יש מקומות שבהם הציור אינו מתחיל מן הצעקה, אלא מן הסדק.
לא מן הדימוי הגדול, לא מן האפקט, לא מן הרצון להרשים, אלא ממשהו שקט יותר: שכבת צבע ישנה, קיר מתקלף, אור שנופל על חלון, נייר שהצהיב, בד שנשחק, כתם שנשאר, זיכרון שלא הפך לסיפור שלם.
חוג הציור במזכרת בתיה נבנה סביב האפשרות הזו: ציור כדרך לפגוש זמן. לא זמן מופשט, אלא זמן שנראה בחומר — בסדקים, בשכבות, בשחיקה, בשקיפות, בעייפות, במה שנשאר ומה שכמעט נעלם.
אני חושב כאן על אווה הסה, לא כעל אמנית שצריך לחקות, אלא כעל מי שפתחה דרך אחרת לחשוב על חומר וצורה. הסה עבדה עם חומרים פגיעים, משתנים, מתיישנים: לטקס, פיברגלס, חבלים, יריעות, קרומים, חומרים שלא הבטיחו נצח. היא לא ביקשה מן העבודה להעמיד פנים שהיא חזקה יותר מן הזמן. להפך. היא נתנה לחומר להראות את פגיעותו.
זו נקודת מוצא חשובה לציור: לא כל עבודה צריכה להיראות שלמה, חזקה, סגורה ובטוחה בעצמה. לפעמים דווקא ציור שמחזיק בקושי — ציור שיש בו רעד, מחיקה, שכבה דקה, צבע שנשחק, קו מהסס, ריק שאינו נפתר — נוגע יותר מציור מלוטש מדי.
בעולם של דימויים מהירים, נקיים וחלקים, הציור מציע קצב אחר. הוא יכול לשאת זמן.
שכבה על שכבה. מחיקה שלא נמחקה לגמרי. כתם שחוזר מתחת לצבע. נייר שספג יותר מדי מים. קו שנשבר. פחם שנמרח. צבע שמצהיב. בד שמתקמט. אזור בציור שכבר עבר יותר מדי ניסיונות, ובכל זאת משהו בו עדיין חי.
במקום לראות בזה כישלון, אפשר לראות בזה היסטוריה. הציור אינו חייב להסתיר את מה שעבר עליו. להפך — לפעמים העומק שלו נמצא דווקא בכך שהוא אינו נולד מושלם. שהוא נושא את עקבות העבודה, את ההתלבטות, את הניסיון, את התיקון, את החזרה, את מה שכוסה ואת מה שנשאר מתחת.
במזכרת בתיה, מקום שהזמן מורגש בו אחרת, אפשר לעבוד מתוך הקשבה כזו. לא למהר להפוך כל דבר לדימוי גמור. לא למחוק מיד את הסדק. לא לכסות מהר מדי את השכבה שנכשלה. לתת לציור להחזיק את הזמן שלו.
אנחנו רגילים לחשוב על חומר כעל משהו שצריך לשלוט בו. לבחור צבע, לבחור מכחול, לבחור טכניקה — ואז לגרום לחומר לבצע את מה שתכננו.
אבל חומר אינו רק כלי. הוא משתנה. הוא מתעייף. הוא סופג, מתייבש, נקרע, נמרח, מתפורר, נאטם, נפתח, מתנגד.
צבעי מים משאירים גבול עדין במקום שבו המים נעצרו. פחם מתפזר ונמרח כמו אבק. דיו יכול להישאר חד מדי או להיפתח לכתם בלתי צפוי. שמן נשאר פתוח, רך, איטי, מאפשר חזרה. אקריליק מתייבש מהר, מכסה, חוסם, יוצר שכבות. פסטל יושב על הנייר כמו עור דק של צבע. נייר פשוט מגיב אחרת מנייר עבה. בד ישן נושא איתו תחושה אחרת מבד חדש.
בחוג נלמד לעבוד עם החומרים האלה לא רק כטכניקות, אלא כמצבי זמן שונים. כל חומר מלמד סוג אחר של סבלנות, סוג אחר של פגיעות, סוג אחר של טעות.
החומר המתעייף אינו פחות טוב. הוא פשוט אומר אמת אחרת.
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאווה הסה הוא ששבריריות אינה בהכרח חולשה. יש צורות שאינן רוצות לעמוד כמו אנדרטה. הן תלויות, נשענות, נמתחות, מתקפלות, כמעט מתפרקות — ובכל זאת יש להן כוח.
גם בציור יש כוח כזה.
