תלות שיתופית — לפעמים מצילה

Codependency: מה המושג רואה, מה הוא מוחק — ומה איננו יכולים לדעת בזמן אמת

אישה נוסעת בשלוש בלילה לקחת את בן זוגה ממקום שבו השתכר. אפשר לומר שהיא שוב מצילה אותו מתוצאות מעשיו. שהוא יודע שהיא תבוא. שהיא מאפשרת להתמכרות להימשך. ואפשר לומר שהיא מונעת ממנו לנהוג שיכור. למחרת בבוקר היא מתקשרת למקום העבודה ואומרת שהוא חולה. אפשר לומר שהיא מכסה עליו. ואפשר לומר שהיא שומרת באותו בוקר על העבודה שממנה חיים גם הילדים. כעבור כמה חודשים היא מסיעה אותו למרכז גמילה. עכשיו כבר לא נקרא לזה "אפשור". נקרא לזה תמיכה.

אותה אישה. אותו גבר. אותו קשר. אותה מעורבות עיקשת בחייו של אדם אחר. אבל השפה מחליפה שם. כשהמעורבות נראית לנו כמסייעת להתמכרות, אנחנו יכולים לקרוא לה תלות שיתופית, codependency, או אפשור — enabling. כשהיא עוזרת לאדם להיכנס לטיפול, להתמיד בתרופה, להפסיק להשתמש או לחזור לחיים, המחקר משתמש במילים אחרות: תמיכה משפחתית, הון חברתי, מעורבות בן זוג, CRAFT, הון החלמה.

אולי אלה באמת דברים שונים. אבל אולי לפעמים השם כבר יודע מה קרה עוד לפני שאנחנו יודעים מה עשתה הפעולה. ואולי זו אחת הבעיות הגדולות של המושג "תלות שיתופית": לא בהכרח שהוא שגוי. אלא שהוא עלול לגרום לנו לראות דבר אחד היטב כל כך, עד שאלפי האפשרויות האחרות נעשות עמומות. השאלה אינה אם קיימת תלות שיתופית. השאלה היא: מה אנחנו מפסיקים לראות ברגע שקראנו למה שקורה בשם הזה?

ברומן "האחים קרמאזוב" כתב דוסטויבסקי משפט שאפשר לקרוא בשתי דרכים, ושתיהן נחוצות לי: "באמת, כל אחד מאיתנו אשם לפני הכול ובעד הכול — אלא שבני האדם אינם יודעים זאת." בקריאה אחת זו האמת העתיקה על בני אדם: איננו חיים זה לצד זה אלא זה בתוך זה, מה שקורה לך קורה גם לי, ואין דרך למתוח גבול שאחריו חייך יישארו רק שלך. בקריאה השנייה זה המשפט הפנימי, המדויק להחריד, של האישה מן הלילה ההוא — זו שאחראית לכול, אשמה בכול, שאינה מסוגלת להניח דבר. אותן מילים בדיוק. פעם אחת הן חוכמה. פעם אחת הן עיוורון.

יש משפחות שבהן אין צורך לראות את הבקבוק

יודעים לפי הדרך שבה המפתח נכנס לדלת. לפי הקול. לפי המרווח בין המשפטים. לפי העליזות המעט גדולה מדי. לפי הדרך שבה הילדה שואלת שאלה ומיד מסתכלת על אמא.

בהדרגה, ההתמכרות של אדם אחד מתחילה להיכנס אל החיים של כולם. מישהו בודק את חשבון הבנק. מישהו מחביא מפתחות. מישהו משלם חוב. מישהו אומר לילדים שאבא לא מרגיש טוב. מישהו משנה תוכניות. מישהו מחכה ער כדי לשמוע אם הוא נושם. מישהו לומד אילו שאלות אפשר לשאול בבוקר ואילו לא כדאי לשאול בערב.

אפשר לקרוא לזה דריכות. אפשר לקרוא לזה שליטה. אפשר לקרוא לזה אובדן גבולות. אבל כל אחת מן המילים כבר מספרת סיפור אחר.

אישה שבודקת את חשבון הבנק יכולה להיות אדם שאינו מסוגל להרפות משליטה. והיא יכולה להיות אדם שכבר מצא שלוש פעמים שכסף לשכר הדירה נעלם. הפעולה עצמה עדיין אינה אומרת לנו מה היא.

המושג שינה את יחידת הראייה

"תלות שיתופית" צמחה מתוך עולם הטיפול באלכוהול ובהתמכרויות, והיא עשתה מהלך שהיה בו צורך אמיתי: היא העבירה את המבט מן האדם המשתמש אל האנשים שחיים איתו. ההתמכרות אינה מסתיימת בגופו של מי ששותה — היא נכנסת לכסף, למין, לילדים, לשינה, לשאלה אם להאמין, לחלוקת התפקידים בבית, ליכולת לתכנן את מחר. השם החדש אמר: גם מי שאינו שותה חי בתוך האלכוהול.

