פיסול באר יעקב: חוג, סדנה, לימודים, קורסים
קורס פיסול בבאר יעקב — השיחה עם החומר: על דונלד שון
פתיחה: הרגע שבו החומר עונה
יש רגע שכל מי שפיסל מכיר, גם אם מעולם לא נתן לו שם. בנית צורה — והיא קרסה. הוספת חתיכת חימר — והמשקל שינה את כל מה שמתחתיו. חתכת — ומה שנחשף שונה ממה שדמיינת. ברגע הזה רוב האנשים חשים כישלון: "לא הצלחתי". אני מבקש להציע שמיעה אחרת: ברגע הזה החומר ענה לך. אמרת משהו בידיים — והוא השיב. אולי לא את מה שרצית לשמוע, אבל תשובה. והשאלה שקורס הפיסול הזה בנוי סביבה היא: האם אתם יודעים להקשיב לה?
את השמיעה האחרת הזאת ניסח, במדויק יותר מכל אדם אחר שאני מכיר, הוגה אמריקאי בשם דונלד שון. הוא לא היה פסל ולא פסיכולוג — ובכל זאת, הספר שכתב ב־1983 מתאר את מה שקורה בסטודיו שלי, ובחדר הטיפול שלי, טוב יותר מרוב הספרים שנכתבו על אמנות או על טיפול. הדף הזה הוא גם הזמנה לקורס הפיסול בבאר יעקב — וגם היכרות עם האיש והרעיון. אצלי השניים אינם נפרדים: הקורס הוא הרעיון, מתורגם לידיים.
מי היה דונלד שון
דונלד שון (1930–1997) התחיל כפילוסוף — הדוקטורט שלו עסק בג'ון דיואי, הפילוסוף שטען שכל ידע אמיתי צומח מתוך התנסות — והמשיך לחקור ב־MIT ארגונים, ערים, ואת השאלה שהעסיקה אותו כל חייו: איך אנשים מקצועיים באמת יודעים את מה שהם יודעים? לא מה כתוב בספרי הלימוד שלהם — אלא מה קורה בפועל, ברגע האמת, כשרופאה מאבחנת, כשאדריכל משרטט, כשמטפל יושב מול מטופל, כשיד פוגשת חומר.
ספרו המרכזי, "The Reflective Practitioner" — "האיש הרפלקטיבי בפעולה" — נכתב כמרד. שון יצא נגד התפיסה ששלטה (ועדיין שולטת) בכל מערכות ההכשרה, תפיסה שהוא כינה "רציונליות טכנית": ההנחה שידע מקצועי הוא יישום. קודם לומדים תיאוריה — ואחר כך "מיישמים" אותה על המציאות. קודם הראש, אחר כך היד. קודם הכיתה, אחר כך הסטודיו. במודל הזה העשייה היא תמיד המשרתת: היא רק מוציאה לפועל ידע שנוצר במקום אחר, גבוה יותר.
שון טען שזה פשוט לא נכון. לא "לא ראוי" — לא נכון עובדתית: זה לא מתאר את מה שאנשים מיומנים עושים. והוא יצא לתאר, מקרוב, בפרוטוקולים מוקלטים של אדריכלים, מטפלים, מהנדסים ומורים — מה באמת קורה שם. מה שהוא מצא הפך אותו לאחד מהוגי החינוך המשפיעים של המאה העשרים. ואת מה שהוא מצא אנחנו הולכים לעשות, בידיים, בבאר יעקב.
הרעיון הראשון: הביצה
שון פותח בדימוי בלתי נשכח. תארו לעצמכם, הוא אומר, את נוף העבודה המקצועית כטופוגרפיה: יש בה רמה גבוהה ומוצקה — שם שוכנות הבעיות המוגדרות היטב, אלה שיש להן נוסחה, פרוצדורה, תשובה נכונה. ויש ביצה נמוכה — שם שוכנות הבעיות המבולגנות: העמומות, הייחודיות, אלה שאין להן הגדרה מוסכמת ואין להן פתרון מהמדף. והפרדוקס, אומר שון: הבעיות שחשובות באמת — לבני אדם, לחיים — נמצאות כמעט כולן בביצה. ברמה הגבוהה אפשר להיות מדויק ובטוח — אבל עוסקים שם בשוליים. מי שרוצה לגעת במה שחשוב, חייב לרדת לביצה. בלי מפה.
