ציורי הפלה על ידי נשים. חלק 1- פאולה רגו.

הרצאה זו נתנה במסגרת יום עיון  לפסיכולוגים ברחובות , ופסיכולוגים תל אביב של "הסדנה" על  ההתמודדות דרך ציור עם הפלות והטראומה של הפלות בעקבות ביטול פסיקת רו- וויד בארה"ב.

"האישי הוא פוליטי" הייתה ועודנה אחת האמירות החשובות  של הפמיניזם, האמנות הפמיניסטית ושל הגל הראשון של התפיסה הפוסט-מודרניסטית  באמנות.   אמירה זו שחשיבותה חורגת מעבר לגבול הפמיניזם (ניתן כמובן לומר שחשיבותו של הפמיניזם חורגת מעבר לגבול הפמיניזם) קיבלה משנה תוקף בשנה האחרונה עם ביטול תקדים רו נגד ווייד בבית המשפט העליון האמריקאי, והתגברות הזרמים השמרניים בעולם כולו.

עם זאת, ציורי הפלות ,"לידות שקטות", והטראומה סביבן עדיין נדירים בקאנון תולדות האמנות .רוזלינד פולק פצ'סקי טענה ב-1987 כי "פמיניסטיות ותומכות בחירה אחרות ויתרו בקלות רבה מדי על המרחב החזותי", והפקירו את תחום הדימויים לפעילים נגד הפלות (Petchesky 1987, 287)179). לאחרונה, שאנון סטטנר כתבה ש"אנחנו עדיין רחוקים מעולם בו שנשים לא ירגישו מחויבות להסתיר את העובדה שעברו הפלה" (2016, 7). אפילו בנסיבות התומכות בגישה להפלה, הפלה יכולה להישאר בסוד: בלתי נראית ובלתי נשמעת.-"יש תחושה שהפלה היא כישלון שצריך להשתיק"  אמרה רותם  לוי בוגרת המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, שהחליטה להציג פרויקט גמר בשם "מה קרה לך רותם", המרמז על השאלה השכיחה ביותר שזכתה לה בזמן שהתמודדה עם ההפלה.

"הסדנה" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין).

שרון בן יהודה-פיסול בחוטי ברזל. חוגי פיסול-חזרתו של הפיסול הפיגורטיבי.

בשנים האחרונות חוזר הציור הפיגורטיבי והפיסול הפיגורטיבי למרכז עולם האמנות, דרך נקודות מבט אישיות.  נושא ההפלות שבאופן היסטורי תמיד היה אפוף בושה ונדחק לתחום הסודות אותם עוקפים, זוכה לאחרונה לנראות מסויימת בעולם האמנות. 

עבודות אמנות העוסקות  בהפלות  נעות על מנעד מגוון  ועוברות בין אקטיביזם פוליטי בסגנון ברברה קרוגר בקצה האחד, לבין חשיפה עצמית רגשית מדממת אותה מייצגת  פרידה קאלו בקצה השני. פאולה רגו בסדרת רישומי הפסטל הידועה שלה העוסקת בהפלות, יוצרת מיזוג בין האישי לפוליטי ומגלמת את רוח האמירה-"האישי הוא הפוליטי" בצורה מרשימה. 

 פאולה רגו: ציורי פסטלים -הפלה.

סדרה זו של עשר יצירות  מצוירות בפסטלים , שנעשתה בין יולי 1998 לפברואר 1999, מציגה דיוקנאות אישיים, אילמים ומיוסרים של נשים שזה עתה עברו או עוברות הפלות לא חוקיות בבית. רגו, שנולדה בפורטוגל והתגוררה בבריטניה עד לפטירתה, נדחפה ליצור סדרה זו על מדינת מולדתה לאחר שמשאל עם לליברליזציה של חוקי ההפלות הקיימים, הוצע ונדחה  בפורטוגל בשנת 1998.  

פאולה רגו-קורסי ציור תל אביב-ציורי פסטל -הפלה

כפי שטענו גם אגנטה סטרום וגם מריה מנואל ליסבואה, בסקירה שלהן על סדרת הציורים- בחירתה של רגו בהפלה כנושא- "מנוגדת למסורות ארוכות שנים באמנות החזותית במערב". שתיהן  מצטטות  את חיבורו של השופט האמריקאי ג'ון ט. נונן משנת 1976 "איך להתווכח על הפלה" כדי לדון בדרכים שבהן הציורים  של רגו סוטים מהמוטיבים המסורתיים באמנות המערבית. נונן מציין לא רק עד כמה לעתים נדירות מופיעה הפלה בקאנון ההיסטורי של האמנות, אלא גם עד כמה הציור הדתי ובמרכזו  ציורי המולד חוגגים ומגביהים את הניגוד להפלה: לידה.
 במילים אחרות, כפי שמסבירה ליסבואה, "הפלה עומדת בבירור כאנטיתזה המדויקת לרגע …של הבשורה." הפסטלים של רגו מציגים הצהרה  כואבת  על זכותה של האישה לבחור.
 מבחינה אמנותית רגו עושה זאת במספר דרכים, המשחקות עם/ ומערערות את/ היציבות של שני דימויים אופייניים בתולדות האמנות המערבית. 

