פרספקטיבה: כשהטכניקה נעשית מציאות

מה קורה לכלי שעובד כל כך טוב עד שהוא מפסיק להיראות ככלי — ומתחיל להיראות כמו העולם

"בעיקרון, פרספקטיבה היא סוג של הפשטה. זו הפשטה של הקשר בין עין, מוח ואובייקט. זוהי תבנית נוף אידיאלי, המדומיין כאילו הוא נראה על ידי אדם חד עין וחסר תנועה, המנותק בבירור ממה שהוא רואה. זו נקודת מבט של אל ההופך לצופה, אדם שאליו מתכנס כל העולם, ועם זאת הוא גם צופה בלתי מעורב ורואה כל."

— רוברט יוז, הלם החדש

אנחנו לומדים פרספקטיבה כאילו אנחנו לומדים את חוקי המציאות. קו אופק. נקודת מגוז. קווים מקבילים שמתכנסים. עצמים נעשים קטנים ככל שהם מתרחקים. שולחן נכנס לתיבה, בניין לקובייה, רחוב כולו מתחיל להיסגר אל נקודה אחת.

וזה עובד. זו אחת ההמצאות החזקות ביותר בתולדות הציור.

אבל המילה עובד חשובה כאן. פרספקטיבה היא טכנולוגיה, כלי עבודה. היא מאפשרת לנו לקחת עולם תלת־ממדי ולבנות על משטח שטוח דימוי שמרגיש כבעל עומק. היא מאפשרת למדוד, לתכנן, לשחזר, להעביר לאחרים מבנה של חלל. במובן הזה היא הצלחה עצומה. הניסוי המיוחס לברונלסקי בסביבות 1420 והקידוד של אלברטי זמן קצר אחר כך הפכו יחסים של עומק וגודל למערכת שאמן יכול ללמוד וליישם שוב ושוב.

אבל טכנולוגיה שעובדת אינה בהכרח ידע על מה שהמציאות היא. פטיש עובד. מפה עובדת. מצלמה עובדת. מודל מתמטי יכול לעבוד באופן יוצא מן הכלל. העובדה שמשהו מאפשר לנו לפעול היטב בעולם אינה מוכיחה שהוא חושף לנו את טבעו העמוק של העולם.

אבל גם ההבחנה הזאת פשוטה מדי, כי כלי עבודה טוב אינו נשאר ביד. הוא מתחיל לעבוד גם על המשתמש ומשנה אותו.

זה רעיון שכבר עסקתי בו בדף על כלים וטכניקות: אנחנו יוצרים כלי כדי להרחיב את האפשרויות שלנו, ואחר כך הכלי מתחיל לעצב אילו אפשרויות אנחנו בכלל מסוגלים לראות. מקלוהן ניסח את ההיפוך הזה דרך "המדיום הוא המסר": הטכנולוגיה אינה רק מעבירה תוכן, אלא משנה את דפוסי התחושה, התנועה והחיים שבתוכם התוכן מקבל משמעות. גם הדיון העברי במקלוהן מדגיש שטכנולוגיה מוצלחת נעשית בהדרגה לסביבה שקשה לנו כבר לראות אותה מבחוץ.

אני מלמד תלמיד להכניס כיסא לקובייה כדי להבין את המבנה שלו. בהתחלה הקובייה היא כלי. אחר כך הוא מתחיל לראות את הקובייה בתוך הכיסא. נקודת המגוז מתחילה כטכניקה. אחר כך היא נעשית הרגל של העין. ואחר כך אולי גם של המחשבה.

פרספקטיבה היא מקרה קיצוני במיוחד של כלי כזה, משום שאחרי כמה מאות שנים של שימוש קשה כבר לראות אותה ככלי.

היא נעשתה הדרך בה אנו רואים, חושבים ונעים.

אבל אולי היא באמת בעולם

קל לומר שפרספקטיבה היא רק מוסכמה תרבותית. היא לא.

או לפחות: היא לא רק זה.

עצמים באמת תופסים זווית ראייה קטנה יותר ככל שהם מתרחקים. חפיפה, גרדיאנטים של מרקם, תנועה, גודל יחסי והבדלים בין התמונות שמגיעות לשתי העיניים מספקים מידע על עומק ומרחק. אפילו תינוקות צעירים מאוד מגלים רגישות לרמזי עומק ציוריים; מטא־אנליזה של מחקרים בתינוקות בני כחמישה חודשים מצאה תגובה עקבית לרמזים כאלה, וסקירה רחבה יותר מציעה שהיכולת לחלץ מהם מידע תלת־ממדי מתבססת עוד יותר סביב גיל שישה חודשים. זה כמובן לא אומר שתינוק נולד עם נקודת מגוז. זה אומר שהתרבות אינה ממציאה מאפס את העובדה שעומק יכול להיקרא מתוך יחסים חזותיים.

גם מבחינה גיאומטרית, פרספקטיבה ליניארית אינה שרירותית. אם מקבעים צופה במקום מסוים ומניחים מישור תמונה מסוים, היחסים בין העולם לבין ההיטל על המישור ניתנים לחישוב. ברונלסקי לא המציא את העובדה שעצם רחוק נראה קטן יותר. הוא הפך יחסים כאלה לטכנולוגיה.

