אין קווים בעולם — אז למה אנחנו מציירים אותם?

רישום קווי, קו וכתם: איך העין בונה גבולות, ולמה בלימוד רישום כדאי לפעמים לעכב את הקו

גרגורי בייטסון פותח את אחד המטאלוגים שלו, „למה לדברים יש קווי מתאר?” (Why Do Things Have Outlines?), בשאלה של בתו: „אבא, למה לדברים יש קווי מתאר?”

„יש להם?”

הילדה בתפקיד הילד המכריז המלך ערום?

אני מלמד אנשים לצייר ולרשום. אני מלמד אותם להסתכל. הם זאת אומרת אנחנו- תמיד מחפשים את הקווים.

ואנחנו לא עושים זאת רק כשאנחנו לומדים לצייר. כמה קווים פשוטים על נייר יוצרים עבורנו- חתול, כיסא, פנים או סוס. למה?

רישום חתול. אין בפרווה אף קו שחור אחד — ובכל זאת אלפי קווים על נייר מספיקים כדי שנראה חיה.

אז למה הקו עובד?

„אין קווים בעולם” אינה טענה מדעית מדויקת לגמרי. יש שערות, חוטים, סדקים וענפים דקים. אבל רוב הקווים שאנחנו מציירים אינם קיימים בדבר עצמו. אין קו שחור סביב הלחי ואין קו שמקיף כוס.

מה שכן יש בעולם הוא הבדלים.

צבע אחד פוגש צבע אחר. דבר אחד מסתיר דבר אחר. משטח משנה את כיוונו. אור הופך לצל. מרקם מתחלף. במקום מסוים נגמרת הלחי ומתחיל הרקע.

מערכת הראייה שלנו רגישה מאוד לשינויים האלה. כבר בשלבים מוקדמים של עיבוד חזותי המוח מגיב לקצוות ולכיוונים. זו אחת הדרכים שבהן שדה עצום ורציף של אור, צבע ומרקם מתחיל להפוך בשבילנו לדברים: דמות נפרדת מרקע, משטח מסתיר משטח אחר, נפח מקבל צורה.

וזה כנראה חלק חשוב מן התשובה לשאלה למה רישום קווי עובד.

הקו שעל הנייר אינו העתק של קו שהיה בעולם. הוא מחליף הבדל מורכב בסימן פשוט.

סיים וקוואנה שאלו במאמר What Line Drawings Reveal About the Visual Brain בדיוק את השאלה הזאת: כיצד ייתכן שרישום שמכיל רק חלק קטן מן המידע שיש בסצנה ממשית עדיין יוצר אצלנו תחושה ברורה ולעיתים אפילו חיה מאוד של גוף, עומק וצורה? ההצעה שלהם היא שקווים מצוירים מנצלים מנגנונים שמערכת הראייה פיתחה כדי להתמודד עם גבולות וקצוות בעולם ממשי. המאמר המלא

יש בזה משהו כמעט מפתיע: מערכת הראייה שלנו לא התפתחה כדי לקרוא רישומים. ובכל זאת, קו דיו יכול להפעיל חלק מן הקוד שבו היא ממילא משתמשת כדי להבין את העולם.

ואולי לכן אנחנו יכולים למחוק מתמונה כמעט את כל הצבע, המרקם, האור והצל — ועדיין לראות בה פנים אנושיות.

אבל לא כל הבדל שאנחנו רואים נעשה קו

אם רישום קווי היה פשוט תרגום של כל הגבולות שהעין קולטת, אפשר היה לקחת צילום, לאתר בו את כל המקומות שבהם יש שינוי חד ולהפוך אותם לקווים.

אבל זה אינו מה שצייר עושה.

בתצלום יכול להיות קצה חד מאוד לצל על הלחי. אם נהפוך אותו לקו, הוא עלול להיראות כאילו שם נגמר משטח אחד ומתחיל אובייקט אחר. ברק על המצח יכול ליצור מעבר ברור. קפל בבגד, שינוי מרקם או השתקפות יכולים להיות חזקים יותר מבחינה חזותית מקו הלסת — ובכל זאת צייר עשוי למחוק אותם לחלוטין.

