קיטש: רגש אולטרה-מעובד

על נחמה, נוסטלגיה והפסיכולוגיה של רגש שמגיע מוכן מראש

יש שירים שאני יכול לשמוע ביום רגיל ולחשוב: קיטש.

המילים צפויות. המנגינה כבר יודעת מתי לעלות. האהבה גדולה מן החיים, הפרידה סופית, האמא היא האמא של כולנו, המולדת מחכה, הלב נשבר בדיוק במקום שבו הוא אמור להישבר.

ואז משהו קורה.

אתה מאוהב.

מתגייס.

נפרד.

יושב ליד אדם גוסס.

מחזיק בפעם הראשונה תינוק שהוא שלך.

ופתאום אותו משפט שכמעט הביך אותך אתמול פוגע בדיוק במקום.

כתבתי פעם שקיטש דומה לשעון עומד: מדי פעם הוא מראה את השעה האמיתית. וברגעים האלה אפשר לחשוד שהקיטש, שנחשב בדרך כלל לזיוף של הרגש, הוא דווקא אחת האמיתות הפסיכולוגיות העירומות ביותר שלנו.

אולי השאלה המעניינת אינה למה אנשים אוהבים קיטש, אלא:

מתי אנחנו קוראים לרגש קיטש — ומתי אנחנו פשוט מרגישים אותו?

מהו בכלל קיטש?

תומס קולקה, מן החוקרים המרכזיים של הקיטש — ובמקרה גם מי שלימד פילוסופיה ואסתטיקה באוניברסיטת תל אביב — הציע דרך מדויקת יותר מן הביטוי "טעם רע". קיטש, מבחינתו, נוטה לבחור נושא שקל לזהות ושכבר טעון עבורנו רגשית; הוא אינו דורש מאמץ גדול כדי להבין מה אנחנו רואים; ובעיקר — הייצוג אינו מוסיף באופן משמעותי אפשרויות חדשות למה שכבר ידענו או הרגשנו ביחס לנושא (Kulka, Kitsch and Art).

תינוק.

שקיעה.

אהבה ראשונה.

אם וילד.

חייל שחוזר הביתה.

כלבלב גדול־עיניים.

אנחנו לא צריכים להבין מדוע התמונה מרגשת אותנו. היא מגיעה יחד עם הוראות ההפעלה שלה.

המחקר הפסיכולוגי החדש יותר של סטפן אורטליב וקלאוס־כריסטיאן קרבון מנסח זאת כמעט כפעולה תפיסתית: הקיטש מחבר נושא בעל מטען רגשי חיובי עם קלות בזיהוי וקלות בהבנת המשמעות. אפילו הגזמת מאפיינים של חמידות — העיניים הגדולות, הפנים העגולות, הפרופורציות התינוקיות — מגבירה תגובות קשב וטיפול שכבר קיימות בנו (המודל הפונקציונלי של קיטש ואמנות).

אפשר לומר משהו פשוט יותר: הקיטש מקצר את המרחק בין הסימן לבין הרגש. לא צריך לעבור דרך הרבה תחנות.

רגש בלי עיכול

הביקורת הקלאסית על הקיטש כבר ידעה חלק מזה. גרינברג, אדורנו, הרמן ברוך ואחרים ראו בו תרבות שכבר עוכלה עבורנו: עולם מוכר, צפוי, נטול דיסוננס כמעט, שמאפשר להתרגש בלי שהדבר שמרגש אותנו באמת יערער אותנו. אדורנו ניסח זאת בחדות: אנשים רוצים ליהנות, וחוויה מרוכזת ומודעת של אמנות אפשרית רק למי שחייו אינם מעמיסים עליו עד כדי כך שבזמנו הפנוי הוא מבקש בו-זמנית הקלה משעמום והקלה ממאמץ. הבידור המוכן מראש משרה רגיעה בדיוק משום שהוא מעוכל מראש.

כתבתי פעם על הקיטש כעוגה תעשייתית שהוטבעה במי סוכר — קל לבלוע, האפקט מגיע מיד. אבל אולי המטאפורה של הסוכר יודעת מראש יותר מדי. היא כבר אומרת לנו שההנאה מזויפת ושאחר כך נשלם עליה.

הפסיכולוגיה של התפיסה מציעה אפשרות פחות מוסרנית. אנחנו אכן נוטים לחבב דברים שקל יותר לעבד: אורטליב וקרבון מציעים לראות בקיטש צורה קיצונית כמעט של שטף עיבוד — processing fluency — חוויה שבה הזיהוי וההבנה זורמים ללא התנגדות ומאפשרים תגמול רגשי מהיר. מולה הם מציבים, באופן סכמטי במכוון, אמנות שמכניסה אי־בהירות, עיכוב ועבודה קוגניטיבית (Frontiers in Psychology).