עכשיו תרגמו לפיסול. הרמה הגבוהה היא השאלות הטכניות: באיזו טמפרטורה שורפים, איך מחברים שני חלקים, כמה עבה דופן. חשובות, יש להן תשובות, ונלמד אותן. אבל הפיסול עצמו — הרגע שבו אתם מול גוש חימר בלי לדעת מה הוא רוצה להיות, הצורה שמסרבת "להתיישב", התחושה שמשהו לא נכון בלי יכולת לומר מה — כל זה ביצה. ואין דרך לפסל בלי לרדת אליה. זה העיקרון שאני קורא לו אי־ידיעה: המצב הזה אינו תקלה בלמידה — הוא הלמידה. הקורס בבאר יעקב לא יבטיח לכם להישאר ברמה היבשה; הוא ילמד אתכם ללכת בביצה. כי שם, כדברי שון, נמצא כל מה שחשוב.
הרעיון השני: הידיעה נמצאת בידיים
שון שם לב לעובדה פשוטה שהרציונליות הטכנית לא יודעת להסביר: אנשים מיומנים יודעים יותר משהם יכולים לומר. שאלו קדרית מנוסה איך היא יודעת מתי החימר "מוכן" — היא תגמגם, תראה לכם בידיים, תגיד "מרגישים". הידע שלה אינו רשימת כללים שהיא שולפת ומיישמת; הוא נמצא בתוך הפעולה עצמה — שון קורא לזה knowing-in-action, ידיעה־בפעולה. הידיים יודעות. לא כמטפורה — כעובדה: הידע מגולם בתנועה, בלחץ, בתזמון, ואי אפשר לחלץ אותו מהן במלואו אל המילים.
זה העיקרון שאני קורא לו להיות לפני להבין — ובפיסול הוא מתקיים בצורתו הטהורה ביותר. היד יודעת דרך משקל, לחץ, סדק והתנגדות דברים שהראש עוד לא ניסח. לכן בקורס לא נתחיל מהרצאות; נתחיל מחומר. ההסברים יגיעו — אבל אחרי, ומתוך, ותמיד פחות ממה שציפיתם. לא כי אני חוסך מכם ידע, אלא כי שון צודק: הידע הזה לא עובר במילים. הוא עובר בידיים, ורק בידיים.
הרעיון השלישי, הלב: השיחה עם המצב
וכאן שון נותן לנו את המתנה הגדולה. הוא צפה מקרוב באנשי מקצוע עובדים — ובעיקר במעצבים ואדריכלים בסטודיו — וגילה שהעבודה שלהם בנויה כשיחה ודיאלוג. לא שיחה עם אדם: שיחה עם המצב. המבנה שלה קבוע: המקצוען עושה מהלך — קו בסקיצה, שינוי בתוכנית — והמצב עונה בחזרה. שון טבע לזה מונח: back-talk. התשובה של המצב כוללת תמיד יותר ממה שתוכנן: השלכות לא צפויות, אפשרויות שנפתחו במקרה, התנגדויות. והמקצוען הטוב — זו הנקודה — אינו זה שהמהלכים שלו מצליחים. הוא זה שיודע לשמוע את התשובה, כולל ובעיקר את החלקים הלא רצויים שבה, ולתת לה לשנות את הבנתו.
זה, במילים של הוגה ארגוני אמריקאי, בדיוק העיקרון שעומד במרכז העבודה שלי: החומר כשותף לדיאלוג. אינני חושב על חימר, אבן או ברזל כעל חומרים פסיביים שמממשים את רצון הפסל. חומר טוב מתנגד — וההתנגדות שלו מכתיבה תנאים משלה ומלמדת אותנו משהו שלא ידענו. שון מוסיף לזה את הדיוק המבני: ההתנגדות אינה רעש בערוץ — היא המידע עצמו. פסל שהחומר לא ענה בו לעולם — לא נאמר בו דבר.
ובפרוטוקול המפורסם ביותר שלו, שון מתעד שיעור בסטודיו לאדריכלות: סטודנטית בשם פטרה נתקעה — התוכנית שלה "לא מתיישבת" על מגרש משופע. המנחה, קוויסט, אינו נותן לה פתרון. הוא משרטט לצידה ואומר לה דבר מפתיע: הטילי על המגרש סדר — גם שרירותי — ואז תראי מה הוא עונה. שימו לב לפרדוקס העדין: המהלך הנחוש, ה"כופה", אינו ניגוד להקשבה — הוא תנאי לה. בלי מהלך אין תשובה; בלי תשובה אין ידיעה. בקורס נעבוד בדיוק כך: לא נחכה שהצורה "תבוא" ולא נכפה אותה עד הסוף — נעשה מהלך אמיץ, נקשיב למה שהחומר השיב, ונניח למה ששמענו לשנות את המהלך הבא. פיסול כשיחה: מהלך, תשובה, מהלך.