סיים וקוואנה מראים שהמרה של כל קווי השינוי בסצנה לקווי רישום עלולה דווקא להרוס את הקריאות שלה: גבולות שנוצרו רק מתאורה מקבלים פתאום מעמד של גבולות של עצמים. למאמר

הצייר עושה פעולה אחרת. הוא בוחר איזה שינוי יהפוך לקו, איזה יישאר כתם, איזה יהיה כמעט בלתי נראה ואיזה יימחק לחלוטין.

אחד התרגילים שאני עושה בחוג מתחיל דווקא מצילום. אני מבקש מהתלמידים לרשום מתוך צילומי צלמים שונים. כבר מראשית הצילום צלמים ראו בצורה שונה את המציאות.. אצל ג'וליה מרגרט קמרון הפנים נבנות מתוך רכות, טשטוש ומעברים שבהם השיער, הכתף והרקע כמעט נמסים זה בזה. אצל ביל ברנדט האור והצל נעשים לעיתים חדים וגרפיים כל כך עד שהדמות כמעט נחתכת מתוך התמונה. ואצל דאידו מוריאמה השחור והלבן נעשים אגרסיביים עוד יותר — גרעיניות, קונטרסט וחיתוכים שמפרקים את העולם לכתמים חזקים.

התלמיד אינו מתמודד רק עם מה שצולם, אלא עם דרך הראייה שכבר הוטבעה בצילום. אותו דיוקן יכול לדרוש ממנו פעם לתת לגבול להתמוסס בתוך כתם, פעם לחתוך אותו בקו חד, ופעם כמעט לוותר על פרטים כדי להשאיר רק את המתח בין שחור ללבן. כך הרישום נעשה גם מפגש עם החלטה של מישהו אחר: מה בעולם ראוי להפוך לקו, מה יישאר כתם, ומה ייעלם.

מחקר מ־2021, Where to draw the line?, בדק אילו קווים אנשים בוחרים כאשר הם הופכים סצנה לרישום. הקווים שמציירים שונים נטו לבחור באופן עקבי יותר היו גם שימושיים יותר לזיהוי הסצנה, ובמיוחד בלטו גבולות של הסתרה — המקומות שבהם דבר אחד נמצא לפני דבר אחר ומסתיר אותו. למחקר כלומר, הקו אינו רק העתקה.

מתוך אינספור הבדלים בעולם, הצייר מחליט איזה הבדל יקבל מעמד של קו גבול.

הקו יעיל בצורה כמעט בלתי סבירה

אפשר לראות עד כמה ההפשטה הזאת עמוקה במחקרי זיהוי.

אנחנו מסוגלים לזהות אובייקטים וסצנות מתוך רישומי קו במהירות גבוהה מאוד, אף שרוב המידע שהיה בתמונה המקורית נעלם. מחקרים ישנים יותר כבר מצאו שרישומי קו יכולים, בתנאים מסוימים, להיות מזוהים במהירות ובדיוק המתקרבים לזיהוי תצלומים.

מחקר מוחי מ־2023 הלך רחוק יותר. המשתתפים ראו אותם סוגי אובייקטים בשלוש צורות: תצלומים, רישומי קו מפורטים וסקיצות מופשטות יותר. החוקרים שילבו fMRI ו־MEG ומצאו שמידע על קטגוריית האובייקט הופיע במהירות דומה ובאזורים חופפים של מערכת הראייה, ושכבר משלבים מוקדמים יחסית הייתה הכללה בין סוגי הייצוג. התצלום והרישום אינם זהים במוח, אבל יש ביניהם מנגנוני זיהוי משותפים במידה ניכרת. למחקר

וזה מחזיר אותנו הרישום הפשוט שעל הנייר. שלושה או ארבעה קווים. אנחנו רואים פנים.

אנחנו מוחקים את רוב הפרטים מהעולם — והדבר נשאר.

ולכן קשה וחשוב לוותר על הקו

החומרים והכלים איתם אנו מציירים אינם רק אמצעים טכניים אלא דרכי חשיבה שונות. עיפרון מחודד מזמין קו, דיוק, הפרדה ושליטה. פחם עושה משהו אחר: הוא נשבר, נמרח, הופך לאבקה, נענה ליד וללחץ שלה.

