קורסים ברחובות

קורסי אמנות ברחובות — ללמוד דרך הידיים

קורסי האמנות ברחובות אינם נבנים סביב הרעיון שאמנות היא רק כישרון, תחביב או דרך לביטוי עצמי. הם נבנים סביב מחשבה עמוקה יותר: אנחנו לומדים דרך עשייה. דרך הידיים. דרך חומר. דרך חזרה. דרך טעות. דרך תסכול. דרך תיקון. דרך מפגש מתמשך עם משהו שאינו נענה לנו מיד.

אני חושב על אמנות כאחת הצורות העמוקות של הקיום האנושי: הרצון לעשות דבר היטב, לא רק כדי להגיע לתוצאה, אלא משום שהעבודה עצמה משנה אותנו. אבל “לעשות היטב” אינו פירושו לעשות מושלם, נקי או חלק. בעיניי, לעשות היטב פירושו להישאר עם העבודה מספיק זמן כדי ללמוד ממנה.

לא לברוח כאשר הציור משתבש. לא להיבהל כאשר החומר מתנגד. לא למחוק מהר מדי את הטעות. לא להסתפק בפתרון מיידי. לא לעבוד רק לפי נוסחה.

אמנות נלמדת כאשר היד, העין, הגוף והחומר מתחילים לפתח ביניהם שיחה. לפעמים זו שיחה שקטה, לפעמים מאבק, לפעמים תסכול, לפעמים רגע של גילוי. אבל בכל פעם שבה אנחנו נשארים עם העבודה עוד רגע — משהו בנו לומד.

לא קודם מבינים ואז עושים

אנחנו חיים בעולם שמבקש להסביר הכול מהר: לתת שם, להגדיר, לפרש, לאבחן, לסכם. גם באמנות יש פיתוי כזה: להבין מראש מה אני רוצה לעשות, מה הסגנון שלי, מה הציור אומר, מה הפסל מבטא.

אבל בעבודה אמנותית אמיתית, לעיתים הסדר הפוך. לא קודם מבינים ואז עושים. לפעמים עושים — ומתוך העשייה מתחילה להיווצר הבנה.

קו ראשון על הדף יכול לדעת משהו שהראש עדיין לא ניסח. כתם צבע יכול לפתוח כיוון שלא חשבנו עליו. גוש חימר יכול לקרוס ולגלות לנו שהרעיון שאיתו באנו היה שטוח מדי. רשת מתכת יכולה ללמד אותנו לחשוב דרך חלל ולא דרך גוש. צבעי מים יכולים להזכיר לנו שלא כל דבר אפשר לשלוט בו.

הקורסים ברחובות מזמינים אתכם להיכנס למרחב כזה: מקום שבו לא מוכרחים לדעת הכול מראש. מקום שבו אפשר להתחיל לעבוד, להתבונן במה שמופיע, לשנות כיוון, לתקן, לפרק, לבנות מחדש, ולגלות בהדרגה לא רק מה אתם עושים — אלא איך אתם רואים, איך אתם נוגעים, איך אתם חושבים דרך חומר.

הידיים אינן רק מבצעות

אנחנו רגילים לחשוב שהראש חושב והידיים מבצעות. אבל באמנות, ההפרדה הזו קורסת מהר מאוד.

הידיים יודעות דברים שהמילים אינן יודעות עדיין. הן מרגישות מתי הקו מתוח מדי, מתי הצבע כבד מדי, מתי החומר עומד להיקרע, מתי יש יותר מדי שליטה ומתי העבודה מתפזרת. הן לומדות דרך חזרה, דרך ניסוי, דרך כישלון, דרך תיקון. הן זוכרות תנועה. הן מזהות קצב. הן מפתחות רגישות.

בקורס ציור, היד לומדת להקשיב לקו, לכתם, לאור, לצבע, למרחק. בקורס פיסול, היד לומדת להקשיב למשקל, התנגדות, מבנה, שבר, יציבות וחלל. בחומרים מעורבים, היד לומדת לעבור בין שפות: רישום, צבע, חומר, שכבה, טקסטורה, חיבור, פירוק.

