צמיחה מטראומה — זהירות: האמת המורכבת של צמיחה לאחר טראומה

בזמן הסגר הראשון של הקורונה, בעת ששימשתי כפסיכולוג תל אביב של הסדנה לתהליכים יצירתיים, אני זוכר שיחה עם מטופלת שהתמודדה עם סרטן, וצחקה על כך שבטיפול הקודם שלה המטפלת סיפרה לה על "המתנה" שקיבלה: "אני מחפשת את פתק ההחלפה. אני שמחה שכאן אתה לא מספר לי איזו הזדמנות נפלאה זו וכמה חשוב לי לא לפספס אותה."

"מסתכלות על הכול אחרת" — צמיחה פוסט-טראומטית בקרב מחלימות סרטן שד, מחקר שערכה ענבר לבקוביץ — מחזק ומאשר לטעמי את הציפיות החברתיות הללו מחולים.

כבר כל כך הרבה פעמים כתבתי שהתקווה עלולה להיות מלכודת וחרב פיפיות שאני משעמם את עצמי. אני מאמין גדול בתקווה ואמונה — איך אתעורר משנתי בלעדיהן? ועדיין חייבים להכיר בסכנות שבהטפה חסרת אבחנות על כוחה של הפסיכולוגיה החיובית.

האמת הפרדוקסלית של צמיחה פוסט-טראומטית

המושג "צמיחה פוסט-טראומטית" או PTG הוא הרעיון שאנשים רבים לא רק מתאוששים מאירועים הרסניים בחיים, אלא גם חווים מהפך חיובי בערכים, במעשים ובמערכות היחסים שלהם. נראה לכאורה שהמחקר מאשר את האמירה של ניטשה ש"מה שלא הורג אותי מחזק אותי" או את ערכה של הכניעה כצמיחה.

המשיכה האינטואיטיבית של הרעיון ברורה — והיא קודמה במספר רב של מאמרים וספרים, כולל ספרם רב-המכר של שריל סנדברג ואדם גרנט "אופציה ב'" שלא תורגם לעברית. עם זאת, כאשר מתעמקים במחקרים, מגלים שהאמת הרבה יותר מורכבת ומסובכת ממה שתעשיית המכירות של הפסיכולוגיה החיובית טוענת. מחקר של פרופסור ארנדה ג'יאוויקרם מאוניברסיטת ווייק פורסט בצפון קרוליינה שם את הדגשים הנכונים לטעמי על הסכנות ומצביע על הזהירות שבה צריך להטיף לנושא.

על פי מסקנותיו נראה יותר ויותר סביר שהשכיחות המדווחת של צמיחה פוסט-טראומטית הייתה מוגזמת. וכמו שמעיד "פרדוקס סטוקדייל" — לתקוות מוגזמות ואי-הכרה במציאות עשויות להיות השלכות חמורות.

קורס ציור בתל אביב — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות

רעיון הצמיחה הפוסט-טראומטית יכול ליצור נזק

"במקרים מסוימים, הנרטיב הזה סביב פוטנציאל הצמיחה עלול להיות מכשול", אומר ג'יאוויקרם. "זה יוצר את הציפייה שלא רק שאני צריך להתאושש ממה שקרה לי, להתגבר על אשמה וחרטה, אלא שככל הנראה, אני אמור להיות גרסה טובה יותר של עצמי מאי פעם". והלחץ הזה, הוא חושב, עלול להוביל לתוצאות נפשיות לא טובות עבור אנשים מסוימים.

ניטשה רמז על קיומה של צמיחה פוסט-טראומטית (PTG) במאה ה-19, אבל המחקר המדעי של התופעה התפתח רק בשנות ה-90 של המאה העשרים, עם המחקר החלוצי של הפסיכולוגים ריצ'רד טדסקי ולורנס קלהון. כדי למדוד את ה-PTG, הם ביקשו מהמשתתפים לדרג את הרגשתם בהווה לאחר הטראומה, בהשוואה להרגשתם לפני הטראומה שלהם, בחמישה תחומים: כיצד הם מעריכים את החיים, מערכות יחסים עם אחרים, אפשרויות חדשות בחיים, כוח אישי ושינוי רוחני. לאחר מכן היה עליהם להעריך כמה מהשינוי הזה קשור לטראומה עצמה.

אחת הדוגמאות שלהם היא עדותו של הרב הרולד קושנר, שתיאר את חייו לאחר מות בנו:

דיווחים כאלה מרמזים על שינוי חיובי החורג הרבה מעבר להחלמה והתמודדות. "צמיחה פוסט-טראומטית היא לא רק חזרה לקו הבסיס — זו חוויה של שיפור שעבור אנשים מסוימים היא עמוקה מאוד", כתבו טדסקי וקלהון באחד ממאמריהם המוקדמים.

