גסטון בשלאר כתב:
הבית מגונן על החלימה בהקיץ, הבית מגן על החולם, הבית מניח לאדם לחלום בשלווה.
“The house shelters day-dreaming, the house protects the dreamer, the house allows one to dream in peace.”
זה אולי המשפט היפה ביותר שנכתב על בית. וייתכן שגם אחד המסוכנים שבהם.
הוא מעניק לבית את מה שהבית אוהב לטעון שהוא מעניק: הגנה, מנוחה, חלימה. הוא מדמיין את האדם נכנס פנימה, סוגר את הדלת, ומניח לעולם להישאר בחוץ. הבית נעשה מעטפת המגינה על העצמי שכבר קיים.
אבל הבית אינו רק המקום שאליו העצמי מגיע כדי לחלום. הוא המקום שבו העצמי למד אם מותר לו לחלום בכלל. הוא המקום שבו למד אם לעצום עיניים פירושו לנוח, להיעלם, או להפקיר את עצמו למה שיקרה בחדר כשהוא אינו משגיח.
פרויד כתב על ה־Unheimliche — המילה שהתרגום האנגלי שלה, uncanny, מוחק ממנה את הבית:
ה„אלביתי” הוא אותו סוג של מאיים המוליך אותנו חזרה אל דבר שהיה ידוע לנו זה מכבר, ופעם היה מוכר מאוד.
“The ‘uncanny’ is that class of the terrifying which leads back to something long known to us, once very familiar.”
המאיים ביותר אינו בהכרח הזר. לפעמים הוא הדבר הביתי מדי: קול המפתח בדלת, צעד מוכר במסדרון, הידית היורדת, השקט שנעשה פתאום מדויק. דבר שהיה אמור לומר „הגעת הביתה” נעשה האות לכך שצריך להיעלם. לא החוץ פלש פנימה. הפנים עצמו נעשה זר, והזר נשאר מוכר כל כך עד שהגוף מזהה אותו לפני המחשבה.
הפער בין בשלאר לפרויד אינו בין בית טוב לבית רע. הוא נמצא בתוך אותו בית. הבית מגן על החלימה משום שהוא יכול לסגור את החולם מן העולם; ואותו כוח סגירה יכול גם לכלוא אותו עם הדבר שממנו היה צריך להגן עליו.
החדר אינו מחכה לאדם. הוא משתתף ביצירתו
דונלד ויניקוט ניסח משפט שנעשה כמעט סיסמה:
אין דבר כזה תינוק.
“There is no such thing as an infant.”
הוא לא התכוון שאין תינוק. הוא התכוון שאי אפשר למצוא תינוק מבודד מן הטיפול המקיף אותו. בראשית החיים אין תחילה עצמי, ואחר כך סביבה המשפיעה עליו. התינוק והסביבה המטפלת נוצרים כיחידה אחת. העצמי אינו קודם לבית ונכנס אליו; הוא מתהווה בתוך איכות המגע, הקצב, ההיענות, החדירה וההיעדר של האנשים המקיפים אותו.
מכאן נובעת מחשבה חריפה יותר מכפי שנדמה: כאשר הבית פוגע בילד, הפגיעה אינה נוחתת על עצמי גמור. היא נכנסת אל תהליך בנייתו.
הילד אינו רק לומד שבבית הזה מסוכן לבכות. הוא יוצר עצמי שאינו בוכה. הוא אינו רק לומד שצריך להקשיב לצעדים. ההקשבה נעשית אחת מצורות הקיום שלו. הוא אינו רק מסתתר בחדר. החדר נעשה בתוך גופו: בית חזה מכווץ, כתפיים מורמות, נשימה שאינה מגיעה עד סופה.
המסדרון נרשם במערכת העצבים כאורך הזמן שנותר עד שהמבוגר יגיע. הדלת היא לא רק עץ וצירים אלא האפשרות לעצור אותו — או הידיעה שאי אפשר. המיטה אינה מקום לישון בו אלא המקום שבו צריך להעמיד פני שינה. השולחן אינו רק המקום שבו אוכלים, אלא המקום שבו הפנים נבדקות: האם אמרתי משהו לא נכון, האם לעסתי בקול, האם אבא שותק יותר מדי.