היד אינה כלי נמוך מן המחשבה. היא אחת הצורות שבהן המחשבה מתרחשת.

חומר כשותף, לא כחומר גלם פסיבי

אינני חושב על חומר כעל דבר פסיבי שמחכה שנשלוט בו. חומר טוב מתנגד. הוא מציע אפשרויות, אבל גם מכתיב תנאים. הוא מסכים לדברים מסוימים ומסרב לאחרים.

חימר מאפשר שינוי מהיר, אבל גם קורס, נסדק ומתייבש. פחם מאפשר ערפול, מחיקה, משקל ועקבות. דיו יכול להיות מדויק וחסר רחמים, או רטוב, מתפשט ובלתי צפוי. צבעי מים מלמדים אותנו לוותר על שליטה מלאה. צבעי שמן דורשים זמן, שכבות וסבלנות. אקריליק יוצר קצב אחר — מהיר, מגיב, פתוח למחיקה ולכיסוי. רשת מתכת מלמדת לחשוב דרך חלל, היעדר ורמז. בטון מלמד תכנון, משקל, התחייבות וזמן התקשות.

כל חומר יוצר צורת מחשבה אחרת. כל חומר משנה את הגוף העובד בו. כל חומר פותח מצב תודעה אחר.

לכן בקורסים ברחובות אנחנו לא מלמדים טכניקה כמתכון. אנחנו לומדים כיצד כל טכניקה משנה את תנאי המפגש: בין אדם לחומר, בין כוונה לתוצאה, בין שליטה להתמסרות, בין מה שתכננו לבין מה שהעבודה מגלה לנו.

תסכול כחלק מן הלימוד

אחד הדברים החשובים ביותר באמנות הוא ללמוד לא לברוח מתסכול.

ציור לא נפתח. פסל לא עומד. צבע מתלכלך. קו מתקשח. קומפוזיציה מתפרקת. חומר נסדק. עבודה שנראתה טובה אתמול נראית פתאום מתה. אלו אינם סימנים לכך שהעבודה נכשלה. לעיתים אלו המקומות שבהם הלמידה מתחילה באמת.

התסכול מאלץ אותנו להפסיק לעבוד באופן אוטומטי. הוא שואל אותנו: האם להמשיך? האם להרוס? האם לתקן? האם לשנות חומר? האם להאט? האם להתעקש? האם לשחרר?

במובן הזה, קורס אמנות טוב אינו רק מקום שבו מצליחים. הוא מקום שבו לומדים להיות עם מה שלא מצליח עדיין. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך סקרנות. התסכול אינו תקלה חיצונית לתהליך. הוא חלק מן הדרך שבה היד, העין והנפש מתבגרות בתוך העבודה.

השבר אינו סוף הדרך

אנחנו נוטים לראות שבר, טעות, גמגום או כישלון כדבר שצריך למחוק. אבל באמנות, כמו בחיים, השבר הוא לעיתים צומת. הוא המקום שבו הדרך הישנה מפסיקה להספיק, ומופיעה אפשרות אחרת.

קו שברח יכול לפתוח קומפוזיציה חדשה. כתם לא מתוכנן יכול להפוך למרכז הציור. חומר שקרס יכול ללמד אותנו מבנה נכון יותר. שכבה שכיסתה יותר מדי יכולה ליצור עומק שלא היה מתוכנן. פסל שנשבר יכול לגלות צורה אמיתית יותר מזו שתכננו.

אני רואה בשבר לא רק פגם, אלא עדות. עדות לזמן, למאבק, לניסיון, להיסטוריה של העבודה. דימוי חלק מדי, נקי מדי, מושלם מדי, לעיתים מסתיר את החיים שנעדרים ממנו. עבודה טובה אינה תמיד עבודה שאין בה פגמים. לפעמים היא עבודה שאינה מוחקת את הדרך שעברה.

