צחוק היסטרי: למה אנחנו צוחקים בזמן הלא נכון?

גרסת שמע של הדף

באחת הסצנות הראשונות של "ג'וקר", ארתור פלק, בגילומו של חואקין פיניקס, יושב באוטובוס. ילד קטן מסתכל עליו. ארתור מנסה להצחיק אותו. אמו של הילד מסתובבת ומבקשת ממנו להפסיק להטריד את בנה — ואז ארתור מתחיל לצחוק.

דווקא עכשיו.

הוא מנסה לעצור את הצחוק, והמאמץ רק מחמיר אותו. פניו מתעוותות. הצחוק נשמע כמעט כמו בכי שנלכד במסלול הלא נכון. האם מביטה בו ורואה דבר ברור: לעג.

ארתור שולף מכיסו כרטיס קטן. הכרטיס נועד לעשות את מה שהפנים שלו אינן מצליחות לעשות: להסביר שהצחוק אינו אומר את מה שהיא חושבת שהוא אומר.

זו אולי נקודת הפתיחה הטובה ביותר לחשוב ממנה על צחוק היסטרי. לא משום שהסרט נותן לנו אבחנה פשוטה — הוא אינו נותן — אלא מפני שבתוך כמה שניות הוא מפריד בין שלושה דברים שאנחנו רגילים לחבר:

מה שהגוף עושה. מה שהאדם חווה. ומה שאנחנו בטוחים שהגוף שלו אומר.

ברוב הזמן אנחנו מצפים שהשלושה יתיישרו זה עם זה. מישהו שמח, והוא מחייך. משהו מצחיק, והוא צוחק. אדם נפגע, והוא בוכה.

אבל הגוף אינו טקסט בעל תרגום יחיד. והצחוק נעשה מטריד במיוחד ברגע שבו אנחנו מגלים זאת.

הסצנה באוטובוס מתוך „ג'וקר" (2019) — הרגע שממנו מתחיל הדף.

מהו צחוק היסטרי — ולמה אנחנו צוחקים בזמן הלא נכון?

"צחוק היסטרי" אינו אבחנה רפואית אחת.

בשפה היומיומית הביטוי משמש לתיאור צחוק חזק, מתמשך, בלתי נשלט או כזה שנראה לא מתאים למצב. לפעמים מדובר בצחוק עצבני בזמן מבוכה או חרדה. לפעמים בצחוק חברתי שנועד לרכך מצב קשה. לפעמים הוא קשור למאניה או למצב פסיכוטי. ובמקרים מסוימים צחוק בלתי נשלט יכול להיות קשור למצבים נוירולוגיים, ובהם אפקט פסאודובולברי (PBA) או התקפים גלאסטיים.

לכן הביטויים צחוק היסטרי, צחוק עצבני, צחוק פרדוקסלי, צחוק פתולוגי וצחוק בלתי נשלט אינם שמות שונים לאותה תופעה. הצליל יכול להיות דומה. מה שמתרחש מתחתיו יכול להיות שונה לחלוטין.

אבל כבר בניסוח "צחוק לא מתאים" מסתתרת שאלה אחרת. לא מתאים למה? למה שהאדם מרגיש? למה שאנחנו חושבים שהוא אמור להרגיש? למצב החברתי? לכללי הנימוס? לסיפור שכבר בנינו על מה שקורה לו?

"לא מתאים" אינו מאפיין שנמצא בתוך הצחוק עצמו. הוא מתאר יחס בין הגוף לבין דקדוק מוקדם שיש לנו לגבי הדרך שבה גוף אמור להתנהג.

ולכן לצד השאלה "למה אנחנו צוחקים בזמן הלא נכון?" מופיעה שאלה קצת פחות נוחה: מי החליט מראש מהו הזמן הנכון לצחוק?

רוב הצחוק שלנו בכלל אינו על משהו מצחיק

רוברט פרוביין עשה דבר פשוט להפליא: במקום לשאול אנשים למה הם צוחקים, הוא יצא להקשיב להם. הוא ועמיתיו תיעדו צחוק בשיחות טבעיות במקומות ציבוריים.