לימודי פיסול, טכניקה מעורבת, פיסול קרמי בציפוי אפוקסי, סדנת אפוקסי — נרשם בגוף — הפסיכולוגיה של הטראומה.

מחקרים שלאחר מכן מצאו עדויות לצמיחה פוסט-טראומטית אצל שורדים של משברים רבים ושונים — כולל התפרקות מערכות יחסים, שכול, אבחנות סרטן, התעללות מינית וגלות מאזורי לחימה. ונראה שזה נפוץ להפליא, כאשר כמה הערכות מצביעות על כך שעד 70% מניצולי טראומה עלולים לחוות PTG.

מתי תיתכן צמיחה פוסט-טראומטית

לאורך הדרך, החוקרים ניסו להבין כיצד נוצרת צמיחה פוסט-טראומטית. איימי קנבלו, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת צפון קרולינה, ארה"ב, מתארת את זה כתהליך בונה. "טראומה מנפצת את תפיסת העולם שלך ומשבשת את אמונות הליבה שלך", היא אומרת. "וצמיחה פוסט-טראומטית, לפחות תיאורטית, היא תוצאה של ניסיון להרכיב את תפיסת העולם שלך בחזרה בצורה שתשלב את האירוע הטראומטי הזה. אתה יוצא מהצד השני שונה בצורה עמוקה באיזשהו אופן."

לתמיכה בהשערה זו, קנבלו מצאה שיש התאמה בין רמות של צמיחה פוסט-טראומטית לכמות ההרהורים והתובנות לאחר האירוע: ככל שאנשים חשבו על המשבר יותר, כך גדל הסיכוי שהם יראו שינוי חיובי. בהתחלה, המחשבות הללו עשויות להיות חודרניות ולא רצויות, היא אומרת, אבל עם הזמן החשיבה יכולה להיעשות מבוקרת יותר ומשקפת יותר. "זה מאפשר לך להתחיל קוגניטיבית לחבר את החלקים השבורים ולהבין את האירוע."

קורסי רישום וציור — נרשם בגוף — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות.

חלק מהאנשים המדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית מתארים כוח רצון, "גריט" ונחישות שלא להשלים עם המצוקה שלהם. דוגמה ידועה לכך היא הלן קלר, שמחלת ילדות הותירה אותה חירשת ועיוורת. באוטוביוגרפיה שלה, "סיפור חיי", היא מתארת התגברות על מגבלות העולות על כל דמיון.

• "אי אפשר לפתח אופי בקלות ובשקט. רק באמצעות התנסויות וסבל ניתן לחזק את הנשמה, לנקות את החזון, להשרות שאפתנות ולהגיע להצלחה."
• "למרות שהעולם מלא בסבל, הוא מלא גם בהתגברות עליו."
• "כשדלת אחת של אושר נסגרת, נפתחת אחרת; אבל לעתים קרובות אנו מביטים כל כך הרבה זמן בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה עבורנו."

כאב וצמיחה: החוקרים שעסקו בצמיחה פוסט-טראומטית נזהרו לא לבטל את הכאב הכרוך בכך. "אין ספק שזה לא הכול שמש וקשתות בענן", אומרת קנבלו. "זה אומר שיצאת מהצד השני של הדבר הזה — שאתה חווה את חוויות הצמיחה האלה, למרות הכאב והמצוקה."

עם זאת, מסר זה הולך לאיבוד בסיקור התקשורתי ובהבנה הציבורית של צמיחה פוסט-טראומטית, אשר נוהגת להתמקד במרכיבי ההשראה של התופעה.

יציקת אפוקסי ואבקת שיש, סדנאות אפוקסי — נרשם בגוף — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות.

הטיות מדידה ומחקר

"יש לנו נטייה לתפוס את המושג בצורה די 'פוליאנית' (מלשון פוליאנה)", אומר פרופסור ג'יאוויקרם. עם זאת, הוא מוטרד יותר מהשיטות המדעיות הספציפיות שמאחורי המחקר ומהאופן שבו נמדדת לרוב צמיחה פוסט-טראומטית — בעיות שהוא תיאר לאחרונה בספר עבור הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הוא אינו מטיל ספק בכך שחלק מהאנשים חווים טרנספורמציה חיובית לאחר טראומה, אך מאמין שהפגמים הללו במחקר הובילו אותנו להעריך יתר על המידה את הסיכוי שזה יקרה.

