טיפול פסיכולוגי בהתמכרות לעבודה (וורקוהוליזם)

יש אנשים שאינם מסוגלים לנוח. גם כשהם בבית, הראש ממשיך לעבוד. גם בחופשה הם חשים אשמה. לעיתים העבודה אינה רק מקצוע אלא המקום היחיד שבו הם מרגישים בעלי ערך. מאמר זה עוסק לא רק במספר שעות העבודה, אלא בשאלה עמוקה יותר — מדוע אנשים מסוימים בונים את עצם תחושת הערך שלהם סביב העבודה.

הקשר בין חוויות טראומטיות להתפתחות התמכרות מתועד היטב. אדוארד חאנציאן, שפיתח את התאוריה הקוהרנטית והמבוססת אמפירית על שימוש לרעה בסמים, הקובעת שאנשים משתמשים בסמים בניסיון לטפל בעצמם במצבי מצוקה וסבל, כותב ש"סבל וכאב רגשי אנושי" ו"חוסר יכולת לסבול רגשות קשים", הם שורש ההתמכרות. אנשים עשויים להשתמש באלכוהול, סמים או הימורים כדי להקהות או לשלוט במצוקה, הערכה עצמית נמוכה, חרדה או דיכאון.

אבל אין כמעט מחקר אמפירי על הקשר הפוטנציאלי בין טראומה לעבודת יתר או התמכרות לעבודה. בעוד שמחקר משנת 2015 על נשים ששרדו אלימות מבני זוג אינטימיים ומחקר משנת 2013 על ניצולי התעללות מינית בילדות מצביעים שניהם על כך שאוכלוסיות אלו עשויות להיות נוטות להתנהגויות וורקוהוליסטיות, אין מחקרים על מדוע ניצולי טראומה עשויים לפנות לעבודה כדי להתמודד עם רגשותיהם. אבל מספר חוקרים ופסיכולוגים קליניים — ואנשים שמזהים את עצמם כמכורי עבודה או הישגי יתר — מאמינים שהקשר בין טראומה לעבודת יתר הוא סביר. יש הסבורים שהתמודדות עם טראומה היא הליבה של התמכרות לעבודה.

הקשר הפוטנציאלי בין טראומה להתמכרות לעבודה

מכור לעבודה הוא לא רק מישהו שעובד הרבה או מדלג על חופשות. וורקוהוליקים עובדים הרבה כל כך עד שהם מזניחים תחומים אחרים בחייהם (כמו מערכות יחסים, שינה או בריאות), והם עלולים להיות אומללים ואובססיביים בתהליך. למרות שאין הסכמה מדעית על ההגדרה, חוקרים מגדירים בדרך כלל מכורים לעבודה כבעלי לפחות שלושה מארבעת המאפיינים הבאים: עבודה במידה כזו הגורמת להזנחה של טיפול עצמי או חיים אישיים; תחושת הנאה מועטה מהעבודה; עבודה מעבר למצופה או ממה שהנסיבות דורשות; הצגת התנהגויות של שליטה, כמו אי האצלה של סמכויות או אמון באחרים.

גאבור מאטה, הרופא הקנדי השנוי במחלוקת שכתב ופיתח תאוריה על התמכרויות הדומה מאוד לזו של חאנציאן, כותב על התנסותו האישית כנפגע טראומה המכור לעבודה: "אם אתה לא רצוי, אתה עושה את עצמך נחוץ. אם אתה רוצה שיזדקקו לך, לך לבית ספר לרפואה." עיסוק ברפואה, הוא כותב, היה המקום המושלם להוכחת השימושיות וההכרחיות שלו. במשך זמן ארוך מאוד, זה היה בלתי אפשרי עבורו לסרב לעבוד: "הסם של להיות נצרך ומבוקש היה הרבה יותר מדי עוצמתי מכדי לסרב לו, ובכל מקרה הייתי זקוק ללהבת העיסוק המתמיד כדי להדוף את החרדה של דיכאון או הריקנות שתמיד ארבו בקצוות הנפש שלי." ואכן, לא לעבוד הכניס אותו לתחושה כאוטית. כמו "מכור בקריז", חופש בסופי השבוע גרם לו להרגיש ריק ועצבני.