קו שאינו בטוח לגמרי. כתם שקוף מדי. דימוי שמופיע ואז נעלם. שכבה דקה שמחזיקה בקושי. רישום שנשאר חשוף. ציור שאינו מכריז על עצמו, אלא כמעט לוחש.
בחוג ציור במזכרת בתיה נלמד לתת מקום גם לציורים כאלה. לא רק לציורים “חזקים”, “יפים”, “גמורים” או “מרשימים”. לפעמים עבודה עדינה, פגיעה, לא־סגורה, יכולה להיות מדויקת יותר. לא משום שהיא חלשה, אלא משום שהיא אינה משקרת לגבי תנאי הקיום שלה.
היא אומרת: אני כאן, אבל לא באופן מוחלט. אני מחזיקה, אבל לא בלי מאמץ. אני צורה, אבל הזמן כבר נמצא בתוכי.
יש הבדל בין לצייר דימוי של שבר לבין לעבוד עם שבר ממשי בציור.
אפשר לצייר סדק, קיר מתקלף, גוף פגיע, נוף ישן. אבל אפשר גם לתת לשבר להתרחש בתוך העבודה עצמה: שכבה שנקרעה, צבע שהתלכלך, קו שהרס אזור טוב מדי, נייר שהתעוות, קומפוזיציה שאיבדה שיווי משקל.
שם מתחילה עבודה אחרת.
לא להציל מיד. לא לכסות מהר. לא להפוך כל טעות לאפקט. לא להעמיד פנים שהתכוונו לזה מראש.
להישאר רגע עם מה שנשבר.
מה קרה כאן? מה כבר אי אפשר להחזיר? מה עדיין חי? האם השבר צריך להישאר גלוי? האם הוא מבקש שכבה נוספת? האם הוא הפך למרכז הציור?
ציור חי אינו בהכרח ציור שאין בו שברים. לפעמים הוא ציור שיודע לשאת אותם.
מזכרת בתיה מזמינה סוג אחר של ציור. לא בהכרח ציור דרמטי, לא ציור של עודף עירוני, אלא ציור שמקשיב לזמן, לבית, לחצר, לשביל, לקיר, לעץ, לאור אחר הצהריים, לחומר שנשאר.
יש מקומות שבהם ההיסטוריה אינה מופיעה ככותרת גדולה, אלא כחומר: בטיח, עץ, חלון, שער, רצפה, צל, אבן, צמחייה, שכבה ישנה של צבע. הדברים האלה אינם רק “נושא לציור”. הם מלמדים אותנו איך זמן נראה.
בחוג ננסה לעבוד מתוך תשומת לב כזו: לראות לא רק את הדבר, אלא את הזמן שנמצא בו. לא רק בית, אלא שכבות של בית. לא רק עץ, אלא צמיחה, יובש, ענפים, קליפה, פציעה. לא רק קיר, אלא סדקים, תיקונים, צבע שנצבע על צבע, סימנים של חיים.
ציור כזה אינו נוסטלגיה. הוא לא מבקש להחזיר עבר אידיאלי. הוא מבקש לראות כיצד העבר נשאר בחומר, כיצד הזמן ממשיך לפעול, וכיצד אפשר ליצור מתוך מה שמתיישן, נשחק, משתנה ומתפרק.
אחד הצירים המרכזיים בחוג יהיה העבודה בין שקיפות לשכבה.
שקיפות מאפשרת לראות מה נמצא מתחת. שכבה מכסה, אבל גם שומרת. מחיקה מסתירה, אבל לעיתים מגלה יותר. צבע דק יכול להיות פגיע מאוד. צבע עבה יכול לחסום. נייר קרוע יכול לפתוח חלון. בד מודבק יכול להפוך לצלקת. כתם מים יכול להישאר כמו זיכרון.
נלמד לעבוד עם צבעי מים, דיו, פחם, אקריליק, שמן, פסטלים, קולאז׳, ניירות, בדים וטקסטורות. לא כדי לייצר אפקטים, אלא כדי להבין איך ציור נבנה כמו זיכרון: שכבה על שכבה, חלק גלוי וחלק מכוסה, חלק ברור וחלק מטושטש, משהו שנשמר ומשהו שנעלם.
במובן הזה, הציור אינו רק תמונה. הוא משטח של זמן.
אצל אווה הסה יש שימוש בחזרות: יחידות דומות, סדרות, צורות שחוזרות. אבל החזרה אצלה אינה מכנית. כל יחידה קצת אחרת. כל חזרה סוטה מעט. הסדר אינו מצליח למחוק את הגוף, את היד, את החומר.
