12 קרמיקאים בולטים

12 אמני הקרמיקה המפורסמים הללו שינו את הפיסול בחימר, הקדרות ואמנות הקרמיקה, ומשפיעים על נקודת המבט דרכה פיסול בחימר וקרמיקה נתפסים כיום. הם מאתגרים בעקביות גבולות, מורדים בנורמות, ומגדירים מחדש מהי אמנות בכלל — ומהו מקומה של הקרמיקה בתוכה. למרות שבאופן מסורתי נעשה שימוש בקרמיקה לחפצים פונקציונליים או דקורטיביים, הקרמיקה הפכה למדיום שנמצא יותר ויותר בשימוש על ידי אמנים עכשוויים. הנה עבודתם של כמה אמני קרמיקה עכשוויים חשובים מרחבי העולם.

אתחיל דווקא באמנים שלא הכנסתי לרשימה זו וכתבתי עליהם בנפרד — ועדיין קשה לחשוב על פיסול קרמי מבלי להתייחס אליהם: גרייסון פרי, קן פרייס, ואיי וויוויי (שעליו כתבתי במסגרת "הפסלים החשובים בפיסול עכשווי"). ולהלן רשימה אישית של 12 אמני הקרמיקה החשובים:

1. בטי וודמן

בטי וודמן — קרמיקה כשפה אישית.

"קדר עושה משהו שחי בסיטואציה."
— Betty Woodman

בטי וודמן (1930–2018) מוכרת כאחד הקולות החשובים ביותר באמנות האמריקאית שלאחר המלחמה, לאחר ששילבה פיסול, ציור וקרמיקה לשפה אישית מקורית. באמנות שלה חקרה מגוון מסורות היסטוריות של אמנות עתיקה ומודרנית — בעיקר מסורת החימר הים-תיכונית — כמו גם אמנים מודרניסטים כמו מאטיס ופיקאסו, ושילבה אותן לכלל מיתולוגיה אישית המדברת על מגדר, מודרניזם, מלאכת יד, אדריכלות וביתיות. בשנים מאוחרות יותר היא שילבה באמנות שלה ציור, מולטימדיה, ובנתה תצוגות שיצרו סצנות בעלות מרחב, גוף ודרמה של ציור היסטורי אפי. היא התחילה כקדרית סטודיו בשנות החמישים; במהלך העשורים שלאחר מכן יצרה חזון חדש וקיצוני של איך קרמיקה יכולה לתפקד בהקשר של אמנות עכשווית — היא משלבת חומרים יוצאי דופן עם טכניקות זיגוג קרמיקה עתיקות.

2. ברטוצי וקזוני

אמנות הקיטש כמרד: ברטוצי וקזוני.

"רק בריקבון שבו אתה יכול לתפוס חיים אמיתיים, אתה יכול לראות את מהותו של אדם. לא בציפוי המבריק שהוא פשוט גלזורה נפלאה ומתעתעת."
— Bertozzi & Casoni

גיאפולו ברטוצי נולד ב-1957 בבולוניה, וסטפנו דל מונטה קזוני נולד ב-1961 בלוגו די רומניה (נפטר ב-2023). Bertozzi & Casoni נוצרה בשנת 1980. מאז לימודיהם המוקדמים במכון לקרמיקה פאאנצה הם התעניינו בייצוג המציאות העכשווית המעוותת, על ידי שימוש באירוניה וגרוטסקה — תוך שהם משמשים מעין ליצן חצר מודרני המודיע שהמלך עירום. הקרמיקה שלהם משמשת ליצירת קצרים קוגניטיביים בתקשורת ולהצעת פרשנויות חדשות לתופעות חברתיות, תרבותיות, כלכליות ופוליטיות. הם החלו את דרכם בפיסול. לאחר מכן, הצמד היצירתי שלמד באקדמיה לאמנויות בולוניה התמקד ביצירת "קרמיקה חדשה" והפיק את יצירותיהם הראשונות באמצעות מיוליקה פוליכרומית דקיקה. עבודתם, שהוצגה במוזיאונים רבים, נעה בין סוריאליזם קומפוזיציוני להיפר-ריאליזם פורמלי, נוגעת באמנות הקיטש, וחוקרת את הבזבזנות של החברה העכשווית תוך שימוש באמנות התיעוב והגועל (Abject Art).

3. אלב אבוזיה סיסבי

כדרות עכשווית: אלב אבוזיה סיסבי — "פשטות הוא הדבר הכי מסובך בעולם".