אבל כאן מתחילה השאלה הפסיכולוגית. מדוע להניח שאנחנו תמיד רוצים שהחוויה תתנגד לנו? מדוע להניח שמאמץ, חיכוך, עמימות ודיסוננס הם תמיד הצורה העמוקה יותר של מגע במציאות?

לפעמים אין לנו כוח לעוד אפשרות

המודל של אורטליב וקרבון מציע שקיטש ואמנות מאתגרת מתאימים למצבים נפשיים שונים. כאשר יש תחושה יחסית של ביטחון ואוטונומיה, יש יותר מקום לסקרנות: למה שאינו מוכר, למה שדורש זמן, למה שאינו מספק מיד משמעות. כאשר אנחנו פגיעים יותר, תלויים יותר, מאוימים יותר — המוכר והברור נעשים מושכים יותר. הם מקטינים מרחק. הם מחזירים אותנו לדימויים, אנשים וסיפורים שבהם איננו צריכים להתחיל מחדש את העולם. זהו עדיין מודל תיאורטי, וחלק מהשערותיו קיבלו עד כה תמיכה חלקית בלבד — עבודת הדוקטורט של אורטליב אומרת זאת במפורש.

אבל ניסוי קטן ומוזר נותן לרעיון הזה צורה כמעט פיוטית. בשני ניסויים ביקשו מן המשתתפים לחשוב על מותם שלהם או על איומים גופניים אחרים, ואחר כך לדרג חפצים דקורטיביים. הם לא דיווחו שהם אוהבים אותם יותר. אבל כאשר המוות נעשה נוכח — אותם חפצים נראו להם פחות קיטשיים.

כדאי לא לעשות מממצא ראשוני כזה יותר ממה שהוא. ובכל זאת הוא פותח שאלה גדולה.

האובייקט לא השתנה.

מה שהשתנה היה האדם שמסתכל עליו.

אולי קיטש הוא הנחמה של מי שאינם זקוקים כרגע לנחמה

זו כבר אינה מסקנת המחקר אלא אפשרות שאני מציע בעקבותיו.

אני עומד מול פסלון של מלאך מחבק ילד וחושב: איזה קיטש.

אדם אחר, שאיבד ילד לפני שבוע, עומד מול אותו פסלון.

האם הוא רואה את אותו הדבר?

ייתכן שהמילה "קיטש" אינה רק תיאור של החפץ. אולי היא מתארת גם מרחק מסוים בינינו לבין הצורך שהחפץ עונה עליו.

כאשר אינני זקוק לנחמה, אני יכול לראות את המנגנון: העיניים הגדולות, הכנפיים, האור, המסר הברור, הדרך שבה הכול תוכנן כדי לגרום לי להרגיש. כאשר אני זקוק לה — המנגנון אולי אינו נעלם, אבל הוא מפסיק להיות הדבר המרכזי שאני רואה.

ומכאן אפשר לשאול שאלה כמעט לא נעימה:

האם אנחנו קוראים לקיטש "רגש מזויף" לפעמים רק משום שזה אינו הרגש שלנו כרגע?

כולנו אוהבים קיטש. רק האחרים אוהבים קיטש

זו אחת הסתירות שמעסיקות את המחקר החדש. אורטליב פותח את עבודת הדוקטורט שלו בפרדוקס: קיטש נמצא בכל מקום — אבל כמעט אף אחד אינו רוצה להודות שהוא אוהב קיטש. המחקרים שהוא מסכם על עמדות מפורשות ועקיפות מצביעים על פער אפשרי בין התגובה המיידית לחפץ לבין השיפוט שאנחנו נותנים עליו לאחר מכן; הוא מציע לראות בקיטש אובייקט מחקר מובהק של גילטי פלז'ר -הנאה אשמה, עמדות כפולות ודיסוננס אסתטי.

כלומר, ייתכן שקיטש עושה שני דברים במהירות: הוא מפעיל אותנו — ואז אנחנו מתרחקים ממנו. "כן, זה חמוד. אבל ברור שזה קיטש." המשפט השני אינו רק שיפוט של החפץ. הוא גם אומר משהו עלי: אני איני מסוג האנשים שנופלים בזה.