כך מתאר זאת גם משרד הבריאות הישראלי: דפוס שבו בני משפחה של אדם המתמודד עם התמכרות נעשים ממוקדים בטיפול בו, בשליטה עליו או בניסיון להצילו, תוך הזנחת צורכיהם שלהם וקושי הולך וגובר בגבולות. ובמקום אחר באתר המשרד מופיע הדימוי החריף מכולם: בני המשפחה עלולים כביכול "להתמכר למכור".

אבל אז קרה מעבר כמעט בלתי מורגש. מה שהיה יכול להיות תיאור של מה שקורה בין אנשים נעשה בהדרגה לגזר דין החורץ איזה מין אדם הוא בן המשפחה -בדרך כלל האישה. היא אינה רק בודקת אותו — היא תלותית שיתופית. הוא אינו רק מחלץ את בנו שוב ושוב — הוא enabler. היסטוריה שלמה של פעולות מקבלת שם אחד, והשם מתחיל להסביר את הפעולות שמהן הוא עצמו נבנה.

האם "אפשור" הוא תיאור — או כבר פסק דין על הסיבתיות?

"היא מאפשרת לו." המשפט נשמע כאילו הוא מתאר פעולה, אבל הוא כבר טוען משהו על מה שהפעולה עושה: היא שילמה את החוב — ולכן הוא לא פגש את התוצאה. היא התקשרה לעבודה — ולכן ההתמכרות יכלה להימשך. היא פתחה לו את הדלת — ולכן הוא לא הגיע לתחתית.

אלא שבחיים ממשיים התוצאות אינן מסודרות כך. היא שילמה את החוב, ובכך אולי אפשרה עוד שבוע של שימוש. אבל היא גם השאירה חשמל בבית שבו גרים הילדים. היא התקשרה לעבודה ואולי הסתירה שוב את המצב. אבל העבודה הזאת נשארה במשך עוד ארבע שנים אחד המקומות היחידים שבהם הוא היה עדיין חשמלאי, מנהל, מורה, נהג — ולא רק אדם ששותה.

היא באה לקחת אותו. ואולי עצם הידיעה שהיא תמיד תבוא אפשרה לו להסתכן שוב. ואולי באותו לילה היא גם מנעה ממנו למות. אנחנו רוצים לדעת מה הייתה הפונקציה של הפעולה. אבל ייתכן שלפעולה אחת אין פונקציה אחת.

המחקר עצמו מגלה את הסדק

אם מעורבות של בן משפחה הייתה כשלעצמה חלק מן המחלה, היה אפשר לצפות שמעורבות פחותה תועיל תמיד יותר. אבל זה אינו מה שמראים מחקרים על טיפול בהתמכרות.

ב־CRAFT — Community Reinforcement and Family Training — בן המשפחה אינו מתבקש להפסיק להשפיע. להפך: מלמדים אותו להתבונן בדפוסי השימוש, לשנות תגובות, לחזק זמנים והתנהגויות שאינם קשורים לחומר, ולעודד כניסה לטיפול. המחקר על התערבויות משפחתיות מראה שוב ושוב שקשרים משפחתיים יכולים להשתתף בהפחתת שימוש, בכניסה לטיפול ובהתמדה בו.

ויש עובדה מן המחקר הקליני שכמעט אינה מסופרת למשפחות. אחת משיטות הטיפול המבוססות ביותר בהתמכרויות, טיפול זוגי התנהגותי, בנויה סביב טקס יומי: המטופל מצהיר בפני בת זוגו על כוונתו להישאר נקי היום, והיא מצהירה על תמיכתה. השניים מנהלים יחד יומן החלמה. היא יודעת על הפגישות. היא יודעת על הבדיקות. במילים אחרות — היא בודקת אותו, כל יום, והבדיקה היא חלק מהטיפול. ובמחקרים מבוקרים, הגישה הזאת מגדילה התנזרות יותר מטיפול פרטני שבו האדם מתמודד לבד.

עצרו על זה רגע. המעשה שבגללו קוראים לה תלותית שיתופית — לעקוב, לדעת, להיות בפנים — הוא המעשה שהמחקר מצא כאחד הכוחות הטיפוליים היעילים שיש.

התנועה זהה: יד שפותחת יומן, עיניים שבודקות. במחשכים, מתוך אימה, בלי ידיעתו — הבדיקה היא ריגול, והיא מרעילה את שניהם. בגלוי, כטקס ששניים קיבלו על עצמם — היא עמוד שדרה של החלמה. ומה שהופך אותה מזה לזה איננו עטיפה חיצונית למעשה. ההסכמה, המשמעות, הברית — הם חלק מן הפעולה עצמה. שתי הבדיקות אינן אותה פעולה, גם אם בצילום אי אפשר להבחין ביניהן.