הרעיון הרביעי: ההפתעה היא הרגע היקר
מתי מתרחשת למידה אמיתית, לפי שון? לא כשהכול הולך כמתוכנן — אז הידיעה־בפעולה פשוט זורמת, ולא נוסף לה דבר. הלמידה מתרחשת ברגע ההפתעה: כשהתוצאה סוטה מהציפייה, כשמשהו צורם, כשהחומר עשה משהו אחר. ההפתעה פותחת צומת: אפשר להדוף אותה — להתעצבן, להאשים את החימר, לחזור בכוח לתוכנית — ואפשר להיענות לה. ומי שנענה לה מבצע את מה ששון קורא לו רפלקציה־בפעולה: חשיבה שמתרחשת בתוך העשייה, בלי לעצור אותה — לתהות תוך כדי תנועה על ההנחה שהובילה להפתעה, לנסות מהלך אחר, לקרוא את התוצאה. לא עצירה לניתוח; חשיבה בידיים, בזמן אמת, בתוך החלון שבו החימר עוד רטוב.
וכאן שון פוגש את העיקרון שאני קורא לו אסתטיקה של השבר. הצורה שקרסה, הסדק שנפער, החיבור שנכשל — במונחים של שון, אלה אינם כשלים; אלה התשובות העשירות ביותר של המצב, הרגעים היחידים שבהם החומר אומר לכם משהו שלא ידעתם. בקורס לא נמחק אותם בבהלה. נשאל: מה זה ענה לי? ונגלה ששון מתאר גם את מבחן ההצלחה של המהלך המתקן — והוא מפתיע בכנותו: לא "יצא כמו שתכננתי", אלא "אני אוהב את מה שקיבלתי" — כולל מה שלא התכוונתי אליו. התסכול מול חומר סרבן, חוסר האונים מול קריסה שלישית — אינם סימנים שאתם לא בנויים לזה. הם סימנים שאתם בשיחה. ומהם, כשלא בורחים, צומחת עבודה שלא הייתה יכולה להיות מתוכננת.
הרעיון החמישי: אי אפשר להבין את זה מראש — ולכן צריך אמון
בספרו השני שאל שון את השאלה המתבקשת: אם כך נראה הידע — איך מלמדים אותו? ותשובתו כנה באופן נדיר. הוא חוזר לפרדוקס עתיק, מ"מנון" של אפלטון: התלמיד מתבקש לעשות משהו שהוא עדיין אינו מבין — ויוכל להבין אותו רק על ידי כך שיעשה אותו. בתחילת הדרך, המורה והתלמיד בהכרח מדברים בשפות שונות: למילים של המורה ("תני לחומר להוביל", "תרגישי את המשקל") אין עדיין, אצל התלמיד, החוויה שהן מצביעות עליה. שום הסבר משופר לא יגשר על זה. מה שמגשר הוא מעגלים: עשייה, הדגמה, ניסיון, שיחה — והמשמעות נבנית לאט, משני הצדדים. וזה דורש מהתלמיד, אומר שון, מעשה של אמון: קפיצה זמנית — נכונות לפעול לפי הנחיה שעוד אינה מובנת, מתוך אמון שההבנה תגיע דרך הידיים.
לכן אמון הוא היסוד — של הטיפול, ושל הסטודיו. הקורס בבאר יעקב בנוי לייצר את התנאים שלו: קבוצה קטנה, קצב אישי, בלי דירוגים ובלי השוואות. לא כי זה "נעים" — אלא כי הקפיצה של שון אפשרית רק במקום שלא שופט אותך באוויר. וההוראה שלי, ברוח קוויסט: אני לא אתן פתרונות — אני אשרטט לידכם. אדגים, אספר, אראה ביד — כי כך, ורק כך, עובר הידע הזה. וזה גם העיקרון שאני קורא לו שינוי הארכיטקטורה של המפגש: שינוי אמיתי אינו קורה כי מישהו אמר את המשפט הנכון — הוא קורה כשמשתנים תנאי המפגש עצמם. הסטודיו, הקצב, הקבוצה, החומר — הם אינם רקע ללמידה. הם הלמידה.
שון בחדר הטיפול — והחיבור שממנו נולד הקורס הזה
ויש סיבה נוספת, אישית, שבגללה שון יקר לי. ברשימת הפרקטיקות שהוא חקר, לצד האדריכלות וההנדסה, מופיעה גם הפסיכותרפיה. אצל שון, המטפל והפסל עושים את אותו הדבר: יורדים לביצה, עושים מהלך, מקשיבים למה שהמצב ענה, ונותנים לתשובה לשנות אותם. אני פסיכולוג ומורה לפיסול, ושון נותן לי את המילים לומר מה שאני יודע מבפנים: אלה אינם שני מקצועות — זו פרקטיקה אחת בשני חדרים. גם בחדר הטיפול, השינוי אינו נוצר מפירוש נכון שמוטל מלמעלה; הוא נוצר במפגש, מהלך ותשובה, כשהמטפל יודע להקשיב למה שהמצב — האדם — ענה, כולל למה שלא רצה לשמוע. ולכן בקורס הפיסול הזה, כשנלמד להקשיב לתשובות של החימר, נלמד — בלי שאכריז על זה, בלי פרוטוקול טיפולי — משהו על הקשבה בכלל: לחומר, לאנשים, לעצמכם.
