כיעור: מדוע אי אפשר לדבר עליו

אדם יושב מולי ואומר: אני מכוער.

ואני יודע מה עומד להיאמר בחדר הקליניקה, כי זה כמעט תמיד נאמר. שהוא מחמיר עם עצמו. שיופי הוא עניין סובייקטיבי. שיש אנשים שימצאו אותו מושך. ואם מי שיושב מולו הוא מטפל, זה ייאמר בשפה עדינה יותר — יוצע שהמשפט מדבר על ערך עצמי ולא על מראה, הדיון יעבור מן הראי אל הילדות, והכול ייעשה מתוך כוונה טובה לחלוטין.

אבל לפני שאמרתי משהו, הגוף שלי דיבר.

לא מחשבה. הסטה קטנה של המבט. כיווץ. משהו בגוף שנרתע רגע לפני שהמוח הספיק לנסח את התגובה הנדיבה. ואני יודע מה זה, כי אני מכיר את זה גם מחוץ לחדר — התחושה שעולה מול מראה שקשה לי להביט בו, ושאני מסלק ממני מהר כל כך שאני כמעט מצליח לא לדעת שהייתה שם.

ובדיוק בנקודה הזאת יש בקליניקה אי־סימטריה שקשה להסביר.

מטפלים מדברים על ריח. בהדרכה אפשר לומר שקשה לשבת עם מטופל בחדר סגור, שיש הזעה, שהאוויר כבד, שמשהו בגוף שלי מתנגד. זה נחשב חומר קליני לגיטימי, ולפעמים אפילו חשוב. אפשר לומר שמטופל מעורר בי רתיעה גופנית.

אבל אי אפשר לומר: הוא מכוער בעיניי. הוא דוחה אותי.

ההבדל אינו במידת הגועל. ריח הוא חיצוני, מקרי, בר־תיקון — הוא לא האדם. המראה הוא האדם. ולכן מה שאפשר לומר על הריח אי אפשר לומר על המראה: לא מפני שהתגובה חמורה יותר, אלא מפני שהיא נוגעת במשהו שהוא אינו יכול לשנות.

ואיני מדבר רק על פנים. הכיעור שאנשים מדברים עליו נמצא בגוף כולו ובאופן שבו הוא נע: משקל, פרופורציה, עמוד שדרה שהתעקם, יד שאינה נפתחת עד הסוף, עור, צלקת, כתם לידה, רעד, הליכה, קול. לפעמים זה דבר אחד גדול שאי אפשר לפספס, ולפעמים זה צירוף של פרטים שכל אחד מהם זניח — ובכל זאת האדם יודע שמשהו בו אינו מסתדר עם התמונה שהעולם למד לצפות לה. ופנים אפשר עוד לתלות בזווית ובתאורה. גוף אי אפשר להסתיר במשך יום שלם.

וכל זה קורה בשנייה שבה הוא אומר את המשפט. ואז שימו לב מה קורה למשפט עצמו: הוא נאמר, ותוך שנייה הוא כבר לא היה שם.

יש דברים שאדם אומר בחדר ומקבלים מקום. הוא אומר שהוא לא אוהב את אביו, ואנחנו נשארים עם זה. הוא אומר שהוא רוצה למות, ואנחנו נשארים גם עם זה. הוא אומר שהוא מכוער — ומיד מתחיל מרוץ להוציא את המשפט מן החדר.

ואולי הוא לא מדבר רק על מראהו. אולי הוא מדבר על חיים שלמים שבהם הביטו קודם בחבר שלו. על נערות שלא החזירו מבט. על צלם משפחתי שהזיז אותו מעט לאחור. על השנים שבהן למד להציע את עצמו באמצעות הומור מפני שגוף לא הספיק, ועל הבדידות שנבנתה בתוך זה בלי שאיש קרא לה בשם. על אפליקציות שבהן הוא כמעט אינו מקבל התאמות. על הרגע הקטן, שאי אפשר להוכיח אותו, שבו נכנס לחדר יחד עם אדם יפה ממנו והרגיש איך מרכז הכובד של החדר זז.