ולעצה ההפוכה יש כבר מחיר מתועד. "תני לו לפגוש את התוצאות" נשמע כעיקרון חינוכי, אבל "תוצאות טבעיות" אינן טבעיות: בעולם שבו אחת התוצאות האפשריות היא מוות ממנת יתר, אין לנו דרך לדעת מראש איזו תוצאה אנחנו מאפשרים לאדם לפגוש. ולכן צריך לומר את זה גם ישירות: מרחק עלול לעלות בחיים. מי שנשארה קרובה היא מי שנמצאת שם ברגע הלא נכון, שהוא הרגע הנכון, ואנשי מקצוע במרכזי התמכרויות מובילים כותבים היום במפורש שרעיון "התחתית" מלמד את הקרובים לשמור מרחק שעלול להיות קטלני.

ועובדה אחרונה, אולי המוזרה מכולן. חוקרים מדדו הרבה דברים סמוכים — דפוסי היענות משפחתית, מנגנוני חיזוק, אקלים רגשי בבית. אבל למושג "תלות שיתופית" עצמו אין עד היום הגדרה אופרטיבית מוסכמת, ולכן הטענה הרחבה שבליבו — שאהבת המשפחה היא המשמרת את ההתמכרות — אינה ניתנת לבחינה כמקשה אחת. תעשייה שלמה של אהבה קשוחה נשענת על משפט שאי אפשר, כפי שהוא, למדוד.

לכן עצם העובדה שאדם אחר בודק, מגיב, משפיע, נמצא, מתערב — אינה יכולה להיות כשלעצמה ההוכחה לפתולוגיה. וכאן נוצרת בעיה כמעט לשונית: כאשר המעורבות נראית כמזיקה, אנחנו קוראים לה codependency. כאשר היא מועילה, אנחנו קוראים לה support. ומה קורה אם אותו קשר עושה את שני הדברים?

אולי אותו קשר גם מחזיק את ההתמכרות וגם מחזיק את האפשרות לצאת ממנה

זו אפשרות שהשפה הבינארית מתקשה מאוד לשאת. אישה יכולה לרכך שוב ושוב את תוצאות השתייה. ובאותו זמן להיות האדם היחיד שלא נעלם. היא יכולה להחזיק בית שההתמכרות משתמשת בו. והיא יכולה להחזיק בית שאליו אפשר יהיה יום אחד לחזור. שני המשפטים אינם מבטלים זה את זה.

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של כיוון: האם הקשר דוחף אל ההתמכרות או החוצה ממנה? אבל אולי קשרים אינם חצים. אולי הם שדות שבהם פועלים כוחות שונים בעת ובעונה אחת. חלקם נראים. חלקם ייראו רק בעוד עשר שנים. חלקם לעולם לא נוכל לדעת.

הסיפור של וייטנאם — אבל מן הצד האחר

אחד הסיפורים הידועים ביותר במחקר ההתמכרות הוא סיפור החיילים האמריקאים בווייטנאם. הרואין היה זמין מאוד, חיילים רבים השתמשו בו, וחלקם הגיעו לתלות. כאשר חזרו לארצות הברית, רובם לא המשיכו להיות מכורים. המחקר הזה נעשה הוכחה קלאסית לכך שהתמכרות אינה רק תכונה של חומר או של מוח — ההקשר משנה.

אבל יש שאלה אחרת שאפשר לשאול את אותם נתונים: מה גרם לאלה שנחשפו לאותו חומר ולאותה מלחמה לא להיבלע בו? לי רובינס ועמיתיה מצאו שהם הצליחו לנבא במידה לא רעה מי ינסה סמים בווייטנאם — באמצעות היסטוריה קודמת, גיל ומשתנים אחרים. אבל בקרב מי שכבר השתמשו, היה הרבה יותר קשה לנבא מי יהפוך למשתמש כבד ומי לא.

אנחנו יודעים יותר על הדרך אל ההתמכרות מאשר על הדברים שמנעו ממנה להפוך לעולם היחיד. והשאלה הזאת מחזירה אותנו מן היחיד אל כל מה שמסביבו. מה היה קיים בחייו שההרואין לא הצליח להחליף? מי חיכה לו? אילו זהויות אחרות היו לו? אילו עולמות היו עדיין פתוחים?

אולי הבעיה אינה רק כמה חזק הסם — אלא כמה חלש נעשה כל השאר

מחקר מאוחר יותר על natural recovery ועל recovery capital התחיל לשאול שאלות קרובות יותר. אנשים יוצאים לפעמים מהתמכרות גם בלי שהתרחש אירוע אחד דרמטי שאפשר להצביע עליו. אין תמיד "רגע של תחתית". אין תמיד משפט שהמטפל אמר. אין תמיד גמילה אחת שהצליחה במקום שבו האחרות נכשלו.

לפעמים השינוי נבנה מתוך הצטברות: עבודה שנשארה. מערכת יחסים שלא נעלמה. מקום מגורים. חברים שאינם משתמשים. ילדים. יכולת מקצועית. קהילה. עניין בעולם.

