקרה כזה, טיפול בשליליות יכול להפוך בלי לשים לב לטיפול ביכולתו של אדם להתנגד. הזוגיות נשמרת, אולי אפילו נעשית רגועה יותר. השאלה היא מה קרה לאדם שבתוכה.

אם הסעיף הקודם שאל מי קבע מהי הצלחה, הסעיף הזה מראה מה עלול לקרות לאדם כאשר מנסים לייצר אותה.

אין אדם נקי מן היחסים שאפשר פשוט להציל

אפשר לעצור כאן ולומר: האדם קודם. אם הזוגיות עוצרת אותו — שיעזוב. זו תשובה מפתה, והיא פשוטה כמעט בדיוק כמו זו שהחליפה.

כי מי הוא "האדם" שאנחנו רוצים להציל מן הזוגיות? אחרי עשרים שנות חיים משותפים, הוא אינו עומד מחוצה לה. האבהות שלו נוצרה בתוכה. המיניות שלו השתנתה בתוכה. חלק מן ההרגלים שלו נולדו עם האדם האחר. השפה הפרטית, הזיכרונות, הבית, האופן שבו הוא מבין את עצמו — אפילו חלק מן הרצונות שלו נוצרו במאבק עם בן הזוג.

אפשר לעזוב זוגיות ועדיין להמשיך שנים לחיות כתגובה אליה. אפשר להישאר בזוגיות ולהיעשות אדם שונה מאוד מזה שהיה בתחילתה. אין "עצמי נקי" שמחכה מחוץ לקשר, שאליו נוכל פשוט להחזיר את האדם.

הזוגיות אינה רק משהו שקורה לאנשים. לאורך זמן היא נעשית חלק מן החומר שממנו האנשים עצמם עשויים. ומכאן גם כוחה: למה שקורה בתוכה יש משקל אחר מזה של אירוע בין שני זרים. משפט שאדם זר היה שוכח בתוך שעה יכול, מפי בן זוג, לחצות שכבות שלמות — לא מפני שהמילים חזקות יותר, אלא מפני שהאומר אותן כבר נמצא בפנים.

לכן "האדם קודם לזוגיות" אינו יכול להיות סוף הדרך. האדם שאנחנו מבקשים להציב במרכז כבר קשור, בחלקו, לדבר שממנו אנחנו מבקשים להציל אותו.

כשהשליליות נעשית מערכת ראייה

וכאן נדרשת הבחנה שבלעדיה כל המהלך עלול להתהפך לרומנטיזציה של הכעס. כי לא כל שליליות מסרבת להשלים עם המצב. יש שליליות שכבר השלימה — עם גרסה אחת של המציאות, סופית, שאינה מוכנה עוד לקבל עדות חדשה.

במחקר הזוגי מופיע מושג הדריסה הרגשית (sentiment override), המזוהה עם עבודתו של רוברט וייס ובהמשך עם גוטמן: התחושה המצטברת כלפי בן הזוג מתחילה לצבוע את משמעותם של אירועים חדשים.

"מתי את חוזרת?" יכול להיות שאלה, ויכול להישמע כמו פיקוח. היא שותקת. אולי היא עייפה. אבל הוא כבר יודע שהיא מענישה אותו. הוא מכין קפה. היא כבר יודעת שיש לו אינטרס.

מחקרי הייחוסים של פרנק פינצ'ם ותומאס ברדברי הראו שבני זוג במצוקה נוטים יותר להסביר התנהגויות שליליות של בן הזוג באמצעות תכונות פנימיות, יציבות וכוללות, ולייחס להן יותר כוונה ואחריות. האירוע חדל להיות אירוע והופך לראיה. לא "עשית משהו אנוכי" אלא "אתה אנוכי". לא "אני לא מצליחה להגיע אליך עכשיו" אלא "אין אל מי להגיע".

ואז כל דבר חדש יכול לאשר את הדבר שכבר ידוע. כעס הוא הוכחה. שתיקה היא הוכחה. התנצלות היא מניפולציה. הכחשה היא עוד הוכחה. הקשר נעשה מערכת פירוש שאינה יכולה עוד להיות מופתעת.

זו שליליות מסוג אחר. הראשונה פתחה שאלה על הצורה הקיימת. הזאת נעשתה בעצמה צורה — התשובה היחידה שהיא מוכנה לקבל.

היסטוריה זוגית יכולה לעוות את הראייה — והיא גם מלמדת אותנו לראות

אבל גם את ההבחנה הזאת אסור להפוך לכלי נגד האדם. קל לומר שמי שרואה הכול בשחור לוקה בהטיה. לפעמים זו באמת הטיה, ולפעמים האדם למד משהו.