המבט (The Gaze) :

בכל הפסטלים של רגו היא משחקת עם המבט במגוון דרכים. האישה הצעירה, או הנערה במקרים רבים, מסתכלת ישירות על הצופה, מסיטה את מבטה בייסורים, או עוצמת את עיניה בכאב, רגו שולטת במבט הנשי בצורה מודעת. הצופים אינם מוזמנים על ידי עיניים נוצצות, או סוגים אחרים של מבט המתפרש כהזמנה מינית לחקור את גופן של הנשים כמושאי  עונג של הצופה הגברי כפי שעשה הקנון הציורי. בפסטלים השקטים האלה, רגו שולטת במבט של הדמויות  ודרכו במבט של הצופה.

טריפטיכון, פאולה רגו-התמודדות פסיכולוגית עם הפלה דרך ציור

ב-Untitled N°1, אישה צעירה בוהה ישירות לתוך עיני הצופה כשהיא יושבת על שולחן כשרגליה מוחזקות בידיה ופרושות. האישה לבושה בגופייה או שמלת לילה ארוכה ורפויה כך שאין לנו, כצופים, דרך  לצפות ישירות בכאב או באירוע המתרחש  בין רגליה. כל מה שאנחנו מוזמנים לראות זה את המציאות בה נלכדה. רגו מתארת את הבלתי ניתן לתיאור דרך סביבתו, את הזעקה דרך השקט.  האישה בציור יושבת ובוהה בנו ישירות במבט סטואי וחזק, וכאילו משתפת  אותנו בכאב, בהכחשה ובהשלמה אילמת עם המצב  . כמו ברוב העבודות בסדרה, קערה מונחת על המיטה וגיגיות פלסטיק צבעוניות וגדולות יותר מונחות מתחת למיטה. ההצגה של כלים שנלקחו ממציאות אחרת של  שימוש ביתי באביזרים לבישול או לכביסה אל תוך ההליך הרפואי משילה כל מימד הירואי או מגביה של הכאב. זה היומיום, זו המציאות-זה לא  סרט הוליוודי ולא ציור במסורת הרומנטית (וכאן הכוונה במילה רומנטי להפנמה של המבט הגברי).

בטריפטיכון ב' ו-ג', הנשים שוכבות או יושבות בתנוחות שונות, הן בעיצומן  של הפלות, בנסיבות שאיננו מכירים. זוהי צילום של רגע החותך סיפור שאיננו יודעים את תחילתו שלא נדע לעולם את סופו, ועם זאת הרגע הזה מציין אירוע שיצבע את העתיד ודרך זה ישנה את העבר.  בעבודות אלו הנשים מסתכלות הצידה, או מפנות את עיניהן מהצד אל הצופה, מתריסות ומאשימות. נראה שרגו אכן מזמינה אותנו להסתכל, אבל רק כדי לראות את הכאב והייסורים של מציאות ההפלות, בתנאים לא תנאים כפי שהיא מתבצעת מחוץ לחוק. עם זאת אין כאן בושה ולא רצון להסתתר ולשמור על חשאיות. זהו עולמה של אישה, כאב של אישה, גוף של אישה, והחשוב ביותר זכותה של אישה לעשות בחירות הנוגעות לגופה היא.

חוגי ציור -פאולה רגו- ללא כותרת מס' 4- עירום שוכב-הפלה

עירום שוכב (Reclining Nude):

ביצירות כמו ללא כותרת מס' 4, ללא כותרת מס' 6 וטריפטיכון ב', נשים שוכבות בתנוחות המזכירות את מסורת ציורי עירום השכוב (Reclining Nude) של אמנים  אירופאים כטיציאן, מאנה, מאטיס, גוגן ורבים אחרים. עם זאת, נשים אלו אינן נמצאות שם כמושא לתשוקה, והן אינן מוצגות כרמיזה או כמטרה למבט גברי .  הן נמצאות  שם כשלעצמן, בפני עצמן, מצוירות  שוכבות בכאב מופלא  שאכן סביר שמגיע (ברוב המקרים) כתוצר ממין ותשוקה. המיניות נמצאת בתמונות כסאבטקסט עמום- דרך הבעות הפנים ותנוחות הגוף. 