אבל מכאן לא נובע שאנחנו רואים כמו ציור פרספקטיבי.

אנחנו איננו עין אחת, קפואה במקום אחד. אנחנו מזיזים את העיניים, מסובבים את הראש, מתקרבים, נסוגים, מקיפים עצמים. שתי העיניים אינן רואות אותו דבר, והמראה עצמו משתנה יחד עם הגוף. אצל ג'יימס גיבסון, התנועה הזאת אינה הפרעה שצריך לסלק כדי להגיע לראייה "טהורה"; היא מקור מרכזי של מידע תפיסתי. אצל אלווה נואה והגישות האנאקטיביות, לראות תלוי גם בהיכרות שלנו עם האופן שבו תחושה משתנה כאשר אנחנו זזים.

כאן הפרספקטיבה מתחילה להסתבך בתוך עצמה. הטכנולוגיה שהפכה עבורנו למודל של "ראייה מציאותית" דורשת מהצופה לעשות כמעט את ההפך ממה שהוא עושה כאשר הוא חי ורואה: לעצור במקום, להקפיא את הראש, לצמצם שתי עיניים לעין גיאומטרית אחת, ולבחור רגע אחד כאילו הזמן אינו קיים.

ודווקא מתוך הצמצום הזה היא מייצרת אחת מאשליות המציאות המשכנעות ביותר שהמצאנו.

מחקר עכשווי על תפיסת תמונות אפילו מערער על ההנחה שהפרספקטיבה המתמטית הטהורה היא תמיד זו שנראית לנו "נכונה". אהרון הרצמן הראה בסקירה רחבה שהאופן שבו אנחנו תופסים תמונות אינו מוסבר היטב תמיד באמצעות נקודת הקרנה יחידה; אמנים משתמשים שוב ושוב בתיקונים מקומיים, בריבוי היטלים ובעיוותים שמבחינה גיאומטרית אינם "טהורים", דווקא כדי ליצור תמונה שנתפסת כטבעית יותר.

כלומר, הפרספקטיבה יכולה להיות בו־זמנית מבוססת על אמת אופטית ואינה תיאור מלא של הראייה; טבעית מאוד ומלאכותית מאוד; גילוי של יחסים הקיימים בעולם והמצאה של דרך מסוימת לארגן אותם.

אין צורך לבחור.

אולי הטכנולוגיות החזקות ביותר אינן אלה שממציאות דבר שאין לו כל קשר למציאות. הן לוקחות משהו אמיתי מן המציאות, מבודדות אותו, מגבירות אותו, בונות סביבו מערכת — ואז גורמות לנו לשכוח שהוא היה רק חלק ממנה.

ברונלסקי לא המציא עומק. אולי הוא המציא צופה

הניסוי המפורסם של ברונלסקי אינו מעניין רק מפני שהציור דמה לבית הטבילה בפירנצה. הוא מעניין מפני שהאשליה תלויה גם במקום שממנו הצופה מביט. דרך החור הקטן בלוח והמראה שבידו הוא לא רק בדק את הציור; הוא קבע את הגוף של הצופה ביחס לציור. כדי שהעולם המצויר יתאים לעולם שמולו, גם העין צריכה להיות במקום הנכון.

מכאן נולדת אחת התכונות המוזרות של הפרספקטיבה הליניארית: גם כשהצופה אינו מצויר, הוא נמצא בתמונה בכל מקום. גובה קו האופק מעיד על גובה העיניים שלו. נקודת המגוז מעידה על המקום שממנו הוא מביט. כל קו חוזר אליו.

העולם יודע איפה הוא עומד.

ארווין פנופסקי קרא לפרספקטיבה "צורה סימבולית" משום שראה בה לא רק שיטת ייצוג אלא דרך היסטורית מסוימת לארגן מרחב, צופה ואובייקט. גם בעברית הטענה הזו כבר מופיעה באופן מפורש: במאמר ב"מפתח" מתואר אצל פנופסקי המהלך שבו הפרספקטיבה מאחדת וממשטרת מרחב, ואצל יוברט דמיש הגוף הולך ומצטמצם כמעט לעין ולנקודת מבט.

יש כאן תנועה כפולה שאני לא רוצה לפתור. מצד אחד, הפרספקטיבה היא שיעור בענווה: אני עומד כאן, ולכן כך העולם נראה מכאן. מצד שני, אותה מערכת בדיוק יכולה להפוך את "מכאן" ל"כך": כך העולם נראה.

הטכניקה שמזכירה לי שאני נמצא במקום מסוים יכולה לגרום לי לשכוח שיש בכלל מקומות אחרים.

אבל גם כאן קל להרחיק מדי. לא כל מי שמצייר חדר בנקודת מגוז מפעיל "מנגנון שליטה מערבי". לפעמים הוא פשוט רוצה שהחדר לא ייראה כאילו הרצפה מטפסת על הקיר. הפרספקטיבה היא גם כלי שימושי להפליא, ואולי דווקא משום כך היא מעניינת יותר מכל אידיאולוגיה פשוטה.

כלי אינו צריך להטיף כדי לשנות את מי שמשתמש בו.