הבית אינו מקיף את הילד. הוא חודר אל תנועותיו.
שנדור פרנצי כתב על המפגש בין תלותו של הילד לבין כוחו של המבוגר:
כוחו וסמכותו המכריעים של המבוגר משתקים את הילד עד אלם, ועלולים לגזול ממנו את חושיו.
“The overpowering force and authority of the adult makes them dumb and can rob them of their senses.”
האלימות אינה מתחילה תמיד במכה. היא מתחילה כאשר גרסתו של המבוגר נעשית המציאות היחידה המותרת בבית. הילד מרגיש כאב, אבל נאמר לו שזו אהבה. הוא חש פחד, אבל נדרש לקרוא לו כבוד. הוא יודע שמשהו קרה, אך המבוגר ממשיך בארוחת הערב כאילו לא קרה דבר. כדי להישאר בבית, הילד נאלץ לעזוב את עדות חושיו.
כך הבית יוצר אחת מצורות הגלות העמוקות ביותר: לא גלות מן המקום, אלא גלות מן החוויה בתוך המקום.
הבית הוא סדר — והסדר אף פעם אינו תמים
בית אינו נעשה בית רק באמצעות קירות. הוא נבנה מחזרות: מתי אוכלים, מי מעיר את מי, איזו דלת נשארת פתוחה, היכן מניחים את המפתחות, מי רשאי לאחר ומי חייב להודיע. הבית הוא מערכת של הופעות והיעלמויות צפויות. אותם חפצים חוזרים לאותם מקומות; אותם גופים מופיעים בשעות מסוימות; העתיד נעשה במידת מה ניתן לחיזוי.
החזרתיות הזאת יכולה להחזיק חיים. ילד אינו צריך להמציא בכל ערב מחדש אם יאכילו אותו. הידיעה שהאור יידלק, שהמים יתחממו, שמישהו יחזור — היא אחת הדרכים שבהן זמן נעשה ראוי למגורים.
אבל סדר אינו רק רציפות. סדר הוא גם שלטון.
הארוחה המשפחתית יכולה להיות המקום שבו כולם נאספים, והמקום שבו אין אפשרות להימלט מן החקירה. שעת השינה יכולה להיות טקס של החזקה, או שעה שבה הגוף מוכנס בכוח אל לוח הזמנים של המבוגר. חדר מסודר יכול להעניק תחושת המשכיות, או להודיע לילד שאין מקום לחפצים שאינם מתיישבים עם הסדר של הוריו. דלת פתוחה יכולה לומר „אנחנו כאן”, או „אין לך זכות להיסגר”.
גם צעקות החוזרות בכל ערב הן קצב. גם ההתכווצות לפני כניסתו של אדם מסוים היא קצב. גם הניסיון לדעת לפי עוצמת הנחת הצלחת על השולחן איזה לילה עומד להתחיל. הבית מלמד את הגוף לא רק מתי לנוח, אלא מתי להתכונן. לפעמים „שגרה” היא השם המכובס שניתן לאימה לאחר שנעשתה צפויה.
ומנגד, גם בית שאיבד כל קצב נעשה בלתי ניתן למגורים. כאשר אין לדעת מתי ישנים, מתי אוכלים, מי נמצא ומי נעלם, הגוף אינו משתחרר מן החוק — הוא נאלץ להפוך בעצמו למנגנון ניטור. הוא מייצר סדר במקום שבו המבוגרים אינם מחזיקים אותו.
הילד נעשה השעון של הבית. הברומטר שלו. השומר העומד ליד הדלת שאיש אחר אינו רואה.
חדרים אינם מחלקים רק שטח. הם מחלקים כוח
רובין אוונס כתב:
אם תוכנית אדריכלית מתארת דבר־מה, הרי זה טיבם של יחסי אנוש.
“If anything is described by an architectural plan, it is the nature of human relationships.”