אתה צריך שיזדקקו לך

אבל העניין בהתמכרות — כולל התמכרות לעבודה — הוא שהיא אף פעם לא ממש מסופקת. גם אם אנשים היו צריכים אותו כשהם נולדו, או מתו או חולו או נפצעו, עדיין הייתה השאלה המטרידה אם הם עדיין ירצו אותו אם הוא לא לובש חלוק רופאים לבן. "זה לא משנה כמה מטופלים אני רואה, יש לי את ההרגשה המטרידה שהם לא רוצים אותי בפני עצמי", אמר. "המכור להצלחה צריך אימות מתמיד." (למרות שהוא כבר לא עוסק ברפואה, מאטה אומר שעוצמה התמכרותית דומה מחייה את גישתו למסעות ההרצאות שלו.)

מחקרים בתחום בריאות הנפש מצביעים על כך שאבל וכאב נפשי עשויים ללבוש צורות רבות — כמו כעס, אשמה, דיכאון או חוסר פרודוקטיביות בעבודה — ושאין דרך נכונה אחת להתמודדות. עם זאת, ישנן תגובות לא בריאות לכאב נפשי, הכוללות ביצוע שינויים משמעותיים בחיים בניסיון למזער או להימנע מהרגשות שלנו.

זה יכול להיות בריא להשתמש במשימות בעבודה כדי להירגע כאשר אתם לחוצים, אם מישהו עושה זאת במתינות, במיוחד אם הוא מוצא מטרה ומשמעות באמצעות עבודתו. אבל אנשים עם מתח טראומטי או PTSD עשויים להיות מועדים לתעל — או להימנע — מהרגשות הבלתי פתורים שלהם באמצעות עבודת יתר, והם נוטים ללכת כל כך לאיבוד בעבודה עד שהם לא מבחינים בכאב פיזי או אי נוחות אחרת, מסביר בריאן רובינסון, פסיכותרפיסט ומחבר הספר "Chained To The Desk".

התמכרות לעבודה כצורך בשליטה

זו גם התחושה שלי כפסיכולוג בתל אביב העולה בטיפולים פסיכולוגיים — מכורים לעבודה פונים לדרך זו כי הם חשים שתחומי חיים אחרים אינם בשליטה. "עבודה היא לעתים קרובות המקום שאליו אני הולך כאשר החרדה שלי קשה מאוד ואני לא מסוגל להרגיע את עצמי", אמר לי מטופל. מטופלת אחרת אמרה: "כאשר כל השאר יוצא משליטה או מטורף וטראומטי, אז זה ללכת למקום האחד שבו אתה יכול לקחת אחריות ולהרגיש בטוח."

רובינסון מסביר כיצד חוסר הוודאות שיוצרת טראומה יכול להוביל לחיפוש שליטה: "כאשר [אירוע טראומטי] קורה שוב ושוב, לאחר זמן מה, המערכת שלך אומרת לך שכל דבר יכול להיות איום." רובינסון, המזדהה כוורקוהוליק מחלים, מסביר כיצד משימות עבודה קונקרטיות עזרו לו ללחוש שליטה ולהשיג תחושת יציבות: "[באמצעות עבודה] יכולתי לחזות משהו. זה גורם לך להרגיש שאתה יודע מה הולך לקרות."

עבודה כדרך להבטחת שליטה עשויה להיות רלוונטית במיוחד עבור אנשים שחווים עירור יתר, סימפטום של PTSD וחרדה חמורה (מצב של דריכות קבועה, כאילו הסכנה עלולה לחזור בכל רגע) ותחושת מתח עד כדי חיים 'על הקצה'. המוח הערני יתר על המידה סורק איומים פוטנציאליים באופן חוזר ומציק. עבודה בשעות קיצוניות עשויה לסייע בניהול פחדים מוגברים או לגרום לאנשים להרגיש מוכנים לאסון (אמיתי או מדומיין). "קשה למוח להתמקד ביותר ממשימה אחת בו-זמנית, אז להיות שקוע בפרויקט בעבודה יכול לעזור להחליף את המחשבות הללו באופן זמני במשהו פרוצדורלי, הניתן לשליטה בקלות רבה יותר."