אבל הסיבה שאני מנסה לעיתים לקחת מן התלמיד את הקו אינה שהקו הוא דרך רעה לצייר. כמעט להפך.

הקו הוא פתרון טוב מדי. הוא פותר מהר מאוד שאלה שהייתי רוצה שהתלמיד יישאר בתוכה עוד זמן.

זה ראש. זה האף.כאן נגמרת הלחי. כאן מתחיל הצוואר.

זה בפנים.

זה בחוץ.

עם השנים גיליתי שאצל חלק מהתלמידים עצם המעבר לעבודה באבקת פחם ובאצבעות מאפשר להם להגיע לתוצאות שהם אינם מצליחים להגיע אליהן דרך רישום קווי. לא מפני שהפחם „קל” יותר. הוא יוצר סכמת הפעלה אחרת.

אני דורש מהם לעבוד מהר יותר. לא להישען על בנייה איטית של קונטור ועוד קונטור, אלא להגיב לכתם, לנפח, לכיוון, ללחץ. וכשהם מצליחים לרגע להתעלם מן הצורך בקו, קורה לפעמים משהו מפתיע: האינטואיציה שלהם רואה יחסים שהיד המסודרת לא הצליחה לראות.

אנחנו עובדים הרבה באבקת פחם, ואני מבקש מהתלמידים לצייר באצבעות.

רישום בפחם. הגב, הזנב והראש נבנים מכתמים ומטונים; קו המתאר מופיע רק במקום שבו כתם אחד נגמר ואחר מתחיל.

יש בזה גם משהו טבעי יותר במובן הגופני ביותר של המילה. דמיינו שאתם מנסים להבין כתף. אפשר להסתכל עליה מבחוץ ולצייר את הקו שמפריד אותה מן הרקע. אפשר גם לעצום עיניים ולגעת בה

להרגיש איפה עולה, מתעגלת, פונה, נעלמת אל תוך הצוואר והזרוע. אני לא מבקש מן התלמיד לראות אחרת. אני מבקש ממנו לצייר עם הגוף דרך מגע. לפסל את הרישום. האצבע רגישה יותר מחוד העיפרון.

דוחפת.

אוספת חומר.

משאירה כתם.

מחלישה אותו.

מחברת אזור אחד לאחר.

היא אינה חייבת להכריע מיד היכן הדבר נגמר. אזור כהה מצטבר מתחת לעצם הלחי. כתם אחר מופיע ליד האף. האור על המצח נשאר כמעט לבן. הרקה מתקרבת בטון לרקע. היד ממשיכה לנוע, והמשטחים מתחילים לפעול זה על זה. מתי שהוא צריך להחזיר את הראייה בתור שופטת ומתישהו מופיע גם הגבול.

אבל עכשיו הוא אינו קו שהונח מבחוץ כדי להחזיק את הפנים בתוכו.

הוא המקום שבו מה שקורה בתוך הפנים פוגש משהו אחר.

הגבול הוא תוצר של הפנים, לא קובע אותו.

לא להתחיל מבחוץ

אני אומר, כשאני מלמד ציור דיוקן-כשאני מלמד איך לצייר פנים אנושיות.

יש סכמה מקובלת שלא מקובלת עלי: מתחילים מן המבנה הכללי. מציירים את הגולגולת בצורת ביצה, את ציר האמצע, את קו העיניים, את היחסים בין האף, הפה והאוזניים. נוצר מבנה שאמור ליצור אדם. שאפשר להכניס לתוכו בהדרגה את הפרטים.

הסכמה המקובלת בשלושה שלבים: קודם עיגול וציר, אחר כך קו מתאר, ורק בסוף הפרטים. המבנה מוכרע לפני שהסתכלנו — וזו בדיוק הדרך שאני מבקש להפוך.

אני מבקש כשאני מלמד, כשאני מטפל -לעשות את ההפך. לבחור פרט פנימי בפנים שעבור התלמיד הוא מהותי. סדק, שבר, קמט שהופך את הפנים למשהו אישי. לא בהכרח עין. אולי הזווית של הפה.כתם מתחת לארובת העין.

ומשם להתחיל לבנות., התנועה היא מכתם לכתם, לא מבט מרחוק, מבט מקרוב, לא מפה, פני השטח. טופוגרפיה של כפות הידיים, להרגיש מה בולט ובהיר, מה עמוק וכהה. לגעת.