בעיה אחת היא הניסוח של שאלות המחקר. כמעט כל המחקרים משתמשים ב"מלאי צמיחה פוסט-טראומטי" (PTGI), שבו המשתתפים מתבקשים לשקול סדרה של הצהרות המתארות שינויים אפשריים חיוביים ולאחר מכן לדווח באיזו תדירות הם חוו אותם, מ-0 ("לא חוויתי את השינוי הזה כתוצאה מהמשבר שלי") עד 5 ("חוויתי את השינוי הזה במידה רבה מאוד כתוצאה מהמשבר שלי").

"אי אפשר לדווח על שינוי לרעה", אומר ג'יאוויקרם. זה יכול לגרום לאנשים לדווח על צמיחה, ולהבין שמצופה מהם לחוש אותה, הוא אומר.

הוא מצביע על מחקר מ-2015 שבחן את התגובות של אנשים לרעידות האדמה בקנטרברי, ניו זילנד, בשנים 2010 ו-2011. בסקרים אלו ניתנה למשתתפים האפשרות לדווח על שינויים שליליים וחיוביים — והראיות להופעה רחבה של צמיחה פוסט-טראומטית היו הרבה פחות משכנעות מהמחקרים הסטנדרטיים.

נוסף לכך, הפוטנציאל של הטיית זיכרון עצום במחקרים הללו. כדי להשלים את סקר שאלות ה-PTGI, על המשתתפים להסתכל לאחור ולהשוות את מצבם לפני הטראומה למצבם הנוכחי. לאחר מכן עליהם להעריך כמה מהשינוי הזה נבע מהמצוקה שעמדה בפניהם. "זה בהנחה שמישהו יכול להעריך במדויק את השינוי שלו ואת הסיבה שלו, והניחוש שלי הוא שרוב האנשים לא מסוגלים לעשות את זה", הוא אומר.

סדנאות ציור בתל אביב — נרשם בגוף — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות.

הזיכרון האנושי ידוע לשמצה, אחרי הכול, ומחקרים קודמים מצביעים על כך שרוב האנשים נוטים באופן טבעי למצוא שיפורים במצב שלהם ובאישיות שלהם לאורך זמן — גם כשאין סיבה טובה לחשוב שזה באמת התרחש.

הדרך הטובה ביותר להדגים צמיחה בפועל תהיה מחקר של אנשים לפני ואחרי האירוע הטראומטי. למרבה הצער, מעט מאוד מחקרים על צמיחה פוסט-טראומטית עשו זאת — אבל התוצאות של אלה שעשו זאת מעידות על תוצאות מורכבות.

למשל, מחקר של פטרישיה פרייזר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מינסוטה, שבדק מדגם של יותר מ-1,500 סטודנטים. בתחילת המחקר ובסיומו מילאו המשתתפים שאלוני עומק שונים שמדדו את התחומים שנחשבים מושפעים לטובה ממצוקות, כמו הערכת החיים ומצב מערכות היחסים ביניהם.

מאה עשרים ושתיים מהמשתתפים דיווחו על טראומה כלשהי, כמו חוויית תאונה מסכנת חיים או מוות של חבר קרוב, במהלך החודשיים שהמחקר התרחש. על ידי השוואת תגובותיהם בתחילת התקופה ובסיומה של אותה תקופה, החוקרים ניסו להבין אם התרחשה טרנספורמציה פסיכולוגית ממשית, והשוו זאת לצמיחה הנתפסת של המשתתפים, תוך מדידה בסוף המחקר עם ה-PTGI.

למרות העובדה שהמחקר נמשך רק כמה חודשים, רבים מהאנשים האלה אכן דיווחו על שינוי חיובי באמצעות ה-PTGI. עם זאת, תגובות אלו לא שיקפו בדרך כלל שיפור באף אחד מהמדדים הפסיכולוגיים שנבדקו בתחילת ובסוף תקופת המחקר.

סתירה כזו תומכת בחשד של ג'יאוויקרם שרבות מההערכות שלנו לגבי שכיחות PTG עשויות להיות פגומות, ואינן משקפות את מספר האנשים שחווים שינוי פסיכולוגי אמיתי.

סדנאות ציור ברחובות — נרשם בגוף — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות.

הצורך באמונה ואשליה

אבל אנחנו עשויים לחשוב שכמו באפקט פלסבו, תפיסת הצמיחה לאחר טראומה יכולה לעזור לאנשים להתמודד טוב יותר. אז מה אם היא אשליה? אולי זה בריא לנסות לראות איזו תוצאה חיובית מהמצוקה?