גרנפילד וקלאוד קראו לחלק מן הדברים האלה Recovery Capital — הון החלמה. המונח עצמו אולי טכני, אבל הוא נוגע בשאלה עמוקה: מה נשאר לאדם מחוץ להתמכרות? לא רק מה מונע ממנו להשתמש — מה עדיין קיים בעולם שלו שהחומר אינו מצליח להחליף.

עולמות אחרים

מחקרים על רשתות חברתיות וזהות בהחלמה מוסיפים כאן משהו מעניין במיוחד. אנשים אינם זקוקים רק לאנשים שאומרים להם "אל תשתמש". לפעמים חשוב שיהיו להם מקומות שבהם השימוש כלל אינו הנושא: קבוצת צילום, עבודה, חברים שמדברים על כדורגל, ילדה שרוצה שאבא יעזור לה במתמטיקה, אדם שמבקש ממנו לתקן שולחן, מישהו שמתעניין בדעתו על ספר.

אלה אינם בהכרח "גורמי טיפול". הם מקומות שבהם האדם הוא משהו אחר.

מחקר על קהילות מקוונות של אנשים ברמיסיה מהתמכרות לאופיואידים מצא קשר בין השתייכות למספר גדול יותר של קהילות שאינן עוסקות בסמים או בהחלמה לבין פחות אפיזודות של שימוש. אי אפשר להסיק מכאן שקבוצת צילום "מרפאה התמכרות". אבל אפשר לראות משהו אחר: ככל שיש לאדם יותר עולמות, קשה יותר לעולם אחד להפוך לכל העולם — הרעיון שעומד גם במרכז הדף שלנו על ההתמכרות כמכשיר ראייה.

אולי ההפך מהתמכרות אינו פיכחון

אפשר לעבור מן הזהות "אני מכור" אל הזהות "אני מכור בהחלמה". זה שינוי גדול. אבל בשני המשפטים ההתמכרות עדיין נמצאת במרכז התחביר.

המחקר על זהות חברתית בהחלמה מצביע גם על מעבר נוסף: להיות שוב, או לראשונה — אבא. בת זוג. מורה. נגר. חברה. סטודנט. אמן. שכן.

לא בהכרח לחזור אל עצמי שהיה קיים לפני ההתמכרות. אצל חלק מן האנשים עולם הסמים עצמו היה המקום הראשון שבו מצאו קהילה, שייכות וזהות. אין להם עולם שלם "מלפני" שאפשר פשוט לשוב אליו. צריך להיווצר משהו חדש.

ואולי לכן ההפך מן העולם האחד אינו דווקא פיכחון. ההפך מן העולם האחד הוא ריבוי עולמות.

ומישהו אחר יכול להחזיק עבורך עולם שעוד אינך מסוגל להחזיק בעצמך

כאן "תמיכה" נעשית שוב מילה קטנה מדי. אדם אחר אינו רק נותן עזרה. הוא גם פוגש אותך בתפקיד מסוים. הילדה קוראת לך אבא. החבר זוכר שאתה יודע לנגן. האח מדבר איתך על דבר שהתרחש לפני עשרים שנה. האישה עדיין מכירה את הדרך שבה אתה אוהב את הקפה. העבודה מצפה שתדע לעשות משהו שאף אחד אחר שם אינו יודע.

כל אחד מהם מחזיק אפשרות אחרת שלך. לפעמים האדם עצמו כבר כמעט אינו מסוגל להחזיק אותה. אבל היא עדיין קיימת בינו לבין מישהו אחר.

מכאן אפשר לשאול על "תלות שיתופית" שאלה אחרת לגמרי: כאשר בת הזוג ממשיכה להיות מעורבת בחייו של אדם שההתמכרות הולכת ומצמצמת את עולמו — האם היא רק מחזיקה את ההתמכרות? או שהיא גם מחזיקה פתוחות כמה מן האפשרויות שההתמכרות עדיין לא הצליחה לסגור?

היא מחזיקה בית

אולי זו המילה המדויקת יותר. לא "תומכת". לא "מצילה". מחזיקה בית. בית אינו בהכרח מקום נעים. הוא יכול להיות מלא כעס. עייפות. חשדנות. מריבות. דלתות שנטרקות. הבטחות שכבר איש אינו מאמין להן.

אבל בית הוא גם מקום בעולם שבו לאדם עדיין יש כתובת. יש כיסא שהוא שלו. יש מישהו שיודע איך הוא היה לפני עשרים שנה. יש ילד שמספר לו "אתה זוכר?" יש כלים במטבח שהוא מכיר. בדיחה ישנה. ריב ישן. היסטוריה שאינה מתחילה בשימוש האחרון.

הבית הוא ארכיון של אפשרויות עצמי. ואולי לפעמים האדם אינו חוזר רק אל אישה או אל ילדים. הוא חוזר אל מקום שבו הוא עדיין שייך להיסטוריה שאינה כולה התמכרות.