הכתם הראשון מוביל לכתם נוסף.הוא משנה את המקום שבו יכול להיות האף. הצל מייצר את הלחי. אני זוכר שקראתי אביגדור אריכה מספר על הקושי לצייר את קתרין דנב בנעוריה. לא היו לה סדקים בפנים להיאחז בהם, לא היה ערוץ דרכו ניתן לטפס. הלחי יוצרת את הרקה. הפה מתחיל לקבוע את הסנטר. בעברית אין לנו פנים ביחיד רק ברבים, היכן הפנים נגמרות, תלוי בצל ובאור. והן אף פעם לא נגמרות באותו מקום. הפנים אינן נכנסות לתוך מבנה שהוכן מראש בשבילן. האדם נוצר מתוך הפנים.

הקו יודע מוקדם מדי

הרישום הוא גם תהליך פסיכולוגי של קליטה, פירוק ובנייה מחדש של המציאות. אנחנו לא מתחילים בכל מפגש עם העולם מאפס. אנחנו יודעים איך נראה ראש. אנחנו יודעים שלאף יש נחיריים, שלעין יש צורה, שהפה הוא קו בין שתי שפתיים. זה הכרחי. בלי סכמות היה קשה לזהות דברים בכלל.

אבל אותה יכולת שמאפשרת לנו לזהות במהירות הופכת לדרך לא לראות את המציאות כפי שהיא. לימוד רישום הוא לימוד הדרך לא לדעת יותר מידי על מה שאנו מציירים. הוא תהליך של גיזום יכולות, לא פחות מתהליך של יצירת יכולות חדשות. התלמיד מביט באף. והיד כבר יודעת לצייר „אף”.. שני חורים, שהם עיגולים שחורים קו אולי שניים. אין אף שנראה ככה. אין אף אף -נראה כמו אף. כדי לראות את האף באמת אנחנו צריכים להפסיק לדעת מהו אף. להפסיק להפעיל את הסכמה של אף במוח.

טכניקות רישום שמפריעות לסכמה המוכרת יכולות לכלול ציור מהיר, ציור הפוך, ציור הרקע ולא האובייקט, עבודה ביד האחרת, וגם ציור של כתמים במקום קווים. ברישום כמו בטיפול אני מאמין שהדרך אינה תמיד לנסות לעשות טוב יותר את מה שכבר איננו מצליחים לעשות. לפעמים צריך לשנות את תנאי המפגש עם הדבר.

לפעמים שינוי אינו מתרחש כשאנחנו מנהלים טוב יותר את החוויה, אלא כשמשתנים התנאים שבהם אנחנו פוגשים אותה. אני לא אומר לתלמיד: תסתכל טוב יותר. אני משנה את המצב שבתוכו הוא מסתכל, פעמים רבות זה הגוף שיכול לשנות את הראיה לא המוח. אני אומר, תעבוד בעמידה על כן ציור ולא על השולחן. ופתאום אתה חייב לזוז להחזיק את הפחם אחרת . שינוי שהוא לכאורה חיצוני מאפשר לו לראות דבר שקודם לא היה זמין לנו.

זו אחת הסיבות שאני אוהב רישומים מהירים.

כשיש לך שלוש דקות לצייר דמות, אין לך זמן לתת לכל פרט את מלוא תשומת הלב. אתה מוכרח לבחור. משהו בזווית של הגב, באופן שבו הראש נשען, במשקל שיושב על רגל אחת, ביחס בין כתף לאגן צריך להיתפס לפני שהזמן נגמר. ולפעמים דווקא אז מופיע האדם בצורה עמוקה.

אחר כך אפשר להמשיך לעבוד. לתקן, להוסיף, להבחין ביותר. אבל לא פעם משהו שהיה חי ברישום הראשוני נחלש.

הסיבה אינה שמהירות אמיתית יותר.

ברישום המהיר נוצרת היררכיה כפויה. אין אפשרות לתת לכל דבר אותה חשיבות. היד צריכה להכריע מהר מה מחזיק את הדמות ומה אפשר להשאיר בחוץ. המבט קולט יחסים גדולים — כיוון, משקל, קצב, הטיה, מתח — לפני שהוא מספיק לפרק אותם לעשרות פרטים נפרדים.