גם בציור, חזרה יכולה להיות דרך עמוקה ללמוד.
לחזור על אותו דימוי. לחזור על אותו קו. לחזור לאותו צבע. לחזור לאותו נושא. לחזור לציור שנראה אבוד. לחזור שוב ושוב אל אותה שאלה.
אבל בכל פעם משהו משתנה. היד כבר אחרת. החומר אחר. היום אחר. המבט אחר. מה שנראה בפעם הראשונה כמו כישלון יכול להיפתח בפעם השלישית. מה שנראה ברור מתחיל להיסדק.
החזרה אינה נועדה לייצר אחידות. היא נועדה לגלות הבדל.
בחוג נלמד יסודות ציור ורישום: קו, כתם, אור וצל, קומפוזיציה, צבע, פרופורציה, עבודה מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון.
נעבוד בעיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, קולאז׳, שכבות, טקסטורות וחומרים מעורבים.
אבל הטכניקה אינה נועדה להפוך את הציור לחסין מפני פגיעות. להפך. טכניקה טובה מאפשרת לנו להיות מדויקים יותר עם הפגיעות. לדעת מתי שכבה צריכה להישאר דקה. מתי לא לכסות. מתי לעצור. מתי לתת לקו להישבר. מתי להשאיר אזור לא פתור. מתי החומר כבר אמר מספיק.
המטרה אינה ליצור ציור מושלם. המטרה היא ליצור ציור חי.
ציור חי יכול להיות מדויק מאוד, אבל לא סגור מדי. עדין מאוד, אבל לא חלש. שבור, אבל לא מתפרק לגמרי. שקט, אבל לא ריק. פגיע, אבל נוכח.
ציור מלמד אותנו לא רק איך לצייר, אלא איך אנחנו פוגשים את מה שאינו מחזיק לגמרי.
האם אנחנו ממהרים לתקן? האם אנחנו נבהלים מסדק? האם אנחנו מכסים מהר מדי? האם אנחנו מתאהבים בשכבה ראשונה ולא מעזים להמשיך? האם אנחנו עובדים עד שהציור מתעייף? האם אנחנו מזהים מתי לעצור? האם אנחנו מסוגלים להשאיר משהו פתוח?
אלה אינן שאלות פסיכולוגיות במובן הישיר. לא כל ציור צריך פרשנות. אבל דרך העבודה, דרך החומר, דרך היד, אנחנו מתחילים לראות את דפוסי המפגש שלנו עם העולם: שליטה, פחד, עדינות, עקשנות, ויתור, החזקה, קריסה, חזרה.
במובן הזה, חוג ציור אינו רק לימוד של טכניקות. הוא מקום שבו אפשר ללמוד את עצמך בלי להפוך את זה להסבר. דרך חומר. דרך זמן. דרך עבודה.
חוג הציור במזכרת בתיה מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד ציור ורישום, מתוך אהבה לצבע, מתוך סקרנות לעבודה בשכבות וחומרים מעורבים, או מתוך צורך לעבוד באופן שקט, עמוק, אישי ופחות מיידי.
העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יכול לעבוד בקצב שלו, לבחור חומרים ונושאים שמעניינים אותו, ולפתח בהדרגה שפה אישית.
זהו חוג למי שרוצה ללמוד ציור ברצינות, אבל לא מתוך נוקשות. למי שמוכן להקשיב לחומר, לשהות עם שכבות, לא להיבהל מטעות, ולגלות שהציור מתחיל לפעמים דווקא במקום שבו משהו נעשה פגיע יותר.
בסופו של דבר, חוג הציור במזכרת בתיה מציע דרך לחשוב על ציור כעל מפגש בין חומר וזמן.
לא רק מה מציירים, אלא מה קורה לחומר. לא רק איך מגיעים לתמונה יפה, אלא איך עבודה נושאת את הדרך שעברה. לא רק איך מתקנים טעות, אלא איך מקשיבים למה שהיא פתחה. לא רק איך יוצרים צורה, אלא איך מאפשרים לצורה להיות חיה, פגיעה, משתנה.
הציור אינו צריך לנצח את הזמן. הוא יכול לשאת אותו.
הוא יכול להראות שכבה, סדק, כתם, מחיקה, רעד, אזור שלא נסגר לגמרי. הוא יכול להיות עדות למפגש בין יד, חומר, זיכרון, מקום ושינוי.