אבל הבית הזה יכול לעמוד עשרים או שלושים שנה

וכאן הסיפור מסתבך באמת. כי הטיפול אוהב זמנים קצרים. התערבות. תגובה. תוצאה. היא הפסיקה להציל — והוא פגש את המציאות. היא הציבה גבול — והוא השתנה. היא המשיכה לאפשר — ולכן הוא המשיך לשתות.

אבל יש חיים שבהם אדם שותה עשרים שנה. שלושים שנה. יש גמילות. חזרות. תקופות שקטות. אסונות. שנים שבהן נדמה ששום דבר אינו זז.

ואז משהו משתנה. לא תמיד ברור מה. אולי הגוף התעייף. אולי אדם מת. אולי הילדה ילדה ילד. אולי פתאום העבודה כבר אינה אפשרית. אולי אותו משפט שנאמר מאה פעמים נשמע בפעם המאה ואחת אחרת. אולי כלום לא קרה שאפשר לקרוא לו אירוע. זרמים תת־קרקעיים. דברים קטנים שנצברו בלי שאיש ידע שהם מצטברים.

ובתוך השנים האלה היה גם הבית. אין דרך לדעת מה היה קורה אילו לא היה. ייתכן שהיה מפסיק מוקדם יותר. ייתכן שהיה נעלם. ייתכן שהיה בונה חיים אחרים. ייתכן שהיה מת. אין לנו את החיים המקבילים שבהם אפשר לבדוק.

לכן המשפט "היא אפשרה לו במשך עשרים שנה" יכול לתאר משהו אמיתי מאוד — ובו בזמן לדעת הרבה פחות מכפי שהוא נשמע.

אולי איננו יודעים בזמן אמת מה מציל אדם

אנחנו אוהבים סיפורי שינוי מפני שהם נותנים לציר הזמן משמעות. הוא הגיע לתחתית. הוא הבין. היא הפסיקה לשתף פעולה. הטיפול הצליח. אבל ייתכן שהדברים שמחזיקים אדם בחיים אינם תמיד הדברים שנראים כמו טיפול.

ארוחה שחיכתה. טלפון שלא הפסיק להגיע. מפתח שעוד פתח דלת. אדם שכבר לא האמין להבטחות אבל עדיין זכר משהו אחר. עבודה שאליה חזר שוב. ילד שהמשיך לבקש ממנו דבר מה. שיחה שלא שינתה שום דבר באותו ערב.

אי אפשר לדעת איזה מהם נעשה חשוב שנים אחר כך. ולכן ייתכן שהשאלה "האם הפעולה הזאת מקדמת את ההתמכרות או את ההחלמה?" דורשת מן החיים תשובה שהם אינם תמיד מסוגלים לתת.

ואם האדם נוצר בתוך השבר?

גם השפה של "אובדן עצמי" מניחה דבר מסוים: כאילו היה פעם עצמי שלם, אחר כך הגיעו ההתמכרות והיחסים איתה, והאדם איבד את עצמו. מכאן הדרך הקלה לדבר על החלמה — לחזור לעצמך.

אבל מה אם אנחנו נוצרים גם בתוך המקומות ששוברים אותנו? אישה שחיה עשרים שנה לצד אדם ששותה אינה פשוט אותה אישה שהייתה לפני עשרים שנה עם שכבה נוספת של "תלות שיתופית".

היכולת לקרוא את האדם האחר. החשדנות. ההומור. הקשיחות. היכולת להחזיק מצבי חירום. הדרך שבה היא אוהבת. הדרך שבה היא כבר אינה מאמינה. היכולת להמשיך כשאחרים נעלמים.

כל אלה קיבלו צורה בתוך החיים האלה. אין צורך לקרוא להם טובים. אין צורך לקרוא להם רעים. הם חלק מן האדם שנוצר.

והדבר נכון גם למכור. גם הוא אינו רק אדם שהיה קיים קודם והסם כיסה אותו. חלקים ממנו נולדו בתוך השימוש. וחלקים אחרים נולדו בתוך הניסיונות לצאת. ובתוך היחסים. ובתוך הבית.

ויש תמונת אדם קדומה בהרבה שיודעת את זה. בסיפור הבריאה העברי, האדם השלם הוא דווקא זה שעליו נאמר "לא טוב היות האדם לבדו", והקשר הראשון בעולם אינו ניתן לאדם שלם — הוא נברא על ידי פציעתו: צלע שנלקחת, בשר שנסגר תחתיה. התלות, בתמונה הזאת, איננה מה שקרה לבריאה. היא שיטת הבריאה. לא הוכחה — עוד עדות בארכיון התיאורים שהמילה החדשה אינה יודעת עליהם דבר.

מה קורה כשהיסטוריה נעשית אבחנה

כאן הביקורות על מושג התלות השיתופית נעשות מעניינות במיוחד. מחקרים סוציולוגיים ואתנוגרפיים הראו כיצד אנשים שקיבלו את השם codependent התחילו לפעמים לקרוא מחדש את חייהם דרכו: הילדות, בחירת בני הזוג, הצורך לעזור, הכעס, הקושי להיפרד.