אולי לכן סקיצות של אמנים מרתקות אותנו לפעמים יותר מן העבודה שהגיעה אחריהן.

אבל הסתירה בין סקיצה לגימור עמוקה יותר מן הניגוד בין ספונטניות לחישוב. במסורת האקדמית האירופית הסקיצה נועדה לשמר את ה־première pensée — המחשבה הראשונה של הציור, התגובה הראשונית של האמן לנושא. דווקא משום כך ראו בה סימן למקוריות ולגאונות. ובכל זאת האקדמיה טענה שהסקיצה אינה מספיקה: רק כאשר האמן חוזר אל ההתרשמות הראשונה, מעבד אותה, מארגן אותה ומכריע בתוכה, הוא מגלה שליטה ושכל.

דידרו שאל ב־1767:

„מדוע סקיצה יפה משמחת אותנו יותר מציור יפה?”

השאלה אינה למה אנחנו אוהבים דברים לא גמורים. היא נוגעת במחיר של הגימור.

בסקיצה עדיין אפשר לראות אפשרויות שהעבודה לא הכריעה ביניהן. קו יכול להיות כתף וגם כיוון. כתם יכול להיות צל, משקל או רק עקבה של היד. הטעות, התיקון וההיסוס עדיין חיים זה לצד זה.

הגימור צריך לעשות דבר שהסקיצה אינה חייבת לעשות: להחליט.

הקו הזה הוא הכתף. זה הצל. כאן הגוף נגמר. זה שייך לציור וזה לא.

בלי ההכרעות האלה לא הייתה נוצרת עבודה. הסקיצה יכולה להחזיק כוח שאין לה עדיין צורה לשאת אותו; הגימור יכול לתת לכוח הזה גוף, משך ומבנה.

אבל כל הכרעה כזאת גם מוחקת אפשרות. וככל שהעבודה יודעת יותר בביטחון מה היא, היא יכולה להתחיל לבצע את מה שכבר החליטה במקום להמשיך לגלות.

אולי לכן הבעיה אינה כיצד לשמור על הסקיצה מפני הגימור, אלא כיצד לגמור עבודה בלי לסגור את המפגש שהוליד אותה.

הרומנטיקנים ניסו בדיוק את זה: להכניס אל העבודה הגמורה את משיכת המכחול הגלויה, את החופש ואת אי־היציבות של הסקיצה. לא לבחור בין סקיצה לציור, אלא לתת לעבודה הגמורה להמשיך לשאת בתוכה את העובדה שפעם היא עוד לא ידעה מה תהיה

רישום הוא הפשטה

הפשטה אינה רק הפיכת המציאות לפשוטה יותר. היא יכולה להיות גם בחירה, השמטה ובידוד של תכונות מסוימות מתוך שדה מורכב, כך שדווקא מה שנשאר מקבל משמעות חדשה.רישום קווי הוא פעולה קיצונית כזאת. מתוך אינספור צבעים, כתמים, הבדלי אור, מרקמים ופרטים אנחנו משאירים מעט מאוד.

אבל הפשטה אינה רק מחיקה.אם מחקתי כמעט הכול והשארתי עשרה קווים, כל אחד מן הקווים שנותרו קיבל פתאום הרבה יותר כוח.

קו קטן בזווית הפה יכול לשנות את ההבעה כולה. עיקול זעיר בלסת יכול לשנות את הגיל.

המרחק בין שני קווים יכול להפוך פנים של אדם אחד לפנים של אדם אחר.

כשאני מוחק, אני גם מגדיל ומדגיש-אני מחדד.

הדבר שהוסר אינו רק חסר. הוא משנה את המשקל של מה שנשאר.

וזה הופך את השאלה „כמה מידע אפשר למחוק?” לשאלה שונה:

איזה מידע יכול לשאת את כל מה שמחקנו?

כמה קווים מספיקים?

פיסול בחוט ברזל הופך את בחירת הקווים לעניין כמעט חומרי. אין בו כמעט אפשרות להסתתר מאחורי מסה, צבע או טקסטורה. יש קו בחלל.מספר קטן של קווים צריך להספיק כדי שהצופה ישלים מהם גוף.