תוכנית הבית אינה מספרת לנו רק היכן נמצאים הקירות. היא מספרת מי חייב לעבור דרך חדרו של מי; למי יש דלת פרטית; מי יכול להגיע למטבח בלי להיראות; מי יושב בקצה הבית ומי במרכזו. קירות, חלונות, מדרגות ומסדרונות מחלקים מפגש והימנעות, נראות והסתרה, גישה ואיסור.
הדלת יכולה להגן על הילד מפני מבטם של אחרים. היא יכולה גם להגן על הפוגע מפני עדותם. המסדרון יכול לאפשר לבני הבית לעבור בלי להפריע זה לזה. הוא יכול גם לאפשר להם לחיות שנים זה לצד זה בלי להיפגש. חדר משלך יכול להיות התנאי לכתיבה. הוא יכול גם להיות המקום שאליו נשלחת כדי שלא ישמעו אותך.
וגם הרהיטים אינם ניטרליים. השולחן אינו רק בגובה מסוים; סביבו יושבים אנשים מסוימים. לכיסא שבראשו יש בעלים. גוף אחד רשאי להישען לאחור, ואחר קם שוב ושוב להביא את מה שחסר. הילד אינו לומד רק כיצד לשבת ליד השולחן אלא מה קורה שם כאשר הוא תופס יותר מדי מקום, מרים את קולו או מסרב לאכול. הרהיט מטה את הגוף. היחסים מלמדים אותו מה פירושה של ההטיה.
שרה אחמד כותבת:
מה שנמצא בהישג יד נקבע בדיוק על ידי הכיוונים שכבר פנינו אליהם.
“What is reachable is determined precisely by orientations that we have already taken.”
מה שנמצא בהישג יד אינו רק מה שקרוב גאומטרית. הוא מה שהגוף למד שמותר לו לפנות אליו. בבית אחד ילד לוקח כוס בלי לשאול; בבית אחר הוא עומד מול הארון ומחכה שמישהו יבחין שהוא צמא. בשני הבתים הכוס נמצאת באותו מרחק. רק באחד מהם היא באמת נגישה.
כך אפשר להבין גם את המעבר מאורח לבן־בית. פתיחת המקרר היא מחווה קטנה, אך היא מסמנת שינוי בריבונות: מישהו כבר אינו זקוק למארח שיתווך בינו לבין צרכיו.
אבל הרשאה היא גם חשיפה. מי שנעשה בן־בית יודע היכן מונחים הדברים, מתי הבית ריק, מי ישן באיזה חדר, איזה קול מעיר את האדם ואיזו דלת הוא אינו טורח לנעול. אינטימיות מעניקה גישה לא רק למזון ולמנוחה אלא גם לנקודות שבהן אדם אינו מוגן.
בן־הבית הוא האדם שאינו צריך לדפוק. וזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא מסוגל להגיע למקומות שאורח לעולם לא יגיע אליהם.
החדר של ואן גוך: המנוחה שאינה מצליחה לנוח
ואן גוך ביקש שחדר השינה בארל יכוון את הצופה אל „מנוחה או חלום”. אבל החדר שצייר אינו נח.
הרצפה מתרוממת. הקירות מתעקמים. המיטה דוחפת את גופה הגדול אל תוך המרחב. החפצים יציבים לכאורה, אך אינם מסכימים ביניהם על נקודת מבט אחת. החדר מבטיח מנוחה באמצעות צבע, ובה בעת מסרב לתת לעין מקום יציב לעמוד בו.
אולי ואן גוך אינו מצייר חדר רגוע. אולי הוא מצייר את המאמץ לייצר רוגע.
זה הבדל חשוב. בית אינו תמיד ביטוי של מצב פנימי; לעיתים הוא מכונה שנבנתה נגדו. אדם צובע קיר בכחול מפני שאין בו שקט. הוא מסדר את הכיסאות מפני שבתוכו הכול זז. הוא מצייר מיטה יציבה מפני שהשינה אינה מחזיקה אותו.