קיטש נעשה לכן לא רק קטגוריה אסתטית אלא דרך לסמן גבול חברתי. הוא הדבר שמישהו אחר צורך בלי אירוניה. הטעם הרע של האחר. הסלון של האחר. המוזיקה של האחר. החתונה של האחר. הרגשנות של האחר. הגרסה היקרה שאני קונה נקראת עיצוב; הגרסה הזולה שלה נקראת קיטש. וכפי שכתבתי כבר גם תיק של פראדה יכול להיות קיטש, ועיתון הארץ יכול להיות קיטש ליברלי צפוי מסוג אחר. אף מעמד אינו פטור; משתנה רק המדף.

נוסטלגיה: פעם מחלה, היום צורך

קשה לדבר על קיטש בלי נוסטלגיה.

בית ילדות. שיר ישן. צילומי משפחה. מטבח של סבתא. מכונית משנות השישים. אהבה ראשונה.

הקיטש אוהב מאוד עבר שכבר איבד את הקצוות החדים שלו.

אבל גם כאן הפסיכולוגיה נעשתה פחות בטוחה בעצמה. נוסטלגיה נחשבה בעבר בעצמה למחלה או למצוקה נפשית. כיום גוף מחקר רחב מצייר תמונה מורכבת בהרבה: מטא־אנליזה גדולה מ־2026, שסיכמה עשרות ניסויים על הגורמים לנוסטלגיה ומאות ניסויים על השפעותיה, מצאה שאיום מגביר נוסטלגיה — ושנוסטלגיה עשויה לחזק תחושת משמעות, חיבור חברתי ורווחה, אם כי האפקט תלוי בהתאמה בין האדם, הפעילות והמצב.

המחקר הזה אינו עוסק בקיטש, אבל הוא הופך את החיבור ביניהם למעניין יותר. אולי תמונת השקיעה, השיר הישן והפסלון הסנטימנטלי אינם רק ניסיון לברוח מן המציאות. לפעמים הם דרך שבה אדם מחזיר לעצמו עולם כשהעולם נעשה פחות בטוח. אותו דבר שאנחנו יכולים לקרוא לו מבחוץ רגרסיה יכול להיחוות מבפנים כחזרה למקום שממנו אפשר שוב להסתכל. הרחבתי על הצד הזה בדף על הנוסטלגיה כטכנולוגיה פסיכולוגית.

הקיטש אינו חייב לזייף את הרגש. הוא יכול פשוט להחליט אותו מראש

אולי לא נכון לומר שהקיטש גורם לנו להרגיש דבר שאיננו מרגישים. לעיתים הוא עושה משהו אחר: הוא מצמצם את מספר הרגשות האפשריים.

תינוק ← רוך.

שקיעה ← געגוע.

אם ← אהבה.

חייל מת ← גבורה וכאב.

זוג זקן מחזיק ידיים ← אהבה נצחית.

הקיטש אינו חייב לשקר באף אחד מן המשפטים האלה. האם יכולה להיות אהובה. החייל יכול להיות גיבור. הזוג הזקן יכול באמת לאהוב.

אבל מה קרה לכל האפשרויות האחרות?

כעס על האם.

הקלה אחרי מותה.

פחד מפני החייל.

אבסורד המלחמה.

שעמום בתוך נישואים בני חמישים שנה.

ארוטיקה. טינה. אמביוולנטיות. בדיחה גרועה באמצע הלוויה.

הקיטש אינו בהכרח ממציא את הרגש. הוא עשוי להעלים את המתחרים שלו.

וזה קרוב יותר לסכנה שלו מן המילה "זיוף".

אותו כוח מנחם — ואותו כוח יכול להיות פוליטי

כאן אפשר לחזור לגרינברג ולאדורנו בלי לקבל את כל האליטיזם שלהם. קיטש שימושי מאוד לתעמולה לאו דווקא משום שהוא "טעם רע". הוא שימושי משום שהוא מקצר את הדרך בין הדימוי לבין הרגש. כשהדגל מופיע, כבר ידוע מה צריך להרגיש. כשהילד מופיע, כבר ידוע מי הטוב. כשהאויב מופיע, כבר ידוע איזו הבעה צריכה להיות לו.

אין צורך לאסור מחשבה. אפשר לעשות דבר יעיל יותר: להציע רגש כל כך זמין, עד שהמחשבות האחרות מגיעות מאוחר מדי.

פעם היה לי צורך להצביע במהירות על רשימת אשמים — דיקטטורים, תנועות טרור, פוליטיקאים, רשתות חברתיות. אלא שגם זה הפך לקיטש. אותה רשימה תמיד. היום מעניין אותי פחות מי ברשימה ויותר המבנה עצמו. כי אותו מבנה בדיוק מתקיים גם בשיר אהבה, גם באנדרטה, גם בפרסומת, גם בטקס זיכרון. הסכנה והנחמה אינן שתי תכונות שונות של הקיטש. ייתכן שהן יוצאות מאותו מקור: הקטנת המרחק בין הדבר לבין מה שהוא אמור לגרום לנו להרגיש.