"פשטות הוא הדבר הכי מסובך בעולם. כי כדי להגיע אליה צריך לעבור ולהעביר דברים דרך מסננים רבים…"
— Alev Ebüzziya Siesbye

אלב אבוזיה נולדה באיסטנבול בשנת 1938 והפכה בהמשך הקריירה למעצבת במפעל הקרמיקה Eczacıbaşı ובמפעל הפורצלן המלכותי הדני בקופנהגן. היא הקימה את בית המלאכה הראשון שלה בקופנהגן ב-1969, והעבירה את בית המלאכה שלה לפריז ב-1987.

הקרמיקה של אבוזיה אורגנית, ובו בזמן מחמירה וקפדנית. היא שואבת השראה מהתרבויות של מסופוטמיה העתיקה, מצרים ואנטוליה. כשעברה לקופנהגן ב-1963 היא גילתה את העיצוב הקרמי המודרניסטי הדני ושילבה בקרמיקה שלה טכניקה סקנדינבית. במהלך השנים שיכללה אלב אבוזיה סיסבי את הווריאציות האישיות שלה על צורת הכד והקערה הבסיסיים, דרך ביטויים חומריים של המשכיות הממזגים עבר והווה והשפעות תרבותיות רבות. "לא יכולתי לעשות את מה שאני עושה אם הייתי נשארת באיסטנבול או אם הייתי נולדת בדנמרק וחיה כאן כל חיי. Vive le mélange des cultures!" (תחי התרבות בת התערובת).

היא יוצרת חפצים המיועדים לשימוש יומיומי שהם גם יצירות אמנות בפני עצמן. העיצוב האסתטי הנקי וצבעי הזיגוג שנבחרו בקפידה הם היבטי הליבה בעבודתה. רבים מהכלים שלה מאוזנים על בסיס בלתי נראה המחזיק את החפץ על פני השטח בתנוחה המתריסה כנגד כוח המשיכה.

4. קאטסויו אאוקי

חוג פיסול קרמי: קאטסויו אאוקי — פיסול המבוסס על רקע היסטורי, רעיונות, מיתוסים ואלגוריות.

"הסגנונות והצורות הדקורטיביות שאני רומזת אליהם ומשלבת בעבודותיי מכילים כל אחד סיפור המבוסס על רקע היסטורי ורעיונות, מיתוסים ואלגוריות."
— Katsuyo Aoki

אאוקי נולדה בשנת 1972 בטוקיו, יפן. האמנית — בוגרת המחלקה לקרמיקה באוניברסיטת תמא לאמנות (Tama Art University) — יוצרת יצירות המדגישות את המאפיינים הקישוטיים, המלאכותיים והנרטיביים שנדחקו החוצה בהשפעת המודרניזם. אאוקי מנסה לבנות שפת ביטוי מורכבת ומלאת פרדוקסים וסתירות. קישוטיות הבאה לביטוי כמעט מוגזם במשטחים החיצוניים של יצירותיה הופכת למבנה סוריאליסטי מטיל אימה, המטיל ספק ביחסינו עם החיים והמוות.

"אני משתמשת בקרמיקה כטקסט בשפת הביטוי שלי, ומשלבת סגנונות דקורטיביים שונים, דוגמאות וצורות סמליות כציר העיקרי שלי ביצירת העבודות שלי. הסגנונות והצורות הדקורטיביים שאני רומזת אליהם ומשלבת בעבודותיי מכילים כל אחד סיפור המבוסס על רקעים היסטוריים ורעיונות, מיתוסים ואלגוריות. קיומם בעידן הנוכחי גורם לנו להרגיש דברים רבים: הערצה, איזשהם רגשות רומנטיים, תחושת חוסר פריון ורגישות מההגזמות והוולגריות שלהם. ומצד שני — הם גורמים לנו לחוש שלווה, פליאה ויראה שכמעט ניתן לתאר כדתיים, כמו גם דימוי כמושא פולחן."

5. באוק דה ורי

קינצוגי — באוק דה ורי: הרס יצירתי.