הבית יכול לשמש ניסיון חיצוני לעשות עבור הנפש את מה שאינה מצליחה לעשות לבדה. אבל הניסיון משאיר עקבות. ככל שהחדר מתעקש יותר לומר „כאן נחים”, כך אפשר לשמוע בו את מי שאינו מצליח.
המיטה: אינטימיות וחשיפה על אותו סדין
בציוריה של פולינה ברסקאיה המיטה אינה נושאת משמעות אחת. היא המקום שבו היום מתחיל ומסתיים, אבל גם המקום שבו הגבול בין אדם לעצמו נעשה רופף.
שוכבים בה בחושך לצד אדם אהוב, ולעיתים מגלים שהקרבה הפיזית רק מגדילה את המרחק. מתכרבלים בה עם ילד, ולעיתים הילד לומד שגופו אינו שייך לו לגמרי. נחים בה כאשר חולים, ולעיתים היא נעשית המקום שבו החולה תלוי לחלוטין במי שמטפל בו. חולמים בה, אך גם מתעוררים בה אל החדר שבו אירע מה שאסור לזכור.
האור הנכנס דרך החלון בציור של ברסקאיה אינו מבטיח התחלה. היום כבר הגיע, אבל הגוף היושב על קצה המיטה עדיין אינו יודע אם להצטרף אליו. החלון מציע יציאה לעולם, ובה בעת מאיר את העובדה שהגוף נשאר בפנים.
במובן הזה, חדר השינה אינו „החלק הפרטי ביותר בבית”. הוא המקום שבו הפרטי עצמו נעשה תלוי באדם אחר: מי רשאי להיכנס, מי חולק את המיטה, מי יכבה את האור, מי יחליט מתי לישון, מי יקשיב כאשר אומרים לא.
מבחוץ ומבפנים: הופר וולוטון
אדוארד הופר מצייר את הבית מן העמדה שאין לה מפתח. הוא נשאר בחוץ, מול חלון מואר, ורואה חדר שאינו שלו — מעגל של אור שאדם עומד מחוצה לו. גם כאשר דמויותיו נמצאות בתוך חדר, הן ממשיכות להביט החוצה. הופר אינו מצייר בית; הוא מצייר את המרחק אליו. הוא מצייר את הילד המסתכל מהרחוב אל חלונות מוארים בבתים של אחרים. הוא מצייר את הכמיהה ואת הזרות לצידה.
ב-Interior with Woman in Red Seen from Behind של פליקס ואלוטון המבט מתהפך. אנחנו מביטים דרך רצף של דלתות אל אישה שאינה יודעת שאנו שם.
החדרים אינם רק נושא הציור. הם המנגנון שלו. כל פתח מכניס אותנו עמוק יותר ומרחיק אותנו מן האפשרות להעמיד פנים שאנחנו רק עוברים. אנחנו רואים ספה, בגד, מיטה, גב. ככל שהבית מתגלה, כך המבט שלנו נעשה אלים יותר.
הציור נותן לנו את מה שהבית אמור למנוע: גישה אל אדם ברגע שבו אינו מארגן את עצמו עבורנו.
אבל הוא גם חושף שהפרטיות מעולם לא הייתה מוחלטת. דלת פתוחה, וילון שאינו סגור, חלון הנראה מן הרחוב — הבית בנוי כולו מפתחים. הוא שומר באמצעות אותם דברים שדרכם אפשר לחדור.
בין שני הציורים נמתחת אותה טענה משני צדדיה: אצל הופר החלון מוציא את המבט החוצה ומשאיר את האדם בפנים; אצל ואלוטון הוא מכניס את המבט פנימה ומשאיר את האדם חשוף.
לכן החדר אינו מטפורה פשוטה לעצמי. העצמי הביתי אינו דבר סגור. הוא מערכת הרשאות: למי מותר לראות, מתי, מאיזה מרחק, ובאיזה מחיר.
גם הצופה הוא חלק מן הבית. הוא תופס מקום במסדרון.