ומה קורה באבל?

אולי דווקא האבל מראה מדוע אי אפשר להכריע אם המבנה הזה טוב או רע.

אדם מת. כל השפה נעשית פתאום קטנה מדי. אנחנו אומרים:

"הוא תמיד יישאר איתנו."

"היא הייתה אישה מיוחדת."

"אין מילים."

"יהי זכרו ברוך."

אלה משפטים שנאמרו מיליוני פעמים. במובן מסוים, הם קיטשיים להפליא. אבל מה בדיוק אנחנו דורשים מאדם ליד קבר? שימציא תחביר חדש לאבל? שייצר ייצוג מורכב ואמביוולנטי של האדם שזה עתה איבד?

לפעמים הקלישאה אינה כישלון של השפה. היא הדבר היחיד שהשפה יכולה לעשות כאשר החוויה גדולה ממנה. האדם נכנס לתוך משפט שאנשים אמרו לפניו מפני שאין לו כרגע כוח לבנות משפט משלו. הקיטש נותן צורה מוכנה לרגש שעדיין אין לו צורה.

וזו יכולה להיות חולשתו. וזו יכולה להיות חסד. כתבתי על הצד הזה גם בדפים על אבל ושכול — כי שם, יותר מבכל מקום אחר, מתברר שהשאלה אינה אם להשתמש בצורות מוכנות, אלא מה הן מחזיקות עבורנו עד שנוכל להחזיק בעצמנו.

האם אפשר בכלל לקיים טקס בלי קיטש?

חתונות. הלוויות. ימי זיכרון. טקסי סיום. לידות. חזרה מן הצבא. ימי הולדת.

אולי קיטש מופיע שוב ושוב בדיוק במקומות שבהם החוויה הפרטית צריכה לקבל צורה שגם אחרים יכולים לזהות. אם אני רוצה לומר משהו שהוא רק שלי — אני יכול להמציא. אם אני רוצה שמאתיים איש יבכו יחד — אני זקוק לשפה שהם כבר מכירים.

מילן קונדרה, שכתב על הקיטש את העמודים המפורסמים ביותר בספרות, תיאר את הדמעה הכפולה שלו: הדמעה הראשונה אומרת — כמה יפים הילדים הרצים על הדשא; הדמעה השנייה אומרת — כמה יפה להתרגש, יחד עם האנושות כולה, מילדים שרצים על הדשא. הקיטש, אצלו, מתחיל בדמעה השנייה. אבל שים לב מה הדמעה השנייה עושה: היא הופכת רגש פרטי לרגש משותף. וזה, בדיוק, מה שטקס צריך לעשות.

זו אינה בהכרח חולשה של הטקס. זה אולי התנאי שלו. כדי שרגש יהפוך למשותף, הוא צריך לוותר על חלק מן הפרטיות שלו. הוא נעשה סימן — השיר, הפרח, הצבע, התמונה, המשפט. הקיטש אולי מתחיל בדיוק במקום שבו רגש פרטי נעשה ניתן לשכפול.

אבל מי קובע שהרגש נעשה זול?

גם כאן אין לנו נקודת תצפית ניטרלית. מחקר השוואתי קטן נתן ל־36 משתתפים מבוואריה, סרביה וסלובניה לשפוט 200 דימויים מבחינת חיבה, היכרות, בהירות, עוררות, איום וקיטשיות. נמצאו מאפיינים משותפים — אבל גם הבדלים תרבותיים במה שהופך דבר ל"קיטשי". החוקרים עצמם מציגים זאת כמחקר חלוץ, לא כמילה אחרונה.

אבל הוא מזכיר דבר בסיסי: קיטש אינו רק במה שאני רואה. הוא גם באוצר המילים שלמדתי כדי לשפוט את מה שאני רואה. תרבות אחת תקרא לדימוי מתוק; אחרת — וולגרי; אחרת — מקודש; אחרת — נוסטלגי; אחרת — קיטש. ולכן גם "טעם טוב" אינו בית משפט שיושב מחוץ לתרבות. הוא אחד המשתתפים במשפט.

הקיטש והאמנות: אולי זו בכלל חלוקה גרועה

המודל של אורטליב וקרבון מציב לצורך הניתוח שני קטבים: קיטש כעיבוד זורם וסיפוק רגשי מיידי, אמנות אוונגרדית כעיבוד קשה שמבטיח גילוי ותובנה. עבודת הדוקטורט מדגישה בעצמה שהחלוקה הזאת היא מודל — שחלק מן הממצאים אינם חד־משמעיים, ושקיימים סוגים רבים של קיטש, מתוק ומריר, ספרותי ומוזיקלי, שטרם נחקרו.