הבחירה נעשית חריפה: איזה קו של הכתף הכרחי? האם צריך את כל קו הירך? כמה מן הראש אפשר להשמיט ועדיין לראות אדם? זו אינה רק שאלה של „פחות”.

המינימליזם מחפש לעיתים מקסימום של אינטנסיביות במינימום של אמצעים, כפי שניסח זאת מירו.

המינימום אינו מטרה בפני עצמו. המעט צריך לשאת הרבה. ולפעמים מה שנראה כמו השמטה הוא למעשה ריכוז.

אבל הכתם אינו טוב והקו אינו רע

קל מאוד להגיע מכאן לדוקטרינה חדשה. קו הוא סכמטי.כתם הוא חי. קו סוגר. כתם משאיר פתוח.

עיפרון מגביל. פחם מאפשר.

אותו נושא של הרישום הראשון בדף, בפתרון הפוך: כתמי דיו בלבד, בלי קו מתאר אחד. הגבול מופיע רק היכן שכתם כהה נעצר מול כתם בהיר.

אבל אז אנחנו מציירים בדיוק את סוג האבחנה שאני חושד בו.

רישום קווי הוא אחת ההמצאות החזותיות המרשימות ביותר של בני אדם.

הוא יכול להיות מהיר, אכזרי, מדויק, מלא תנועה. כמה קווים של מאטיס יכולים להחזיק גוף. סימן קטן של רמברנדט יכול ליצור אף, עין או כתף בלי כמעט שום חומר נוסף.

המחקר אפילו מחזק את החשד שיכולת כזאת אינה רק קונבנציה תרבותית שנלמדה במקרה. סיים וקוואנה מצביעים על מחקרים שבהם גם תינוקות, אנשים מתרבויות שלא היו חשופות באותה דרך למסורת מערבית של רישום ואף שימפנזים הצליחו לזהות ייצוגים קוויים מסוימים. למאמר

הקו אינו אויב של הראייה. הוא מצליח מפני שהוא פוגש משהו עמוק בדרך שבה אנחנו רואים.

ואולי בדיוק משום כך לפעמים צריך לקחת אותו מן התלמיד.

הקו לא תמיד היה גבול

יש פרט מעניין נוסף בהתפתחות של ציור אצל ילדים. קו יכול לתפקד לפחות בשתי דרכים שונות: הוא יכול להיות גבול, אבל הוא יכול להיות גם מסלול — העקבות של תנועה. היד נעה על הדף. עולה. יורדת. מסתובבת. משאירה מאחוריה סימן.

במאמר מ־1976 על התפתחות התפיסה והיצירה של צורות קוויות, קרן ספילמן הציעה שבציורים של ילדים צעירים מאוד הקו מופיע תחילה כמסלול ורק מאוחר יותר כגבול של צורה. למאמר. אני אוהב את האפשרות הזאת משום שהיא מזכירה שהקו אינו מוכרח להתחיל כגדר. לפני שהוא סוגר, הוא יכול להיות תנועה. ורק מאוחר יותר הוא לומד להקיף. להפריד. לקבוע מה בפנים ומה בחוץ.

מתי הקו נעשה לינארי?

אם הקו מתחיל כתנועה, אין שום דבר שמחייב אותו להיות ישר או להוביל מנקודה אחת לאחרת בדרך ידועה מראש. הוא יכול להתפתל, לחזור, להיעצר, להסתבך בקו אחר. טים אינגולד . ב־Lines: A Brief History מקדיש פרק שלם לשאלה „איך הקו נעשה ישר”. הוא מבחין בין קו שנוצר מתוך תנועה לבין קו שהפך למסלול מסודר של נקודות. במובן הזה, „חשיבה לינארית” אינה פשוט חשיבה בקווים. היא מופיעה כאשר הקו חדל להיות חיפוש ונעשה מערכת ניווט שקובעת מראש מה מחובר למה ולאן צריך להגיע.

הקו אינו מצייר. הוא אינו הווה ועבר. הוא מכתיב את העתיד. הוא קובע מראש את דרך החשיבה והעבודה ואת היעדים.