מי ששיקרו לו שוב ושוב אינו פוגש את הפעם הבאה כאילו היא הראשונה. מי שראה כל ניסיון תיקון חוזר לאותו דפוס אינו חייב להתרגש מן ההתנצלות הבאה. מי שנתן פגיעוּת והשתמשו בה נגדו אינו נעשה בהכרח "חשדן מדי" כשהוא מפסיק להיחשף.

ההיסטוריה יכולה לעוות את הראייה, והיא גם הדבר שבאמצעותו אנחנו לומדים לראות. וזו נקודה שחשוב לומר במפורש, מפני שגם שפה טיפולית יכולה להפוך לכוח. "אתה מייחס לה כוונות." "אולי את רואה אותו דרך הפגיעות שלך." "נסה לראות גם את החלקים הטובים." לפעמים אלה שאלות שמאפשרות לקשר להיפתח, ולפעמים הן מבקשות מאדם לא לסמוך על מה שלמד בתוך הקשר עצמו.

ההבדל בין דריסה רגשית לזיכרון אינו כתוב על האירוע. הוא אחד הדברים שצריך לברר — ולא להכריע מראש.

את מי טיפול זוגי מנסה להציל?

אולי זו השאלה הקשה ביותר. טיפול זוגי מגיע לעיתים עם מטופל שלישי שאינו יושב בחדר: הזוגיות. השפה עצמה מסגירה אותו — "לשקם את הקשר", "להחזיר את האמון", "למנוע הידרדרות", "ללמוד לתקשר".

אבל טיפול זוגי אינו חייב לדעת מראש מה צריך לשרוד. יש לו עבודה מוקדמת יותר, וחיובית מאוד:

הטיפול נותן לקונפליקט להפסיק להיות מיד בעיה שיש לפתור, כדי שאפשר יהיה לברר מה בתוכו דורש שינוי — האדם, האחר, חלוקת החיים, צורת הקשר או הקשר עצמו.

זו פעולה של הפרדה בין דברים שהתאחו. "אתה אף פעם לא בבית" — האם זו התקפה? דרישה? אבל? מאבק על זמן? מאבק על ערך? ניסיון אחרון לשנות חלוקת חיים? הודעה שהקשר כבר אינו מספיק? הטיפול אינו ניטרלי. הוא מסרב להכריע מוקדם מדי מהו האובייקט שאותו יש לתקן. וזה נותן לאי־הידיעה שיניים: היא אינה משיכת כתפיים אלא סירוב ממושמע לסגור את השאלה לפני שנפתחה.

מתוך אותה עבודה הוא גם מבחין בין שני סוגי השליליות: זו שעוד שואלת שאלה על הצורה הקיימת, וזו שנעשתה בעצמה צורה סגורה. לראשונה הוא עוזר להישמע. את השנייה הוא עוזר לפתוח — בלי למחוק את הזיכרון שממנו צמחה.

אין כאן ניטרליות מזויפת. יש הבדל עצום בין קונפליקט ופגיעוּת לבין אלימות, כפייה, הפחדה או השפלה שיטתית. האחרונים אינם "שליליות יצירתית" ואינם מחיר שיש ללמוד לשאת.

אבל מעבר למקומות האלה, הטיפול אינו חייב להפוך את שימור הקשר לברירת המחדל המוסרית. לפעמים הזוגיות צריכה להישמר. לפעמים צורת הזוגיות צריכה למות ושני האנשים יכולים להישאר יחד. לפעמים אחד מבני הזוג יצטרך להיפרד מדימוי עמוק של עצמו כדי שיוכל להישאר. ולפעמים האנשים ייפרדו.

חזרה למייבל

בסוף אישה תחת השפעה, ניק ומייבל מסדרים את החדר.

הכיסאות חוזרים למקומם. השולחן חוזר למקומו. הילדים נשלחים למיטה. האורות כבים.

זו כמעט תמונה של חזרה לסדר. אבל איננו יודעים איזה סדר חזר, ואיננו יודעים אם הוא יכול להחזיק.

הסצנה האחרונה של A Woman Under the Influence — סידור החדר

קל לומר שמייבל צריכה להשתחרר מניק ומן המשפחה כדי להיות "עצמה". הסרט מסרב לתת לנו מייבל כזאת. היא רוצה אותם, זקוקה להם, הם חלק מן הדרך שבה היא קיימת. וניק, מצדו, אינו רק הכלא שלה — גם הוא חי בתוך מבנה שהוא אינו יודע איך להיות בו אם מייבל תיעשה אחרת לגמרי.