התברר שרוב הצחוק בשיחה אינו מגיע אחרי בדיחה. אנשים צוחקים אחרי ברכות, שאלות ומשפטים בנאליים לחלוטין. משפטים שאילו הוצאו מן השיחה והודפסו על דף, כמעט איש לא היה מזהה בהם משהו מצחיק.

ועוד דבר: הדובר צוחק יותר מן המאזין.

זה פרט קטן שמשנה את התמונה. אם אני מספר בדיחה ואתה צוחק, קל לחשוב על הצחוק כתגובה. אני סיפקתי משהו מצחיק ואתה הגבת. אבל אם אני אומר משהו ואז אני עצמי צוחק, הצחוק כבר אינו רק תשובה שקיבלתי מן העולם. הוא חלק ממה שאני עושה בתוכו.

פרוביין מצא גם שביותר מ־99 אחוז מתוך 1,200 אירועי הצחוק שתיעד, הצחוק הופיע בהפסקה שבסוף ביטוי או משפט. הוא כמעט אינו מתפרץ באקראי אל תוך המילים. הצחוק יושב בשיחה כמעט כמו סימן פיסוק.

אנחנו צוחקים כדי להסכים. כדי לרכך. כדי להתקרב. כדי לסגת. כדי לבדוק אם האחר איתנו. כדי לומר "אל תיקח אותי ברצינות רבה מדי". כדי להפוך משפט אכזרי לבדיחה. כדי להקדים את מי שעלול לצחוק עלינו. לפעמים אנחנו צוחקים לפני שאנחנו עצמנו יודעים להסביר מה הצחוק עושה שם.

הצחוק אינו רק תגובה למשמעות. הוא אחד הדברים שבאמצעותם אנחנו יוצרים משמעות בין בני אדם. ואם כך, אולי הדרישה שהצחוק יהיה מד־שמחה מדויק הייתה שגויה מלכתחילה.

גם במוח אין "צחוק" אחד

ב־2026 הציעו חוקרי המוח פאוסטו קרואנה וסופי סקוט, בסקירה00099-8) ב־Trends in Neurosciences, תמונה מורכבת יותר של המערכות העצביות המשתתפות בצחוק. במקום מרכז צחוק אחד הם מתארים לפחות שתי מערכות מרכזיות.

אחת קשורה יותר לצחוק ספונטני ולא רצוני — מערכת עתיקה מבחינה אבולוציונית, הקשורה גם לרגש, לקשר חברתי ולמודולציה של כאב. לצדה קיימת מערכת מוטורית הקשורה יותר לצחוק רצוני ומתוזמן, המשתמשת בחלק מן הרשתות שאנחנו מפעילים גם בדיבור.

קל מאוד להפוך את ההבחנה הזאת לסיפור מוכר: הראשון אמיתי, השני מזויף. אבל זו בדיוק המסקנה שלא כדאי להסיק.

אם אני צוחק כדי להרגיע אדם שמולי, הצחוק אינו "שקר". הוא עושה דבר אמיתי לחלוטין ביחסים בינינו. הוא פשוט אינו בהכרח דיווח על מצב פנימי בשם שמחה. ולהפך: העובדה שצחוק פורץ ממני בלי שהתכוונתי אינה מבטיחה שהוא מספר באופן שקוף מה אני מרגיש ולמה.

גם שתי המערכות אינן נשארות מופרדות בחיים עצמם. אפשר להתחיל בצחוק מנומס ולהישבר לפתע מצחוק. צחוק בלתי רצוני יכול להיכנס מיד לתוך היחסים ולהפוך למסר. וצחוק חברתי מכוון יכול להצית רגש ממשי.

הגוף אינו בנוי לפי הקטגוריות שבהן נוח לנו להסביר אותו.

צחוק בלתי נשלט, אפקט פסאודובולברי וצחוק פתולוגי — מתי הסיבה נוירולוגית?

יש מצבים שבהם צחוק בלתי נשלט הוא אכן תופעה רפואית.

באפקט פסאודובולברי מופיעים התקפי צחוק או בכי שקשה לשלוט בהם ולעיתים אינם תואמים את מצב הרוח או את ההקשר. בהתקפים גלאסטיים, סוג נדיר של התקף אפילפטי, הצחוק עצמו יכול להיות חלק מן ההתקף; האדם אינו בהכרח שמח, ולעיתים הוא אף חווה פחד או אי־נוחות בזמן שגופו משמיע צחוק. במאניה, צחוק ועליצות יכולים להיות חלק מתמונה רחבה יותר של עוררות, האצה והתרחבות. ובמצבים פסיכוטיים אדם יכול לצחוק בתגובה למחשבה, קול או חוויה שאינם נגישים למי שמסתכל עליו מבחוץ.