מה שהיה אוסף של אירועים מקבל מרכז אחד — "תמיד הייתי תלותית שיתופית." השם יכול לתת פשר. אבל הוא גם משנה את העבר.

ג'ון סטדמן רייס הציע לחשוב על codependency לא רק כמשהו שיש לאדם אלא כמערכת שפה שבאמצעותה אדם מספר את עצמו. לסלי אירווין, שחקרה קבוצות CoDA, ראתה אנשים בונים באמצעות שפת ההחלמה סיפור חדש של עצמי. זה אינו אומר שהסיפור שקרי. אבל כל סיפור חזק מעלים אפשרויות אחרות.

"אני תלותית שיתופית" יכול להחליף: אני מתאבל. אני בודד. אני אוהב. אני שונא. אני מפחד. אני מחזיק בית. אני זקוק לכך שיזדקקו לי. אני לא יודע מי אהיה אם הדבר הזה ייגמר. חייתי שלושים שנה בתוך מצב אחד ואין לי מושג איך נראה הזמן מחוץ לו.

גם התפקיד הנשי יכול להפוך לסימפטום

הביקורת הפמיניסטית על codependency הראתה עד כמה חלק מרשימת התכונות של "האדם התלותי שיתופי" דומה לתפקידים שחברות רבות דרשו מנשים מלכתחילה: להיות קשובה לצרכים של אחרים, לטפל, להקריב, לשמור על המשפחה, לספוג, להעדיף את הקשר על פני העצמי.

יש הבדל עצום בין שני המשפטים: "היא למדה שזה תפקידה" ו"יש בה צורך פתולוגי לעשות זאת". אותה התנהגות יכולה להופיע בשניהם — אבל הראשון משאיר פתוחה שאלה על ההיסטוריה, והשני כבר נותן לה שם.

ובכל זאת, גם הביקורת הפמיניסטית יכולה להפוך לעדשה צרה אם היא יודעת מראש שכל מה שאנחנו רואים הוא רק תוצאה של חִברות ושל כוח. כי לפעמים אדם באמת מקבל משהו מן המקום שבו הוא נחוץ: כוח, זהות, עונג, קרבה, תחושת ערך. לא כל קשר שאי אפשר לעזוב הוא פשוט קשר שנכפה מבחוץ.

ושוב אנחנו חוזרים לאותו קושי: המושג רוצה סיבה אחת. החיים מייצרים כמה.

אותה מילה יכולה למחוק במקום אחד — ולגלות במקום אחר

האנתרופולוגית איימי בורובוי תיארה ב־The Too-Good Wife נשים יפניות הנשואות לאלכוהוליסטים. שם נחת מושג אמריקאי, codependency, בתוך תרבות שבה טיפול בבעל, החזקת המשפחה והקרבה היו חלק עמוק מן הדימוי של "האישה הטובה".

ומה שקרה מעניין במיוחד. אותו מושג שאפשר לבקר בארצות הברית על כך שהוא הופך קשר וטיפול לפתולוגיה, אפשר לנשים מסוימות ביפן לראות לראשונה משהו שהתרבות שלהן התקשתה לתת לו שם: שהטיפול עצמו יכול לבלוע אותן. המושג לא רק מחק. הוא גילה.

וזה אומר שאין למושג רשימה קבועה של דברים שהוא מסתיר. מה שמילה מוחקת תלוי גם במה שהיה אפשר לומר לפני שהיא הגיעה. עדשה המקצרת ראייה בעין אחת יכולה לפתוח מרחב ראייה בעין אחרת.

ומה היא עושה בעברית?

אין סיבה להניח שהתשובה הישראלית תהיה זהה לזו האמריקאית. חיים משפחתיים בישראל בנויים על רמות גבוהות של מעורבות בין־דורית, עזרה, תלות — הורים שממשיכים להחזיק ילדים בוגרים וילדים שמחזיקים הורים. "משפחה לא עוזבים" אינו רק משפט. הוא יכול להיות צורת חיים.

בתוך שפה כזאת, "תלות שיתופית" יכולה להיות מילה משחררת: היא יכולה להפוך הקרבה שנראתה מובנת מאליה לדבר שאפשר סוף סוף להסתכל עליו. אבל היא יכולה גם לעשות את ההפך — לקחת צורות של קשר, תלות ונאמנות שיש להן כאן משמעות אחרת, ולמדוד אותן לפי אידיאל של עצמי נפרד יותר.

אין צורך לבחור מראש בין שתי האפשרויות. השאלה המעניינת היא מה נעשה נראה בעברית באמצעות המילה הזאת — ומה מפסיק להיות ניתן לאמירה.

לפני "תלות שיתופית" כבר היו לנו שמות אחרים

במאה התשע־עשרה הציגה ספרות הטמפרנס שוב ושוב את אשת השיכור: לפעמים כקורבן, לפעמים כקדושה מעונה, לפעמים כמי שאמורה להציל אותו, לפעמים כמי שלא הצליחה.

