חוג הפיסול בהרצליה "הסדנה לאמנות"

חוג פיסול בהרצליה — הסדר הסמוי של החומר

יש רגע בפיסול שבו העבודה נראית כאילו היא מתפרקת.

הצורה אינה מחזיקה. החומר כבד מדי או רך מדי. הפרופורציות לא מסתדרות. הרשת יוצרת חלל שאי אפשר עדיין להבין. החימר קורס. הגבס מתקשה מהר מדי. הבטון מחייב החלטה מוקדמת מדי. הפסל נראה כמו אוסף חלקים, לא כמו עבודה אחת.

ברגע הזה, הנטייה הטבעית היא למהר לתקן. להדק. לסדר. לחפש את הצורה הברורה. להציל את הפסל מן הכאוס.

אבל אולי דווקא כאן מתחילה העבודה האמיתית.

חוג הפיסול בהרצליה נבנה סביב מחשבה עמוקה על תהליך היצירה: לא כל כאוס הוא כישלון, לא כל פיזור הוא חוסר ריכוז, ולא כל עבודה שנראית מפורקת באמת איבדה את דרכה. לפעמים, מתחת לפני השטח, מתחיל להיווצר סדר אחר — סדר סמוי, עדיין לא ברור, עדיין לא ניתן להסבר, אבל חי.

אנטון ארנצווייג, בספרו הסדר הסמוי של האמנות, הציע דרך יוצאת דופן להבין את התהליך הזה. הוא הבחין בין הקשב הממוקד, המודע, הביקורתי — זה שמתקן, מבחין, מפריד, מחפש טעות — לבין צורת קשב אחרת: סריקה לא־מודעת, רחבה, מפוזרת, נטולת מרכז ברור. דווקא המבט הזה, שאינו נאחז מיד בפרט אחד, מסוגל לעיתים לתפוס את המכלול.

בעיניי, זהו אחד הרעיונות החשובים ביותר ללימוד פיסול.

כי פיסול אינו רק בניית צורה בחלל. הוא מפגש בין חומר, גוף, משקל, חלל, זמן, שבר, התנגדות ואי־ידיעה. כדי לעבוד באמת עם כל אלה, לא מספיק לדעת להתמקד. צריך לדעת גם להתפזר נכון. לא להתפרק, אלא לאפשר למבט להתרחב. לראות לא רק את היד שלא יצאה טוב, את הקו שהתעקם, את החיבור שנכשל — אלא את השדה כולו: מה העבודה מנסה להיות, איזה מקצב נוצר בה, איזה מתח מחזיק אותה, איזה סדר סמוי מתחיל לעלות מתוך מה שנראה בתחילה כבלגן.

המבט המפוזר אינו חוסר ריכוז

אנחנו רגילים לחשוב שריכוז הוא תמיד מיקוד. להסתכל על פרט, לתקן, לדייק, לשלוט. יש בזה אמת. בלי מיקוד אי אפשר ללמוד טכניקה, אי אפשר לבנות מבנה, אי אפשר להבין משקל, פרופורציה, חיבור, איזון וחלל.

אבל יש סוגים של אמת שאי אפשר לראות במיקוד חד מדי.

כאשר מתקרבים יותר מדי לפסל, רואים בעיקר בעיות. החיבור לא נקי. המשטח לא אחיד. הזווית לא מדויקת. הצורה לא סימטרית. החומר לא נשמע.

המבט הממוקד רואה היטב — אבל צר. הוא טוב בפרטים, פחות טוב במכלול. הוא יודע לזהות טעות, אבל לא תמיד יודע להבחין אם הטעות הזו היא באמת כישלון או אולי התחלה של כיוון חדש.

ארנצווייג מציע לנו להבין שהמבט המפוזר אינו חוסר ריכוז. הוא צורת קשב אחרת. הוא אינו מחפש מיד את הפרט שיש לתקן, אלא סורק את השלם. הוא מרגיש את היחסים בין החלקים לפני שהמודעות יודעת להסביר אותם. הוא מזהה מקצב, מתח, כובד, חלל, נשימה, איזון רחב.