זה הדף על מה שקורה למשפט הזה — ומדוע. ועל מה שקורה בי כשהוא נאמר.

המילה שהשפה הנאורה מתקשה לסבול

אנחנו מדברים היום בחופשיות רבה יותר על גוף. אפשר לומר "אני שמן". אפשר לדבר על הזדקנות, על נכות, על צלקות, על צבע עור, על התקרחות. השפה השתנתה בצדק — נוצרו מילים מדויקות יותר, פחות משפילות, שמאפשרות לתאר הבדל בלי להפוך אדם לחריגה.

אבל המילה מכוער נעשתה כמעט בלתי אפשרית. כשהיא נאמרת על אדם אחר היא נשמעת מיד כהשפלה; כשאדם אומר אותה על עצמו אנחנו שומעים בה סימפטום. ובשני המקרים היא מסולקת.

ושימו לב לאי־הסימטריה. אני יכול לומר "איזו אישה יפה" בלי להסגיר כמעט דבר על עצמי — זה נחשב טעם. אם אומר "האדם הזה מכוער", אני נעשה מיד חשוד, ונדרש להצדיק את עצמי. את התגובה ליופי אנחנו מרשים לעצמנו לקרוא טעם; את התגובה לכיעור אנחנו נאלצים להסביר.

וזה מייצר פרדוקס. אפליה על בסיס מראה מתועדת היטב — יש ספרות ותיקה בכלכלת עבודה על פערי שכר הקשורים לאטרקטיביות — ובכל זאת עצם ההכרה בכך שאדם מסוים נתפס כלא־מושך נשארת טאבו. אנחנו מכירים בתוצאות ומכחישים את הקטגוריה שמייצרת אותן. וכשנשללת מאדם השפה שבאמצעותה יוכל להבין מה קרה לו, הוא נפגע פעמיים: פעם מן העולם, ופעם מן ההסבר. קל לנו הרבה יותר לומר "אתה צריך לעבוד על הדימוי העצמי שלך" מאשר לומר "ייתכן שהעולם התייחס אליך אחרת". ומילה שאין לה מקום לגיטימי אינה רק חסרה — היא משנה את מה שאפשר בכלל לחוות.

הכיעור מעולם לא קיבל חדר משלו

הבעיה אינה מתחילה בקליניקה. היא מתחילה במקום שאמור היה להיות הבית שלה.

אומברטו אקו פתח את "תולדות הכיעור" בתצפית פשוטה: בכל תקופה סיפקו פילוסופים ואמנים הגדרות ליופי, ובזכות עבודתם אפשר לשחזר את תולדות הרעיונות האסתטיים לאורך הדורות. לכיעור זה לא קרה. רוב הזמן הוא הוגדר כהיפוכו של היופי, מעולם לא הוקדש לו מחקר משלו, והוא נדון להערות אגב בעבודות שוליות.

היה ניסיון אחד. ב־1853, ארבע שנים לפני "פרחי הרוע", פרסם קרל רוזנקרנץ בקניגסברג את "אסתטיקה של הכיעור" — הפעם הראשונה שהכיעור זכה למידה כלשהי של כבוד בפילוסופיה של האמנות. הוא טען שהכיעור אינו ניתן לצמצום לרוע או לחומריות, שיש לו ספציפיות משלו, ושהוא תהליך דינמי שפוגע בקאנונים אסתטיים ומשנה אותם. הוא אסף קריקטורות והדפסים עממיים במשך חמש־עשרה שנה כדי לכתוב אותו.

ומה עלה בגורלו. גם אצל רוזנקרנץ עצמו נשאר הכיעור שלילה דיאלקטית של היופי — תופעה משנית, מוגדרת דרכו; הוא לא הצליח לצאת מן המסגרת שביקש לערער. וחשוב מזה: הספר תורגם לאנגלית לראשונה ב־2015, ועד אז כמעט לא נכתבה עליו פרשנות באנגלית. מאה שישים ושתיים שנה. הטקסט המכונן היחיד בתחום שכב בגרמנית ואיש לא נגע בו.

מה שאני עושה למשפט בחדר, האסתטיקה עשתה למושג.

המבט שנתפס

רוזמרי גרלנד־תומסון, חוקרת מוגבלות, ביקשה לחשוב על פעולה שנראית טריוויאלית: בהייה. אנחנו לומדים מילדות שלא יפה לבהות, ובכל זאת בוהים. לדבריה הבהייה מתעוררת דווקא כשהראייה הרגילה אינה מצליחה למיין מיד את מה שמולה — המבט נתפס בדבר שאינו מתאים לציפייה ומנסה להבין: מה אני רואה? לאיזו קטגוריה זה שייך?

ומכאן אפשר לראות לפחות ממד אחד של הכיעור: לא רק תכונה שנמצאת בתוך פנים, אלא גם אירוע בין גוף לבין סדר של ראייה. מישהו מופיע; המבט נעצר; משהו אינו מתאים לתמונה שלמדנו לצפות לה.

וגם הסבת המבט היא פעולה. לפעמים אדם מסיט את עיניו לא מאדישות אלא מפני שהמפגש טעון מדי, וההכרה ההדדית נקטעת. אדם יכול לחוות את כיעורו דרך שני מבטים הפוכים בדיוק — מבט שאינו עוזב אותו, ומבט שאינו מוכן לפגוש אותו.

פעם החוק אמר זאת בגלוי

עד כאן אפשר לקרוא את זה כסיפור על היסטוריה של רעיונות: הפילוסופיה אהבה יופי ולא התעניינה בכיעור, ומכאן השתיקה.

ואז מגיעה העובדה שבראש הדף.

בסן פרנסיסקו, 1867, נחקק חוק שאסר על כל אדם "חולה, פגוע, מרוטש או מעוות בדרך כלשהי, עד כדי היותו מראה בלתי־נעים או מגעיל" — לחשוף את עצמו לעין הציבור. החוקים האלה, שנודעו בדיעבד כ"חוקי הכיעור", התפשטו לשיקגו, פורטלנד, ניו אורלינס, לוס אנג'לס, אומהה ועוד. המעצר האחרון לפיהם נרשם ב־1974.

לא בימי הביניים.

סוזן שוויק, שכתבה את ההיסטוריה שלהם, מראה שהחוקים חיברו יחד מוגבלות, עוני וגזע, ושהם צמחו כפונקציה ישירה של הכלכלה: הם נחקקו כדי לסלק קבצנים מן הרחוב, והשפה שנבחרה לשם כך הייתה שפת המראה.

וחשוב להבין מה החוק עשה. הוא לא אסר על התנהגות; הוא הסדיר נראות. הבעיה הייתה עצם הופעתו של גוף מסוים בשדה הראייה. החוק אמר, למעשה: יש גופים שהופעתם ברחוב היא הפרעה; יש אנשים שהציבור רשאי שלא לראות.

כלומר: היעדר השפה לא העיד על חוסר חשיבות. החברה ידעה היטב מה לעשות עם הכיעור כשהייתה לה סמכות לפעול עליו. היא פשוט לא נתנה לו פילוסופיה — היא נתנה לו משטרה.

ושוויק ממשיכה, וזה החלק הקשה: במקום חוקי כיעור פומביים יש היום לערים "תוכניות ניהול מדרכה" — נהלים שמונעים מאנשים לעמוד יותר מדי זמן במקום בולט, לשבת, לישון, להחזיק חפצים או להיראות נזקקים מדי. המנגנון לא בוטל. הוא איבד את שמו.

ומה שהחוקים האלה מוכיחים אינו שהכיעור הוא רק כלי של כוח. הם מוכיחים משהו מטריד יותר: ששיפוט אסתטי מסוגל להיהפך, בקלות מפתיעה, לזכות לפעול על אדם. אני מוצא אותך לא יפה; אני מסיק מזה משהו עליך; אני מרשה לעצמי להתייחס אליך אחרת. זה המנגנון — ואפשר להתנגד למה שנבנה עליו בלי לפרק את השיפוט עצמו.