מאוחר יותר היא נעשתה ה־enabler, ואחר כך ה־codependent. הקורבן. המצילה. המאפשרת. התלותית־שיתופית.

כל אחד מן השמות רואה משהו, וכל אחד מהם מוחק דברים אחרים. והמשותף לכולם אולי עמוק יותר מן ההבדלים: האישה מקבלת תפקיד בתוך סיפור שמנסה להסביר את ההתמכרות.

הספרות משאירה אותה פחות מסודרת

בספרות טובה החיים ליד התמכרות אינם חייבים להתכנס למושג אחד. האדם שחי ליד המכור יכול להיות בעת ובעונה אחת אוהב וקנאי, מטפל ושולט, מותש ונמשך, מפחד ומחכה, כועס וזקוק, מייחל לפיכחון ופוחד ממה שיישאר ביניהם אחריו.

ב"מתחת להר הגעש" של מלקולם לאורי, האישה שחוזרת אל בעלה השותה אינה מטפלת בחולה — היא נלחמת על גבר שיש לו כבר אהובה אחרת. הבקבוק הוא הצלע השלישית במשולש, והרגש שהספרות נותנת לה אינו "קושי בהצבת גבולות" אלא הרגש העתיק של כל משולש: קנאה. עם מחלה מתמודדים. על אהוב נלחמים, או משלימים, או הולכים. אלה שאלות אחרות לגמרי מן השאלות של ההחלמה.

ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" בני המשפחה יודעים ולא יודעים שמרי חזרה למורפין. הם קוראים תנועות, שתיקות, קולות. אפשר לקרוא לכך הכחשה. אבל אפשר לראות גם משפחה שמווסתת את המרחק שלה מן האמת מפני שאי אפשר לחיות בכל רגע בתוך מלוא משקלה.

ובממואר של דיוויד שף על בנו המכור מתגלה הסם האמיתי של הנשארים בבית. הוא איננו הדרמה. הוא התקווה. מחזורי התקווה של האב — הפיכחון, האמונה שהפעם זה אחרת, הנפילה, ושוב — בנויים בדיוק כמו מחזורי השימוש של הבן. אלא שאת התקווה אי אפשר לשפוך לכיור.

ב־The Glass Castle האב האלכוהוליסט אינו רק האיש שהאלכוהול הרס. הוא גם כריזמטי, מבריק, מלהיב, האיש שמלמד את ילדיו לראות את העולם אחרת. מי שאוהב אותו אינו צריך לבחור איזו מן הגרסאות היא "האמיתית". הוא חי עם שתיהן.

והדרמה של הזוגות השותים — ג'ורג' ומרתה של אולבי, "ימי היין והוורדים" — יודעת את הדבר האכזרי מכולם: שההחלמה יכולה להיות אובדן. כשהאינטימיות עצמה עשויה מן החומר ומן הפיקציה המשותפת, ההתפכחות של האחד מייתמת את ה"אנחנו". מי שמתאבלת ברגע הזה אינה חולה שמתנגדת להחלמה. היא אלמנה של צורת הקשר היחידה ששניהם ידעו.

וזה אולי אחד הדברים שהספרות יודעת טוב מן האבחנה: אנחנו יכולים להיות קשורים לאדם שאינו אדם אחד. לאיש שהיה. לאיש שעשוי לחזור. לאיש שמופיע בין תקופות השתייה. לאיש שעדיין קיים בזיכרון של הבית.

ואולי "מכורה למכור" הוא משפט שצריך לקרוא ברצינות רבה יותר

לעיתים אומרים על בת הזוג שהיא "מכורה למכור". בדרך כלל זה נאמר כדי להראות שגם היא אינה מצליחה להיפרד מדבר שפוגע בה. אבל אם כבר למדנו שהתמכרות אינה קשר עם דבר שהוא רק שלילי, אולי צריך לקחת את המטאפורה ברצינות רבה יותר.

הסם יכול לתת: עונג, שקט, זהות, עולם, קהילה, הקלה. אולי גם הקשר נותן: נחיצות, כוח, היסטוריה, קרבה, דרמה, תקווה, מקום בעולם, האפשרות להיות האדם היחיד שעדיין מכיר אותו.

הדבר אינו צריך להיות "בריא" או "חולה" כדי להיות ממשי. וכמו בהתמכרות עצמה, גם כאן אולי השאלה אינה רק "למה היא אינה עוזבת דבר שפוגע בה?" אלא: מה יש שם שהיא עדיין רוצה — או אינה יכולה — לאבד?

עשרים שנה אחר כך

אולי כאן צריך לחזור אל האישה מתחילת הדף. היא כבר אינה בת שלושים וחמש. גם הוא לא. הילדים גדלו. היו תקופות שבהן הוא לא שתה. תקופות שבהן כולם היו בטוחים שהפעם זה נגמר. היו נסיגות. ריבים. ימים טובים. אולי בגידה. אולי מחלה. אולי נכד. אולי מישהו מת.