בין שליטה להתמסרות

כל יצירה חיה מתקיימת במתח: בין סדר לכאוס, בין שליטה לחוסר שליטה, בין ידיעה לאי־ידיעה, בין הרצון להחזיק לבין הצורך לשחרר.

יותר מדי שליטה — והעבודה מתה. יותר מדי כאוס — והיא מתפרקת.

הקורסים ברחובות אינם מבקשים לפתור את המתח הזה. להפך. אנחנו לומדים לחיות בתוכו. ללמוד מתי לדייק ומתי להרפות. מתי לתכנן ומתי לתת לעבודה להוביל. מתי להמשיך ומתי לעצור. מתי לשמור על מבנה ומתי לאפשר לו להתפרק.

זה נכון בציור, בפיסול, ברישום, בצבע, בחומר ובחיים עצמם. יצירתיות אינה נולדת מתוך ודאות מלאה. היא נולדת מתוך היכולת לשהות במקום שבו עדיין לא ברור מה יקרה — ולהמשיך לעבוד.

שינוי מתחיל כאשר משתנים תנאי המפגש

שינוי אינו מתרחש רק מפני שלמדנו “טכניקה חדשה”. לפעמים השינוי מתחיל כאשר משתנים תנאי המפגש.

עוברים ממכחול לסכין ציור. מעיפרון לפחם. מצבע יבש לצבע רטוב. מעבודה קטנה לפורמט גדול. מישיבה לעמידה. מהעתקה להתבוננות. מהתבוננות לזיכרון. מחומר צייתן לחומר שמתנגד.

כל שינוי כזה משנה את העבודה, אבל גם את האדם העובד. פתאום היד נעה אחרת. המבט משתנה. הקצב משתנה. הפחדים מופיעים אחרת. האפשרויות נפתחות אחרת.

במובן הזה, הכלים והטכניקות אינם רק אמצעים לביצוע. הם דרכים לשנות את הארכיטקטורה של המפגש. הם מאפשרים לנו לפגוש את עצמנו, את החומר ואת העולם ממקום חדש.

ללמוד את עצמך דרך אמנות

אחד המשפטים החשובים ביותר עבורי הוא של תומס אוגדן: ציירת צעירה אינה מתלמדת אצל אמנית מנוסה כדי ללמוד כיצד אותה אמנית מציירת; היא מתלמדת אצלה כדי ללמוד כיצד היא עצמה מציירת.

זה נכון גם כאן.

המטרה של קורסי האמנות ברחובות אינה להפוך את כולם לאותו סוג של אמנים. גם לא ללמד סגנון אחד, שיטה אחת או תשובה אחת. המטרה היא ליצור תנאים שבהם כל משתתף יוכל לגלות את צורת העבודה שלו.

איך אני רואה? איפה אני ממהר מדי? איפה אני פוחד להרוס? איזה חומר פותח אותי? איזה קצב מתאים לי? האם אני צריך יותר מבנה — או יותר חופש? האם אני נוטה לשלוט — או לוותר מהר מדי? מה חוזר בעבודות שלי שוב ושוב?

אמנות היא לא רק דרך ליצור אובייקטים. היא דרך ללמוד את האופן שבו אנחנו פוגשים את העולם.

רחובות כמרחב של עבודה מתמשכת

הקורסים ברחובות מאפשרים עבודה רצינית ומתמשכת. לא סדנה חד־פעמית של תוצר מהיר, אלא תהליך שבו אפשר לחזור אל עבודה, להעמיק, לתקן, להמשיך, לבדוק חומרים חדשים ולפתח שפה אישית.

יש חשיבות למקום כזה. אמנות דורשת זמן. יש ציורים שצריכים שכבות. יש פסלים שצריכים להתייבש. יש רעיונות שצריכים להיכשל לפני שהם מוצאים את צורתם. יש עבודות שצריך לעזוב ולחזור אליהן. יש יכולות שנבנות רק דרך חזרה.

רחובות, והמרחב השקט והפתוח יותר שסביבה, מאפשרים קצב אחר: פחות מיידי, פחות תזזיתי, יותר קשוב לחומר, לתהליך ולזמן.

