התמודדות עם משבר אמצע החיים

"אבל מה שהפרוזה המדודה של פסיכיאטרים והסטטיסטיקה המחושבת בקפידה של המחקרים הפסיכולוגים כמעט ולא מעבירות- היא חוויית המאבק הפנימי. "שינויים משמעותיים" אלו אינם מתרחשים באופן אוטומטי. למעשה, אנחנו חייבים לעתים קרובות להילחם עליהם כנגד ההתנגדות שלנו. במובן זה, אמצע החיים היא דרמה ראויה יותר למחזאי מאשר למדען. אנחנו דמויות במחזה, שנתפסו בפתיחת המערכה השנייה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה אחר כך".- מארק גרזון,- "האזנה לאמצע החיים: הפיכת המשבר שלך למסע חיפוש"

משבר אמצע החיים-היסטוריה מקוצרת

תופעת משבר אמצע החיים (הקרוי גם משבר גיל הארבעים, או משבר גיל החמישים, או משבר גיל המעבר אצל נשים) קיבלה ממדים כמעט מיתיים בתרבות המערבית במהלך המאה האחרונה. המונח נטבע לראשונה על ידי הפסיכואנליטיקאי הקנדי אליוט ז'אק, שהבחין בדפוס בחייהם של "אישים גדולים" בהיסטוריה: רבים מהם איבדו פרודוקטיביות - ואף מתו - באמצע שנות ה-30 לחייהם, שהיו באמצע החיים. הרעיון נכנס לתודעה הפופולרית בשנות ה-70, כאשר הסופרת גייל שיהי כתבה את המגה-רב-מכר שלה "מעברים". שיהי טענה כי בסביבות גיל 40, גברים ונשים כאחת נוטים להיכנס למשבר כשהם מבינים שלא יישארו צעירים לנצח. תפיסת הזמן משתנה והסוף הופך לעובדה רגשית. הזמן האוזל גורם לכולנו להבין שלא נגיע לירח עד גיל 40, ואנחנו מתחילים לתהות אם הירח היה רעיון טוב כבמתחילה. אנחנו מטילים ספק בבחירות החיים שלנו ועושים חשבון נפש.

היא ביססה את עבודתה על ראיונות מעמיקים עם 115 אנשים, שהמפורסם שבהם היה יזם הרכב ג'ון דלוריאן. שהמשיך ועלה לכותרות ב-1982, כאשר, בגיל 57, הוא נעצר על ניסיון למכור כ-60 קילו של קוקאין לסוכנים פדרליים סמויים.

במשך שנים, חוקרים לרוב לא ערערו על התפיסה המקובלת לפיה משבר אמצע החיים טראומטי, נורמלי, ובלתי נמנע , אולם לאחרונה, מחקרים התחילו להטיל ספק באוניברסליות, ובתקפות של הרעיון כהכללה .

מתי זה אמצע החיים?

התזמון של אמצע החיים הוא מאוד סובייקטיבי. כפי שהפסיכולוג דניאל ג'יי לוינסון שעל מחקריו התבססה שיהי, ציין לפני 30 שנה (וכפי שאחרים אישרו מאז), גיל העמידה הוא כאשר "אדם כבר לא צעיר ועדיין לא ממש מבוגר". זה משאיר מקום רב להגדרה אישית. ומכיוון שגם גיל ההתבגרות כפי שאנו מבינים אותו כיום הוא מושג הנמתח אל עבר הארבעים, אז ניתן לחשוב על משבר אמצע החיים כעוד קומה של גיל התבגרות הפוך, שבו אנו מורדים במקום בהורנו, במי שאנחנו בהווה שלנו.

בסקר משנת 2000 של המועצה הלאומית להזדקנות בארה"ב, כמעט מחצית מהנשאלים בני 65 ומעלה ראו עצמם בגיל העמידה, וכך גם שליש מהאמריקאים בשנות ה-70 לחייהם.

בין אם אמצע החיים הוא משבר או לא, זו אכן תקופה קשה עבור רבים. אחת הסיבות הנפוצות היא מה שפסיכולוגים כינו מכנים תסמונת 'הסנדוויץ' אנחנו גם מגדלים את ילדנו ותומכים בהם לאורך שנים רבות מאי פעם, ואנחנו גם עסוקים בטיפול בהורנו המבוגרים שחיים עד גילאים גבוהים מאי פעם.

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם ועמדה בשנת 2020 על 80.7 שנים לגברים ו 84.8 שנים לנשים. "בישראל חיו כמיליון ומאתיים אלף זקנים ב2018, וקצב הגידול במספרם של בני 75 +ומעלה הוא %6 בשנה בממוצע. העלייה במספר הזקנים צפויה להימשך גם בשנים הקרובות " (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2018)

בעולם המערבי מתבצע כ-%80 מהטיפול בזקן בקהילה בידי המערכת הבלתי-פורמלית, כלומר בני המשפחה.