הכיעור אף פעם אינו נשאר אסתטי

אחת הסיבות שקשה כל כך להפריד כיעור משאלות אחרות היא שבני אדם כמעט מעולם לא הסתפקו באמירה "הפנים האלה אינן יפות בעיניי". השיפוט האסתטי נודד: פנים נעשות אופי, גוף נעשה מוסר, מראה נעשה אינטליגנציה. המכשפה אינה רק רעה — היא מכוערת. הנבל מקבל צלקת. הזר מסומן בפנים. וזו אותה תנועה שבה תיאור הופך לגזר דין: מילה שנועדה לתאר מתחילה לקבוע מי האדם.

וזה נכון גם בעברית, ובאופן שהשפה עצמה מסגירה. "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור" — שם המילה אינה מתארת מראה אלא מעשה. בעברית, כיעור זולג בין המראה למוסר בלי שאיש עוצר אותו — ובזה השפה שלנו אומרת מה שרוזנקרנץ נאלץ להוכיח בטיעון: שהמושג מעולם לא היה אסתטי בלבד.

והאיש שסירב למחול

ודווקא העברית, שבה הכיעור זולג אל המוסר בלי שאיש עוצר אותו, מחזיקה סיפור אחד שבו הזליגה נעצרת — ומי שעוצר אותה הוא המכוער עצמו.

רבי אלעזר בן רבי שמעון חוזר מבית רבו, רכוב על חמור, מטייל על שפת הנהר, ודעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם מכוער ביותר ואמר לו: שלום עליך רבי. והוא לא החזיר שלום, ועשה בנשימה אחת את התנועה עצמה: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש — שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" מכוער — ולכן ריק.

והאיש ענה: "איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית." רבי אלעזר ידע שחטא, ירד מן החמור, השתטח לפניו וביקש מחילה. והאיש סירב.

אני נזהר מלגייס אותו. הוא אינו אומר שהיופי סובייקטיבי; בהקשר שלו זו אמירה תיאולוגית — הפגיעה בגוף שנברא היא עלבון ליוצרו. ודווקא משום שהיא זרה לנו היא חדה כל כך: הוא אינו מכחיש, אינו מתווכח על השיפוט — הוא מסרב לתת לו סמכות עליו. אם אתה דוחה את צורתי, הוויכוח שלך אינו איתי. הגוף ניתן.

והסיפור אינו נסגר בפיוס.

התשובה העכשווית, ומדוע היא מלכודת

התשובה התרבותית החזקה ביותר לאלימות של אידיאל היופי הייתה הרחבתו. גם שמן יפה. גם זקן יפה. גם צלקת יפה. גם גוף נכה יפה.

יש בזה כוח פוליטי אמיתי: אנשים שהוצאו במשך דורות מן הייצוג דורשים להיכנס אליו. אבל יש בזה גם מלכודת, ומיה מינגוס — פעילת צדק לאנשים עם מוגבלות — נשאה ב־2011 את ההרצאה שמסרבת לו. אם אנחנו מוכרחים להוכיח שכל גוף יפה כדי להגן על זכותו להתקיים, לא ביטלנו את שלטון היופי; רק הרחבנו את רשימת הזכאים להיכנס למועדון.

וכשמעמידים את זה לצד חוקי הכיעור, מתגלה משהו: במקום לגרש את המכוער מן הרחוב, אנחנו מכניסים אותו בחזרה — בתנאי שיסכים להתגלות כיפה.

השאלה של מינגוס חדה יותר מכל ביקורת על אידיאל היופי: למה אדם צריך להיות יפה בכלל?

וזה נכון גם לתשובה המתוחכמת יותר, זו שמוצאת יופי דווקא בשבור ובפגום. גם הפיכת הפצע לאסתטיקה יכולה להיות דרך לסרב לו להיות פצע. הפצע אינו חייב להתגלות כיפה. הזקנה אינה חייבת. הגוף השונה אינו צריך להוכיח דבר.

והתשובה הטיפולית

בעברית התחיל להיווצר שיח על הצד הזה. חן מרקס, בספרו "הצד האפל של היופי והכיעור", מראה עד כמה המראה קובע את היחס שאנחנו מקבלים — הרבה יותר משאנחנו מוכנים להודות — והוא נשען, בין השאר, על אותו סיפור על שפת הנהר. הדף הזה מתחיל במקום שבו הטענה שלו נגמרת: נניח שהמראה קובע. מה קורה כשמודים בזה בתוך חדר?