בבית מתרחשות לא רק האהבות הראשונות אלא גם הפגיעות הראשונות
ג׳ודית הרמן כתבה:
טראומה נפשית היא מכאובם של חסרי האונים.
“Psychological trauma is an affliction of the powerless.”
כוחה של הטראומה אינו נובע רק מעוצמת האירוע. הוא נובע מן המצב שבו אין פעולה המסוגלת לשנות אותו. לילד בבית אין בדרך כלל מרחק בטוח שממנו יוכל להבין מה קרה. הוא תלוי באותו אדם שממנו הוא מפחד לצורך אוכל, שם, שייכות והסבר על המציאות.
הבית אינו נעשה טראומטי רק משום שקרה בו דבר נורא. הוא נעשה טראומטי כאשר אין מחוץ לדבר הזה מקום שאליו אפשר לחזור.
לאחר פגיעה ברחוב אפשר, לפחות בדמיון, לרוץ הביתה. כאשר הפגיעה מתרחשת בבית, לאן רץ הגוף?
הוא יכול להסתגר בחדר, אבל הקולות עוברים דרך הקיר. הוא יכול להירדם, אבל מי שפגע בו נמצא במסדרון. הוא יכול לספר, אבל האדם שאמור להאמין לו תלוי באותו סדר משפחתי. הוא יכול לברוח, אבל אובדן הבית עלול להיראות מסוכן לא פחות מן החיים בתוכו.
לכן המשפט „שם מתרחשות רוב הפגיעות” אינו מטפורה — ארגון הבריאות העולמי מציין שפגיעה בילדים בידי הורים ומטפלים מתרחשת לרוב בבית. אבל הנתון אינו מתאר את עומק הפרדוקס: האדם הפוגע אינו תמיד מפלצת הנכנסת לבית מבחוץ. הוא לעיתים האדם שמכין ארוחת ערב לאחר הפגיעה, מכסה את הילד בלילה, מצלם אותו ביום הולדת ואומר לו שהוא אוהב אותו.
לכן הטראומה הביתית אינה רק זיכרון של סכנה. היא בלבול בין סכנה לטיפול.
היד המלטפת והיד הפוגעת שייכות לאותו גוף. אותו קול מרגיע ומכחיש. אותה דלת נסגרת כדי להגן וכדי להסתיר.
הנפש אינה נשברת רק משום שהרע היה נורא. היא נשברת משום שהטוב והרע השתמשו באותם פנים.
היד של הוראס פיפין: ברכה, החזקה ומשמעת
ב-Saying Prayers של הוראס פיפין, אם מניחה יד על ראשו של כל אחד משני ילדיה הכורעים לפניה.
אפשר לראות בידיים האלה אהבה. הן אוספות את הילדים לקראת השינה, מחזירות סדר לאחר היום, מעניקות לרגע גוף לחסד.
אבל היד המונחת על הראש אינה רק סמל. היא גם מפעילה משקל.
הילדים כורעים. האם יושבת. הם נמצאים בתוך טקס שלא הם קבעו את זמנו, את מילותיו או את תנוחתו. אותו טקס יכול לתת לילד תחושה שמישהו מגן עליו בלילה; הוא יכול גם ללמד אותו שהאהבה ניתנת כאשר גופו מציית לצורה שנקבעה עבורו.
אין צורך לבחור בין שתי הקריאות.
האהבה הביתית פועלת לעיתים קרובות באמצעות משמעת: אוכלים עכשיו, מתרחצים עכשיו, אומרים תודה, נותנים נשיקה, מבקשים סליחה, כורעים לתפילה. בלי החזרות האלה, החיים עלולים להתפרק. באמצעותן, החיים עלולים גם להפוך לחיים שאין בהם מקום לסירוב.
האם מחזיקה את הילדים — וייתכן שגם מחזיקה אותם במקום.
המתח אינו מבטל את האהבה. הוא נותן לה גוף, כוח וכיוון.
הבית כאתר התנגדות — אבל רק משום שאינו כזה מעצמו
בל הוקס כתבה על הבית שיצרו נשים שחורות בתוך עולם של גזענות והשפלה:
מקום שבו כל השחורים יכלו לחתור להיות סובייקטים, ולא אובייקטים.