הלחצים הללו מתווספים לשינוים הרגשיים המתחילים בסביבות גיל ה-40 לחיינו: הכישורים שחידדנו בבגרות המוקדמת מתחילים לדעוך, אנחנו מתחילים להבין שלא לעולם חוסן. אנחנו במובנים רבים בשיא יכולתנו בגיל הזה, אבל אנחנו גם מבינים שהבשלות היא המדרגה שקודמת לריקבון כמו שחברה טובה שלי ציינה בכל פעם שהחמיאו לה כמה טוב היא נראית בגילה. אם כל מה שיש לנו זו האינרציה סביר שנתפוס את ההזדקנות כתהליך מתמיד של אובדן. האמת היא שבכל מקרה ההזדקנות היא כזו, תהליך של צמצום וריכוז. אבל כמו שבישול של רוטב מלמד אותנו- צמצום וריכוז יכול להיות תהליך של העמקה וחידוד של הטעם הבוסרי של הבגרות הצעירה- של טעם החיים.

התמודדות עם משבר אמצע החיים

יש לי סלידה מסוימת מפסיכולוגים וספרי עזרה עצמית הנותנים הוראות הפעלה לחיים ופתרון משברים. יש לי תחושה שהם עדיין בגיל ההתבגרות ולא עברו את משבר אמצע החיים המביא למעט חוכמה. מי שמייצג בעיניי את חוסר הבגרות של עצות מסוג זה הוא הפסיכולוג והגורו -ג'ורדן פיטרסון-שכתב את רב המכר -"12 כללים לחיים" ואז בעקבות משבר נפשי והתמוטטות שעבר בגיל 56, מרד בעצמו וכתב את "מעבר לסדר"-ובו הוא מבטא אידיאולוגיה שהיא נגד אידאולוגיות, הוראות הפעלה כנגד הוראות הפעלה לחיים.

עם זאת גם לנאיביות של פסיכולוגים יש מה לתרום. כולנו מחפשים את הוראות ההפעלה שהלכו לאיבוד. אז הנה שלוש:

הוראת הפעלה מס' 1-: בחרו להתמקד במה שהגיל נותן לכם, לא במה שהוא לוקח. הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון האמין שאמצע החיים מציג צומת דרכים בצורת מזלג עם שתי שיניים, אותן כינה יצירתיות וקיפאון. הדרך שתבחר תלויה במידה רבה בך. סטגנציה, שעלולה להוביל למשבר, מתרחשת כאשר אתה מנסה להילחם נגד הזמן, בין אם אתה מנסה נואשות לא להיראות מבוגר או נאבק בשינויים המחוללים במקומות בהם קודם לכן היית 'המלך' . יצירתיות נובעת מקבלת גילך וזיהוי הכישורים והיכולות החדשות המתפתחות באופן טבעי לאחר גיל 40 ומתחזקות במהלך שנות ה-50 וה-60. אלה כוללים את היכולת הגוברת לראות דפוסים בבירור, ללמד אחרים ולהסביר רעיונות מורכבים - מה שפסיכולוגים מכנים "אינטליגנציה גבישית".

כמו כל מרכיבי החיים גם את הרעיון הזה צריך להבין דרך הסתירות והפרדוקסים שיש בכל דבר. תפיסה של הזקנה כחוכמה רגועה ומכילה היא ציפייה חברתית נוחה. מי צריך זקנים זועמים ומרירים או מורדים. "גילנות"-פועלת בצורות שונות כולל תוך הפנמה של נורמות וציפיות חברתיות על ידי אנשים מבוגרים בעצמם. התרבות שלנו מוטה כלפי צעירים, ואין שום דבר שמרני יותר מצעירים כפי שמוכיח דור הz . מה יש לנו נגד גברים המתעקשים ללכת עם קוקו ושיער שיבה? מדוע אנחנו שופטים את מדונה המתעקשת לשדר סקס בגיל 60, וקוראים לה פתטית? מי אמר שיש דרך אחת נכונה להתבגר?. אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם-"זעם" על ידי המשורר תומס דילן מבטא בדיוק את המרד ברעיון הזה :

אַל תֵּלֵךְ בְּנַחַת אֶל הַטּוֹב שֶׁבַּלֵּילוֹת קְשִׁישׁוּת צְרִיכָה לִבְעֹר, לִגְעֹשׁ עִם סוֹף הַיּוֹם זְעַם, זְעַם עִם גְּסִיסַת הַמְּאוֹרוֹת.

סוריה שמלי כותבת על משבר גיל ה40 אצל נשים:

"מטא-אנליזה של כמעט מאתיים מחקרים שנערכו ביותר מחמש עשרה מדינות גילתה שנשים מותשות פיזית ורגשית יותר מגברים, מה שגורם לשיעורי השחיקה הגבוהים שלהן במגזרים רבים, כמו תקשורת. 'הרבה מאוד נשים בגיל העמידה זועמות והמומות', כתבה עדה קלהון במאמר משנת 2016 שכותרתו 'משבר אמצע החיים החדש: למה (ואיך) זה מכה את נשות דור הX. "מה שאנחנו לא מדברים עליו מספיק הוא איך הקלפים מחולקים נגדן שוב ושוב."- Soraya Chemaly, Rage Becomes Her: The Power of Women's Anger

ביצירתיות יש מרכיב של מתח ודיסוננס -של אי קבלה וחוסר הרמוניה. ובכלל אנחנו מגלים שמשמעות החיים כוללת מאבק וחרדה -ואלו מרכיבים חשובים לא פחות מאשר רווחה.

הוראת הפעלה שתיים: בחרו בחיסור, לא בחיבור. בשלב מוקדם בחיים, תחושת ההצלחה נובעת בדרך כלל מתוספת: יותר כסף, יותר אחריות, יותר מערכות יחסים, יותר רכוש. החיים בבגרות המוקדמת הם קורס פיסול פיגורטיבי בחימר או חוג ציור , אנחנו מעצבים את החיים על ידי תוספות, על ידי תוספת צבעים וגיוון שלהם לעומת זאת, באמצע החיים, הקנבס די מלא, הצבע רטוב, ומשיכות מכחול נוספות רק מקלקלות את הציור, . זה מסביר מדוע מחקרים מוצאים שהחששות הנפוצים ביותר המדווחים על ידי מבוגרים בגיל העמידה כוללות ביצוע כל דבר בחייהם העמוסים, רמת האנרגיה שלהם, סיבוכים בעבודה ושינה לא מספקת.

אמצע החיים הוא הנקודה שבה מדיום האמנות שלך צריך להשתנות מפיסול קרמי לגילוף או לסיתות- טכניקה שבה הדמות מתגלה מתוך גריעה , לא מהוספה. פחות זה יותר. סוף סוף זה חוקי לבהות, או לחיות למען עצמך, ולא להיות יצרני או מועיל. אתה לא בהכרח צריך להמציא את עצמך מחדש.

"אני מרגישה כאילו ערמתי דברים בזרועותיי בעשרים השנים האחרונות, אני מחזיקה הכול, מנהלת את הכול, עושה הכול, מנסה להיות הכול- ופתאום אני מסתכלת על הערימה, ומבינה כמה זה לא שייך לי, ורעבה לתת לזה ליפול, להניח הכול, להתרחק. למדתי שכאשר אנשים רואים אותך מעמיסה על עצמך הרבה ולא מפילה כלום, הם לעתים קרובות חושבים , "אני מניח שהיא יכולה להחזיק את זה בשבילי." כשהם רואים אותך עונה בחיוב, הם מחליטים לבקש ממך דברים. כשהם רואים אותך עושה משהו, הם חושבים, "היא יכולה לעשות משהו גם בשבילי." ובסופו של דבר, העומס הופך לבלתי נסבל ואת נדחפת אל תוך האדמה על ידי המשקל שפתחת את זרועותיך כדי לקבל."-― מולי רמר, "הליכה עם פרספונה"

הוראת הפעלה מס' 3-שכח מהוראות הפעלה.

בכתבה בכתב העת Motivation and Emotion בשנת 2000, הסוציולוגית מקורנל, איליין ותינגטון, מצאה ש-90 אחוז מהאמריקאים מכירים את הרעיון של משבר אמצע החיים ומתארים אותו די במדויק מנקודת מבט פסיכולוגית. אבל רק 15.5 אחוז מהגברים ו-13.3 אחוז מהנשים דיווחו שסבלו ממשבר כזה.

למעשה, עבור רוב האנשים, החיים משתפרים החל מגיל העמידה. עם השנים, אנשים נוטים להיות מאושרים יותר, יצירתיים יותר, פחות נוירוטיים, נעימים יותר ומצפוניים יותר. מחקרים מצביעים על כך שאנשים נעשים בריאים יותר מבחינה פסיכולוגית לאחר גיל 30, ובגיל מבוגר באופן ממוצע.

אני לא יודע אם יש דרך נכונה אחת לחיות . או להתמודד עם משבר גיל העמידה, או עם גיל ההתבגרות, הדבר היחידי שברור לי שאנחנו משתנים כל הזמן ועדיף לקבל את זה ולזרום עם השינוי. אם יש לי תובנה אחת לגבי טיפול פסיכולוגי ובריאות נפשית זה שתנועה נפשית היא בריאות נפשית. שהשינוי הוא הקביעות היחידה ולכן "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

האם תגיע הביתה לארוחת ערב? אני מכינה משבר אמצע חיים" "אה, אני מניח שאקח פרוסה, אם את כבר מכינה אותו."-- מגי שטיפוטר, גנבי החלומות.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).