וזה חשוב, כי יצירות אמנות גדולות יכולות להיות ישירות מאוד — וקיטש יכול להיעשות מוזר, אירוני ומערער. הפופ-ארט, הקאמפ, ג'ף קונס ואמנים רבים אחרים לקחו את הקיטש והכניסו אותו בחזרה אל האמנות כשהוא מודע לעצמו. אולי ברגע שהקיטש יודע שהוא קיטש, משהו משתנה: המסר שהיה סגור נפתח מחדש. אני יכול להתרגש מכלב־הבלון וללעוג לעצמי על ההתרגשות; לרצות אותו ולדחות אותו; להיות בפנים ובחוץ. הקאמפ אינו מבטל את הקיטש. הוא מחזיר לו מרחק.

ומה אם המרחק הוא כל הסיפור?

אולי זו השאלה שאליה הדף הזה הגיע.

אנחנו מדברים על קיטש כאילו הוא סוג מסוים של אמנות. אבל אולי הוא יותר מזה. אולי הוא מערכת יחסים עם מרחק.

מעט מדי מרחק בין דימוי לרגש — וזה קיטש.

מעט מדי מרחק בין סמל לזהות — וזה קיטש פוליטי.

מעט מדי מרחק בין זיכרון לעבר אידיאלי — וזה קיטש נוסטלגי.

מעט מדי מרחק בין העצמי לבין הדימוי שהוא רוצה לראות על עצמו — וזה קיטש נרקיסיסטי.

אבל אז מגיע אבל, או אהבה, או פחד. ופתאום המרחק שאנחנו כל כך גאים בו נעשה בלתי נסבל. אנחנו לא רוצים אירוניה. לא רוצים ניכור. לא רוצים מורכבות. אנחנו רוצים שהשיר יגיד:

אני אוהב אותך.

אני מתגעגע אליך.

אל תלך.

תחזור.

אמא.

בית.

אולי קיטש הוא לפעמים האמת בלי המרחק

זו אינה הגדרה אסתטית, והיא בוודאי אינה הצדקה לכל קיטש. אבל היא מסבירה לי משהו שההגדרות הישנות לא הסבירו: מדוע אותו דבר יכול להיראות לי ביום אחד מזויף וביום אחר מדויק להחריד. מדוע אני יכול לצחוק על משפט ובשנה אחרת לבכות ממנו. מדוע דימוי יכול להיות תעמולה עבור אדם אחד ותמונה שהוא מחזיק ליד המיטה עבור אחר.

אולי הקיטש אינו תמיד רגש שאינו אמיתי. לפעמים הוא רגש שהדרך אליו קצרה מדי. לפעמים הקיצור הזה חוסך מאיתנו את המפגש עם הסתירה. ולפעמים אין לנו כרגע כוח למסלול הארוך.

אותה תנועה.

מתי אנחנו קוראים לרגש קיטש?

אולי כשאנחנו רואים את המנגנון יותר משאנחנו מרגישים את הצורך.

אולי כשהרגש מגיע מהר מדי.

אולי כשהוא ציבורי מדי.

אולי כשהוא שייך למעמד, לקבוצה או לתרבות שאנחנו רוצים להבדיל את עצמנו מהם.

אולי כשהוא נותן תשובה לפני שהספק הספיק להופיע.

ואולי לפעמים אנחנו קוראים לו קיטש מפני שאנחנו מפחדים לגלות שהוא עובד גם עלינו.

הפסיכולוגיה האמפירית של הקיטש עדיין צעירה מאוד; אפילו עבודת הדוקטורט המקיפה ביותר בתחום מדגישה עד כמה הוא כמעט נעדר מן האסתטיקה המחקרית, ועד כמה חלקים מן המודל עוד מחכים לבדיקה. אולי זה מתאים. כי הקיטש עצמו חי בדיוק באזור שהפסיכולוגיה מתקשה בו: בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו חושבים שמותר לנו להרגיש. בין צורך לבין טעם. בין נחמה לבין מניפולציה. בין האפשרות שהרגש נסגר עבורנו מראש — לבין האפשרות שלפעמים אנחנו זקוקים שמישהו יסגור אותו לרגע, כדי שנוכל לשאת אותו.

כתבתי פעם שקיטש הוא כמו שעון עומד שמדי פעם מראה את השעה הנכונה.

היום נדמה לי שהשאלה המעניינת יותר היא אחרת:

מה השתנה באותו רגע — השעון, או אנחנו?

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).