תחושת חוסר שליטה עשויה גם לגרום לכך שמכורים לעבודה לא מצליחים לחלוק את עומס העבודה. רובינסון מסביר כיצד האצלה של סמכויות עשויה להעלות את חוסר הוודאות המפחיד: "בעת האצלה, אתה מפחד שזה לא ייעשה עד הסוף בדרך בה אתה רוצה, או שלא ייעשה עד הסוף כלל. אם אתה עושה זאת בעצמך, אתה מוודא שהתוצאה צפויה יותר." עבור שורדי טראומה, ההרגשה שהם יודעים מה עומד לקרות, גם אם זו תחושת ביטחון מזויפת, יכולה להיות מרגיעה.

רובינסון גם מאמין שהצורך בלחץ אחר המחריש את החרדה העמוקה יותר מוביל מכורי עבודה לקחת על עצמם יותר ממה שהם יכולים לטפל בו: הם זקוקים לתחושת הלחץ, ריבוי משימות ממריץ את האדרנלין והלב דופק. הפעלה זו עשויה לחלץ מישהו באופן זמני מהמצוקה העמוקה יותר שלו.

עבודה כדרך הימנעות מלהרגיש

כפסיכולוגים בתל אביב השאלה שאנו שואלים היא — איך אנחנו לומדים שעבודה ועבודה יתרה יכולים להציל אותנו ממצבים או רגשות מציפים? רובינסון מאמין שההיבט של הטראומה המוקדמת המחובר ביותר להתמכרות לעבודה הוא המשפחה. כמו אליס מילר ב"דרמה של הילד המחונן" — הוא חושב על הילד במשפחה במצוקה או כזו שלא מתפקדת, הנדחף להפוך לבוגר קודם זמנו ולקחת אחריות רגשית. "כאשר ילדים צפויים לספק טיפול אינסטרומנטלי או רגשי בתוך המערכת המשפחתית אשר מכבידה יתר על המידה על יכולת ההתפתחות שלהם." אם הבית של ילד חווה תנודתיות (כמו חוסר ביטחון כלכלי, התעללות פיזית או מינית, או סכסוך בין מבוגרים), ילדים לומדים "לאחוז במשהו שנותן להם תחושת יציבות". זה יכול לכלול טיפול במבוגר חולה או אחים צעירים יותר, גישור בסכסוך הורי או הישגי יתר בבית הספר.

האם התמכרות לעבודה היא התמכרות אמיתית?

ישנם חילוקי דעות לגבי השאלה אם התמכרות לעבודה היא התמכרות אמיתית (היא אינה מסווגת ככזו ב-DSM-5, התקן האמריקאי המשמש לסיווג הפרעות נפשיות). תחום המחקר בנושא עדיין בהתהוות, אם כי רובינסון חושב שצריך להתחשב בוורקוהוליזם על הספקטרום לצד התמכרויות אחרות: "זו התמכרות אמיתית, והחברה שלנו בהכחשה", הוא אומר. רובינסון חושד שמכורי עבודה יכולים לחוות את אותם מחזורי סיפוקים וגמילה כמו מכורים אחרים: "אתה נאלץ לעבוד אבל לא בהכרח מרגיש שמח. אתה לא מקבל הרבה סיפוק מזה אבל מרגיש שאתה חייב לעשות את זה." כשההקלות הנפשיות שיוצרת העבודה לא מתמשכות, מכורי עבודה מגדילים את הכמויות. כפי שמתאר זאת רובינסון: "אתה צריך יותר ויותר מזה כדי להגיע לאותן תוצאות."

תסמיני הגמילה הם אמיתיים עבור אנשים שאינם יכולים להירגע מבלי להרגיש אשמה או חרדה. מטופלת שלי אומרת שהיא לא יכולה לקחת חופש "בלי השלכות פסיכולוגיות", ומטופל אחר מתאר את ההירגעות כ"קשה מאוד" ו"מלחיצה" כי "טיפול בעצמי מרגיש לי לפעמים כמו תירוץ לא לעשות עבודה".