וזו אולי ההזמנה העמוקה של חוג הציור במזכרת בתיה: לא לצייר רק כדי ליצור דימוי, אלא כדי לפגוש את החומר במקום שבו הוא עדיין חי — גם כשהוא מתעייף, משתנה, נשבר, או מחזיק בקושי.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי. חוג הציור מזכרת בתיה, מתקיים בגיבתון -15 דקות נסיעה.
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →התמקדות בתהליך היצירתי, -שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך
מאפשרים להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.
דיאלוג, מפגש-לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה.
לימוד ציור ואמנות הבעתית בכלל הם פעולה של אינטראקציה. תקשורת. של שני בני אדם לפחות
(גם לקבוצה יש חשיבות)-המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת,
. דרך היכולת להבין זה את זה בכמה מישורים.
גיוון,-שימוש בכמה שפות של ציור ואמנות ?(אני מתעקש ללמד ציור ופיסול וגם לגעת בצילום).
פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורה עובדת בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות.
לדרך אחרת של חשיבה. באמנות זה מרכיב מרכזי.
פרדוקסים, סתירות, מתח- החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.
מרחב של חוסר ודאות-של אי ידיעה-עבודה בפיסול ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה".
לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור - לדעת הכל על עצמך- זה להרוג את המרחב היצירתי.
הרס,-הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.
מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור
זו הנכונות למרוד בעצמם-למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה.
התמסרות-היכולת להיכנע לתהליך , לפסל, לחומר- לא לשלוט בו.
"המרחק הנכון"-להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט, להתרחק ולהתקרב.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
הנכונות לגמגם, למעוד ללמוד, לקחת סיכון- איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?,
איך אפשר לעשות משהו חדש בלי זה?
CHIHARU SHIOTA…."היא רוצה לדעת אם אני אוהב אותה, זה כל מה שאדם רוצה מאדם אחר, לא האהבה עצמה אלא הידיעה שהאהבה היא שם, כמו סוללה חדשה בערכת החירום, שמאוחסנת בארון שבמזדרון."ג'ונתן ספרן פוייר
Mélanie Bourget"אנו חייבים להאמין במזל, אחרת איך נסביר את ההצלחה של אנשים שאנחנו לא מחבבים"ג'אן קוקטו
Jungjin Lee דברים, 2003"איך אני יכולה להסביר שהפחד הגדול ביותר הוא פשוט להיות" קלאריס ליפסטקר.
ben young , יציקת אפוקסי"מי לא שאל את עצמו מידי פעם- האם אני מפלצת או שזה פירוש הדבר להיות אדם" קלאריס ליפסטקר
Karel Burssens and Jeroen Verrecht טירת הורסט, בלגיה"כבני אדם, יש לנו תשוקה טבעית למלא חללים ריקים"
Will Shortz
קיסליניג מואיז 1942 , ציור שמן על בד" המילים לא היו כל נחמה, אולי הן היו דרך להתנגד לאלטרנטיבה, נחמת שווא" ג'וליאן בארנס
Georgia Pendlebury "פתרונם של קונפליקטים רבים תלוי ביכולת של היחיד לשאת אובדן. בשורש הדילמה שאתה מתמודד היחיד כאשר מסתמנת אפשרות של שינוי טמונה הבחירה בן התמודדות עם האבדן, מצד אחד, לבן הכחשתו בעזרת ארגון הגנתי" ג'ון שטיינר.
Maya Lin Topology"מפני ששיטת המספרים היא כמו חיי אדם, בהתחלה יש לך את המספרים השלמים. המספרים שהם טבעיים וחיוביים. המספרים של הילד הקטן. אבל התודעה האנושית מתרחבת. הילד מגלה את הכמיהה, ואתה יודע מהו הביטוי המתמטי לכמיהה?.....אלה הם המספרים השליליים. הם ניסוח התחושה שמשהו חסר."העלמה סמילה -פטר הוג
Veikko Hirvimäki, ההליכה הגדולה, 2002
Silvano Bruscella
Britt Snyder, שחיה 2014 ציור שמן על בד
הנאהבים, פסל ביציקת ברונזה, Ton Voortman
Adrian Villar Roja
"אנשים מוצאים את העבודות שלי אגרסיביות, אבל אני לא רואה אותן כאגרסיביות, אני רואה אותן כרומנטיות ועוסקות בצד האפל של האישיות"אלכסנדר מקווין
Karl Wilhelm Diefenbach
גרהרד ריכטר-אחד הציירים החשובים של המאה העשרים
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