כאן הביטוי "הוא צוחק בלי סיבה" נעשה מעניין במיוחד. לפעמים משמעותו האמיתית היא: אני איני רואה את הסיבה.

אותו צליל יכול להיווצר מתוך מצבים שונים לחלוטין. לכן "צחוק פתולוגי" אינו שם נרדף לצחוק עצבני, וצחוק בלתי נשלט אינו בהכרח אפקט פסאודובולברי.

וגם ארתור פלק אינו אבחנה מהלכת. אנשי מקצוע שניסו לערוך לדמות אבחנה מבדלת הצביעו על כמה אפשרויות ולא על הסבר נוירולוגי יחיד.

הסצנה ב"ג'וקר" חשובה לנו מסיבה אחרת. היא מראה עד כמה מהר אנחנו עוברים מן הצליל אל האדם.

צחוק עצבני וצחוק פרדוקסלי — האם זה באמת רק פורקן מתח?

זהו אולי ההסבר הנפוץ ביותר. האדם נמצא במתח. המערכת מוצפת. הצחוק "פורק" את העומס ומחזיר את הגוף לאיזון.

יש מצבים שבהם התיאור הזה עשוי לתפוס משהו אמיתי. אבל כשהוא הופך להסבר כולל הוא הופך את האדם כמעט למערכת הידראולית: לחץ נכנס, צחוק יוצא, המערכת חוזרת לאפס.

דמיינו אדם שמועד מול קבוצה וצוחק מיד. אם הצחוק הוא רק פורקן עצבי, לא צריך להיות חשוב מי נמצא בחדר. אבל ברור שזה חשוב.

הצחוק יכול לומר: ראיתי שזה מגוחך לפני שאתם הספקתם לצחוק. או: אני בסדר, אל תיבהלו. או: אל תהפכו את זה לרגע מביך. או: אני יודע איך אני נראה. ואולי: בבקשה, אל תשפילו אותי.

לא חייב להיות בראשו משפט כזה. התגובה יכולה להקדים את המילים. אבל היא כבר אינה רק דבר שהגוף "פורק". היא עושה משהו בתוך היחסים. היא מנסה לשנות את המצב.

וזה גם המקום שבו אני מסתייג מן השפה של ויסות רגשי כשהיא הופכת למודל כולל של נפש. לא כל רגש הוא עודף שצריך להפחית, ולא כל ביטוי רגשי הוא פעולה שמטרתה להחזיר אותנו לנקודת האפס.

לפעמים הצחוק אינו מחזיר אותנו למציאות. הוא משנה אותה.

דקת הדומייה: כמה שניות של צחוק הופכות לעמדה מוסרית

באוקטובר 2023 תועד שחקן נבחרת צרפת ז'אן־קלר טודיבו צוחק במהלך דקת דומייה לפני משחק מול הולנד. הצילום עורר סערה.

טודיבו נדרש להסביר את עצמו בפומבי. הוא התנצל ואמר שיצא ממנו "צחוק עצבני", ושלא הייתה לו כוונה ללעוג למתים או לזלזל באירוע.

אין צורך להכריע כאן אם ההסבר שלו משכנע. מעניין יותר לראות מה קרה לצחוק. בתוך כמה שניות עברנו מהוא צחק אל הוא מזלזל. הוא לועג. לא אכפת לו.

תנועת פנים הפכה לעמדה מוסרית. ואז האדם שבתוך הגוף נדרש להופיע אחר כך ולומר: מה שקראתם על הפנים שלי אינו מה שהתכוונתי לומר.

במובן הזה, טודיבו הוא ארתור פלק בלי התסריט. במקום כרטיס קטן שנשלף מן הכיס — מסיבת עיתונאים.

אין כאן טענה שאסור לפרש התנהגות. חיים אנושיים אינם אפשריים בלי פרשנות. אבל האירוע חושף את המהירות. אנחנו עוברים כמעט ללא מרווח מן הגוף אל הכוונה, ומן הכוונה אל האדם כולו.