“where all black people could strive to be subjects, not objects.”
הבית אינו מופיע אצלה כמקלט טבעי. הוא נעשה מקום של התנגדות באמצעות עבודה מכוונת: בישול, טיפול, שיחה, הגנה, החזרת כבוד למי שבחוץ נדרש להיות אובייקט. הבית לא היה בטוח מפני שהיה בית; הוא נעשה מקום אנושי מפני שמישהו נאבק ליצור בו אנושיות.
זו מחשבה שונה מרומנטיזציה של הבית. היא אינה אומרת שבפנים טוב ובחוץ רע. היא אומרת שהבית הוא זירה פוליטית מפני שאפשר לייצר בו אדם — או לפרק אותו.
אותה ארוחת ערב יכולה לומר לילד: כאן קולך נשמע. והיא יכולה לומר לו: כאן תלמד לשתוק. אותו חדר יכול לאפשר לאישה לכתוב. והוא יכול להיות המקום שבו העולם שכח אותה. אותה משפחה יכולה להחזיר לאדם את הכבוד שנשלל ממנו בחוץ. והיא יכולה לדרוש ממנו להפקיד את כבודו בכניסה כתנאי להשתייכות.
בית אינו תשובה לשאלה אם העולם בטוח. הוא אחד המקומות שבהם השאלה מוכרעת שוב ושוב.
גם חדר הטיפול מחלק כוח
קל מדי להגיע עד כאן ואז לדמיין שחדר הטיפול הוא המקום שבו אפשר סוף סוף להניח לכל זה מאחור.
אבל גם הוא חדר.
גם בו יש דלת. יש שעה שבה נכנסים ושעה שבה יוצאים. יש כיסא של מטפל וכיסא של מטופל. אדם אחד מחזיק במפתח. אדם אחד יודע בדרך כלל מתי הפגישה הבאה. אדם אחד מקבל תשלום מן האחר. ולאחד מהם יש שפה מקצועית שבאמצעותה הוא יכול לתאר את מה שהאחר עושה.
הוא יכול לקרוא לשתיקה התנגדות. לכעס העברה. לנסיגה הגנה. לתלות רגרסיה.
אין צורך שהמילים האלה יהיו שגויות כדי שיהיה בהן כוח.
גם חדר הטיפול מחלק נראות. אדם אחד מספר על חלומותיו, תשוקותיו ופחדיו; האחר יכול להישאר כמעט בלתי ידוע. גם כאן יש הרשאות שונות.
לכן אין די לומר שחדר הטיפול הוא „מקום בטוח”. הביטוי עצמו עלול להפוך לעוד דרך שבה בעל החדר מודיע לאדם השני מה הוא אמור להרגיש בתוכו.
אדם שלמד בבית להקשיב לצעדים במסדרון יקשיב גם כאן. הוא יבדוק אם השעה מדויקת, אם משהו בפניי השתנה, אם איחרתי בשתי דקות ומה זה אומר. הגוף אינו מגיע לטיפול אחרי הבית; הוא מביא את הבית איתו ומתחיל מיד לארגן באמצעותו גם את החדר החדש.
אבל אולי דווקא משום שחדר הטיפול אינו חף מכוח, יכולה להתרחש בו עבודה אחרת.
לא יצירת חדר שאין בו אסימטריה, אלא אפשרות לראות את האסימטריה כשהיא מתרחשת. לשאול מי קובע את המרחק. מה קורה כאשר המטופל אינו מקבל את פירושו של המטפל. מה קורה כאשר הוא רוצה לפתוח את הדלת, לשנות כיסא, לשתוק, לכעוס, לא להסכים.
לא מפני שהחדר חדל לארגן את הגוף. אלא מפני שהארגון עצמו נעשה דבר שאפשר לפגוש.
לפעמים הדבר הראשון שמשתנה אינו הזיכרון. אלא הישיבה.