מה לומדים בקורסים?

בקורסים ברחובות אפשר ללמוד ציור, רישום, פיסול וחומרים מעורבים.

בציור ורישום נלמד קו, כתם, אור וצל, פרופורציה, קומפוזיציה, תורת הצבע, עבודה מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון, ציור בעיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים וטכניקות מעורבות.

בפיסול נלמד עבודה בחימר, רשת מתכת, חוטי ברזל, גבס, בטון, עיסת נייר, חומרים פלסטיים, טקסטורות, בניית שלד, יציקות, חיבורים, פני שטח, עבודה בחלל ובחומרים מעורבים.

אבל מעבר לכל אלה, נלמד משהו עמוק יותר: איך לעבוד. איך להישאר עם תהליך. איך לפגוש חומר. איך לפתח רגישות. איך להפוך טעות לאפשרות. איך לגלות שפה אישית. איך לא רק ליצור עבודה, אלא לאפשר לעבודה ללמד אותנו.

למי מתאימים הקורסים?

הקורסים מתאימים למבוגרים, למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד טכניקה, מתוך צורך לעבוד בידיים, מתוך סקרנות, מתוך אהבה לאמנות, או מתוך תחושה שמשהו בחיים מבקש צורה, צבע, חומר וזמן.

העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יכול להתקדם בקצב שלו, לבחור חומרים ונושאים שמעניינים אותו, ולפתח בהדרגה דרך עבודה אישית.

זהו מקום למי שרוצה ללמוד אמנות ברצינות, אבל לא דרך שיטה סגורה. למי שמבקש מיומנות, אבל גם עומק. למי שמבין שציור ופיסול אינם רק תוצרים, אלא דרכים לדעת, להרגיש, לחשוב ולהיות.

אמנות כמלאכה של נוכחות

בסופו של דבר, קורסי האמנות ברחובות עוסקים לא רק בשאלה איך מציירים או איך מפסלים. הם עוסקים בשאלה רחבה יותר: כיצד אדם לומד להיות נוכח בתוך תהליך יצירה.

להיות לפני שממהרים להבין. לחיות את המתח במקום לפתור אותו מהר מדי. להקשיב לחומר כשותף. לראות בשבר פתח ולא רק תקלה. לשנות את תנאי המפגש. וללמוד את עצמך דרך מה שהידיים עושות.

אמנות אינה רק דבר שמייצרים. היא דרך לפגוש את המציאות. דרך לעבוד עם מגבלה, אפשרות, טעות, חומר, זמן ושינוי. דרך שבה האדם אינו רק יוצר עבודה — אלא נוצר מחדש בתוך העבודה.

קורס ציור רחובותקורס ציור מופשטציור דרך טקסטורהקורס רישוםקורס ציור פורטרטקורס פיסול רחובותקורס פיסול בחימר וקרמיקהקורס פיסול ברשת קורס פיסול בניירקורס פיסול בבטוןקורס פיסול בחוטי ברזלקורס פיסול בד, חבלים וסיביםקורס פיסול פיגורטיביקורס פיסול בפרספקס ופלסטיגלספיסול בסיליקון, קורס

אודותי

שלום, שמי זיו אייל, רוב האנשים מכנים אותי "יולי". אני אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ30 שנה.בוגר תואר שני באמנות (Master of Fine Arts) ובפסיכולוגיה- -תהליכים יצירתיים -אוניברסיטת קורנל בניו-יורק.אני מציע דרך אחרת ללמוד אמנות ואומנות . דרך השמה דגש הן על יכולות טכניות והן על התהליך הנפשי והיצירתי שעובר אמן ויוצר, וכל האמנים התחילו כחובבים."יצירתיות היא התהליך של גילוי רעיונות מקוריים, בעלי ערך. זהו תהליך, זה אינו מקרי"-קן רובינסון

שעות ופרטים:

קורס רישום בפסטלים יבשים

חוגי פיסול בחימר וקרמיקה

סדנאות פיסול בבטון בטכניקות שונות-

פיסול בבטון על גבי פוליסטרן-חוג פיסול רחובות

פיסול ברשת מתכת ובטון

קרמיקה וטכניקות מעורבות

שרי בכרך פיסול בנייר רחובות ופיסול בעיסת נייר

סדנת פיסול בעיסת נייר

שרון בן יהודה-חוג פיסול רחובות פיסול בחוט ברזל וברשת חשופה

פיסול ברשת מתכת

פיסול שקוף-אפוקסי אקריל, פוליאסטר

פיסול בסיליקון

פיסול בבד וסיבים ועוד טכניקות רבות

אני לא מאמין במסלול לימודי פיסול קשיח, בהתקדמות היררכית לפי תחנות.

מה שטבעי לאדם אחד, יוצר התנגדות באדם אחר.

כמובן שצריך לדעת טכניקה, אבל לפעמים צריך להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה.

(לפעמים צריך להתחיל מההתחלה). פיסול לאנשים רבים הוא יכולת טבעית מאוד.

במובן מסוים פיסול טבעי יותר מציור. הוא קשור במגע, חוש ראשני יותר מראייה.

למריון מילנר פסיכואנליטיקאית חשובה וציירת -יש ספר בשם "על חוסר היכולת לצייר"

היא מדברת על תהליך הציור כתהליך נפשי מורכב שמתאפשר או נחסם בעיקר בשל מרכיבים

פסיכולוגיים, כך גם בלימוד פיסול.

לפעמים בשיעור הראשון אני שם גוש של חימר במשקל 10 קג' לפני התלמיד ואומר לו לפסל

בלי הוראות ובלי להסביר דבר..

. הוא מוצא את הדרכים שלו, ואני מסתכל במה מעכב אותו, פעמים זה ידע טכני,איך

חותכים את החימר? יש סכין, יש חוט ברזל.

פעמים אחרות אלו קשיים מנטליים, הפחד להרוס,

הפחד מתוקפנות ( בהתחלה צריך להיות אלים כלפי החימר).

אני מאמין מאוד בחשיבות הקצב האישי, ובסבלנות, אבל קשוב בשלבים הראשונים לתסכול.

הוראת פיסול לא יכולה להתמקד רק בטכניקה ובתוצאה.

יש משהו חושפני מאוד בתהליך היצירתי-לא רק מבחינת תוכן ונושאי העבודות. אלא גם בתהליך עצמו.

כמה מאפשר האדם לדברים חדשים לקרות, כמה הוא מוכן ללכת עם החדש וכמה הוא דבק בתכנית.

מה מכשיל או עובד עבורו, איפה הגוף שלו בזמן העבודה.

אני מאמין שהתהליך הוא המפתח בהוראת פיסול כמו גם בהוראת ציור.

ברניני אמר שאינך נעשה פסל עד שאינך יוצר את כלי העבודה שלך.

התהליך היצירתי -הוא כלי העבודה החשוב ביותר.

האם תהליך הפיסול נותן מקום לתסכול ולמשברים?, (בפיסול משברים הם שברים אמתיים).

אני מאמין בתהליך שמאפשר גיוון, שפות פיסוליות רבות: פיסול בבד-הוא שפה אחרת מפיסול בבטון.

הגיוון מאפשר פריצות יצירתיות, אפשרויות חדשות, פתרונות שלא חשבת עליהם.

באתר יש ניסיון להציג את התפיסה הכוללת שלי לגבי פיסול, ציור , אמנות בכלל, ותהליכים יצירתיים-

אשמח אם תעיינו במאמרים.

חוג הפיסול ברחובות נהנה מאפשרויות הן מבחינת תכנים ונושאים, והן מבחינת חומרים וכלי עבודה שיש

למעט מקומות אחרים, משורי עץ שולחנים ,מקדחות כרסום ועד לכמעט כל סוג צבע שקיים.-

זהו יתרון שצריך לנצל.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).