העיר והקובייה

פרספקטיבה מערבית מרגישה טבעית במיוחד בעיר. קירות, רחובות, חלונות, חזיתות, מסילות, שורות, זוויות ישרות. אין צורך לטעון שהעיר "יצרה" את הפרספקטיבה כדי להרגיש שיש ביניהן שפה משותפת.

מי שלומד רישום מכיר את השפה הזאת היטב. אל תצייר עדיין את הכיסא — מצא את התיבה שלו. אל תסתבך עם הבניין — הכנס אותו קודם לקובייה. הראש נעשה מסה, האף פירמידה, היד גליל. זה עובד. לפעמים בתוך כמה דקות תלמיד מפסיק לראות אוסף קווים ומתחיל לראות מבנה.

אבל מה הוא למד לראות?

אני אוהב את הקובייה בדיוק משום שהיא מאפשרת לראות משהו שלא היה נגיש קודם. אני חושד בה מאותה סיבה.

אנחנו מכניסים את העולם לקוביות כדי להבין אותו, ואז העולם מתחיל להיראות כאילו הוא עשוי מקוביות.

יש היסטוריה מחקרית ארוכה לטענה שסביבות בנויות יכולות להשפיע על הרגלי תפיסה. ההשערה הידועה של "העולם הנגרי" קישרה בין חיים בסביבה עשירה בקווים ישרים ובזוויות ובין רגישות לאשליות חזותיות מסוימות. אבל גם כאן המחקר אינו נסגר. מחקרים ישנים ערערו על ההסבר הפשוט, ובשנים האחרונות הופיעו הן ביקורות חריפות מאוד על הראיות הקלאסיות והן הצעות חדשות שלפיהן ניסיון תרבותי וסביבתי עשוי בכל זאת להשפיע על מנגנוני שימוש בפרספקטיבה.

וזה בדיוק המקום שבו מחקר טוב נעשה מעניין יותר מסיסמה. אי אפשר לומר בפשטות "אנחנו רואים קווים ישרים מפני שהערים שלנו ישרות", אבל גם קשה לומר שהסביבה שבה אנחנו לומדים לראות אינה עושה לנו דבר.

הביולוגיה נשארת. התרבות נכנסת לתוכה. הכלי נכנס לתרבות. ואז קשה לדעת מי מהם כבר מדבר.

איך נראית פרספקטיבה בתרבות שמודדת מרחק בימי הליכה?

השאלה הזאת חשובה לי יותר מן השאלה אם הסביבה המערבית "נגרית".

אנחנו חושבים על מרחק כמספר. מטרים. קילומטרים. קואורדינטות. אבל מרחק יכול להיות גם הזמן שלוקח לעבור הר, העייפות, השעה שבה מחשיך, המקום שבו אפשר למצוא מים, הפחד מן הדרך, השביל שנעלם בגשם.

מהי נקודת המגוז של מסע כזה?

אולי אין.

אולי יש מרחבים שלא נכון לחשוב עליהם כעל דבר שנפרש מול צופה. אולי כדי לראות אותם צריך לעבור בתוכם.

מגילת היד הסינית עושה דבר שונה מאוד מן החלון של אלברטי. אי אפשר לראות אותה כולה ברגע אחד. הצופה פותח אותה בהדרגה, חלק אחד מופיע ואחר נעלם, והנוף נבנה בזמן. ב־Dwelling in the Fuchun Mountains של Huang Gongwang נקודת המבט עולה, יורדת, מתקרבת ומתרחקת לאורך המסע; פורמט המגילה עצמו מאפשר כמה פרספקטיבות בתוך תנועה אחת מתמשכת.

זו אינה "פרספקטיבה פחות מתקדמת". היא אינה עונה על אותה שאלה.

הפרספקטיבה הליניארית שואלת: איך העולם נראה מכאן?

המגילה יכולה לשאול: איך זה לעבור בעולם הזה?

אולי אנחנו צריכים את שתיהן. ואולי ברגע שאני אומר "שתיהן", כבר החזרתי אותן לסדר נוח מדי.

רישום אינו העתק

אני לא חושב על רישום כעל שרטוט של דבר שכבר נמצא בעולם ומחכה שנעתיק אותו. רישום הוא צורה של חשיבה. לא חשיבה מילולית אלא חשיבה דרך קו, לחץ, מחיקה, קצב, תנועה, חומר, טעות.

היחסים בין ציור למציאות דומים לפעמים יותר ליחסים בין מטפורה לבין הדבר שעליו היא מדברת מאשר ליחסים בין צילום לאובייקט. מטפורה אינה משכפלת את הדבר. היא לוקחת אותו למקום אחר, וכשאנחנו חוזרים ממנו הדבר כבר אינו בדיוק אותו דבר.

כך גם טכניקה.

ריצ'רד סרה דיבר על אמנים שממציאים שוב ושוב כלים, טכניקות ותהליכים שמאפשרים להם לראות דברים שלא יכלו לראות קודם. זו אולי אחת ההגדרות המדויקות ביותר שאני מכיר לפעולת האמנות: לא להביע את מה שכבר ידענו, אלא להמציא אמצעי שבאמצעותו משהו יוכל להופיע.

פרספקטיבה עשתה זאת.

היא לא רק חיקתה עין קיימת.

היא המציאה עין.

כל כלי מגביר משהו ומחליש משהו אחר

טלסקופ מאפשר לראות דבר שאי אפשר לראות בעין רגילה, ובאותו רגע מצמצם את שדה הראייה. מיקרוסקופ מגלה עולם שלם, אבל כדי להיכנס אליו צריך כמעט למחוק את כל מה שמסביב.

גם פרספקטיבה עושה עסקה.

היא מגבירה יחסים גיאומטריים, עומק מדיד, קביעות, שחזור, חלל רציף. כדי לעשות זאת היא מפחיתה תנועה, זמן, את הפער בין שתי העיניים, את שינוי נקודת המבט ואת העובדה שאנחנו רואים דבר אחד ואז דבר אחר ולעולם לא את כולם בבת אחת.

אין כאן כתב אישום.

זו עסקה מצוינת.

אבל היא עדיין עסקה.

ומכאן אפשר לחשוב על הקוביזם לא כמי "ששבר את הפרספקטיבה" אלא כמי ששינה את העסקה.

קוביזם: מה אם לא נבחר?

הפרספקטיבה הקלאסית אומרת: בחר מקום, בחר רגע, בחר נקודת מבט.

הקוביזם שואל: למה לבחור?

למה לא להשאיר על הבד את הצד של הפנים יחד עם החזית? למה לא לתת למה שהיה לפני רגע להישאר בתוך מה שנראה עכשיו? למה ציור צריך להעמיד פנים שהזמן הפסיק לעבוד?

תומס אוגדן כתב על "חשיבת חלום" כצורה שבה חוויה רגשית יכולה להיתפס מכמה פרספקטיבות בו־זמנית; הקישור שעשה בין ריבוי נקודות המבט ובין המודרניזם אינו מקרי.

הקוביזם, במובן הזה, אינו בהכרח "פחות מציאותי" מן הפרספקטיבה הקלאסית. הוא מוותר על אחדות מסוג אחד כדי לשמר משהו שהאחדות ההיא מוציאה: תנועה, זיכרון, הידיעה שהגוף יכול להיות גם כך וגם אחרת.

אבל אין צורך להכריז עליו "אמיתי יותר". גם זה יהפוך מהר מאוד לכלל חדש.

אולי כל טכנולוגיית ראייה מגלה משהו באמצעות עיוות של משהו אחר.

אשר: כשהמערכת עובדת טוב מדי

אשר מעניין אותי מסיבה אחרת. הוא כמעט אינו אומר: בואו נשבור את הפרספקטיבה.

הוא מציית לה.

מדרגות עובדות. קירות עובדים. הצללה עובדת. כל חלק בפני עצמו משכנע.

רק המכלול אינו יכול להתקיים.

יש בזה דבר מטריד יותר מביטול הכללים. המערכת אינה נכשלת משום שהפרנו אותה. היא נכשלת מתוך ההצלחה שלה.

אם אני מביט רק בחלק אחד, אני מאמין בו. רק כאשר אני רואה מספיק מן המכלול, הסתירה נעשית גלויה.

והרעיון הזה, שהיה אצל אשר משחק חזותי, נעשה היום ניסוי ממשי.

כשהצופה מתחיל לזוז

מציאות מדומה עושה לפרספקטיבה משהו מוזר. היא מחזירה אליה בדיוק את מה שהפרספקטיבה הקלאסית הוציאה: את תנועת הראש, שתי העיניים, את הגוף ואת הזמן.

ברונלסקי היה צריך לקבע את הצופה כדי שהתמונה תהיה יציבה. ב־VR העולם משתנה ללא הרף כדי שהצופה יוכל לזוז.

כשאני מסובב את הראש, התמונה מחושבת מחדש. כשאני מתכופף, האופק משתנה. כשאני זז ימינה, דברים קרובים משתנים ביחס לדברים רחוקים. המציאות המדומה אינה מבטלת את הפרספקטיבה; היא הופכת אותה למנוע שמייצר מחדש את העולם שוב ושוב מתוך המקום שבו הגוף נמצא.

מבחינה זו, הטכנולוגיה הדיגיטלית החדשה ביותר חוזרת במפתיע לגיבסון: מרחב אינו רק תמונה שמונחת לפני עין אלא דבר שמתגלה באמצעות תנועה.

אבל ה־VR גם מסבך את המהלך הזה. כדי לשחרר את הצופה מן הנקודה הקבועה, המערכת חייבת לדעת כל הזמן היכן הוא נמצא.

הגוף חזר לפרספקטיבה.

והפך לקואורדינטה.

הרעיון שטכנולוגיות חדשות משנות את עצם דרכי ההתמצאות שלנו כבר נוכח היטב גם בעברית. היטו שטיירל, ב"נפילה חופשית", מתארת את קריסת קו האופק היציב בעולם של צילום אווירי, לוויינים, מפות דיגיטליות ומבט שאינו עוד עין של אדם העומד על הקרקע.

אבל ה־VR עושה עוד צעד.

הוא לא רק נותן נקודת מבט חדשה על העולם.

הוא מאפשר לנו לשנות את חוקי העולם עצמו.

מה קורה כשהעולם בלתי־אפשרי אבל עדיין עובד?

מחקרי Impossible Spaces במציאות מדומה בנו חדרים שחופפים זה לזה בדרך שאינה יכולה להתקיים באדריכלות ממשית. שני חדרים יכולים לתפוס חלק מאותו מקום, ובכל זאת המשתמש עובר דרך דלתות ומסדרונות כאילו המבנה כולו אפשרי. במחקר הקלאסי של Suma ועמיתיו חדרים קטנים יכלו לחפוף בשיעור של עד 56% לפני שמשתמשים החלו לזהות באופן אמין שמשהו אינו אפשרי, ואף כשהחפיפה כבר הייתה גדולה הם נטו לתפוס מרחקים כאילו המרחב לא נדחס.

זה אשר, אבל בלי המקום שממנו רואים את אשר.

אני נכנס לחדר. יוצא. פונה במסדרון. נכנס לחדר אחר. כל אחד מן המקומות משכנע. רק אם הייתי יכול לצאת מן העולם ולראות את תכנית הבניין מלמעלה הייתי מגלה ששני החדרים נמצאים למעשה זה בתוך זה.

אבל אין לי את נקודת המבט הזאת.

אני בתוך המערכת.

וזה הופך את שאלת הפרספקטיבה למשהו אחר לגמרי. אולי לא רק ש"כל נקודת מבט היא חלקית". אולי עצם הידיעה שעולם סותר את עצמו תלויה בכך שקיימת עבורנו נקודת מבט שממנה הסתירה ניתנת לראייה.

ואם אין?

אולי תחושת מציאות אינה דורשת עולם אפשרי

כאן אני רוצה להיזהר. המחקרים האלה אינם מוכיחים שהמציאות שלנו היא "אשליה", ואינם מוכיחים שהמוח אדיש לחוקים גיאומטריים. זו תהיה קפיצה רחוקה מדי.

אבל הם מאפשרים שאלה מטרידה יותר.

אולי תחושת המציאות אינה דורשת שהעולם כולו יהיה קוהרנטי בבת אחת.

אולי מספיק שבכל רגע הדברים סביבי מתנהגים באופן שאני יודע לפעול בתוכו. הדלת נמצאת שם. הרצפה מחזיקה אותי. כשאני מזיז את הראש, הקיר זז ביחס אליי כפי שאני מצפה. כשאני עושה צעד, העולם עונה לצעד הזה.

ייתכן שזה מספיק כדי שהדבר ירגיש מציאותי גם אם מפת העולם הכוללת אינה יכולה להתקיים.

ואז המילה עובד, שבה התחלנו, חוזרת מן הצד השני.

חשבנו שצריך להיזהר מן המסקנה: "זה עובד, ולכן זה נכון."

ה־VR מציע משהו חריף יותר:

זה יכול לעבוד אפילו כשהעולם עצמו אינו אפשרי.

ואולי אפילו הגוף יסכים

Redirected walking עושה מניפולציה אחרת. המערכת מסובבת או מעוותת מעט את העולם הווירטואלי כך שהמשתמש חושב שהוא הולך ישר, בעוד שבמרחב הפיזי הוא למעשה הולך בקשת. כאשר השינוי נמצא מתחת לסף הזיהוי שלו, הוא מתקן את ההליכה בלי לדעת שהוא עושה זאת. מחקרים קישרו את האפקט בין השאר ל־visual capture of gait — מצב שבו המידע החזותי מקבל משקל גדול מספיק כדי לשנות את חוויית כיוון התנועה.

אני הולך במסלול אחד בגוף וחווה את עצמי הולך במסלול אחר.

זה כבר אינו טריק ציורי.

הפרספקטיבה לא רק משכנעת אותי שמשטח שטוח הוא חלל.

היא משתתפת בארגון התנועה שלי בתוך החלל.

וזה מחזיר אותנו שוב אל הכלי. בתחילת הדף הכלי נכנס מן היד אל העין. עכשיו הוא נכנס מן העין אל הרגליים.

אבל גם כאן אין סוף נוח. הגוף אינו פשוט נכנע לעין. מערכות וסטיבולריות, פרופריוצפטיביות וחזותיות ממשיכות להיאבק ולהתפשר זו עם זו. בדיוק משום כך ה־VR מעניין: הוא אינו מראה שהראייה "מנצחת", אלא שהמציאות שאנחנו חווים נוצרת מתוך משא ומתן בין כמה מערכות שאינן תמיד מסכימות.

אולי גם תפיסה היא סוג של קוביזם.

נקודת מבט אינה בהכרח חופש

אנחנו אוהבים את הביטוי "לשנות נקודת מבט". הוא נשמע כמעט תמיד חיובי, כאילו יש איזו נקודה טובה יותר שנוכל להגיע אליה אם רק נזוז.

רונית מטלון כותבת ב"שלג":

"הוא לא מתקדם. ליתר דיוק הוא מתקדם בתוך ההסתבכות כמו מישהו שהולך בתוך הים. הים הוא הסיפור שלו. אפשר לצאת ממנו ולהיכנס אליו מאלפי, רבבות מקומות. מקום אחד טוב בדיוק כמו האחר."

זה מפריע למטפורה.

אולי לא תמיד יש גבעה שאפשר לעלות עליה ולראות ממנה את כל הנוף. לפעמים אנחנו בתוך הים. אין "מחוץ". אין נקודת מבט נקייה. אין מקום שאין לו מחיר.

ואז המרחבים הבלתי־אפשריים של ה־VR נעשים פחות זרים ממה שנדמה. ייתכן שאני יכול לעבור בין חדרים רבים ועדיין לעולם לא להגיע לנקודה שממנה מתגלה הסתירה של המבנה כולו.

לראות מכמה מקומות אינו אותו דבר כמו לראות הכול.

גם מרחק משנה אמת

מייקל אייגן כתב על האמנות של מרחק־קרבה. אני נמשך לרעיון הזה, אבל לא רוצה לפתור אותו במושג של "מרחק נכון".

לפעמים האמן צריך להתקרב עד שאין עוד אובייקט אלא חומר, כתם, עור, סדק. לפעמים צריך להתרחק עד שאדם נעשה נקודה.

קארל סייגן עושה את הדבר האחרון כשהוא מביט בכדור הארץ דרך התצלום של Voyager 1:

"הסתכל שוב על הנקודה הזו. זה כאן. זה הבית. זה אנחנו."

הצילום צולם ב־14 בפברואר 1990 ממרחק של כ־6 מיליארד קילומטרים. מן המרחק הזה כדור הארץ כמעט מפסיק להיות עולם ונעשה פיקסל.

האם המבט הזה אמיתי יותר מפני שהוא רחוק יותר?

לא.

הוא מגלה דבר שהמבט הקרוב אינו יכול לגלות, ובאותו רגע מוחק כמעט כל דבר שהמבט הקרוב יודע.

אי אפשר לראות מן המרחק הזה ילד בוכה. אי אפשר לראות מלחמה. אי אפשר לראות בית.

אבל אפשר לראות משהו שאי אפשר לראות מתוכם.

הקרוב והרחוק אינם דרגות שונות של אותה אמת. הם מייצרים אמיתות שונות.

לייבניץ והעיר שאין לנו

לייבניץ דמיין עיר שאפשר לראות מאינספור נקודות. כל אדם רואה אותה ממקום אחר; אלוהים רואה את כל הנקודות יחד.

יש משהו כמעט כואב בתשוקה הזאת.

כולנו רוצים לפעמים את העיר של אלוהים. את המקום שממנו נראה פתאום איך הכול מתחבר. מי צדק. למה זה קרה. איך אני נראה מבחוץ. איזו גרסה של הסיפור היא הנכונה.

אבל אין לנו עיר כזאת.

הקוביזם נותן לנו כמה נקודות מבט. ה־VR יכול לתת לנו אלפים. Google Earth יכול להעיף אותנו מן הרחוב אל הלוויין בתוך שניות.

ועדיין אין לנו מבט שאין לו מקום.

ריבוי נקודות מבט אינו בהכרח מבט־על.

לפעמים הוא רק ריבוי.

הזמן מזיז את הצופה גם כשאנחנו לא זזים

ג'יימס רוברטסון כותב:

"כשאנחנו בתוך הסיפור, כשאנחנו חלק ממנו, אנחנו לא יכולים לדעת את התוצאה. רק מאוחר יותר אנחנו בדיעבד חושבים שאנחנו יכולים לראות מה היה הסיפור. אבל האם אי פעם אנחנו באמת יודעים?... אנחנו לא יודעים מה הסיפור כשאנחנו בתוכו, וגם אחרי שאנחנו מספרים אותו אנחנו לא בטוחים. כי הסיפור לא נגמר."

אולי זה כבר רחוק מאוד מפרספקטיבה ברישום.

אבל אולי רק נדמה כך.

גם הזמן משנה את נקודת המבט. מה שאני רואה היום אינו מה שראיתי לפני עשרים שנה. לא רק מפני שנוסף לי מידע. האדם שמביט כבר אינו עומד באותו מקום בתוך הסיפור.

האירוע לא השתנה.

אבל המקום שממנו הוא נראה השתנה.

לפעמים אנחנו מדברים על "פרספקטיבה היסטורית" כאילו הזמן פשוט הרחיק אותנו מן הדבר ונתן לנו מבט נקי יותר. אבל הזמן אינו רק מרחק. הוא גם בונה מחדש את מה שאנחנו חושבים שהתרחש.

אין קו אופק אחד לחיים.

אין נקודת מגוז שנשארת במקום.

אולי גם סיפור הוא פרספקטיבה

"לפני הרבה הרבה שנים בארץ רחוקה."

אין כאן נקודת מגוז. אין קו אופק. אבל נוצר מרחק.

מספר סיפורים יכול להתקרב, להתרחק, לדלג על עשרים שנה, להישאר בתוך שנייה, לעבור מתוך אדם אחד לאחר. הוא יכול לתת לנו לדעת דבר שהדמות אינה יודעת, ואז לקחת אותו מאיתנו.

אולי זו אחת הסיבות שהמילה "פרספקטיבה" יצאה מזמן מן הציור ונכנסה לספרות, לפסיכולוגיה ולחיים.

אבל גם המטפורה הזו אינה תמימה.

כשאני אומר "נקודת מבט" על מחשבה, אני כבר מדמיין מחשבה כמרחב: יש אדם, יש אובייקט, יש מרחק ביניהם, ויש מקום שאולי אפשר לעבור אליו כדי לראות אחרת.

הפרספקטיבה לא רק נכנסה לציור.

היא נכנסה לשפה שבה אנחנו חושבים על עצמנו.