כי השיח הטיפולי בעברית, כשהוא פוגש את המשפט "אני מכוער", עונה כמעט תמיד באותה תנועה. באתרי הטיפול המשפט מסווג: דיסמורפיה, אמונה לא רציונלית שיש לאתגר, דימוי עצמי נמוך שיש להחליף ברשימה של איכויות אחרות, סיפור בעייתי שיש לכתוב במקומו סיפור חדש. לפעמים זה נכון קלינית, ובדיסמורפיה זה יכול להיות הכרחי. אבל התבנית עצמה מדברת: האדם אומר "אני מכוער", והמקצוע עונה "אתה בעצם מדבר על משהו אחר". גם כאן הכיעור אינו מורשה להישאר קטגוריה בפני עצמה.

מה עובר בי כשאני מקשיב

ועכשיו אפשר לחזור אל הכיווץ שבפתיחה, ולשאול מה הוא עשה.

למה בעצם המרוץ. ההסבר הנוח הוא שאני רוצה להגן עליו — להוציא אותו מהר מן המקום הכואב. וזה נכון, ואני מאמין לו. אבל יש שם גם דבר אחר, ולא נעים לכתוב אותו: אני מגן על עצמי מן האפשרות שגם אני ראיתי.

התגובה יוצאת ממני לפני המחשבה, ולכן היא מגיעה לפני שיכולתי להחליט מה אני רוצה להיות. ומה שמתגלה לי בשנייה הזאת אינו על המטופל אלא עליי: שגם העין שלי עושה בדיוק את ההבחנה שאני מבקש לבטל במילים.

ואם כך, "אתה לא מכוער" אינו רק נחמה. הוא גם ניקוי עצמי. הוא אומר: אני אינני אדם שמסתכל עליך כך. והמהירות שבה הוא נאמר אינה סימן לנדיבות אלא לדחיפות — ככל שהוא ייאמר מהר יותר, כך יישאר פחות זמן שבו ידעתי.

וזה, לדעתי, ההסבר האמיתי לשלוש התגובות הרגילות, שנראות שונות ועושות אותה עבודה. ההרגעה — "זה לא נכון" — נדיבה, וגם הדרך המהירה ביותר להוציא את המשפט מן החדר; היא אומרת בפועל שהתוכן אינו נסבל, לא שהוא אינו נכון. התרגום — "זה לא באמת על הפנים שלך" — עשוי להיות נכון לגמרי, ובאותה נשימה הוא מבצע בדיוק את מה שהאסתטיקה עשתה לכיעור במשך מאתיים שנה: מסרב לתת לו קטגוריה משלו ומגדיר אותו כביטוי של דבר אחר. וההרחבה — "יש יופי בכל אחד" — היא הנדיבה ביותר והמסוכנת ביותר: היא מאשרת את הצו בזמן שהיא מנסה לרכך אותו.

שלושתן מגינות עליי לא פחות מאשר עליו.

וכאן הכיעור נעשה מבחן ממשי של מה שקורה בין שני אנשים בחדר. לא האם אצליח ללמד אדם לאהוב את עצמו, אלא האם הקשר שלנו מסוגל להחזיק תפיסה אסתטית שלילית בלי שהיא תזלוג מיד אל הערך האנושי. האם אני יכול לדעת שאיני מוצא אותו יפה — ובאותו זמן להמשיך להחזיק אותו כאדם שלם, מעניין, ראוי לאהבה.

זו אינה שאלה על טכניקה. זו שאלה על מה אני מסוגל לשאת בעצמי.

ראיתי. ועכשיו מה

ואולי כאן נמצאת השאלה שהדף הזה חיפש, והיא אינה השאלה שהתחלנו בה.

לא "מדוע אין לנו מילים לכיעור". יש לנו מילים. הבעיה היא שאיננו יודעים מה לעשות עם עצמנו אחרי שראינו.