"יְצִירָתִי. אִיקוֹנוֹקלאסטי. עַתִיק. מוֹדֶרנִי. רְצִינִי. מַצחִיק."
— Bouke De Vries

דה ורי נולד בשנת 1960 באוטרכט, הולנד. לאחר שלמד באקדמיה לעיצוב איינדהובן ובסנטרל סנט מרטינס בלונדון, האמן — שעבד עם שמות כמו ג'ון גליאנו וסטיבן ג'ונס — פנה למחלקה לשימור ושיקום קרמיקה במכללת ווסט דין. במקום לבנות קרמיקה, הוא מעדיף להרוס אותה בצורה יצירתית. האמן, שהתוודע לטכניקת הקינצוגי במהלך שנות עבודתו בשימור, מייצר עד היום עבודות בטכניקה זו. הוא לא רק משתמש בטכניקה זו אלא גם משחק איתה מבחינה קונספטואלית.

דה ורי ממחזר יצירות קרמיקה שבורות לאחר טראומה ובמקום לשחזר אותן, הוא מבטל אותן. במקום להסתיר זאת, הוא מדגיש את מעמדן החדש, יוצר סיפור וערכים חדשים שבהם השבר הופך לעמוד השדרה. כפסיכולוג בתל אביב קשה לי לא לחשוב על עבודתו כדימוי לצמיחה פוסט-טראומטית — שבה השבר או הסדק, כדברי לאונרד כהן, הוא המקום ממנו בוקע האור. המרווחים בין השברים הופכים לחלק מהותי מהמבנים, והאובייקטים מקבלים לעתים איכות קוביסטית.

6. מגדלין אודונדו

פיסול בחימר — מגדלין אודונדו: "אני לא רואה את ההבדל בין פסל פיגורטיבי לכלי פיגורטיבי".

"מכל המדיומים, חימר הוא המגוון, הגמיש והאנושי ביותר."
— Magdalene Odundo

"תמיד השוויתי בין החימר לאנושי שנמצא בתוכנו — שברירי כמו הגוף שלנו. בכל רגע זה יכול להתהפך. זה נמצא על בהונותיו, אבל אם תלחץ מעט על הציר הלא נכון — זה ישבור לך את הלב." מגדלנה אודונדו נולדה בנירובי בשנת 1950. היא סיימה את המחלקה לעיצוב גרפי ואמנות באוניברסיטה הפוליטכנית הלאומית קאבטה ועברה לאנגליה ב-1971 כדי להתרכז בעיצוב גרפי. התעניינותה בקרמיקה החלה במהלך שנותיה באנגליה, והיא למדה טכניקות חרס מסורתיות בעבודת יד במרכז להכשרת קדרות שבה ביקרה באבוג'ה במהלך נסיעותיה לניגריה בין השנים 1974–1975.

אודונדו בונה ביד את הכדים שלה בטכניקות עתיקות. גוש חימר נצבט כלפי מעלה לגוף מלא ומעוגל, אליו היא מוסיפה את גלילי החימר שיהוו את הכתף, הצוואר והפה. הם מלוטשים בעוד החימר בשלב העור ביבושו, מרוססים בטרה סיגילטה, ואז מלוטשים שוב. הכלים הכתומים נשרפים בתנור חימר הפועל על גז בשריפה מחמצנת. הכלים השחורים נשרפים כמו הכתומים בשריפה ראשונה, ואז מונחים במיכל מתכת (Saggar) ונשרפים בשריפת רדוקציה (בה חמצן מוגבל חלקית) עד חמש פעמים להשיג את העומק הנכון של הצבע. טכניקות אלו — בהן השתמשו היוונים והרומאים — שואבות השראה גם מאמנות סין ומקסיקו. הכלים של אודונדו הם דימויים ומטפורות של גוף האנושי ובעיקר גוף האישה. אזורים מוגבהים דמויי עצם מזכירים חוליות, גרוגרת או טבור; התרחבויות דרמטיות יוצרות קו מתאר של לסת או שיפוע של ראש, ומטשטשים את הגבולות בין פיסול מופשט לפיסול פיגורטיבי.

7. קלייר טוומי

קלייר טוומי — מייצג קרמי: "חתיכה אחר חתיכה". קרמיקה כמדיום למעורבות, מפגש ודיאלוג.

קלייר טוומי פורצת את גבולות הקרמיקה על ידי הפיכתה למדיום למעורבות, מפגש ודיאלוג. מה שמייחד אותה הוא קנה המידה והאופי המרווח של המייצגים שלה — המעודדים את הצופים לקחת חלק פעיל הן ביצירה והן בפרשנות והתבוננות. המיצבים של קלייר טוומי מוגדרים דרך הזמן והחלל וההקשר החברתי וההיסטורי שבו נוצר המיצב — ולעתים קרובות הם מתקיימים רק במסגרות אלו. זוהי אמנות תהליכית, וחלק מהמייצגים שלה נעלמים, נהרסים או גוועים במסגרת העבודה.