בפיסול, זה חיוני.

לפעמים פסל שנראה בעייתי מקרוב מתחיל לעבוד כאשר מתרחקים ממנו. לפעמים חור, רווח או עיוות שנראו כמו תקלה מתגלים כמרכז חי של העבודה. לפעמים שבר קטן מחזיק את כל הפסל. לפעמים דווקא חוסר הסימטריה הוא מה שנותן לצורה גוף. לפעמים החלק שלא הצלחנו לפתור הוא המקום היחיד שבו העבודה אינה משקרת.

המבט המפוזר אינו מוותר על דיוק. הוא מאפשר דיוק אחר — דיוק של השלם.

הסדר הסמוי

השם “הסדר הסמוי של האמנות” חשוב משום שהוא אומר משהו עדין: מה שנראה לנו כאי־סדר יכול להכיל ארגון עמוק יותר, כזה שאינו מופיע מיד לעין המודעת.

אין כאן מיסטיקה. אין כאן אמירה שכל בלגן הוא עומק. לא כל כאוס הוא יצירתי, ולא כל עבודה מפורקת מחזיקה סדר סמוי. אבל יש רגעים בתהליך היצירה שבהם הסדר הישן חייב להישבר לפני שסדר אחר יכול להופיע.

בפיסול זה קורה שוב ושוב.

תלמיד מתחיל מדימוי ברור. הוא רוצה לבנות דמות, כלי, גוף, צורה מופשטת, אובייקט. בהתחלה יש כוונה. אחר כך החומר מתערב. החימר מתרכך, מתייבש, קורס. הרשת אינה מתעגלת כפי שתכנן. החוט מתעקם. הגבס מתקשה. הבטון מכביד. הפרופורציה בורחת. פתאום העבודה כבר אינה דומה לרעיון.

זה הרגע שבו התלמיד חושב: נכשלתי.

אבל לפעמים זהו הרגע שבו העבודה מפסיקה להיות ביצוע של דימוי ומתחילה להפוך ליצירה.

משהו מן החומר, מן היד, מן השבר, מן החלל, מן המשקל, מן ההתנגדות — מתחיל לארגן את העבודה ממקום אחר. לא לפי התכנית המקורית, אלא לפי היגיון שמתפתח בתוך העבודה עצמה.

הסדר הסמוי אינו נמצא בראש לפני העבודה. הוא נולד בתוך המפגש.

שלב הפרגמנטציה

ארנצווייג חשוב במיוחד משום שהוא אינו מתאר יצירה כתהליך חלק. תהליך יצירה עמוק עובר לעיתים דרך שלב של פרגמנטציה: חלקים, שברים, ניסיונות, אזורים שאינם מתחברים, צורות שסותרות זו את זו, עבודה שנראית לא אחידה, לא שלמה, כמעט אבודה.

בסטודיו זהו שלב מוכר מאוד.

הפסל עוד לא פסל. הוא אוסף של אפשרויות. משהו בו גס מדי. משהו בו עדין מדי. משהו בו מבקש להיסגר. משהו בו מבקש להישאר פתוח. יש חלק שנראה מתקדם וחלק אחר שמושך הכול אחורה. העבודה אינה יודעת עדיין מי היא.

במבט ממוקד מדי, זה בלתי נסבל. המודעות רוצה להכריע. למחוק. לתקן. לבחור סגנון. ליישר. לסגור. אבל אם סוגרים את השלב הזה מהר מדי, לעיתים הורגים את העבודה לפני שהתגלתה.

הפרגמנטציה אינה תמיד תקלה. לפעמים היא שלב הכרחי שבו העבודה נפטרת מצורה מוקדמת מדי.

כאן נפגשים ארנצווייג והתפיסה שלי על יצירה: השבר, הבלבול, הגמגום וההליכה לאיבוד אינם רק הפרעות בדרך. הם יכולים להיות חומר פעיל בתהליך. אבל רק אם איננו מתאהבים בהם, ורק אם איננו נבהלים מהם.

