הפחד מהצלחה — פחד מימוש הפוטנציאל

אחד מיעדי הטיפול הפסיכולוגי הוא מימוש עצמי ומימוש הפוטנציאל. באיזו דרך ובאיזו מידה התפיסה הפסיכואנליטית תורמת לנושא — הוא נושא שנוי במחלוקת. הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המודרנית צמחו בתקופה של מרד ברומנטיזם ובתפיסת הגאון של אמצע המאה ה-18. פרויד ראה בהסתגלות את היעד המרכזי של הפסיכותרפיה והטיפול הנפשי, ושינוי המציאות החיצונית עניין אותו פחות. מאמר זה עוסק בתפיסה מעט שונה של הפחד מהצלחה.

אני רואה ביצירתיות — במובנה הרחב והעמוק ביותר — את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות, זו הפנימית וזו החיצונית. "להיות אותנטי", כותבת סימון דה בובואר, "פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." 'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.

המיתוס של איקרוס ודדלוס מדבר על הסכנה שבמעוף קרוב לשמש, הסכנה שבלעוף גבוה מדי. דרך אחת וברורה לפרש אותו היא דרך הדמיון בינו לבין מיתוס מגדל בבל: השאפתנות האנושית תמיט עלינו אסון, היהירות הופכת את האדם למתחרה של אלוהים, ושום אלוהים לא יסבול זאת. (גם כיום אנו תופסים את משבר האקלים כעונש אלוהי או של היקום על היהירות והחזירות האנושית; תפיסה דתית ומוסרית מתערבבות בדאגה המציאותית לגורל העולם, ויש הנחה ואנחה רגשית על שסוף סוף מגיע צדק ועונש למין האנושי ההרסני.)

אבל אם זה באמת הפירוש של המיתוס, האם כל ההיסטוריה של ההתקדמות האנושית אינה מוכיחה את בעייתיותו? ולא מדובר רק על טכנולוגיה, אלא על הישגי התרבות, המדע והאמנות שלנו — האם לא כולם נובעים מאותו רצון עצמו? הרצון של האדם להגיע רחוק ככל האפשר, להבין עוד, לראות עוד, לדעת עוד, לדחוף את עצמנו אל גבול רחוק יותר של הבנה? כאן אפשר לציין מיתוס נוסף המזהיר אותנו מפני הידע — מיתוס הגירוש מגן עדן עקב אכילת פרי הדעת.

הדחף שגורם לנו בני האדם לרצות להגביה ולעוף הוא כנראה גרעין הייחוד האנושי היקר והעמוק ביותר, תחנת הכוח הגרעינית המניעה אותנו ונותנת משמעות לחיינו. ואני לא מדבר כאן רק על המין האנושי ככלל, אלא על כל אחד מאיתנו כפרט. דרך אחרת לראות את המיתוס של דדלוס ואיקרוס היא שהוא מספר את סיפור הפחד האנושי מגדולה, הפחד האנושי מפני מימוש עצמי, מידע ומכוח. המיתוסים הללו מזהירים אותנו שזהו פחד אמיתי, שיש להיזהר, שהסכנה מציאותית. העובדה שאפשר למצוא ריבוי של מיתוסים כאלו מעידה על כמה הוא חלק משורשי הזהות שלנו כבני אנוש.