הפילוסופיה תרגמה אותו ליופי — או ליתר דיוק, סירבה לתת לו קטגוריה שאינה נגזרת ממנו. החוק סילק אותו מן העין. הפסיכולוגיה הפכה אותו לדימוי עצמי. תרבות ההרחבה מגלה בו יופי. ואני, בחדר, מכחיש שראיתי.

חמש תגובות שונות לחלוטין לאותה חרדה אחת: ראיתי, ועכשיו מה.

וזה גם מסביר מדוע המילה עצמה אסורה. לא רק מפני שהיא פוגעת במי שנאמרת עליו — היא פוגעת, וזו סיבה מספקת בפני עצמה. אלא גם מפני שהיא מסבכת את מי שאומר אותה: היא הופכת את מבטו לגלוי. יש כאן שתי אלימויות בכיוונים הפוכים — אחת מופנית אל הנראה, ואחת חוזרת אל הרואה.

ומה שנשאר

לא כתבתי את הדף הזה כדי לטעון שהכיעור יפה. זה בדיוק מה שהוא מסרב לו. וגם לא כדי לטעון שהוא רק מבנה חברתי — חוקי סן פרנסיסקו לא המציאו את תחושת הגועל, הם ניצלו אותה. ההיסטוריה לא בנתה את התגובה; היא בנתה מה מותר לעשות איתה.

ואיני יודע להגיד מה כיעור הוא. אולי הוא תכונה, אולי הוא יחס, אולי הוא הצטלבות של מבט, מעמד, גזע, גיל והיסטוריה שאי אפשר לפרק לגורמים ולהחליט איזה חלק "אמיתי". וייתכן שהמהירות שבה אנחנו רוצים לענות על השאלה הזאת היא בעצמה חלק מן העניין.

מה שכן אפשר לומר הוא שאדם אינו חייב להיות יפה. הוא גם אינו חייב להיות רצוי.

והעין שלי אינה תמימה. היא לומדה — בפרסומות, בליהוק, בפנים שהתרבות הראתה לי שוב ושוב ובפנים שלא טרחה להראות. אבל גם אחרי שנודה בזה, לא נצליח לחנך אותה עד שתראה יופי בכל מקום, ואיני בטוח שזו המשימה.

האתיקה אינה מתחילה בתיקון המבט. היא מתחילה במקום שבו המבט כבר התרחש.

לראות פנים שאיני מוצא יפות אינה עדיין אלימות. להרגיש רתיעה אינו עדיין חוק. הבעיה מתחילה ברגע שהתגובה מקבלת רשות לדעת עוד משהו על האדם: הוא פחות נעים למראה, ולכן פחות מעניין; פחות רצוי, ולכן פחות ראוי לנוכחות; גופו מפריע לי, ולכן עליו להיעלם; איני מוצא אותו יפה, ולכן עליי או לגרש אותו או לגלות בו יופי.

ואז חוקי הכיעור, מינגוס והחדר שלי אינם שלושה נושאים. הם שלוש תשובות לאותה שאלה: מה אנחנו עושים אחרי שהעין אמרה לא.

האיש על שפת הנהר ידע את זה. הוא לא ביקש שיקראו לו יפה ולא ביקש רחמים; הוא ביקש שהשאלה תופנה למקום אחר. ואז המשיך בדרכו בלי למחול.

הרגע הפותח הוא מקרה קליני מודגם — דמות מורכבת, המבוססת על יותר ממפגש אחד, ואינה מזהה אדם מסוים.

מי שרוצה להמשיך מכאן — הדף על מונק, אמנות ושיגעון עוסק במה שקורה כשהצורה יוצאת מגדרה; הדף על אמנות מינימליסטית שואל מה נשאר כשמסירים כמעט הכול; הדף על הפחד להרוס עוסק במה שנעשה כשמותר לצורה להתפרק; הדף על חרדה בגברים נוגע בפחד להיראות ובמה שהוא עושה לגוף; ובאשכולות כיצד אני מטפל וטיפול כמפגש — על מה שקורה בין שני אנשים שאינו ממהר לתקן.