מה תיקחו מהקורס
תיקחו טכניקה — בנייה, חיבור, חלל ומסה, עבודה עם כלים והכרת חומרים; אבל הדבר העיקרי שתיקחו הוא עמדה: היכולת לעשות מהלך בלי ערובות, לשמוע את התשובה — גם כשהיא סירוב — ולתת לה לשנות אתכם. שון קרא לזה פרקטיקה רפלקטיבית. אני קורא לזה שיחה או דיאלוג. והחימר, מכל החומרים, הוא בן השיח הסבלני ביותר שיש: הוא עונה מיד, הוא סולח לתיקונים, והוא אף פעם לא משקר.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
אנו מציעים גישה שונה ללימוד לפיסול גישה המתמקדת בתהליך היצירתי.
אך מגובה במגוון עצום של טכניקות וחומרים.
עוד על הפעילויות שלנו:
חוג הפיסול באר יעקב נערך בכפר גיבתון, בסדנה כפרית
עוד על הדרך שלנו במאמרים באתר,
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
2
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
"אני חושד שהאמת היא -שאנו מחכים בניגוד לכל הסיכויים וההיגיון המציאותי- למשהו יוצא דופן שיקרה לנו"- חאלד חוסייני -ברבור שחור.
"אני אוהב את הקומה-לתוכה את מכניסה אותי"- Kim Addonizio
Bhupen Khakhar הודו, 1934-2004)-ציור בצבעי מים, חמור
אַתְּ הָיִית הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי אֵיךְ הֵעַזְתְּ לִנְשֹׁם מִלִּים אֲחֵרוֹת מִשֶּׁלִּמַּדְתִּי אוֹתָךְ אֵיך הֵעֵז גּוּפֵךְ, שֶׁהוּא גּוּפִי, לִפְצֹעַ אֶת עֵינַי בַּשֹּׁנִי אֵיך הֵעַזְתְּ לְהִוָּלֵד, לְהִפָּרֵד מאיה קופרמן
Lee Jae-Hyo (S. Korean, b.1965)
אניש קאפור-ציור בשמן על קרטון
"השקר הגדול היותר שסופר לגבי אהבה-הוא שהיא משחררת אותך"-זיידי סמית
Dod Procter , 1890-1972) נערה עם תוכי, ציור שמן על בד
"הלוואי ולא אזכה למנוחה לעולם, אתה אומר שהרגתי אותך-רדוף אותי אם כך, היה איתי תמיד, לבש איזו צורה שתרצה, דחוף אותי לשיגעון, רק אל תעזוב אותי בתהום הזו -היכן שלא אוכל למצוא אותך" אמילי ברונטה
Charles Sheeler (American, 1883-1965), Bucks County Barn, 1932. Oil on board, 60.6 x 75.9 cm. source
Alice Neel (American, 1900-1984), Diana Douglas, 1965. ציור שמן על בד
"קשה מספיק לזכור את דעותי, שלא לדבר על הסיבות להן"-ניטשה
Barbara Kroll
"כל פעולה של אהבה או תשוקה-היא גם פעולה של רצח"-אניס אין-היומנים של אניס אין.
OSH de Olivia Hawley.
"לפתע לא אכפת לי יותר, תן לשממה להציף היכן שהיא רוצה, אני כבר בעולם אחר, או בן שני עולמות, אחד מת, אחד מת להיוולד, אני מתגרדת שורטת-מתה כדי להגיע לכתיבה שלי." סילוויה פלאת
Lucie Beppler קווים שיטות, ציור
"היא מרגישה אשמה וחסרת תועלת, אשמה כיוון שהיא חסרת תועלת"-מרגרט אטווד-פצועה קשה
Jonathan Latiano-פיסול ראשון לציון
כשאתה משנה את הדרך בה אתה מתבונן בדבר, הדבר עליו אתה מסתכל משתנה"-מקס פלאנק זוכה פרס נובל בפיזיקה 1931
בקבוק-חוג פיסול בחימר באר יעקב
Kurt Trampedach, טבע דומם על שידה, 1969,ציור שמן
Kurt Trampedach, טבע דומם על שידה, 1969, ציור שמן
Clarice Beckett (אוסטרליה, 1887 - 1935)-דרך החוף אחרי הגשם, ציור בצבעי שמן
Santiago Villanueva -פיסול
Paul de Nooijer, ציור על צילום
שליחת הודעהאודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה