פסיכולוגים בראשון לציון -אובדן מעורפל

אחת השאלות בפניה אנו ניצבים תמיד היא איך להתמודד עם אובדן.  אבל יותר מאובדן רגיל מורכב יותר להתמודד עם אובדן בתנאים של חוסר וודאות לגבי האובדן- תנאים של "אבדן עמום". 

חוסר וודאות כטראומה

אובדן בתנאים של חוסר וודאות ואי ידיעה -הוא כזה שעדיין לא ברור בו בנקודת הזמן הנוכחית, מהו האובדן , מה יישאר לאחריו, ומה בדיוק איבדנו.  כשאדם מאבד אדם אחר, או קשר עם אדם אחר. מקום עבודה, בית או דבר מה אחר. פתוחה בפניו האפשרות להתאבל עליהם. הסופיות של האובדן מכריחה אותנו לעבור תהליך של אבל כואב על הפרידה. אולם סופיותו של התהליך מכריחה אותנו להתמודד עם המחשבה על דרך לחזור לחיים ולבנות אותם מחדש ללא הדבר שאותו איבדנו.

 פאולין בוס טבעה את המושג "אובדן עמום", על מצבים בהם האובדן קיים ולא קיים.  היא התייחסה אל התחושות במשפחות של חולי אלצהיימר , שבויים, משפחות בהם אחד ההורים הפך למהגר עבודה, כמו המטפלים הזרים בארץ, או גם במידה מסוימת משפחות של אנשי צבא, או אפילו אנשים בעלי קריירה תובענית. בני המשפחה האחרים צריכים להתמודד עם החלל שאותו משאיר האובדן. אובדן עמום כפי שהגדירה אותו מתייחס לשתי קבוצות  מרכזיות של היעדר . בקבוצה אחת ההיעדר הוא של הנוכחות הפיזית של האדם. משפחות שצריכות להתמודד מצבים של שבי, הגירת עבודה, או אפילו פרידה של בני זוג.  קבוצה שניה היא זו של היעדר פסיכולוגי ומנטלי-נוכחות הפיזית של האדם ממשיכה להתקיים, אולם מבחינה פסיכולוגית הוא נעדר. אלצהיימר ומחלות נפשיות, התמכרויות למנהן, ואפילו תופעות של וורקוהילות יכולות ליצור אובדן מעין זה.  המושג "אובדן עמום"-פתח שדה מחקר פסיכולוגי חדש משום שהתברר שניתן להחיל את צורת החשיבה וההגדרה הזו למצבים רבים בחיים. 

תיאור של קריעה ושבר  על ידי יציקת אפוקסי שקוף ."מי שאומר שהאובדן נהיה קל יותר עם הזמן הוא שקרן. זה מה שבאמת קורה: המרווחים בין הפעמים שאתה מתגעגע אליהם מתארכים. ואז, כשאתה זוכר להתגעגע אליהם שוב, זה עדיין עם כאב דוקר בלב. ואתה חש אשמה. אשמה כי עבר זמן רב מדי מאז שהתגעגעת אליהם לאחרונה".- קריסטין אודונל טאב -The 13th Sign. הדינמיקה של האובדן.

במקרה של מוות בליווי גופה ותעודה, היקף האובדן ברור יחסית. אבל במקרים שחקרה בוס, לאובדנים  לא הייתה ודאות סמכותית כזו. לעתים קרובות לא היו גופות, ולכן לא היו טקסים של אבל. במקום להיות קשורים לאירוע מסוים וזמן מוגדר, האובדנים  הללו נמשכו לעתים קרובות על פני שנים רבות, והלכו והעמיקו מדי יום בדרכים שהאבלים לא יכלו תמיד להסביר. האם חוויות כאלה יכולות בכלל להיחשב כאובדן ?

 בוס, שהתבוננה כיצד המשפחות דיברו על, והתמודדו עם קרוביהם הנעדרים, טבעה מונח להגדיר את ההיעדרויות הלא מוגדרות- ולעתים קרובות הלא מוכרות ככאלו על ידי הסביבה  - בחייהן: "אובדן מעורפל".

אובדן מעורפל:

עם נוכח שאינו נוכח , היעדר לא מוגדר, נפקד שאינו נפקד. במצב של אובדן עמום, אין אנו יודעים אם לאחוז במה שאבד או להרפות ממנו. להרפות ממנו פרושו לאבד אותו, ולא סתם לאבד אותו- לאבד אותו באשמתנו, לדחוף אותו מעל קרקע הקיום אל תהום הלא הקיום. כשמדובר על אדם שאנו אוהבים, חיים שאנו קשורים אליהם, או אפילו עסק בית או עבודה שהם חלק מזהותנו, זו בחירה קשה ונוראית. אנחנו עומדים בצומת דרכים ולא מסוגלים ללכת לשום מקום, אמביוולנטיות משתקת, סוג של לימבו שהוא גם פחד מהגיהינום הצפוי וגם במובנים מסוימים גרוע ממנו , הקונפליקט מכריע אותנו. ספרו של דויד גרוסמן -אישה בורחת מבשורה -הוא תיאור של חוויה דומה.

אבל כל אבל הוא אינו רק ואולי לא בעיקר-  כאב לא על העבר שאבד אלא אבל על עתיד שאבד, על אפשרות אחרת שאבדה, על תיקון שלא יגיע. האם אתה יכול להתאבל על עתיד מעוקל?

הרעיון, טוענת בוס, הוא כוללני, וכולל מגוון של אובדנים בינוניים עד חמורים שאולי לא נתפסים ככאלה. הם יכולים ללבוש צורות רבות: הורה אלכוהוליסט, שלכשהוא משתכר, הופך לאדם אחר; בן זוג גרוש, שמערכת היחסים שלך עמו נקרעה אך לא נמחקה; אדם אהוב שאיתו איבדת קשר בעקבות ההגירה; או ילד שמסרת לאימוץ. חוויות אלו הן הצטברויות של שברון לב שאיננו תמיד יכולים לזהות ולעיתים נתפסות כלא לגיטימיות בעיני החברה.

לפסל היאחזות באדם שאבד.  פסיכולוג תל אביב על אובדן של אדם אחר כאובדן של קול פנימי ".. לא רק שאחי נעלם, אלא – והיה סבלני איתי כאן - חלק מעצם הווייתי הלך אתו. הסיפורים עלינו ושלנו יכלו, מרגע זה ואילך, להיות מסופרים  רק מנקודת מבט אחת. ניתן היה לספר זיכרונות אך לא לשתף אותם."- ג'ון קורי ווילי, Where Things Come Back. 

המיתוס של הסגירה:

תפיסות פרוידיאניות של אבל לימדו אותנו שאבל הוא תהליך המוביל לניתוק - דרך שלב של הסתגרות. בוס מוצאת את המודל הזה מטעה וקשור בצורה מסוכנת באופן שבו התרבות הנוכחית אורזת ומשווקת רגשות ותהליכים נפשיים. בספר חדש שיצא לאור בסוף 2021, "המיתוס של הסגירה: אובדן מעורפל בתקופה של מגיפה ושינוי", היא כותבת שהתרבות המערבית היא מקום המעניק זכויות יתר לנרטיבים של סיפוק עצמי ורציונליות. המודל הליניארי של "חמשת שלבי אבל" של אליזבת קובלר-רוס - שמרמז שאם נעבוד מספיק קשה ונבצע צעדים מסוימים, נוכל להתגבר על האבל שלנו תוך ציר זמן סביר - נשאר צורת חשיבה פופולרית. אבל בוס טוענת שהתמודדויות רבות עם אובדן לא פועלות  לפי מודלים כאלה, וההסתמכות שלנו עליהם לא מכשירה אותנו להתמודד עם אבל באמת. לעומת זאת, המושג "אובדן מעורפל" נותן לנו מונח שבו ניתן להכיר בטבע האמורפי של הפציעה הרגשית שלו. אנשים מסוגלים להזדהות עם סוג זה של אובדן כאשר יש להם שפה לכך. "בכל פעם שאני מציגה את הרעיון  למישהו," אומרת  בוס, "אור נדלק בעיניהם והם מדברים על אובדן כזה אצלם."

יצירת קולאז' של חיים ואובדן- "כאשר אשתו הייתה לצידו, היא גם הייתה מולו וסימנה את אופק חייו. עכשיו האופק ריק: הנוף השתנה".-מילאן קונדרה, 'Encounter'-  המציאות המשתנה בעקבות אובדן של אדם קרוב.

בוס גילתה שאובדן מעורפל יכול לגרום למה שהיא כינתה "אבל קפוא", כאשר אנשים תקועים בצערם; או "אבל חסר זכויות", מונח שטבע היועץ לבריאות הנפש קנת ג'יי דוקה כדי לתאר  מצב בו אחרים אינם רואים באובדן משמעותי כלגיטימי או ראוי לתמיכה.  עבודתה חורגת וקוראת תיגר על מחקרי הפסיכולוגיה של האבל המסורתיים, המחשיבים את הצער למשהו שצריך להתגבר עליו ולהשאיר אותו מאחור. "אבל ומלנכוליה" של פרויד, שפורסם לראשונה ב-1917, קידם את הניתוק מהמת ומהאבדן כתגובת אבל בריאה, ומטפלים בעקבות המודל הזה יעצו ללקוחותיהם להרפות מכל מי ומה שהם איבדו. הטיפול הפסיכולוגי בעקבות זאת  התמקד בסיוע למטופלים לחפש "סגירות מעגל", נקודת קצה לאבל.

לצייר געגוע-פסיכולוגים בתל אביב על החיים בלימבו עקב אובדן."הוא תמיד חשב שמחלתה הארוכה של טואי תכין אותו איכשהו למותה. הוא תמיד דמיין שאבל ואשמה, אם יבואו בעקבות המוות , יהיו ברורים יותר, מוגדרים יותר, סופיים יותר. במקום זאת, הם נראו כמו מזג אוויר, כמו עננים המתהווים כל הזמן לצורות חדשות, מועפות על ידי רוחות חסרות שם, בלתי מזוהות."- ג'וליאן בארנס, Arthur & George. 

דרכי התמודדות:

בוס, דוחה מודלים ליניאריים של התמודדות עם אבל ומציעה שישה קווים מנחים, לא רציפים שנועדו לעזור לאנשים לשאת את צערם: 

יצירת משמעות מאובדן; 

ויתור על הרצון לשלוט במצב בלתי נשלט; 

שחזור זהות לאחר אובדן; 

התרגלות לרגשות אמביוולנטיים; 

הגדרה מחדש של מערכת היחסים עם כל מה או מי שהם איבדו; 

ולמצוא תקווה חדשה. 

שניים מההנחיות, "משמעות" ו"תקווה חדשה", חשובים במיוחד להתמודדות ונועדו לעזור לאנשים לשקול מה האובדן מסמל בחייהם וכיצד הם יכולים לדמיין עתיד המכיל את אובדנם.

ילדים המאבדים את הוריהם. "אבל היא לא הייתה בסביבה, וזה העניין כשההורים שלך מתים, אתה מרגיש שבמקום להיכנס לכל קרב עם גיבוי, אתה נכנס לכל קרב לבד."- מיטש אלבום, For One More Day; 

"המתח הנובע מרגשות סותרים, במיוחד כאשר לא מכירים באבל בלתי פתור של בני משפחה, הופך כל כך מכריע  עד שהם קופאים על מקומם. הם לא יכולים לקבל החלטות, לא יכולים לפעול ולא יכולים להרפות".

"רגשות סותרים ואמביוולנטיות  נוצרים כאשר פרידה כרוכה בפוטנציאל של אובדן בלתי הפיך. כאשר יש סיכוי שלעולם לא נראה אדם אהוב יותר, אנו מגנים על עצמנו מהסיכוי לאבד את האדם הזה על ידי הפיכתנו לאמביוולנטיים … אנחנו נאחזים באהובינו ודוחפים אותם מאיתנו . מתנגדים לעזיבתם ובמקביל רוצים  לסיים כבר עם הפרידה".

פסיכולוגים תל אביב על התמודדות עם אובדן כמאבק להישאר בחיים. "זה כואב כשהם נעלמים. וזה לא משנה אם זה איטי או מהיר, אם זו מחלה ממושכת או תאונה בלתי צפויה. כשהם אובדים העולם מתהפך ואתה נשאר להחזיק מעמד, מנסה לא ליפול".- וולטר מוסלי, Debbie Doesn't Do It Anymore.  

אמביוולנטיות:

"האמביוולנטיות מועצמת לעתים קרובות על ידי  קשיים וליקויים מחוץ למשפחה - שוטרים שאינם יכולים למצוא נעדר או מומחים רפואיים שאינם יכולים לאבחן או לרפא בבירור מחלה הרסנית. בגלל העמימות,  האנשים הקרובים לא יכולים להבין או להגדיר את המצב שלהם ונמשכים רגשית לכיוונים קיצוניים מנוגדים - אהבה ושנאה לאותו אדם, קבלה ודחייה של תפקידם כמטפל, אישור והכחשה של אובדנו. לעתים קרובות אנשים מרגישים שהם חייבים לעצור את רגשותיהם ולשלוט ברגשות התוקפניים שלהם... זה סוג הקשר שנוצר..."

"האנשים בבית החולים הופתעו מהשלווה שלה ומכמות השאלות שהיא שאלה. הם לא העריכו נכונה את חוסר היכולת שלה להבין משהו די ברור - שטוליה כבר לא בין החיים. אהבתה הייתה כל כך חזקה שמותה של טוליה לא הצליח להשפיע עליה: מבחינתה הוא עדיין היה בחיים. היא הפכה אישה כועסת, אבל אף אחד לא שם לב. עכשיו, סוף סוף, היא מצאה את טוליה. השמחה שלה הייתה כמו של אמא-חתולה כשהיא מוצאת את החתלתול המת שלה ומלקקת את כולו. נשמה יכולה לחיות בייסורים שנים על גבי שנים, אפילו עשרות שנים, כשהיא לאט לאט, אבן אחר אבן, בונה תל מעל הקבר; כשהיא נעה לקראת החשש מאובדן נצחי ומשתחווה בפני המציאות." וסילי גרוסמן, Life and Fate.  התמודדות עם אובדן דרך הכחשת האובדן. 

"אבדן מעורפל גורם לנו להרגיש חסרי יכולת. זה שוחק את תחושת השליטה שלנו והורס את האמונה שלנו בעולם כמקום הוגן, מסודר וניתן לניהול. אבל אם נלמד להתמודד עם אי ודאות, יהיה עלינו להבין שיש נקודות מבט רבות  על העולם, גם כאשר העולם הזה פחות מאותגר על ידי עמימות וחוסר ודאות. אם אנחנו רוצים להצליח ולהתמודד עם אי ודאות ואובדנים מעורפלים,  עלינו קודם כל למתן את הרעב שלנו לשליטה. זה הפרדוקס."

לפסל התמודדות עם אובדן-"הדבר שבסופו של דבר פוגע בך במותו של מישהו שאתה אוהב הוא הקביעות של המצב. כשזה מכה, יש תחושה עצומה של בדידות ובדידות. הפצעים האלה לא נשארים גולמיים, לא לנצח, אבל הם נשארים".- פיטר ג'תרס, A Fathers Love- הבנת האובדן כמצב בלתי הפיך.

משמעות:

"מאותן נשים למדתי גם שמחלה סופנית היא פחות מציקה כשהיא מיוחסת למעגל הטבעי של החיים ולא לכישלון. הסוד להתמודדות עם הכאב של אובדן לא בטוח, ללא קשר לתרבות או אמונות אישיות, הוא להימנע מתחושת חסר אונים. זה מושג על ידי עבודה  על שינוי הגישה שלנו, עלינו לשנות את מה שאנחנו יכולים ולקבל את מה שאנחנו לא יכולים".

"אתה אף פעם לא יודע איך האובדן יגיע - אם הוא יאבד אותך או את אותו, אבל זה בטוח שתהיה פרידה בלתי רצונית מטלטלת. מוות הוא הנטישה הנגרמת לא על ידי בגידה אלא על ידי נאמנות." ז'קלין סאפר.From Miniskirt to Hijab. מוות כנטישה.

תחושת שליטה:

"כדי להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה כאשר קיימת אי בהירות לגבי היעדרותו או נוכחותו של אדם אהוב, עלינו לוותר על הניסיון למצוא את הפתרון המושלם. עלינו להגדיר מחדש את מערכת היחסים שלנו עם אדם הנעדר. והכי חשוב, עלינו להבין שהבלבול שאנו חווים נובע לאי הבהירות של המצב ולא למשהו שעשינו - או שהזנחנו. ברגע שאנו יודעים את מקור חוסר האונים שלנו, אנו חופשיים להתחיל בתהליך ההתמודדות. אנחנו מעריכים את המצב, מתחילים לשנות את התפיסות שלנו... אנחנו מרגישים יותר בשליטה למרות שהאי-בהירות נמשכת".

אבל, אובדן ופחד."...כשהילד שלך מת, אתה מרגיש את כל מה שהיית צפוי להרגיש, רגשות המתועדים כל כך טוב על ידי כל כך הרבה אנשים אחרים שאני אפילו לא אטרח לרשום אותם כאן, חוץ מלומר שכל מה שכתוב על אבל הוא  עוד  מאותו דבר, והכל אותו דבר מסיבה כלשהי - כי אין אפשרות לסטייה בקריאה מהטקסט. לפעמים אתה מרגיש יותר מדבר אחד ופחות מדבר אחר, ולפעמים אתה מרגיש שהם לא בסדר, ולפעמים אתה מרגיש אותם לזמן ארוך יותר או קצר יותר. אבל התחושות תמיד זהות.

אבל הנה מה שאף אחד לא אומר - כשזה הילד שלך, חלק ממך, חלק מאוד קטנטן אבל בכל זאת שאי אפשר  להתעלם ממנו, מרגיש גם הקלה. כי סוף סוף, הגיע הרגע איליו ציפיתם, ממנו פחדתם, הכנתם את עצמכם אליו מהיום שהפכתם להורים.

אה, אתה אומר לעצמך, זה הגיע. הנה זה.

ואחרי זה שוב אין לך ממה לפחד". - Hanya Yanagihara,  A Little Life

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי, המאגד פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בובואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.". בנוסף לטיפולי פסיכותרפיה רגילים-אנו מציעים גם טיפול בנוירופידבק, טכניקה לטיפול קצר מועד יעיל ומוכח בדיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד. למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

הכוח האדיר ביותר של המוות הוא לא זה שהוא יכול לגרום לאנשים למות, אלא שהוא יכול לגרום לאנשים שנשארו מאחור לרצות להפסיק לחיות."- פרדריק בקמן, ''My Grandmother Asked Me to Tell You She's Sorry"-פסיכולוג בראשון לציון על אובדן כמוות בחיים.