לעתים קרובות אופן ההתנהגות של הצופה נכלל רעיונית בעבודותיה של טוומי — למשל, ביצירת האמנות Conscience/Consciousness (2003 — תודעה/מצפון), שבה טוומי כיסתה את רצפת הגלריה באריחי קרמיקה דקים מאוד שנשברו כשדרכו עליהם. טוומי מעורבת באופן פעיל במחקר ביקורתי בתחום האמנויות השימושיות — כולל כתיבה, אוצרות ויצירה. היא פיתחה את אמנות הקרמיקה אל תוך אמנות המייצג — תוך מחד הרחבתה מחוץ לגבולות החפץ לקנה מידה גדול הרבה יותר, ומאידך שמרה על המגע האינטימי בחימר כחומר המוגדר דרך סופיותו האנושית כל כך.

8. ארלין שכט

ארלין שכט — קרמיקה המתריסה כנגד כוח הכבידה, נראית כאילו נופלת, מתעוותת, מתכופפת ונמסה.

"זהו חוסר סדר ההופך לסדר, היעדר צורה ההופכת לצורה. זה הרגע שאני מנסה לתפוס."
— Arlene Shechet

ארלין שכט (ילידת ניו יורק, 1951) היא פסלת הידועה בשילוב בין אלמנטים שונים, סידורים מעורפלים וארעיים ופרדוקסים חזותיים שבהם גבולות קורסים. עבודותיה מתריסות כנגד כוח הכבידה ונראות כאילו הן נופלות, מתעוותות, מתכופפות ונמסות. כפסיכולוגים בתל אביב אנו חושבים על הפסלים של שכט כמצבי משבר שבהם מופעלים לחצים אדירים על החומר — החושפים או מאלצים אותו לגלות את פוטנציאל הביטוי הרחב ומלא הסתירות שבו, אך גם מקרבים אותו לתהום.

עבודתה של שכט טכנית ביותר אך גם אינטואיטיבית לחלוטין — עושה שימוש באימפרוביזציה ואלתור, ומבקשת לבחון את הצחוק ההיסטרי והפתוס של החוויה האנושית. שכט שינתה את נוף הקרמיקה מאז שהחלה לעבוד עם חימר בשנת 2007 — תוך שהיא מאמצת את הדואליות המובנית של החימר: גמישותו ועמידותו, שבריריותו וחוזקו הנוקשה. היא הובילה את ההתעוררות בשימוש בקרמיקה באמנות עכשווית באמצעות הניסויים שלה עם זיגוגים, צורות היברידיות ושילוב חומרים שונים כבסיס. יש לה גישה ניסיונית לפיסול קרמי — שבו היא מאתגרת את גבולות הצבע, כוח המשיכה והמרקם. היא שואבת השראה מצורות מסורתיות ושימוש בצבע, אבל משלבת את עבודות הקרמיקה שלה עם בסיסים העשויים מעץ, פלדה או בטון.

9. קתי באטרלי

קתי באטרלי — מעוותת ושוברת את הצורות הקרמיות בדרכים המורדות במשמעות שלהן.

"החומרים עצמם לוקחים על עצמם תפקידים ביצירה, הופכים לגיבורים או נבלים. אני עדיין נהנית לעבוד על הצורות שלי בקנה מידה קטן יותר וגם הן משתנות… הם עדיין מתייחסים לגוף ובמקביל הופכים יותר מופשטים."
— Kathy Butterly

הפסלים הגחמניים של קתי באטרלי מוסיפים פרק מרגש לסיפור המתמשך של קרמיקה כצורת אמנות משובחת. עבודתה של קתי נבדלת על ידי חקר הצורה והצבע שלה, ומאתגרת ללא מורא מוסכמות הקשורות לקרמיקה. דרך האמנות שלה באטרלי עוסקת במושגים הנעים מחומריות וקוויות ועד להיסטוריה של הכלי. היא משתמשת בצורות קרמיות מסורתיות כנקודת המוצא שלה, ומתייחסת לתבניות ההיסטוריות הללו כ"קנבס" שלה. עם זאת — באטרלי מעוותת ושוברת את הצורות הללו בדרכים המורדות במשמעות שלהן. לאחר מכן היא מוסיפה שכבה על שכבה של זיגוג — לפעמים עד כדי יצירת נפח נוסף — ושורפת את העבודות שוב ושוב. הצבעים והמרקמים שבוחרת באטרלי ויחסיהם זה עם זה מפתים וצורמים בו זמנית. הצורות המוזרות שלה והחלטות הצבע המפתיעות שלה יוצרות לעתים קרובות השפעה מוזרה בצופה ומין גירוי מתמיד בתודעה.