אלא שיש מחקרים המצביעים על כך ש-PTG עשוי להיות קשור לסיכון גבוה יותר למחלות נפש. מחקר אחד בדק חיילים שהיו פרוסים בעיראק במשך 15 חודשים לאחר שחזרו הביתה מהשירות. החיילים שדיווחו על צמיחה פוסט-טראומטית גדולה יותר חמישה חודשים לאחר חזרתם נטו להראות תסמינים גרועים יותר של PTSD בסוף המחקר.

זה מצביע על כך שעבור אנשים מסוימים משקפיים ורודים מדי מסוכנים. תפיסה כוזבת של צמיחה עשויה להיות דרך לא מועילה לעיבוד טראומה. אם כן, עלינו להיזהר במיוחד מלעודד אנשים לראות טרנספורמציות חיוביות מדי הנובעות מהטראומה שלהם.

גוונים של אפור

ג'יאוויקרם אינו בודד בחששות אלה, גם אם פסיכולוגים רבים ממשיכים להאמין שהמחקרים למדידת צמיחה פוסט-טראומטית תפסו משהו משמעותי. "יש השקפה מפוצלת בספרות המחקרית", אומר ד"ר מאט ברוקס, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר מטרופוליטן בבריטניה.

במחקר שלו אודות PTG, ברוקס מצא שחלק מהאנשים המדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית בשאלונים מתארים גם קשיים מתמשכים הנובעים מהחוויות השליליות שלהם. הם עשויים עדיין להיאבק לעזוב את הבית, למשל, או לדווח על רעיונות אובדניים. במקרים כאלה טבעי לתהות האם תפיסת השינוי החיובי היא אשליה או אולי אפילו משקפת אסטרטגיית התמודדות לא מתפקדת, הוא אומר.

"אבל אצל אנשים מסוימים, בהחלט יש שינוי טרנספורמטיבי", הוא מוסיף. הוא מתאר אנשים שהטראומה גרמה להם להעריך מחדש את הערכים הבסיסיים שלהם, כך שהם מחליפים מקום עבודה, מטיילים בעולם או מחויבים לעבודת התנדבות. "הם תיעלו את [המצוקה שלהם] למשהו חיובי".

סדנאות ציור בנס ציונה — נרשם בגוף — טיפול פסיכולוגי בטראומה באמנות.

ד"ר האנה קמפמן, מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מזרח לונדון, מציגה השקפה דומה. "יש לנו אחריות גדולה באופן שבו אנו מציגים את התיאוריה", היא אומרת, "כדי שזה לא ייצור לחץ נוסף על מישהו שכבר עובר תקופה מאוד קשה". זה עלול להזיק במיוחד, היא אומרת, אם השיח על צמיחה פוסט-טראומטית גורם לכך שאחרים מתחילים לצפות מאנשים להתאושש מהר מדי או בדרך מסוימת.

עם זאת, קמפמן מודאגת גם מכך שהתרבות שלנו תסטה לכיוון ההפוך — כך שפוטנציאל החוסן והצמיחה יוזנח לחלוטין. המחקר שלה חוקר צמיחה פוסט-טראומטית אצל אנשים עם מוגבלות נרכשת, שאנשים רבים עשויים לקשר רק עם פגיעות וחולשה. "חשוב מאוד שנראה גם את הצד השני — שיש אנשים שמצטיינים ומאתגרים את עצמם — במקום להתמקד רק בציפייה לסבל".

לקריאה נוספת: התמודדות עם התעללות וטראומות בילדות — מה מחקר חדש מלמד על זיכרון וטראומה.

10 ספרים על צמיחה פוסט-טראומטית

• All the Things We Never Knew: Chasing the Chaos of Mental Illness — Sheila Hamilton
• Posttraumatic Growth and Culturally Competent Practice: Lessons Learned from Around the Globe — Tzipi Weiss
• Ordinary Magic: Resilience in Development — Ann S. Masten
• Military Stress Reactions: Rethinking Trauma and PTSD — Carrie H. Kennedy
• The Routledge International Handbook of Posttraumatic Growth — Edited by Roni Berger
• Post-Traumatic Growth to Psychological Well-Being — Melanie Munroe, Michel Ferrari
• Posttraumatic Growth: Theory, Research, and Applications — Richard Tedeschi, Jane Shakespeare-Finch, Kanako Taku, Lawrence Calhoun
• The Post-Traumatic Growth Guidebook: Practical Mind-Body Tools to Heal Trauma, Foster Resilience and Awaken Your Potential — Arielle Schwartz
• What is Post-Traumatic Growth — Miriam Akhtar
• בסימן טראומה: עיונים ישראלים בזהות, זיכרון וייצוג — מיכל אלברשטין, נדב דוידוביץ, רקפת זלשיק (עורכים)

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).