הכרה בהתמכרות לעבודה כבעיה קלינית עשויה להיות מסובכת בגלל ההגבהה של ערך העבודה בתרבות. עבודה לעומת צורות התמכרות אחרות נתפסת חיובית מאוד, ואנו חיים בעולם ההופך תחרותי יותר ומצריך עבודה קשה יותר ויותר. אנחנו מחנכים את ילדנו לראות בעבודה קשה מהות של החיים. "המנון הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה, המציג חינוך נוקשה ותרגול אינסופי כמידה טובה, הפך לרב מכר ולספר הדרכה להורים. צ'ואה כותבת על בתה: "אמרתי לה להפסיק להיות עצלנית, פחדנית, מפונקת ופתטית. השתמשתי בכל כלי הנשק והטקטיקות שעלו בדעתי. עבדנו בזמן ארוחת הערב ולתוך הלילה, ולא הרשיתי ללולו לקום, לשתות מים, או אפילו ללכת לשירותים." ההצלחה הכלכלית של מדינות מזרח אסיה הפכה את מודל העבודה הקיצוני שלהן למודל של הצלחה. קארושי (ביפנית: 過労死, Karōshi — בתרגום חופשי: מוות מעבודת יתר) הוא המושג היפני לתופעה של מוות פתאומי עקב עבודה בתנאים פיזיים או נפשיים קיצוניים. הסיבות הרפואיות המרכזיות למוות מקארושי הן התקף לב ושבץ מוחי כתוצאה מלחץ ודיאטת רעב. תופעה זו נפוצה גם באזורים נוספים באסיה. בסין, למרות שאין סטטיסטיקה אמינה, מדובר על מוות של אלפים כתוצאה מעבודת יתר (600,000 סינים בשנה מתים מעבודת יתר, קובע מאמר בגלובס, אבל המספר נשמע לי לא אמין).

שעות העבודה היומיות והשבועיות ארוכות בישראל בהשוואה לעולם המערבי ב-7%. דו"ח שפרסם הביטוח הלאומי ב-2016, הסוקר את תופעת עבודת היתר בישראל המתגברת והולכת, קובע ש-14% מהשכירים עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע — ומקבלים שכר גבוה מאוד או נמוך מאוד. בתחומים מסוימים כגון סטרטאפים ומחקר, עבודת יתר היא הנורמה המצופה.

עבודה היא אחת מאותן פעילויות שהחברה מברכת עליהן, גם כאשר אנשים עובדים בצורה מוגזמת ומקריבים את בריאותם, מערכות היחסים והיבטים אחרים של חייהם. התמכרות לעבודה עלולה לא להיראות כהתנהגות פתולוגית או אפילו לקבל שבחים, חיזוקים, העלאות או קידום, בשל ההרגלים הלא בריאים שלה. מה עוד שרוב האנשים צריכים לעבוד כדי לשרוד, ולחלקם אין ברירה אלא לעבוד שעות ארוכות. אנשים רבים שואבים חלק עצום מהזהות שלהם מהעבודה. רובינסון מסביר: "מעורבות בעבודה יכולה להביא הישגים ותחושות של ערך עצמי... זו יכולה להיות דרך לוויסות עצמי, להתחבר עם אנשים אחרים, לתרום לחברה ולהגביר את ההערכה העצמית שלנו בצורה משמעותית." כפי שמנסח זאת ג'וזף קונרד ב"לב המאפליה": "אני לא אוהב עבודה — אף אדם לא אוהב — אבל אני אוהב את מה שיש בעבודה: ההזדמנות למצוא את עצמך. את המציאות שלך — עבור עצמך לא עבור אחרים — מה שאף אדם אחר לא יכול לדעת."

מחקרים עדכניים מחזקים את ההבנה שהתמכרות לעבודה אינה נמדדת רק במספר שעות העבודה, אלא בדפוס כפייתי שקשה לשלוט בו גם כשהוא פוגע בבריאות, במשפחה וביחסים — ולכן חוקרים רבים מתייחסים אליה כיום כאל התמכרות התנהגותית. מחקר אורך שעקב אחר 586 משתתפים במשך ארבע שנים מצא שהתמכרות מתמשכת לעבודה נקשרה לערך עצמי נמוך, לפרפקציוניזם (הן עצמי והן כזה שנתפס כמוכתב חברתית), לנטייה להרהור חוזר (רומינציה) ולמצוקה נפשית — ממצאים המחזקים את ההבנה הקלינית שהעבודה משמשת לעיתים אמצעי לוויסות חרדה, ביקורת עצמית ותחושת כישלון.