10. אקיו טקאמורי

אקיו טקאמורי — פיסול קרמי פיגורטיבי, מבוסס על גוף האדם ומבטא רגש וחושניות אנושית.

"זה כמו הפסלים בכניסה לחנויות של האיש השחור שמחזיק פנס — השפלה האומרת שהמוצג אינו באמת אדם."
— Akio Takamori

האישי הוא הפוליטי. אקיו טקאמורי — פסל יפני-אמריקאי (1950–2017) — היה דמות מכוננת באמנות הקרמיקה והשפיע רבות. עבודתו היא לרוב אוטוביוגרפית, ונשענת על חייו ביפן, על משפחתו ועל נושאים מיתולוגיים. הוא ידוע בפסלים הפיגורטיביים הבנויים חוליות, שבהם הציור הנרטיבי מגדיר את הצורה. טקאמורי חקר נושאים של זהות תרבותית על ידי עיסוק בהיסטוריה של האסתטיקה המזרחית והמערבית. צורה וצבע נועזים מגדירים את גוף היצירה שלו. עבודתו השתנתה לאורך השנים, אבל היא תמיד הייתה פיגורטיבית — מבוססת על גוף האדם ומבטאת רגש וחושניות אנושית. בשנים האחרונות, הדימויים הדרמטיים והמיניים הגלויים של צורות הכלים של שנות השמונים ותחילת שנות ה-90 פינו את מקומם ליצירות פיסוליות שקטות ומהורהרות יותר.

11. ג'ניפר לי

ג'ניפר לי — מחשבות על יסודות הצורה והחלל הפנימי של הכלים הקרמיים.

עבודת הקרמיקה של ג'ניפר לי מאופיינת בצורות מיכל פשוטות לכאורה, מרובדות על ידי תחמוצות מתכתיות — היוצרות תחושה שאנו מסתכלים על קטעים ושכבות של אדמה או סלע. העבודות שלה הן מחשבות על יסודות הצורה והחלל הפנימי של הכלים הקרמיים. לי משתמשת בחימר תוך חזרה ליסודות השפה הקרמית — ויוצרת אסוציאציות לכמה מהכדים המוקדמים ביותר, מהים התיכון עד לצפון אירופה. העבודות של לי מקישות על מסורות כאלה כדי לחקור את החלל, הנפח והמתאר, התנועה והשקט, נוף הקרקע מתחת לרגלינו, המרקמים והצבעים של הסביבה הטבעית — האמנות ומלאכת היד. לי נולדה בסקוטלנד בשנת 1956 ולמדה במכללת אדינבורו לאמנות ובמכללה המלכותית לאמנות של לונדון בין השנים 1980–83. היא גרה ועובדת בדרום לונדון.

12. שיו קוסאקה

שיו קוסאקה — כלים קרמיים המאמצים פגמים אורגניים.

שיו קוסאקה נולדה ביפן (1972), אך כיום עובדת בלוס אנג'לס — ומביאה פרספקטיבה בין-תרבותית ליצירותיה הקרמיות. עבודתה מדגימה את המיזוג בין אומנות יפנית לבין רגישות גלובלית עכשווית. הכישרון הייחודי של קוסקה טמון ביכולת שלה לגשר על פערים דרך שפת הצורה והמרקם. היא נודעת בגישה המשחקית והפתוחה שלה למדיום הקרמי, כמו גם בעבודת הקו האופיינית וחוש הצבע האינטואיטיבי שלה. קוסאקה יוצרת כלים המאמצים פגמים אורגניים, טכניקות ודפוסים חוזרים, ודימויים המרמזים לצורות היסטוריות ועכשוויות.

קישורים פנימיים — להמשך הקריאה

ניתן להמשיך אל פיסול בחימר וקרמיקה — דף הצומת, 5 טכניקות קרמיקה בסיסיות, פינה לקרמיקה ופיסול בחימר — פסיכותרפיה, חוג קרמיקה למבוגרים, או פיסול בחימר למבוגרים.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).