השמש מסוכנת, אולי לכן רובנו משילים את כנפינו מפחד עוד לפני שהחלו לצמוח, ומעדיפים לחיות בצורה "מציאותית". הפסיכולוג הקליני האמריקאי אברהם מאסלו היה משוכנע שבתוכנו כולנו קיים דחף להשיג גדולה, דחף להתקדם לעבר מה שהוא קרא הפוטנציאל המלא והגבוה שלנו. לאי-מימוש מלא של הפוטנציאל יש סיבות רבות, אחת מהן על פי מאסלו היא פשוט שאנו חוששים לגדול מדי. אנחנו פוחדים ממה שאנו רוצים, חוששים מלהתחבר לכוח שלנו, אנחנו פוחדים להפוך למה שאנחנו יכולים. בדיוק כמו במיתוס של איקרוס אנו פוחדים להתקרב לשמש, או להתחרות באלים; תרבות שלמה עומדת בינינו לבין הרצון להיות "מושלמים מדי". מאסלו קרא לפחד הזה "תסביך יונה" על שם יונה הנביא הנמלט ללא הרף מייעודו שהוא גם גורלו. תסביך יונה מתורגם לא פעם, בצורה לא מדויקת מעט, כפחד מהצלחה. הוא אכן קשור לפחד זה, אבל הנימה הרגשית שבה מאסלו נוקט בספרו ("The Jonah Complex", The Farther Reaches of Human Nature) כמעט מנוגדת לתפיסת ההצלחה כפי שבדרך כלל מציגים אותה. השם שבו מאסלו בחר הוא "הפחד מגדולה" — ולא במקרה. הטון של מאסלו כשהוא מדבר על מימוש הפוטנציאל האישי הוא ניטשאי, על סף הטרגי. הייעוד מוצג כגורל. האינדיבידואליזם נרמז שם כעומד לא פעם בניגוד למקובלות החברתיות, מעמיד את האדם בקונפליקט מול החברה, כמו הבלש בפילם נואר שרדיפת האמת שלו מביאה לעוד הרס, עוד נרצחים; האמת לא משחררת — היא כואבת. הגיבור מקבל את האמת שלו במחיר אובדן כל מה שהוא אוהב. יונה הוא נביא המנבא הרס ואובדן — לא פלא שהוא מנסה לברוח.

אוטו ראנק, מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה, יד ימינו של פרויד שנגדעה מאוחר יותר, טען בספרו "האמן" (1907; "The Artist") שבני אדם מונעים על ידי שני פחדים בסיסיים: פחד מוות ופחד חיים (שכאשר מתעמקים בהגדרות שלו דומה ששני הפחדים למעשה הם אותו פחד עצמו). פחד המוות שלנו אינו רק פחד מהכחדה פיזית אלא גם, ולא פחות, המוות הפסיכולוגי והנפשי — פחד מאובדן המשמעות והיצירתיות. ראנק ראה את הסכנה והגורם המרכזי למוות כזה בהתאמה והסתגלות מלאה ושלמה מדי לנורמות החברתיות, הסתגלות והתאמה היכולות להביא למחיקת האינדיבידואליות. הפחד להיעלם בהמון (שאותו מגדיר ראנק כפחד החיים) מניע אותנו לחפש את ייחודנו, להבדיל את עצמנו מאחרים, לממש את עצמנו, להפוך לקיימים. exist במובן הלטיני של המילה — משמעותו לצאת החוצה מהשורה, להופיע, לבלוט, להיחשף, להראות. המחיר של מימוש עצמי במובן זה יכול להיות רב: אנחנו הופכים למטרה, אנחנו נשפטים, אנחנו מתיימרים, אנחנו עלולים להיות מבודדים ובודדים. האדם הוא חיה עדרית, יש ביטחון בהסתתרות בהמון. הפחד הזה לעמוד לבד הוא שדוחף אותנו להיות קונפורמיים, "להיות חלק".

יש יחס הפוך בין מידת הצורך של אדם להשביע רצון, לרצות, להיות חלק ולא לעורר מהומה, לבין רמת השכר שלו, למשל. זו הסיבה שנשים מרוויחות פחות מגברים. אולי גם זו הסיבה שתרבות ההייטק הישראלית מצליחה.

ראנק טען שהמתח בין שני הפחדים הללו והמיקום על הרצף שביניהם מגדיר את האדם ואת החברה. עבור רובנו הפחד מהחיים גדול יותר וגובר על הפחד מהמוות. כפי שניטשה כבר אמר — אנחנו פוחדים יותר מלהתבלט ולהעז להיות שונים, ממה שאנחנו פוחדים לאבד משמעות. שורש הפחד שלנו מגדולה הוא הפחד מלעמוד לבד, להיות שונה, להפריד את עצמנו מההמון.