עבודה כהגדרה עצמית וזהות

טייס באל על לפני פרישה אמר לי: "העבודה היא חלק עצום ממי שאני... הדרך שבה אני מגדיר את עצמי, ותחושת הערך שלי." ההשלכות המוכחות של התמכרות לעבודה מתמשכת כוללות ירידה בבריאות הפיזית והרגשית, סכסוכים משפחתיים וזוגיים, בעיות שינה ועוד. גם המציאות בה הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת קישוריות מתמדת הופכת את ההפרדה בין עבודה לחיים האישיים מאתגרת עבור כל אחד מאיתנו, שלא לדבר על מכורים לעבודה.

אז איך מטפלים בהתמכרות לעבודה? כמו כל התנהגות חזרתית בעייתית, התמכרות לעבודה, לאימות או להצלחה היא בעיה עם המון גורמים וטיפולים אפשריים. ב"רוחות רעבות", גאבור מאטה מבחין בין הערכה עצמית תלויה באחרים להערכה עצמית אמיתית. ככל שהריק שאנשים מרגישים גדול יותר, כך גדל הדחף הנרקיסיסטי לנפח את הדימוי העצמי, והכפייה ליצור סטטוס ומעמד גדלה. הערכה עצמית אמיתית, לעומת זאת, "לא צריכה שום דבר מבחוץ" — זו תחושה של הרגשה שווה, ללא קשר להישגים שלך. "טיפול עצמי זה עשוי בהחלט להיות עבודת החיים, וכנראה דורש תהליך ארוך ואיטי של התיידדות מכוונת עם עצמך."

כמו בנושאים רבים אחרים, הטיפול הפסיכולוגי בו אני מאמין הוא היכולת לפגוש בעצמך, להיות עצמך. "אנחנו לא יכולים להשתנות, אנחנו לא יכולים להתרחק ממי שאנחנו, עד שנקבל ביסודיות את מה שאנחנו. ואז נראה שהשינוי בא כמעט בלי לשים לב", אומר קארל ר. רוג'רס ב"להפוך לאדם: השקפתו של פסיכולוג על הפסיכותרפיה". אני חוזר לאבחנה הישנה של מצבי הוויה שונים, ההבדל שבין "לעשות" לבין "להיות". הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד לשבת בשקט ולהיות ברגע ההווה, במקום להיות חסר סבלנות. אני מלמד מכורים לעבודה להיות נוכחים וזה כרוך בהתמודדות עם הרבה חרדה. עם זאת, כשהם מתאמנים בזה לאורך זמן, המוח מתחיל להבין שהם יכולים להיות רגועים ושקטים ושזה בסדר.

מיומנות זו של "התבססות" היא אותה מיומנות שמלמדות שיטות מדיטציה ומיינדפולנס, שהוכחו כדרך התמודדות יעילה לניצולי טראומה ולאנשים עם PTSD — אנשים הרגילים לחכות ללהב שיפול על ראשם, לחזרה של האירוע הטראומטי. כאשר מכור לעבודה הוא גם ניצול טראומה, למידה של נוכחות עשויה לעזור לו להתמודד עם רגשות לא פתורים שהוא השתמש בעבודה כדי להימנע מהם. עם היכולת להרגיש קיימים, אנשים יכולים למצוא דרכים בריאות לעסוק בעבודה וליצור גבולות קונקרטיים סביבה.

מטרת הטיפול אינה לגרום לאדם לעבוד פחות, אלא לאפשר לו לחיות חיים שבהם ערכו אינו תלוי רק במה שהוא מספיק לעשות. עבודה יכולה להיות מקור למשמעות, ליצירה ולהתפתחות — היא הופכת למלכודת רק כאשר היא נעשית המקום היחיד שבו האדם מרשה לעצמו להרגיש בעל ערך.

שאלות נפוצות

לקריאה נוספת: לבקע או לעקוב — משל הטבח של ג'ואנג דזה על עבודה בלי להישחק.

לקריאה נוספת: מלאכת יד למבוגרים — על מתיו קרופורד ועל ערכה של עבודת כפיים.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).