חוג ציור רמת גן: פאולה רגו, ללא כותרת מס' 5- הפלה כטראומה נפשית

יש מתח בדרך שבה רגו ממקמת ומתמרנת הן את הנשים המתוארות והן את צופיה, כדי ליצור קשר מורכב בין משיכה מינית, מעשה המין בפועל, והתוצאות הפיזיות מאוד שלו, כמו הריון והפלה שעלולות להתרחש ( ולעתים קרובות מתרחשות) כתוצאה מסקס. העובדה שרגו מציגה את הנשים הללו, לא בהכרח כנשים בוגרות, אלא יותר כנערות צעירות , מעידה גם על האפשרות שההפלות שלהן נובעות גם מגורמים אפלים יותר - "אונס, התעללות, גילוי עריות, סקס שנגרם מכוח  לא מאוזן בין גברים מבוגרים ובחורה צעירה", כפי שהציעה ליסבואה.

פאולה 

קורסי ציור רחובות: פאולה רגו- ללא כותרת מס' 5-התמודדות פסיכולוגית עם הפלה.

גילם וצעירותן של הנשים  חשובים בהתייחסות הן למבט שהוזכר לעיל והן לדמוי האמנותי השגור של העירום השכוב. ליסבואה מנסחת זאת כך: "המודליות  אינן נשים אלא נערות, והיציבה שלהן אינה של הזמנה חושנית אלא של כאב סוחף". היא דנה בדיכוטומיה האופיינית להצגת נשים מאז ומתמיד בתרבות ובאמנות המערבית: הבתולה או הזונה ומציגה עולם שבו רגו ניפצה  את ה"אפשרויות" הללו לרסיסים. "צרות מתחילות להתעורר בגן העדן הציורי, הדיכוטומי המסוים הזה, של בתולות וזונות, כאשר, כפי שקורה בתמונות ההפלות של רגו, האישה שברור שנפלה וחטאה, ואשר יתרה מכך עומדת להחמיר את חטא הזנות הזה. עם פשע ההפלה, אינה נושאת את הציוד של הזונה, אלא את כל סימני ההיכר של הילדה חסרת הניסיון  או הבוגרת למחצה, הבוסרית, חסרת השיער והלא  נגועה".

דרך המבטים הישירים של הנשים הצעירות השוכבות, המתהדרות לא בגופן אלא בכאב הפנימי שלהן, רגו מעמידה את הצופה במצוקה תכליתית למדי, ומותירה אותו עם שאלות אמביוולנטיות מורכבות. בניגוד לליסבואה וסטרום-אני מרגיש שהאמביוולנטיות או המורכבות הנפשית שהנשים בציורים של רגו מציגות חורגת מגבולות המחאה כנגד איסור ההפלות  ומדברת על הקיום הנשי המורכב או אפילו מעבר לכך על הקיום האנושי שלעולם רווי סתירות וכאב ומגע בחוסר האונים וחוסר המוצא. הנשים בציורים של רגו מסרבות להיות קורבנות או פוסטרים המקדמים הצהרה, הן דמויות אמיתיות באותו מובן שהפסיכולוגיה של לאקאן מדברת עליו. הן נוגעות ב"ממשי". "אני תמיד דובר אמת. לא כל האמת, כי אין דרך לבטא אותה בשלמות. לבטאה בשלמות אי אפשר באופן מילולי: המילים חסרות. אבל עדיין מבעד לאי אפשרות זו עצמה – האמת גובלת בממשי".

חוג ציור גבעתיים: פאולה רגו, ציורי פסטל-התמודדות עם הפלה.

דרך עדשת הפסטל הרך, ריגו יוצרת עולם שבדרך כלל מזוהה עם אסתטיקה קלילה ונעימה, אבל  משמש כאן   להצגת מציאות קשה לעיכול.רייצ'ל טיילור כתבה בסקירה של הציורים עבור הטייט: "התמונה היא היפוך הרסני של העירום הנשי השוכב המסורתי. הנערה  שוכבת על מיטה ברגליים פשוקות, האישה הזו אינה אובייקט אירוטי אלא סובייקט מתריס. היא שומרת על בגדיה ושומרת על כבודה במסגרת המציאות הבלתי אפשרית של הסיטואציה . מבטה הבלתי נרתע מעמיד את הצופה בעמדה של הגבר שלמרות שהינו אחראי חלקית להריון, מתוקף מינו אינו לוקח דבר מהנטל הפיזי של סיומו. המבט שלה עשוי להיות מיועד גם לאלה ששומרים על הסטטוס קוו הפוליטי המקשה  על השגת  הפלה באופן חוקי".

המשך: הטראומה של ההפלה וביטויה באמנות -פרידה קאלו ואחרות.