הפנים אינן רק נקראות. אנחנו כותבים עליהן.

האיש בדרך לגרדום

ב־1927 פרסם פרויד את המסה הקצרה "הומור". הוא מביא בה סיפור על אדם שמובל ביום שני להוצאה להורג ואומר שהשבוע מתחיל יפה.

האיש אינו טועה לגבי המציאות. הבדיחה פועלת דווקא משום שהוא יודע בדיוק מה עומד לקרות.

פרויד רואה בהומור יסוד של מרד. המציאות יכולה לפגוע בי, אבל היא אינה בהכרח מקבלת גם את הזכות לקבוע באיזו עמדה אפגוש את הפגיעה. אפשר כמעט לומר: לא אתן למציאות להחליט עבורי גם כיצד עליי לסבול ממנה.

אבל אותה תנועה מאפשרת גם קריאה הפוכה. ויניקוט אינו מפרש את בדיחת הגרדום של פרויד, אבל במאמרו מ־1935 על ההגנה המאנית הוא מתאר כיצד קלילות, עליצות והתרחקות מן הכובד יכולות לפעמים לשמש דרך שלא לתת למציאות פנימית מכאיבה את מלוא ממשותה.

ואז אותו צחוק נעשה דו־משמעי. מתי לא אתן למציאות לשבור אותי הוא כוח, ומתי הוא נעשה לא אתן למציאות לגעת בי?

אין מבחן פשוט. ואולי הדרישה לבחור רק אחת משתי האפשרויות מחמיצה משהו. אותו צחוק יכול להיות מרד והגנה, מגע עם האימה והתרחקות ממנה, דרך לעמוד במציאות ודרך לא לעמוד בה עד הסוף.

אנחנו איננו חיים במרחב נפשי שבו כל פעולה חייבת להשתייך להסבר אחד.

הצחוק יכול להיות גם משטרה

אנחנו אוהבים לחשוב על צחוק כעל כוח משחרר. הוא מפנצ'ר סמכות, מוריד את הרציני מן הפודיום, מגלה את האבסורד אצל מי שלוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.

אבל ילד שנכנס לכיתה וכולם צוחקים עליו אינו חווה שום שחרור.

אנרי ברגסון ראה בצחוק גם כוח חברתי מתקֵן. הקבוצה אינה חייבת להסביר לאדם שהוא חורג מן התנועה המשותפת. לפעמים די שהיא תצחק. הצחוק יכול להיות שוטר.

אצל מיכאיל בחטין התמונה כמעט מתהפכת. הצחוק הקרנבלי מוריד את הגבוה אל הגוף, את הקדוש אל החומר, את המלך אל הבטן. הוא מפרק את הרצינות שבאמצעותה סדר חברתי מציג את עצמו כנצחי.

לפעמים הצחוק מחזיר את החריג לשורה, ולפעמים הוא צוחק על עצם קיומה של השורה. אין כאן שתי תאוריות שצריך ליישב. אותו כוח יכול לפעול בשני הכיוונים.

השאלה איננה אם הצחוק "משחרר". השאלה היא: מי צוחק, על מי, בתוך איזה סדר — ומה הצחוק מאפשר לעשות שם.

מי זכה להיקרא "היסטרי"?

כאן גם המילה עצמה נעשית חשודה. "היסטריה" נושאת היסטוריה ארוכה של קריאת הגוף — ובמיוחד הגוף הנשי — כגוף לא אמין, מוגזם, לא נשלט.

מגי הנפלד הראתה במחקרה על צחוק נשי, היסטריה והקולנוע המוקדם כיצד צחוק של נשים נע שוב ושוב בין בידור, מחלה ואיום. סיפורים על נשים שאינן יכולות להפסיק לצחוק או אפילו "מתות מצחוק" לא עסקו רק בפיזיולוגיה. הם עסקו גם בגוף שהפסיק לציית.

אבל קל מדי לספר את הסיפור כך: פעם גברים קראו לנשים היסטריות, והיום אנחנו כבר חכמים יותר. המנגנון רחב יותר.