הכיסאות יכולים לחזור למקומם. אבל אנחנו כבר לא יודעים אם גם מייבל צריכה לחזור למקומה. ואולי זה הדבר שהדרך הזאת כולה גילתה:

לא כל מה שהתערער צריך להיות מוחזר למקומו.

התחלנו בשאלה כיצד השליליות מאיימת על הזוגיות, וגילינו שהמחקר עצמו אינו בטוח בכיוון החץ. שאלנו מי קבע שהזוגיות היא המדד, והחזרנו את האדם למרכז. ואז גילינו שאין אדם נקי מן היחסים — שהקשר כבר נמצא בתוכו.

מן הנקודה הזאת, השליליות מקבלת מקום אחר. לא אויבת של הקשר, וגם לא גיבורה שמייצגת את האדם כנגדו. לפעמים היא הרעש של מה שמסרב לחזור למקום שכבר הוכן עבורו. משהו מתנגד. משהו עדיין דורש. משהו אינו מסכים להיסגר.

אנחנו רגילים לראות בשליליות תקלה שמפריעה לזוגיות לחזור לצורתה. לפעמים היא בדיוק הסימן לכך שהחזרה לצורה הקודמת כבר אינה אפשרית — ושמשהו אחר מבקש להיוולד, ועדיין לא קיבל צורה.

בינתיים, בבית של קסאווטס, לא ברור עדיין מה צריך לזוז — הכיסא, החדר, מייבל, ניק — או אם הבית הזה, בצורה שבה היה מסודר, יכול בכלל להמשיך להתקיים.

האור כבה. החדר מסודר. השאלה נשארת ערה.

מקורות מחקריים מרכזיים

1. Baumeister, R. F., Bratslavsky, E., Finkenauer, C., & Vohs, K. D. (2001). Bad Is Stronger Than Good. Review of General Psychology, 5(4), 323–370. doi.org/10.1037/1089-2680.5.4.323
2. Gottman, J. M., Coan, J., Carrere, S., & Swanson, C. (1998). Predicting Marital Happiness and Stability from Newlywed Interactions. Journal of Marriage and the Family, 60, 5–22.
3. Heyman, R. E., & Smith Slep, A. M. (2001). The Hazards of Predicting Divorce Without Crossvalidation. Journal of Marriage and Family, 63(2), 473–479. doi.org/10.1111/j.1741-3737.2001.00473.x
4. Kim, H. K., Capaldi, D. M., & Crosby, L. (2007). Generalizability of Gottman and Colleagues' Affective Process Models of Couples' Relationship Outcomes. Journal of Marriage and Family, 69(1), 55–72. doi.org/10.1111/j.1741-3737.2006.00343.x
5. Lavner, J. A., Karney, B. R., & Bradbury, T. N. (2016). Does Couples' Communication Predict Marital Satisfaction, or Does Marital Satisfaction Predict Communication? Journal of Marriage and Family, 78(3), 680–694. doi.org/10.1111/jomf.12301
6. Johnson, M. D., Lavner, J. A., Mund, M., et al. (2022). Within-Couple Associations Between Communication and Relationship Satisfaction Over Time. Personality and Social Psychology Bulletin, 48(4), 534–549. doi.org/10.1177/01461672211016920
7. McNulty, J. K., & Russell, V. M. (2010). When "Negative" Behaviors Are Positive: A Contextual Analysis of the Long-Term Effects of Problem-Solving Behaviors on Changes in Relationship Satisfaction. Journal of Personality and Social Psychology, 98(4), 587–604. doi.org/10.1037/a0017479
8. Overall, N. C., Fletcher, G. J. O., Simpson, J. A., & Sibley, C. G. (2009). Regulating Partners in Intimate Relationships: The Costs and Benefits of Different Communication Strategies. Journal of Personality and Social Psychology, 96(3), 620–639. doi.org/10.1037/a0012961
9. Christensen, A., & Heavey, C. L. (1990). Gender and Social Structure in the Demand/Withdraw Pattern of Marital Conflict. Journal of Personality and Social Psychology, 59(1), 73–81. doi.org/10.1037/0022-3514.59.1.73
10. Weiss, R. L. (1980). Strategic Behavioral Marital Therapy: Toward a Model for Assessment and Intervention. בתוך: Advances in Family Intervention, Assessment and Theory, Vol. 1 — העבודות המוקדמות על דריסה רגשית (sentiment override) בזוגיות.
11. Bradbury, T. N., & Fincham, F. D. (1990). Attributions in Marriage: Review and Critique. Psychological Bulletin, 107(1), 3–33. doi.org/10.1037/0033-2909.107.1.3

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).