העבודה אינה להישאר בכאוס. העבודה היא לאפשר לסדר אחר לעלות מתוכו.

כניעה יצירתית

ארנצווייג מדבר על האפשרות שהיוצר יעבור דרך כאוס לכאורה, ושמשהו לא־מודע, רחב יותר מן השליטה המודעת, יתחיל לארגן את העבודה. אפשר לקרוא לזה כניעה יצירתית.

אבל צריך לדייק: כניעה יצירתית אינה פסיביות. היא אינה ויתור על עבודה, טכניקה או אחריות. היא גם אינה אמירה “מה שיוצא יוצא”.

כניעה יצירתית היא ויתור זמני על שליטה צרה מדי.

בפיסול, זה אומר לפעמים:

לא לתקן מיד. לא להחליט מהר מדי מה הפסל “אמור להיות”. לא למחוק כל סימן של שבר. לא להכריח את החומר לציית לדימוי המקורי. להתרחק מן העבודה. לסובב אותה. להסתכל עליה מן הצד. לראות את הצל שלה. לשאול מה קורה בחלל סביבה, לא רק במה שבנינו. לתת לצורה זמן להראות מה היא מנסה לעשות.

כניעה יצירתית אינה חולשה. היא אחת המיומנויות הקשות ביותר. היא דורשת אמון בתהליך, אבל גם ערנות. היא דורשת יכולת להישאר עם מצב לא פתור בלי לקרוס לתוכו ובלי לסגור אותו מהר מדי.

זוהי נקודה מרכזית בחוג הפיסול בהרצליה: ללמוד לא רק לשלוט בחומר, אלא גם להקשיב לרגע שבו החומר, החלל והעבודה מתחילים לארגן דבר שלא תכננו.

הרצליה — פני שטח וסדר סמוי

הרצליה מתאימה לדף הזה דווקא משום שיש בה מתח מעניין בין פני שטח מסודרים לבין עומקים אחרים: עיר חוף, מרחבים מתוכננים, שכונות, קווים נקיים, אזורי עסקים, ים, זכוכית, בטון, כבישים, גינות, מרפסות, מרכזים מסחריים, קירות לבנים, בנייה חדשה לצד זיכרונות ישנים יותר של מקום.

מבחוץ, הרבה דברים בהרצליה נראים מסודרים. נקיים. ברורים. מתוכננים. אבל כל מקום חי מחזיק גם שכבות אחרות: חיכוך בין טבע לבנייה, בין ים לבטון, בין פרטיות לחשיפה, בין יוקרה לשחיקה, בין חזית נקייה לבין חומר שמתבלה, נסדק, מתלכלך, זז, מתעייף.

פיסול בהרצליה יכול לעבוד בדיוק על המתח הזה: בין הצורה הנקייה לבין מה שמתחתיה. בין אובייקט מסודר לבין סדר סמוי. בין חזית לבין חומר. בין רצון לשלמות לבין הצורך לתת מקום לשבר, למרקם, לכובד, לריק, לאי־סימטריה, למשהו שאינו מתיישר.

אין צורך לצייר או לפסל את הרצליה באופן ישיר. המקום יכול להיכנס לעבודה דרך השאלות שהוא פותח:

מה מסתתר מתחת לפני שטח מסודרים מדי? מה קורה כאשר חומר מחוספס נכנס למרחב נקי? איך ים, חול, בטון, זכוכית, מתכת וגוף נפגשים בפסל? מהו פסל שאינו רק יפה, אלא גם מחזיק מתח? איך אפשר ליצור צורה שאינה רק אובייקט מלוטש, אלא עדות לתהליך?

פיסול אינו רק צורה — הוא שדה

ארנצווייג עוזר לחשוב על פיסול לא כאובייקט בודד בלבד, אלא כשדה של יחסים.

פסל אינו רק הדבר שבנינו. הוא גם החלל סביבו. הצל שהוא מטיל. הדרך שבה הוא נשען או עומד. היחס בין מלא לריק. בין חומר לאוויר. בין מבט קרוב למבט רחוק. בין מה שרואים מיד לבין מה שמתגלה רק אחרי שהייה.