אבל פחד מהחיים אינו הדבר היחיד המפריע לנו למיצוי ממשי של הפוטנציאל שלנו. קולין ווילסון, אחד הסופרים הפוריים ביותר במאה העשרים, דיבר על הנוירוזה של התרבות המודרנית, שבה מושג הגדולה הפך למושג בעייתי. הוא למעשה נפסל לשימוש בתרבות המודרנית, ובוודאי שבפסיכולוגיה. הגיבור האמיתי של התרבות הוא האנטי-גיבור — המיוסר והסובל. (אולי לכן אנו עדים לפופולריות העצומה של ז'אנר גיבורי-העל — אנו זקוקים לגיבורים גם אם הם מצוירים ודו-ממדיים.) נוירוזה תרבותית זו, על פי ווילסון, היא מחסום נוסף בפני השאיפה למימוש עצמי. הגיבור של המאה העשרים והעשרים ואחת מוגדר דרך חוסר האונים שלו והתבוסה; זהו הגיבור של קפקא, בקט, דוסטוייבסקי, המינגווי ולה-קארה. בניגוד לגיבור המיתולוגי או הטרגי שגם הוא לא פעם נכשל במשימתו, התחושה שהוא מעורר אינה של כבוד אלא של שאט נפש וגועל. ווילסון מכנה אותו "התולעת". הגיבור התולעי אינו מאמין שיש דרך אמיתית במציאות למימוש עצמי. ההשלמה עם המגבלות, הנכות וחיים במרתף הם הבחירה המוסרית שלו. המרד שלו אינו בבליטה או ביציאה אל מחוץ לשורה, אלא בחיים במחתרת — לרוב גם במחתרת מעצמו.

אברהם מאסלו נהג לשאול את תלמידיו מי מהם ירצה לכתוב רומן גדול או להיות מנהיג או מלחין. הוא גילה שהתגובה המקובלת הייתה צחקוק, הסמקה והתפתלות. הוא נהג לומר שרוב בני האדם פשוט מכוונים בכוונה נמוך, מחטיאים את עצמם מתוך רצון, מתכננים בכוונה להיות פחות שאפתניים, לא רוצים להעלות בדעתם יעד גבוה מדי.

חלק מכך הוא הפחד להתאכזב, אבל מאסלו חשב שיש בזה יותר מכך. הוא דיבר במושגים הלקוחים מעולם אבות-הטיפוס היונגיאניים — הוא דיבר על החרדה מלחשוב על עצמך כאל, מלחשוב על עצמך כגיבור-על; החשש מגרנדיוזיות חולנית, החרדה מהתגרות בגורל. אנחנו מתפכחים מהאשליה עוד לפני שהיא נוצרת ודוחפת אותנו קדימה. היהירות שבמחשבות הללו בלתי נתפסת. אסור לנו בכלל לחשוב אותן.

אנחנו נדחפים כתוצאה מהפחד מהצלחה אל האפשרות הקיצונית ההפוכה — הקיום כתולעת, הקיום המחתרתי. מאסלו לא הטיף כמו ניטשה לכך שהבחירה היחידה בעלת המשמעות היא להפוך ל"על-אדם". הוא רצה להצביע על המתחים הקיימים בנפש מתחת לפני השטח, והאמין שהבחירה הנכונה היא למצוא מתח דינמי בין שתי האפשרויות הקיצוניות הללו. הוא הצביע על כך שמחשבות גרנדיוזיות אינן בהכרח צורה פתולוגית של חשיבה; לעיתים המשוגע והלא-נורמלי הם הבחירה הבריאה. הגרנדיוזיות יכולה להיתפס כשלב התפתחותי חשוב. יתרה מכך, יצירתיות אינה אפשרית ללא יומרנות — יצירה תמיד קשורה במובן מסוים בלחשוב כאל, במחשבה גרנדיוזית. כשאנחנו מפסלים או מציירים, אנחנו מרגישים שאנו יוצרים יצירת מופת שתשנה את העולם. זהו שלב חיוני ביצירה — כמו גם ההתפכחות ממנו — שתאפשר לנו לבקר את עצמנו ולהשתפר, שתאפשר לנו להמשיך ליצור. המתח בין ענווה ליומרנות חיוני. ומתח, לעומת איזון, פירושו ששני הקטבים קיימים במקביל. ניטשה ראה בקיום האנושי איכות טרגית, "אנושי, אנושי מדי" — הוא סיפר על תולדות הטרגדיה האנושית. הסתירה והקונפליקט בין מימוש עצמי לדרישות החברה והמציאות אינו יכול להיפתר. מאסלו מעביר איכות אופטימית הרבה יותר בכתיבה שלו. הוא מאמין שעליך קודם לרצות. הנפילה כתוצאה מהקרבה לשמש אינה מצטיירת בעיניו כטרגדיה אלא כתהליך מתמיד של תיקון והתאמה למציאות. הכישלון הוא הדרך להצלחה.

שאלות נפוצות

לקריאה נוספת: בשבח היומרנות — אוטו ראנק על המינוי העצמי של היוצר.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).