ואז, בשנה העשרים ושלוש, משהו משתנה. הוא מפסיק. אין רגע אחד שמסביר מדוע. הטיפול האחרון לא היה שונה במיוחד מן הקודמים. היא כבר אמרה את כל המשפטים שאפשר לומר. גם הוא.

אפשר לספר בדיעבד סיפור מסודר. אבל אולי הסיפור המסודר הוא המצאה מאוחרת. אולי משהו נע במשך שנים מתחת לאדמה. ואי אפשר לדעת אילו מן הפעולות שלה החזיקו אותו בתוך ההתמכרות ואילו החזיקו עבורו את האפשרות לצאת. ייתכן שאותה פעולה עשתה את שניהם.

השפה רוצה לדעת מה הדבר עושה

מאפשרת או תומכת. שולטת או דואגת. משמרת או משנה. אבל אולי הבעיה אינה רק שאנחנו בוחרים צד. אולי אנחנו מניחים שלפעולה יש בכלל צד אחד.

אותה פעולה יכולה: להקל על המשך השימוש, למנוע אסון, לשמור על קשר, לפגוע בילדים, להחזיק בית, ליצור תלות, לשמור עבודה, להשפיל, להזכיר לאדם שהוא שייך, להקשות על שינוי — ולהשאיר אפשרות שבעוד חמש־עשרה שנה תעשה את השינוי אפשרי.

היא יכולה לעשות דברים שונים לאנשים שונים, בטווחי זמן שונים, ואפילו לשנות את משמעותה בגלל מה שיקרה עשר שנים מאוחר יותר. אין חשבון שבו נחבר את הדברים ונקבל את המשמעות האמיתית של המעשה. מפני שגם המשמעות משתנה בזמן.

ומה אם פשוט איננו יודעים?

אולי זו השאלה שהמושג "תלות שיתופית" מתקשה ביותר לשאת. לא: מי אשם. לא: מה נכון לעשות. אפילו לא: האם הקשר טוב או רע. אלא האפשרות שאין לנו דרך לדעת בזמן אמת מה כל הדברים האלה עושים.

לפעמים אנחנו יודעים שחיים נהרסים. לפעמים ברור שפעולה מסוימת מסוכנת. אבל מכאן ועד הידיעה מה היה העולם האחר שהיה נוצר אילו אדם אחד היה נוהג אחרת — המרחק עצום. איננו חיים את החיים המקבילים. אנחנו רואים רק את אלה שהתרחשו.

ולכן מושג יכול להיות שימושי מאוד ובאותו זמן לתת לנו יותר ודאות מכפי שיש לנו. הוא מסדר אלפי פעולות תחת שם. והחיים שמתחת לשם ממשיכים לנוע.

אולי זו אינה שאלה על תלות שיתופית בכלל

אולי זו שאלה על האופן שבו אנחנו מכירים בני אדם. אנחנו זקוקים למושגים כדי לראות. "התמכרות" מאפשרת לראות דפוס שהיה קשה לראות בלעדיה. "תלות שיתופית" מאפשרת לראות כיצד חייו של אדם אחד יכולים להתארגן סביב חייו של אדם אחר.

אבל כל מושג משלם על מה שהוא מגלה במה שהוא מצמצם. ולכן אולי אין צורך לזרוק את המושג. צריך רק לא לתת לו את המילה האחרונה.

ולמי שחיה את זה — לא את המושג, את החיים — אולי השאלות המועילות אינן "האם את תלותית שיתופית", אלא: מה נאלצת ללמוד כדי לחיות ליד ההתמכרות הזאת? מה את מחזיקה שאיש אחר אינו מחזיק — ועל מי ייפול המחיר אם תניחי? איזה חלק מן השליטה שלך הוא פחד, ואיזה חלק הוא ניסיון מציאותי להחזיק עולם בלתי צפוי? ומה נוצר בך שם, במשך השנים, שאין לו עדיין שם — ולא ברור אם הוא כוח, פצע, דרך לדעת, או כמה מן הדברים האלה יחד?

האישה שנוסעת בשלוש בלילה יכולה להיות בתוך מערכת שמחזיקה את ההתמכרות. היא יכולה להיות גם הבית שאליו אדם עוד יחזור. ייתכן שאותה נסיעה עושה את שני הדברים. וייתכן שמשמעותה תשתנה עוד לפני שהסיפור ייגמר.

מושג מבקש מאיתנו לדעת מה אנחנו רואים. חיים שלמים דורשים לפעמים לשאת זמן רב יותר את האפשרות שאיננו יודעים.

לפני שאנחנו אומרים "זו תלות שיתופית", אולי כדאי להישאר עוד רגע עם שאלה פחות נקייה: מה עוד קורה כאן, שהשם הזה אינו מאפשר לנו לראות?

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).