הקשב הממוקד רואה את האובייקט. הקשב המפוזר רואה את השדה.

בפיסול, זה ההבדל בין לשאול “האם הצורה נכונה?” לבין לשאול:

איך היא תופסת מקום? איך היא נושמת? איפה היא כבדה מדי? איפה היא ריקה מדי? מה קורה בינה לבין הרצפה? מה קורה בינה לבין הקיר? מה קורה כאשר מסתובבים סביבה? האם היא מחזיקה מתח מכל צד, או רק מזווית אחת? האם החלל בתוכה חשוב כמו החומר עצמו?

כאן מתברר שפיסול אינו רק עבודה על חומר. הוא עבודה על תפיסה. על היכולת לראות כמה דברים יחד לפני שמפרקים אותם לפרטים.

חומר, התנגדות וסריקה

אני לא חושב על חומר כעל דבר פסיבי שמחכה שניתן לו צורה. חומר מתנגד. הוא מגיב. הוא מכריח אותנו לשנות כיוון. חימר, גבס, בטון, רשת, חוט, עץ, נייר, בד — כל אחד מהם יוצר צורת מחשבה אחרת.

אבל ארנצווייג מוסיף לכך דבר חשוב: לא מספיק להקשיב לחומר באופן ממוקד. צריך לפתח גם יכולת סריקה. לראות את כל היחסים שהחומר יוצר.

כאשר עובדים ברשת מתכת, למשל, התלמיד נוטה לראות את הקו שהתעקם. אבל הרשת יוצרת גם חללים, שקיפות, צפיפות, אזורי אוויר, מסלולים למבט. צריך לראות את השדה כולו.

כאשר עובדים בחימר, קל להתמקד בפרט, במשטח, בהחלקה. אבל החימר יוצר משקל, נפח, נטייה, מרכז כובד, פוטנציאל קריסה. צריך לראות את הגוף כולו.

כאשר עובדים בבטון, קל לחשוב על חומר קשה וסופי. אבל הבטון נוצר מתערובת, יציקה, זמן התקשות, תבנית, משקל, סדקים, פני שטח. צריך להבין את התהליך, לא רק את התוצר.

החומר מלמד אותנו לא רק לגעת. הוא מלמד אותנו לעבור בין מיקוד לסריקה.

לא כל כאוס הוא יצירתי

חשוב לומר זאת בצורה ברורה: ארנצווייג אינו נותן אישור לכל בלגן. הוא אינו אומר שכל עבודה לא מובנת היא עמוקה, שכל פיזור הוא חופש, שכל שבר הוא אמת.

זו אחת הסכנות הגדולות בהוראת אמנות: להפוך חוסר צורה לאידאולוגיה. לומר “זה תהליך” במקום לבדוק אם משהו באמת מתרחש. לומר “זה פתוח” כאשר בעצם העבודה חלשה. לומר “זה כאוטי” כאשר אין בה עדיין מתח, צורך, סדר סמוי או דחף אמיתי.

לכן בחוג הזה נעבוד עם שני הקטבים:

מצד אחד, לא נסגור מוקדם מדי. מצד שני, לא נקרא לכל התפרקות עומק.

נלמד לשאול:

האם הכאוס הזה חי? האם הוא מחזיק מתח? האם יש בו כיוון סמוי? האם החומר מציע משהו? האם העבודה מבקשת זמן — או מתחמקת מהכרעה? האם השבר פותח אפשרות — או רק מסתיר חולשה? האם הפיזור מאפשר לראות את השלם — או מפזר אותנו כדי לא לראות?

זו עבודה עדינה. היא דורשת יושר. היא דורשת מבט לא רך מדי ולא אכזרי מדי.

מיקוד ופיזור כדרך עבודה

אחד הצירים המרכזיים בחוג הפיסול בהרצליה יהיה המעבר בין מיקוד ופיזור.