כשאני מתחיל מכתם פנימי, התנועה פחות צפויה. כתם מוביל ללחי, הלחי משנה את הרקה, הפה מחזיר אותי לסנטר, ואז משהו שכבר ציירתי צריך להשתנות. אין מסלול אחד קדימה. העבודה נעשית רשת של יחסים בין תנועות בזמן ובמרחב.

הבעיה אינה בקו. היא מתחילה כשהקו מפסיק להיות דרך לגילוי והופך למסלול שקובע מראש מה יתגלה.

חכמים ומשוגעים

בייטסון חוזר בשיחה עם בתו אל ויליאם בלייק ומביא שתי אמירות סותרות המיוחסות לו:

„חכמים רואים קווי מתאר ולכן הם מציירים אותם.”

ובמקום אחר:

„משוגעים רואים קווי מתאר ולכן הם מציירים אותם.”-

לפעמים לא צריך לפרש הכל , לפעמים צריך להעמיד את הדברים פשוט זה לצד זה.

אז למה אנחנו מציירים קווים?

אנחנו מציירים קווים מפני שהם עובדים.

מערכת הראייה שלנו מחלצת מן העולם הבדלים, קצוות, הסתרות ויחסים בין משטחים. הקו המצויר מצליח להשתמש בחלק מן המידע הזה ולתת למוח מעט מאוד סימנים שמהם הוא יכול לבנות הרבה. מחקרי תפיסה ומוח מראים עד כמה קרובים חלק מן המנגנונים שבהם אנחנו מזהים תצלום ורישום מופשט שלו.

אבל אנחנו מציירים קווים גם מפני שהם נותנים לנו דבר שאנחנו רוצים מאוד: לדעת איפה דבר נגמר.

זו אחת הסיבות שהקו כל כך יעיל, וזו גם אחת הסיבות שבלימוד רישום אני רוצה לפעמים לעכב אותו.

לא לבטל אותו. לא לחפש עולם חסר גבולות. לא לטעון שהכתם אמיתי יותר.

רק להשאיר את התלמיד עוד קצת במקום שבו הוא אינו יודע בדיוק איפה הוא נגמר, לאפשר לו ולצופה בעבודה שלו את הקסם של ללכת לאיבוד.

מקורות ומחקרים

Bilge Sayim & Patrick Cavanagh, What Line Drawings Reveal About the Visual Brain, ‏Frontiers in Human Neuroscience, 2011 — על השאלה מדוע רישומי קו עובדים, ועל קונטורים, גבולות צל, צמתים והבחירה של אמנים בין סוגים שונים של מידע חזותי. למאמר המלא

H. Sheng, J. Wilder & D. B. Walther, Where to draw the line?, ‏PLOS ONE, 2021 — מחקר על בחירת קווים ברישומי סצנות, עקביות בין מציירים והחשיבות של גבולות הסתרה לזיהוי. למחקר המלא

Johannes J. D. Singer, Radoslaw M. Cichy & Martin N. Hebart, The Spatiotemporal Neural Dynamics of Object Recognition for Natural Images and Line Drawings, ‏Journal of Neuroscience, 2023 — מחקר fMRI ו־MEG על המנגנונים המשותפים והנבדלים בזיהוי תצלומים, רישומי קו וסקיצות מופשטות. למחקר המלא

גרגורי בייטסון, „Why Do Things Have Outlines?” — מטאלוג, מתוך Steps to an Ecology of Mind (Chandler, 1972). לטקסט המלא

קרן ספילמן — מחקר מ־1976 על התפתחות התפיסה והיצירה של צורות קוויות אצל ילדים, ועל הקו כמסלול לפני שהוא נעשה גבול. לרשומה ב-PubMed

Tim Ingold, Lines: A Brief History (Routledge, 2007) — הפרק על השאלה כיצד הקו נעשה ישר, וההבחנה בין קו שנוצר מתוך תנועה לבין קו שהפך למסלול מסודר של נקודות. לספר

דני דידרו, סלון 1767 (Salon de 1767) — „מדוע סקיצה יפה משמחת אותנו יותר מציור יפה?”

לקריאה נוספת: הפסיכולוגיה של רישום · קורס רישום למתחילים: חומרים · פרספקטיבה: כשהטכניקה נעשית מציאות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).