בכל חברה יש רגשות המותרים בגופים מסוימים ואסורים באחרים. יש כעס שנקרא כוח וכעס שנקרא חוסר ויסות. יש בכי שנקרא רגישות ובכי שנקרא חולשה. יש צחוק שנקרא חופש וצחוק שנקרא גסות, הפרעה, שיגעון או זלזול.

לפעמים המילים האלה מדויקות. לפעמים הן חיוניות. אבל הן גם יכולות לעשות דבר נוסף: להחזיר גוף מטריד אל תוך מערכת שאנחנו כבר יודעים לקרוא.

יעל רנן: הבדיחה היא גם על חשבוננו

עד כאן עוד יכולנו להחזיק עמדה בטוחה יחסית. האדם צוחק, ואנחנו מנסים להבין אותו. אבל הגרוטסקה אינה מאפשרת לנו להישאר שם.

יעל רנן, בצחוק בחשיכה, מתארת את הגרוטסקה כמשהו שמערער את הצופה עצמו: היא מזעזעת, מבלבלת, מפריעה להתמצאות ומעוררת חרדה.

זה הבדל מכריע. הגרוטסקה אינה אומרת: הנה עולם אבסורדי, הבן אותו. היא פועלת אחרת. היא מערערת גם את המקום שממנו חשבנו שאנחנו יכולים להבין. בדיחת הזוועה אינה רק על הדמות. היא גם על חשבוננו.

רנן כותבת על הליצן: "מאבקו של הליצן מגלה לנו איזה מכמנים של יכולת ומאמצים אינסופיים נדרשים מן האדם רק כדי להיכשל."

הליצן אינו עומד מחוץ לאבסורד וצוחק עליו. הוא לכוד בתוכו. הוא מתאמץ, נופל, קם, נכשל, מנסה שוב.

ואנחנו צוחקים. ואז נעשה פחות ברור על מה בדיוק צחקנו. על הכישלון שלו? על המאמץ? על הגוף? על עצמנו?

הגרוטסקה אינה נותנת לנו תרגום מדויק יותר של הגוף. היא הורסת את הביטחון שיש עמדה נקייה שממנה אפשר לתרגם אותו.

יואה מינג'ון: כשהפנים חדלות להעיד

בציור "הוצאה להורג" (Execution) מ־1995 של האמן הסיני יואה מינג'ון ניצבים נידונים מול דמויות הנראות כמוציאים אותם להורג. אבל כולם לובשים כמעט אותו פרצוף: פה פעור, שיניים חשופות, חיוך עצום, צחוק שהוגדל עד שנעשה מסכה.

אצל מינג'ון הדמות הצוחקת המשוכפלת חוזרת ביצירות רבות, אבל כאן היא נכנסת למקום שבו אנחנו זקוקים נואשות להבדלים: קורבן ומבצע, פחד וכוח, מי שעומד למות ומי שמאיים להרוג. והפנים אינן נותנות לנו את ההבדלים האלה.

מי מפחד? מי נהנה? מי אכזרי? מי מושפל? מי כבר ויתר?

כולם צוחקים.

הצחוק אינו מסביר את הסצנה. הוא מונע מאיתנו את הכלי שבו תכננו להסביר אותה. זה אולי הדימוי החזותי המדויק ביותר לבעיה כולה: אותו סימן חיצוני יכול לשבת על עמדות אנושיות הפוכות. לא מפני שהפנים משקרות, אלא מפני שמעולם לא היה ביניהן לבין הנפש מילון של אחד־לאחד.

ברוס נאומן: כשהצחוק הופך לעבודה

ב"עינוי הליצן" (Clown Torture) מ־1987 של ברוס נאומן, הליצן — האדם שתפקידו לגרום לנו לצחוק — נלכד בתוך סדרה של פעולות וחזרות שאין מהן מוצא. הוא נופל, צועק, חוזר על בדיחות ומחוות. הקומדיה נשחקת מתוך עצמה עד שהיא הופכת כמעט לעינוי.

כאן כבר ברור יותר למי הליצן מופיע. לנו. אנחנו הנמען של העבודה שלו.

אבל ככל שהחזרה נמשכת, החוזה נעשה בלתי נסבל. מתי בדיוק היינו אמורים להפסיק לצחוק? באיזה רגע הבידור נעשה סבל? ואם כבר ברור לנו שזה סבל — מדוע אנחנו ממשיכים להביט?