מיקוד נדרש כדי ללמוד טכניקה: איך מחברים, איך מייצבים, איך בונים שלד, איך מרוקנים חימר, איך יוצקים, איך יוצרים טקסטורה, איך מבינים משקל ופרופורציה.

פיזור נדרש כדי לראות את השלם: איך הפסל חי בחלל, מהו המקצב שלו, איפה הוא סגור מדי, איפה הוא מתפרק, איפה הוא נושם, איפה יש בו סדר שעדיין אינו ברור.

הבעיה אינה מיקוד. הבעיה היא מיקוד שנעשה כפייתי. הבעיה אינה פיזור. הבעיה היא פיזור שאינו יודע לחזור.

יצירה דורשת תנודה:

להתקרב — ולהתרחק. לגעת — ולהביט. לבנות — ולחכות. לתקן — ולהשאיר פתוח. לראות פרט — ולסרוק את המכלול. לדעת — ולא לדעת. להחזיק — ולאפשר קריסה מסוימת.

זוהי אולי אחת המיומנויות העמוקות ביותר שאמנות יכולה ללמד: לא רק איך לעשות פסל, אלא איך לנוע בין מצבי תודעה שונים.

העבודה שנראית הרוסה

בכל תהליך יצירתי יש שלב שבו העבודה נראית הרוסה. לפעמים באמת הרסנו. לפעמים עוד לא.

זהו רגע קריטי.

אם ניבהל, נתקן מהר מדי ונחזיר את העבודה לצורה הבטוחה. אם נתאהב בהרס, נאבד את האפשרות לצורה. אם נשהה, אולי נגלה מה עדיין חי.

בחוג נלמד לשהות ברגע הזה.

לא באופן תיאורטי. בפועל. מול חומר ממשי. מול פסל שנפל. מול חיבור שנפתח. מול פרופורציה שזזה. מול עבודה שהייתה יפה מדי ועכשיו הפכה למוזרה. מול חומר שמכריח אותנו להכיר בכך שהתכנית המקורית כבר אינה מספיקה.

השאלה אינה תמיד “איך מצילים את הפסל?”. לפעמים השאלה היא:

מה הפסל יודע עכשיו שלא ידענו קודם? איזה סדר סמוי מתחיל להופיע מתוך מה שנשבר? מה צריך להישאר מן הקריסה? מה צריך להיבנות מחדש? איזה חלק בעבודה מתעקש לחיות?

הטכניקה אינה מתכון — היא אפשרות לראות

בחוג נלמד טכניקות פיסול מגוונות: עבודה בחימר, בניית נפח, ריקון, חיבור, טקסטורה, עבודה עם גבס, רשת מתכת, חוטי ברזל, בטון, עיסת נייר, בדים, חומרים מעורבים, יציקות, שלדים, פני שטח, עבודה במלא וריק, קומפוזיציה תלת־ממדית, הצבה בחלל.

אבל הטכניקה לא תוצג כמתכון. היא לא דרך לדלג מעל אי־הידיעה. היא דרך לפתח חופש עמוק יותר בתוך החומר.

טכניקה טובה מאפשרת לנו להסתכן יותר. לבנות בלי שהכול יקרוס מיד. לתת לשבר מקום בלי לאבד את העבודה. להחזיק מתח בלי לחנוק אותו. ליצור צורה שאינה רק מקרית, אבל גם אינה סגורה מראש.

במובן הזה, הטכניקה אינה מנוגדת ללא־מודע. היא התנאי שמאפשר ללא־מודע לעבוד מבלי שהעבודה תתפרק לגמרי.

ללמוד לראות את מה שעדיין אינו ברור

הרבה אנשים חושבים שלימוד אמנות הוא לימוד של עשייה. וזה נכון, אבל לא מספיק. לימוד אמנות הוא גם לימוד של ראייה.

איך רואים עבודה שעדיין לא נולדה? איך מזהים כיוון לפני שהוא ברור? איך מבחינים בין טעות מתה לטעות חיה? איך יודעים מתי לתקן ומתי להמתין? איך רואים חלל, לא רק חומר? איך רואים סדר סמוי, לא רק בלגן גלוי?

ארנצווייג עוזר לנו להבין שהראייה הזו אינה רק עניין של עין טובה. היא קשורה ליכולת נפשית לשאת אי־ידיעה. אדם שאינו מסוגל לשאת מצב לא פתור, יראה כאוס וימהר לסגור אותו. אדם שמסוגל לשהות עוד רגע, עשוי לראות כיצד העבודה מתחילה לארגן את עצמה מבפנים.

זו אינה מיומנות פשוטה. היא מתפתחת דרך עבודה, דרך ליווי, דרך התבוננות, דרך טעויות, דרך חזרה, דרך שיחה, דרך שתיקה.

הקבוצה כמבט רחב

קבוצה קטנה יכולה לעזור לפתח את המבט המפוזר. לא כקהל שופט, אלא כשדה נוסף של ראייה.

כאשר אדם עובד לבד, הוא עלול להינעל על פרט. לראות רק את התקלה, רק את הפגם, רק את מה שלא יצא כפי שרצה. בקבוצה, עבודות אחרות פותחות אפשרויות אחרות. מישהו עובד בחומר דומה בדרך שונה. מישהו לא מתקן את מה שאחר היה מוחק. מישהו משאיר ריק. מישהו בונה צפוף. מישהו נבהל פחות מן הקריסה. מישהו מראה שאפשר לעבוד עם שבר.

הקבוצה אינה נועדה ליצור אחידות. להפך. היא מאפשרת לראות ריבוי. היא מזכירה שאין דרך אחת לפסל, שאין צורה אחת של התקדמות, שאין יחס אחד נכון לחומר.

במובן הזה, הקבוצה עצמה היא סוג של סריקה רחבה: מרחב שבו אפשר לראות יותר ממה שהמבט הפרטי והחרד מסוגל לראות לבדו.

פיסול, נפש וסדר סמוי

אני נזהר מלפרש עבודות אמנות כתרגום ישיר של נפש. פסל אינו אבחון. שבר אינו בהכרח טראומה. חומר קשה אינו בהכרח הגנה. חומר רך אינו בהכרח פגיעות. פרשנות מהירה מדי עלולה להרוס את הדבר שאמנות יודעת לעשות טוב יותר ממילים.

ובכל זאת, פיסול מלמד אותנו משהו עמוק על החיים הנפשיים.

גם בנפש יש רגעים שבהם הסדר הישן מפסיק להספיק. דברים מתפרקים. המשמעות הישנה אינה מחזיקה. מה שהיה ברור נעשה פרגמנטרי. אדם מרגיש שאיבד צורה.

הנטייה היא למהר להחזיר סדר. להסביר, לאבחן, לתקן, לסגור. אבל לפעמים צריך זמן שבו הדברים עדיין אינם מאורגנים. לא כדי להתפרק, אלא כדי לאפשר לארגון אחר להופיע.

כאן הפיסול נעשה ידע. לא מטאפורה בלבד, אלא התנסות ממשית: איך חיים עם חומר שעדיין אינו יודע צורה? איך לא נבהלים מכאוס לכאורה? איך מבחינים בסדר סמוי? איך מאפשרים לצורה חדשה להיבנות בלי לכפות אותה מוקדם מדי?

למי מתאים החוג?

חוג הפיסול בהרצליה מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד פיסול, מתוך אהבה לחומר, מתוך צורך לעבוד בידיים, או מתוך עניין בתהליך יצירתי עמוק שאינו מסתפק בתוצר יפה ומהיר.

העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יוכל לעבוד בקצב שלו, לבחור חומרים ונושאים שמעניינים אותו, ולפתח בהדרגה שפה אישית.

זהו חוג למי שמוכן ללמוד טכניקה, אבל לא להפוך אותה למתכון. למי שמוכן לפגוש חומר, שבר, ריק, חלל, משקל, אי־ידיעה וסדר סמוי. למי שמבין שפיסול אינו רק יצירת אובייקט, אלא תהליך שבו אדם לומד לראות אחרת.

הסדר הסמוי של החומר

בסופו של דבר, חוג הפיסול בהרצליה מציע דרך לעבוד עם חומר ועם תודעה בעת ובעונה אחת.

לא להיבהל מן השלב שבו העבודה נראית מפורקת. לא לסגור מוקדם מדי את מה שעדיין צריך להבשיל. לא להאמין שכל סדר חייב להיות גלוי מיד. לא לוותר על טכניקה, אבל גם לא לתת לטכניקה לחנוק את התהליך. לא להסתפק במיקוד, אבל גם לא להתמסר לפיזור ריק. ללמוד לנוע בין שניהם.

הפיסול מתחיל כאשר חומר מקבל מקום, משקל וחלל. אבל הוא מעמיק כאשר אנחנו לומדים לראות את מה שעדיין אינו ברור: את הסדר הסמוי בתוך הכאוס לכאורה, את הצורה שעוד לא נולדה, את העבודה שמנסה לארגן את עצמה מבפנים.

המבט המפוזר אינו חוסר ריכוז. הוא לפעמים הדרך היחידה לראות את השלם.

וזו ההזמנה של החוג: להיכנס אל תהליך פיסולי שבו החומר, הידיים, הגוף, החלל והלא־מודע עובדים יחד — עד שמתוך הפירוק, השבר והאי־ידיעה מתחילה להופיע צורה שלא הייתה יכולה להיוולד בדרך קצרה יותר.

הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.

מה מייחד אותנו

מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות בתחום הפיסול, ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר- דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.

(אין לנו סדנה קבועה בהרצליה , האפשרויות הן הסדנה לפיסול בתל אביב או הסדנה הניידת שלנו-במידה ותתרכז קבוצה)

טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק

1

פיסול בחימר וקרמיקה

עבודה בחימר ובקרמיקה — פיסול דמות, פרטים ובנייה בשכבות.

לדף הטכניקה →

2

שילוב חומרים שקופים בפיסול

טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.

לדף הטכניקה →

3

פיסול ברשת מתכת

פיסול ברשת מתכת בציפויים שונים — נפח, שקיפות ומבנה.

לדף הטכניקה →

4

פיסול בבטון בטכניקות שונות

יציקה בתבנית, ציפוי רשתות וטכניקות בטון מורכבות.

לדף הטכניקה →

5

פיסול בחוטי ברזל

קווי מתאר במרחב, צורות פתוחות, שילוב עם בטון או אפוקסי.

לדף הטכניקה →

6

יציקות פוליסטירן ופוליאוריטן

חומרים מוקצפים — קלים, גמישים, ניתנים לעיבוד וציפוי.

לדף הטכניקה →

7

פיסול בסיליקון

יציקות סיליקון — אבטיפוסים מורכבים ופסלים גמישים.

לדף הטכניקה →

8

פיסול בפרספקס

פרספקס (אקרילי שקוף) — חיתוך, חימום והרכבה של אובייקטים אופטיים.

לדף הטכניקה →

9

סדנת אפוקסי

יציקות ושילובי אפוקסי — הסדנה מחלוצות השימוש באפוקסי ליצירה בארץ.

לדף הטכניקה →

10

פיסול בנייר ועיסת נייר

טכניקה קלאסית — חומר זמין וגמיש בעל מרקם וטקסטורה ייחודיים.

לדף הטכניקה →

11

פיסול בבד וסיבים

בד, סיבים וחומרים רכים — מגע ומבנה אחרים לגמרי.

לדף הטכניקה →

12

פיסול באור ותאורה

גופי תאורה — שילוב חוטי ברזל, זכוכית ואפוקסי לאובייקטים מוארים.

לדף הטכניקה →

13

פיסול ויציקת ברונזה

יציקת ברונזה — מפיסול בחומר רך ועד מתכת מוצקה.

לדף הטכניקה →

התהליך היצירתי

התמקדות בתהליך היצירתי: שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.

דיאלוג, מפגש: לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה. לימוד פיסול ואמנות בכלל הם פעולה של אינטראקציה. תקשורת. של שני בני אדם לפחות (גם לקבוצה יש חשיבות) המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת, דרך היכולת להבין זה את זה בכמה מישורים.

גיוון: שימוש בכמה שפות פיסוליות ואמנותיות: אני מתעקש ללמד ציור ופיסול וגם לגעת בצילום.

פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורה עובדת בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות.

לדרך אחרת של חשיבה. באמנות זה מרכיב מרכזי.

פרדוקסים, סתירות, מתח: החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.

מרחב של חוסר ודאות, של אי ידיעה: עבודה בפיסול ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה".

לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור - לדעת הכל על עצמך - זה להרוג את המרחב היצירתי.

הרס: הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.

מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור

זו הנכונות למרוד בעצמם, למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובנייה.

התמסרות: היכולת להיכנע לתהליך, לפסל, לחומר - לא לשלוט בו.

"המרחק הנכון": להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט, להתרחק ולהתקרב.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

הנכונות לגמגם, למעוד ללמוד, לקחת סיכון: איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?

ומכאן קצת אמנות מהעולם:

Chris Hanson & Hendrika Sonnenberg.

"אני רוצה להדביק אותך בהתרגשות העצומה של החיים, כיוון שאני מאמין שיש בך את הכוח לעמוד בה." -טנסי וויליאמס מכתבים

ציור בשמן,גוסטב מורו, 1866,

"האמן לי, הסוד לקצור מהקיום ,את מירב הפוריות, את מירב ההנאה, הוא לחיות בצורה מסוכנת" "החזק ביכולת להרגיש כבסיס החשוב ביותר והיסודי, לכל גדילה אמיתית, לכל מה שהוא גדול ואנושי," פרדיך ניטשה

אורי שפירא (לימוד ציור רחובות)

"אדם כנה עם עצמו, או עם תחושת בושה, או ביהירות" פרדריך ניטשה

"העולם יעניש תמיד מספר אנשים עם כישרון יוצא דופן, שכל השאר , כלומר אנחנו-לא רואים כאמתי." -צ'אק פלאניוק

Cha Jong-Rye

José Lerma

Naotaka Hiro ארבע רגליים,2014

Conrad Jon Godly

"כשאתה בסטודיו שלך, אתה שם עם כל הרעיונות שלך, עם כל החברים, האויבים, כשאתה מתחיל לעבוד, אם אתה בר מזל, הם מתחילים לעזוב, אחד אחרי השני, וכשאתה ממשיך לעבוד, אם אתה באמת בר מזל, אפילו אתה עוזב"- גון קייג'.

Michelangelo Pistoletto לבירינת

Azuma Makoto פרחים בקרח

Jon Jacobsen, דיוקן עצמי, ציור בשמן, לימוד ציור רחובות

Elodie Antoine

Jane Alexander's,יצורים, לימוד פיסול רחובות

"היגיון קיים תמיד, אלא שלא תמיד בצורה הגיונית" קרל מרקס

Johannes Grützke ציור בפסטל יבש על נייר עטיפה,

Jay Kelly

Eva Jospin

daniel widrig

Clifford Rainey

Adrien M / Claire B

Paul Thek ציור פולימר על נייר עיתון 1969

פטר דויג, ציור בשמן

"אני לא יודע אם אוכל לשרוד באופנה, מבלי לרצוח מישהו" אלכסנדר מקווין

Ann Hamilton:

"ילדים- היא אמרה- כשהם קטנים הם מאמינים לכל מה שתספר להם על העולם. כאמא את ארכיון העולם, ואנציקלופדיה, מילון והתנך, מגולגלים יחד. אבל כשהם עוברים איזה גיל קסום, זה בדיוק להפך-אחרי זה אתה או שקרן או טיפש, או רשע" צ'אק פלאניוק--רדוף

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).