יצירתיות -כמשאב נפשי וחברתי

הדחף היצירתי: חשיפת תפקידה של האמנות כצורך ומשאב נפשי וחברתי

אמנות ויצירתיות הן צורך ומשאב ,לא רק עונג-אנחנו נוטים לשכוח את זה. אין כמעט אף חברה אנושית ולו הבסיסית ביותר שלא היה בה מרכיב של אומנות.

האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מהציוויליזציה האנושית מאז ימי קדם, ומשמשת מדיום לביטוי, תקשורת ושיקוף. מציורי מערות ועד ליצירות מופת מתקופת הרנסנס, מגרפיטי רחוב ועד מיצבים דיגיטליים, אמנות חוצה גבולות ומחברת אנשים על פני תרבויות ודורות. מעבר למשיכה האסתטית שלה, לאמנות יש כוח עצום להשפיע, לאתגר ולשנות את החברה.  אמנות הוכרה זה מכבר ככלי רב עוצמה שיכול לעצב תרבות, לערער על נורמות חברתיות ולהצית שינוי חברתי. לאורך ההיסטוריה, אמנים השתמשו בביטוי יצירתי שלהם כדי להעביר רעיונות, לעורר מחשבה ולעורר השראה לפעולה. מאמנות חזותית לספרות, מוזיקה ועד אמנות מיצג, אי אפשר להפריז בהשפעת האמנות על החברה.
אחד התפקידים העיקריים של האמנות הוא יכולתה לעצב תרבות. האמנות משקפת את הערכים, האמונות והשאיפות של חברה, ובאמצעות צורותיה השונות היא לוכדת את מהות החוויה האנושית. האמנות מספקת צוהר לתקופות ותרבויות שונות, ומאפשרת לנו להבין ולהעריך את הקולקטיב שלנו.
 דווקא, תרבויות עוני שחיות ללא משאבים וכמעט על "הקרשים"-פונות אל האמנות ואל לימוד האמנות ככלי לחידוש כוחות). בעצם עוני אמתי לא פעם מתבטא בהידרדרות מרכיב האמנות הטבעי של החברה, וניסיונות שיקום של סביבה ענייה מתחילות -לא פעם בחיפוש כלים שיתנו שיאפשרו ביטוי אמנותי אותנטי. וזה לא באמת מפתיע-כי אמנות ויצירתיות עוסקים בהסטת נקודת השליטה מהחוץ אל הפנים. היוצר אינו רק תוצר של החוץ, אלא פרשן ויוצר של הסביבה. האמנות כמו החלום  וכמו הדת , משמשת אותנו ככלי לעיבוד היחסים שלנו עם המציאות והסביבה.

בולט תפקידה הדתי של האומנות -ככלי מתווך בן האדם לאל. או להפך- הניסיון כמו ביהדות למנוע כניסה של האמנות החזותית למערכת היחסים הדתית דווקא כי יש לה עוצמה רגשית. הטבע עצמו מחשיב מאוד את העונג אסתטי החזותי, עד לחוסר הגיון אבולוציוני. "עיקרון ההכבדה" .מסביר במידה מסוימת את זנב הטווס אבל לא את הערך הגבוה שאנחנו מקנים ליופי. נכון, יש תאוריות הקושרות בן יופי לתקינות גנטית , כפי שבתקופות אחרות זיהו יופי עם "טוב" אבל הניסיון הפרטי שלי זימן לי- לא מעט אנשים יפים לא תקינים. 

אנחנו משקיעים משאבים ניכרים בפעילויות הקשורות במושגים אמנותיים-תעשיות שלמות בנויות על יופי ואסתטיקה- מרפואה פלסטית ואופנה דרך עיצוב הבית ואדריכלות -אין כמעט מרכיב של החיים הכלכליים שלא עושה שימוש במושגי העיצוב והאמנות (אנחנו מבינים היום בעצם "עיצוב" ככלי שיווקי).
בקיצור אומנות בצורה זו או אחרת חיונית לנו כנראה,  באופן פרדוקסלי היא שקופה עבורנו כמו האוויר.  אנחנו צריכים אותה בלי להבין כמה, היא מקיפה אותנו ומשפיעה עלינו בכוח ובפועל , ובכל זאת יש לנו נטייה להתעלם מהמרכיב החיוני בה ולהתייחס אליה כסוג של קישוט ופריבילגיה.
וגם לנו עצמנו  יש היסטוריה אישית של אומנות :חשבו על כמות הזמן שילדים מבלים מול שולחנות ציור-בעצם בגילאים מסוימים למעט דיבור ופעילות גופנית, אמנות היא הפעילות המנטלית והפיזית העיקרית  שילדים עושים, כדי לשכלל את היכולת לגעת בעולם ובעולם הפנימי. איכשהו בסביבות כיתה א' נוצרת הפסקה דרמטית של הפעילות-אין לנו יותר זמן למשחקים -וכך אנחנו זונחים מאחור כלי חיוני.

הפסיכולוגיה התייחסה בתחילה אל האמנות בחשדנות .ברצונה לבסס את מעמדה היא כ"מדע", היא הרחיקה אחים חורגים  שיכלו לעורר שאלות לגבי מוצאה היא. (רק בשנים האחרונות מוכנים להודות פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים שמה שקורה בטיפול שייך לעולם היצירתי- אמנותי של בניית סיפור ומשמעות ולא רק לעולם ה"קשה" של המדע). פרויד עצמו התייחס אל האמנות כמו גם אל המשחק כסובלימציה נחותה משהו,
וראה את האדם הבוגר כמי שמתגבר על הצורך הזה וחיי חיים קונסטרוקטיביים ונורמליים מול שולחן העבודה שלו כשידיו נקיות(אהבה ועבודה). אבל היו אחרים-יונג  הכיר בכוחה של הסמליות ועודד את מטופליו שיציירו ויפסלו את עולמם הפנימי והסמלי כתחילת תהליך ההחלמה העצמית-אבל במיוחד זכור לטובה  ד.וו. וויניקוט שכדי להעריך את תרומתו לעולם המושגים המודרני צריך יותר מכמה שורות .הוא כתב באופן מעמיק על המשמעות ,התפקיד והחשיבות של היצירתיות והמשחק בהתפתחות הפסיכולוגית הבריאה -באופן שבו ילדים ומבוגרים(בריאים) משתמשים בפעילויות אלה כדי לעבד את מאורעות החיים.
 פרנצי, תלמיד אחר של פרויד ידע גם הוא כמה דברים על היצירתיות וזרימה.  מריון מילנר שכתבה על חוסר היכולת לצייר כאובדן מרכיב נפשי ופרנץ פרלס -אבי הגשטלט שביסס את התיאוריה הפסיכולוגית שלו על מונחים אמנותיים וביולוגיים. 

קורסי רישום-יוני שדה