לצאת מן הבית שהגוף ממשיך לבצע
לעזוב בית אינו רק לעבור כתובת.
מי שעוזב נושא איתו את השעות שלו, את עוצמת הקולות, את המרחקים הנכונים בין גופים. הוא עשוי לגור לבדו ועדיין לסגור דלתות בשקט כדי לא להעיר איש. הוא עשוי לקנות מזון בשפע ועדיין לבקש רשות לפני שהוא פותח את המקרר. הוא עשוי לבחור בן זוג עדין ולהיבהל מן הרגע שבו המפתח מסתובב בדלת.
הבית הישן ממשיך להתקיים ככוריאוגרפיה. הגוף מבצע תפקיד שכבר אין לו במה.
הוא מתכווץ לפני צעקה שאינה באה. הוא מסתיר חפצים מאדם שאינו מחפש בהם. הוא מתעורר בשעה שבה היה צריך פעם להקשיב.
זו הסיבה שבניית בית חדש אינה רק יצירת מקלט. היא מאבק בשאלה אילו תנועות מן הבית הקודם ימשיכו לשלוט בו.
אדם אומר: כאן מותר לסגור דלת. אבל מגלה שהוא נבהל כשילדו סוגר אותה. הוא אומר: בבית הזה לא יצעקו. אבל מגלה שהשקט עצמו נעשה מאיים. הוא אומר: כל אחד ייקח מן המקרר כשהוא רעב. אבל ממשיך לעקוב בעיניו אחר כל יד שנפתחת אל האוכל.
הבית החדש אינו דף נקי. הוא מקום שבו בתים קודמים נאבקים על הזכות לקבוע מה פירוש להיות בבית.
לצאת ולשוב — לא אל אותו אדם
כדי שהבית יהיה בית חייבת להיות האפשרות לצאת ממנו ולשוב אליו. אבל גם המשפט הזה זקוק למתח.
יש בתים שמאפשרים יציאה רק בתנאי שהיוצא לא ישתנה. יש בתים שמקבלים בחזרה את הגוף, אך לא את האדם שנעשה בחוץ. יש בתים שבהם כל נפרדות נקראת נטישה, וכל דלת נסגרת נעשית עלבון לסדר המשפחתי.
בבית כזה השיבה אינה חזרה. היא דרישה למחוק את הדרך.
בית ראוי למגורים אינו רק בית שמחכה לנו. הוא בית המסוגל לשאת את העובדה שהאדם החוזר אינו זה שיצא.
הוא למד שפות חדשות. הוא אוהב אחרת. הוא אינו מוכן עוד לשבת באותו כיסא. הוא רואה עכשיו את מה שבילדות נדרש לא לראות.
הבית נעשה בית לא כשהוא מבטל את המרחק, אלא כשהוא מסוגל להתקיים איתו. לא כאשר אין בו פצע, אלא כאשר הפצע אינו מוכחש בשם האהבה. לא כאשר כולם נעים בקצב אחד, אלא כאשר קצבו של אדם אחד אינו מוכרז כחוק הטבע של האחרים.
בית אינו המקום שבו העולם מפסיק להיות מסוכן.
הוא המקום שבו הסכנה אינה נאלצת להתחזות לאהבה כדי להישאר בפנים.
מקורות
- Gaston Bachelard, The Poetics of Space (1958)
- Sigmund Freud, „Das Unheimliche” (1919)
- D. W. Winnicott, „Anxiety Associated with Insecurity” (1952)
- Sándor Ferenczi, „Confusion of Tongues Between Adults and the Child” (1933)
- Robin Evans, „Figures, Doors and Passages” (1978)
- Sara Ahmed, Queer Phenomenology (2006)
- Judith Herman, Trauma and Recovery (1992)
- bell hooks, „Homeplace: A Site of Resistance” (1990)
יצירות: ואן גוך, חדר השינה בארל (1888) · פליקס ואלוטון, פנים בית עם אישה באדום מגבה (1903) · הוראס פיפין, אמירת תפילות (1943) · פולינה ברסקאיה · אדוארד הופר.