כלי טוב נעשה בלתי נראה

דיוויד פוסטר וואלאס מספר על שני דגים צעירים שפוגשים דג מבוגר ששואל אותם איך המים. אחרי שהוא חולף, אחד הצעירים שואל את השני: מה זה מים?

זו אולי אחת המטפורות המדויקות ביותר לטכנולוגיה מוצלחת.

כל עוד הכלי חדש, אנחנו רואים אותו. אחר כך אנחנו רואים דרכו. בסוף איננו יודעים שהוא שם.

מקלוהן חשב שהמדיה נעשית סביבה ולכן דווקא השפעתה העמוקה ביותר היא זו שקשה לראות. הדיון העברי בו מדגיש שאמן עשוי להיות מי שמסוגל לזהות את הסביבה שאחרים כבר אינם מבחינים בה.

פרספקטיבה נעשתה במידה מסוימת מים.

ציור שלא מציית לפרספקטיבה ליניארית עדיין יכול להיראות לנו "ילדותי", "פרימיטיבי" או "לא נכון".

אבל מה בדיוק אנחנו אומרים?

אולי רק: הוא אינו מציית למים שלנו.

ואז אמנים ממציאים מים אחרים

וזה אולי הדבר שאני אוהב ביותר באמנות.

אמנים אינם רק משתמשים בכלים. הם ממציאים שוב ושוב טכנולוגיות של תפיסה.

הפרספקטיבה המציאה אחת. הקוביזם המציא אחרת. צילום שינה את היחסים בין רגע, זמן ומבט. קולנוע גרם לתמונה לנוע. ציור מופשט סירב לכך שתמונה חייבת להחזיר אותנו אל עולם חיצוני מזוהה. אשר בנה מערכת שבה הפרספקטיבה אוכלת את עצמה. מציאות מדומה מכניסה אותנו לתוך חלל שהולך ומשתנה עם הגוף — ואז מגלה שהחלל אפילו אינו חייב להיות אפשרי כדי שנמשיך לנוע בתוכו.

הטכנולוגיה אינה רק מגבילה.

היא מייצרת חוש חדש.

אבל כל חוש חדש מתחיל יום אחד להיראות טבעי.

ואז צריך אולי להמציא כלי אחר כדי לראות את מה שהראשון הסתיר.

אז מה אני מלמד כשאני מלמד פרספקטיבה?

אני מלמד קו אופק. אני מלמד נקודת מגוז. אני מלמד איך להכניס כיסא לקובייה ואיך להבין את המבנה של חדר. אני רוצה שתלמיד ידע להשתמש בפרספקטיבה היטב. אין טעם גדול להתנגד לכלי שלא למדנו עדיין להשתמש בו.

אבל אני רוצה גם שהקובייה תישאר כלי ולא תהפוך לכיסא עצמו.

אני רוצה שתלמיד ירגיש מה הפרספקטיבה מאפשרת לו לראות ומה נעשה קשה יותר לראות דרכה. שיידע לעמוד במקום אחד, ואחר כך לזוז. שיבין למה הקווים מתכנסים, ואחר כך ישאל מה קורה כשאינם מתכנסים. שיצייר את אותו הדבר מלפנים, מהצד, מזיכרון, קרוב מדי ורחוק מדי. שיבין מדוע מערכת עובדת — ואחר כך יישאר מספיק זמן בתוכה כדי לראות איפה היא מתחילה להסתבך.

אני לא רוצה שתלמיד יצא משיעור פרספקטיבה עם המסקנה שהעולם אינו פרספקטיבי.

גם זו תהיה דוגמה לכלי שהפך לדוֹגמה.

אני גם לא רוצה שייצא עם הרעיון שהעולם בנוי בדיוק כפי שהפרספקטיבה מלמדת אותו לצייר.

אני רוצה שיישאר עם הבעיה.

פרספקטיבה היא בו־זמנית אמת אופטית וטכנולוגיה תרבותית. היא מלמדת אותנו שאנחנו עומדים במקום מסוים, ובאותו זמן עלולה לגרום לנו לשכוח שיש מקומות אחרים. היא מאפשרת לנו לראות יותר, ובגלל זה בדיוק נעשית גם דרך להפסיק לראות. היא יכולה ליצור עולם שאינו קיים, ומציאות מדומה מראה שאולי אפילו עולם בלתי־אפשרי יכול להרגיש ממשי מספיק כדי שנלך בתוכו.

אולי זו אחת המשימות החשובות של לימוד אמנות: לא רק ללמוד דרכים לראות, ולא רק ללמוד לחשוד בהן, אלא להישאר מספיק זמן עם כלי כדי להרגיש את הרגע שבו הוא מפסיק להיות משהו שאנחנו משתמשים בו ונעשה משהו שמשתמש בנו.

ואולי גם זה אינו סוף.

כי ברגע שאנחנו מצליחים לראות את המים — הם כבר אינם בדיוק אותם מים.

מקורות

רוברט יוז, The Shock of the New, BBC, 1980 — הפרספקטיבה כהפשטה של היחס בין עין, מוח ואובייקט, והצופה שנעשה אל בלתי מעורב.

ארווין פנופסקי, Perspective as Symbolic Form, Zone Books, 1991 — במקור „Die Perspektive als symbolische Form", 1927.