יעל רנן מכניסה את הצופה אל תוך הבדיחה. נאומן משאיר אותו שם בלי יציאה.

לצחוק במקום שבו לא נשאר מקום לצחוק

בעיין ערך: אהבה של דויד גרוסמן מופיע זלמנסון, וצחוקו בתוך תא הגזים לוקח את שאלת "הצחוק הלא מתאים" אל הגבול. אם יש מקום שבו לפי כל דקדוק רגשי אפשרי אסור לצחוק — הרי זה שם.

ולכן כל ניסיון להסביר את הצחוק נעשה מיד חשוד. אפשר לומר: מנגנון התמודדות. אפשר לומר: הכחשה. אפשר לומר: מרד. אפשר לומר: הגנה. כל אחד מן המושגים תופס משהו, וכל אחד מהם גם סוגר מהר מדי.

אדם יכול להיפגש עם האימה ולברוח ממנה באותו רגע. הצחוק יכול להיות עלבון למוות והתמוטטות מולו, התנגדות ואובדן שליטה, כאב והמרחק הזעיר מן הכאב שמאפשר לגוף לעבור את השנייה הבאה.

אפילו המחקר העכשווי על הצחוק מחזיר אותנו, בזהירות, לקרבה שבין צחוק לכאב: חלק מן המערכות הקשורות לצחוק הספונטני מעורבות גם במודולציה של כאב.

אין צורך להפוך זאת לסיפור מנחם על "כוחו המרפא של הצחוק". מעניינת יותר האפשרות שהצחוק והכאב אינם תמיד הפכים. לפעמים הם שכנים.

אז למה אנחנו צוחקים בזמן הלא נכון?

אפשר עכשיו לחזור לשאלה הפשוטה שבה התחלנו. למה אדם צוחק בלוויה? למה אנחנו פורצים בצחוק מרוב מבוכה? למה צחוק נעשה חזק יותר דווקא כשאנחנו מנסים לעצור אותו? למה אדם יכול לצחוק כשהוא מפחד?

אין תשובה אחת. לפעמים הצחוק הוא תגובה נוירולוגית בלתי רצונית. לפעמים הוא חלק ממצב נפשי. לפעמים הוא ניסיון חברתי לרכך, להתקרב, להסתתר או להגן על עצמנו. לפעמים הוא מופיע במקום שבו אין תגובה אחת שיכולה להכיל את מה שקורה. ולפעמים גם האדם שצוחק אינו יודע.

אבל אולי עכשיו אפשר לראות מדוע המונח "צחוק היסטרי" מסוכן אם אנחנו משתמשים בו כאילו הוא מסביר. הוא אוסף יחד תופעות שונות מאוד רק מפני שמבחוץ הן נראות דומות.

מה שמשותף להן אינו בהכרח המנגנון. מה שמשותף להן הוא שהן מפריעות להתאמה שאנחנו מצפים לה: בין מה שהגוף עושה, לבין מה שהאדם מרגיש, לבין מה שאנחנו בטוחים שהגוף שלו אומר.

וכאשר ההתאמה הזאת נשברת, אנחנו כמעט תמיד ממהרים לסגור אותה: עצבני, לא מתאים, פתולוגי, מזלזל, מאנִי, היסטרי.

לפעמים המילים האלה מדויקות. אבל לפעמים הן עושות עוד דבר: הן מאפשרות לנו לעבור מהר מאוד מגוף שאיננו מצליחים לקרוא, לאדם שאנחנו שוב משוכנעים שאנחנו מכירים.

אולי זו הסיבה שצחוק בזמן הלא נכון מטריד אותנו כל כך. לא רק מפני שהאדם עלול לאבד שליטה על הצחוק, אלא מפני שלרגע אחד נשברת ההבטחה שעליה אנחנו נשענים בלי לחשוב: שהפנים שלו יספרו לנו מי הוא.

הגוף אינו טקסט בעל תרגום יחיד.

ולכן השאלה שנשארת בסוף אינה רק: למה הוא צוחק? אלא: מה אנחנו עושים לאדם ברגע שהצחוק שלו אינו אומר לנו את מה שכבר החלטנו שהוא אמור לומר?

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).