יוברט דמיש, The Origin of Perspective, MIT Press, 1994 — במקור „L'origine de la perspective", Flammarion, 1987.

אילת זהר, הסוואה, מפתח — כתב־עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 12, 2018, עמ׳ 31–53 — שם מובאים פנופסקי על איחוד המרחב ודמיש על הגוף שעובר רדוקציה לעין ולנקודה.

Linear perspective: Brunelleschi's experiment, Smarthistory — הלוח, החור והמראה, סביב 1420.

לאון בטיסטה אלברטי, De pictura, 1435 — מטפורת החלון: המלבן שדרכו הצייר רואה את מה שהוא מצייר.

מרשל מקלוהן, The Medium is the Message, מתוך Understanding Media, 1964. ובעברית: ערן יובל, המדיום הוא המסר, בצלאל — כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 2008 — הסביבה שנעשית בלתי נראית, והאמן שמסוגל להצביע עליה.

היטו שטיירל, נפילה חופשית: ניסוי מחשבתי על פרספקטיבה אנכית, תרגום: אסתר דותן, מתוך „חלכאי המסך", פיתום, 2015 — ובמקור e-flux journal #24, 2011.

הואנג גונג־וואנג, Dwelling in the Fuchun Mountains, סביב 1350, Smarthistory — ועל אופן הצפייה במגילת יד, Chinese Handscrolls, המטרופוליטן.

מ. ק. אשר, Impossible Constructions — „עולים ויורדים", 1960, ו„יחסיות", 1953.

ריצ'רד סרה, Tools & Strategies, Art21 — האמן הממציא כלים כדי להגיע למה שהשיטה המקובלת אינה מאפשרת.

גוטפריד וילהלם לייבניץ, מונדולוגיה, 1714, סעיף 57 — העיר הנראית מצדדים שונים ומתרבה בפרספקטיבות.

קארל סייגן, Pale Blue Dot — הצילום של Voyager 1 מ־14 בפברואר 1990; נאס״א נוקבת במרחק של 6 מיליארד קילומטרים מן השמש.

ג'יימס רוברטסון, And the Land Lay Still, Hamish Hamilton, 2010 — הסופר הסקוטי; לא ג'יימס רוברטסון העובד הסוציאלי שעבד עם בולבי.

רונית מטלון, שלג, עם עובד, 2019.

דיוויד פוסטר וואלאס, This is Water, נאום סיום, קולג' קניון, 2005.

Kavšek, M., Granrud, C. E., & Yonas, A. (2009). Infants' responsiveness to pictorial depth cues in preferential-reaching studies: A meta-analysis. Infant Behavior and Development, 32(3), 245–253. 10.1016/j.infbeh.2009.02.001

Kavšek, M., Yonas, A., & Granrud, C. E. (2012). Infants' sensitivity to pictorial depth cues: A review and meta-analysis of looking studies. Infant Behavior and Development, 35(1), 109–128. 10.1016/j.infbeh.2011.08.003

Gibson, J. J. (1979). The Ecological Approach to Visual Perception. Houghton Mifflin. Action-based Theories of Perception, Stanford Encyclopedia of Philosophy.

O'Regan, J. K., & Noë, A. (2001). A sensorimotor account of vision and visual consciousness. Behavioral and Brain Sciences, 24(5), 939–973. 10.1017/S0140525X01000115

Hertzmann, A. (2024). Toward a theory of perspective perception in pictures. Journal of Vision, 24(4):23. 10.1167/jov.24.4.23

Segall, M. H., Campbell, D. T., & Herskovits, M. J. (1963). Cultural differences in the perception of geometric illusions. Science, 139(3556), 769–771. 10.1126/science.139.3556.769

Jahoda, G., & Stacey, B. (1970). Susceptibility to geometrical illusions according to culture and professional training. Perception & Psychophysics, 7, 179–184. 10.3758/BF03208653

Amir, D., & Firestone, C. (2025). Is Visual Perception WEIRD? The Müller-Lyer Illusion and the Cultural Byproduct Hypothesis. Psychological Review. PDF

von der Heydt, R. (2026). What the carpentered world does to visual perception — A fresh look. Perception. 10.1177/03010066261469794

Suma, E. A., Lipps, Z., Finkelstein, S., Krum, D. M., & Bolas, M. (2012). Impossible Spaces: Maximizing Natural Walking in Virtual Environments with Self-Overlapping Architecture. IEEE TVCG, 18(4), 555–564. 10.1109/TVCG.2012.47

Steinicke, F., Bruder, G., Jerald, J., Frenz, H., & Lappe, M. (2010). Estimation of Detection Thresholds for Redirected Walking Techniques. IEEE TVCG, 16(1), 17–27. 10.1109/TVCG.2009.62

Rothacher, Y., Nguyen, A., Lenggenhager, B., Kunz, A., & Brugger, P. (2018). Visual capture of gait during redirected walking. Scientific Reports, 8, 17974. 10.1038/s41598-018-36035-6

Ogden, T. H. (2010). On Three Forms of Thinking: Magical Thinking, Dream Thinking, and Transformative Thinking. The Psychoanalytic Quarterly, 79(2), 317–347. 10.1002/j.2167-4086.2010.tb00450.x

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).