פסיכולוגיה של הזעם וביטויה באמנות.

הרצאה זו ניתנה במסגרת כנס של הסדנה בנושא אמנות הכעס  בו השתתפו פסיכולוגים תל אביב, פסיכולוגים ברחובות, אמנים ותלמידים.

“כעס, אם כן, מיועד רק למחויבים ; לאלו העוסקים בדברים משמעותיים".

"יש מצבים שבהם מסוכן יותר לשמור על שיווי משקל מאשר לאבד אותו."-אדם פיליפס.

העולם סביבנו כאוטי , בעצם לא רק העולם סביבנו כזה, גם בתוכנו ההתפרצויות הגעשיות מאיימות להחריב אותנו. קשה להתעלם מהתחושה שהאלימות של בני אדם כלפי בני אדם, האלימות של בני אדם כלפי הטבע והאלימות  אותה מחזיר הטבע  מתגברת. אבל מה שעלי מאיים יותר מכל היא דווקא האלימות הכבושה, הכעס הכבוש, זה שאיננו רואים אבל מפעיל אותנו, זה שאינו הופך להתפרצות אלא  לעיוות. 

  אנחנו פוחדים מכעס,  וחלק מדרך ההתמודדות החברתית והאישית איתו הוא ניסיון לשלוט בו ולצנזר  אותו. הקונפליקט שהפסיכולוגים המודרניים סימנו מאז ימיו של פרויד - הוא הניגוד בן האדם והחברה, ובן גבולות היחיד לצורכי הקבוצה. בן האידיאל הפסיכולוגי של ההסתגלות לבן הצורך האנושי בביטוי עצמי, בן עקרון העונג לתרבות. הקונפליקט הזה מנוסח שוב ושוב בדרכים שונות לאורך כל ההיסטוריה האנושית ומוכרע במקומות שונים בצורות שונות. כעס הוא אחד הרגשות המאיימים ביותר על הסטטוס קוו. . על האיזון. כעס יכול להתבטא באלימות . לפעמים קשה להבחין בינו לבינה. כעס הוא חלק מפסיכולוגית המרד ולכן צריך להיות מנוטר. כעס כמו פחד יכול להיות קוטל הבינה. להפוך אותנו מיצורים רציונליים לכאלו שלא. אבל עלינו לזכור שעולם ללא כעס הוא עולם מסרס, עולם מדכא,לא רק במובן הפסיכולוגי של דיכאון, אלא במובן האלים.  הכעס הוא הכוח שלנו כנגד הדיכוי, זה שמבחוץ וזה שאנו מפעילים על עצמנו בבלי דעת. ועוד דבר שעלינו לזכור הוא שכעס וזעם הם אנרגיה שלא אובדת-רק משנה את צורתה, חברות מתעלות את הכעס של היחידים למקומות כביכול מועילים מבחינה חברתית, אלא שפעמים רבות יש מחירים שמישהו אחר משלם על אותה אלימות כבושה.

סדנאות קבוצתיות: טיפול פסיכולוגי כוויסות כעסים. מרטין אנגלברכט, תחריט-1732.

"שפיות, כפרויקט של שמירה על אנושיות ניתנת לזיהוי, חייבת אפוא להגביל את טווח החוויה האנושית. כדי לשמור על אמונה בהכרה עלינו להישאר ניתנים לזיהוי. שפיות, במילים אחרות, הופכת לעיסוק דוחק ברגע שאנו מכירים בחשיבות ההכרה. כשאנחנו מגדירים את עצמנו לפי מה שאנחנו יכולים לזהות, לפי מה שאנחנו יכולים להבין- במקום, נניח, לפי מה שאנחנו יכולים לתאר.  אנחנו נמצאים תחת איום מתמיד ממה שאנחנו לא רוצים ו/או לא מסוגלים לראות. אנחנו נשלטים בעריצות על ידי הנקודות העיוורות שלנו, ועל ידי כל מה שיש בעצמנו שאנחנו מוצאים לא מקובל".- אדם פיליפס, הולך לשפיות: מפות של אושר.

חוגי ציור רמת גן, וויליאם טרנר: הפסיכולוגיה של הזעם בטבע

זעמו של הטבע כדימוי לכעס האנושי:

"אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה, נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה; נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו.  ג יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול- (וּגְדָל-) כֹּחַ, וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה; יְהוָה, בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ, וְעָנָן, אֲבַק רַגְלָיו.  ד גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ, וְכָל-הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב; אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל, וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל.  ה הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ, וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ; וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו, וְתֵבֵל וְכָל-יוֹשְׁבֵי בָהּ.  ו לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד, וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ; חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ, וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ." נחום פרק א

וויליאם טרנר הוא אולי הדוגמה המרשימה ביותר ליכולת להכיל מתח בן סערה ושקט, בן כעס לשלווה, בן האלימות של הטבע והאדם לבן הרמוניה רכה . טרנר שסבל מחוסר יציבות נפשית וגדל במשפחה עם היסטוריה של מחלות נפש. (אביו סבל מתקופות של דיכאון ואימו אושפזה כשהיה בן 10 בבית מחסה לחולי נפש) יצר את ציורי הנוף הרכים המהורהרים  ביותר של הנוף האנגלי.  קל ללכת לאיבוד ברכות המעורפלת  שבה מבנים ובני אדם, כמו גם אובייקטים של הטבע, מתמזגים אלו באלו, והופכים לכתמי צבע אימפרסיוניסטיים. מאידך טרנר עסק באופן מתמיד בהתפרצויות אלימות. דמיונו הוצת על ידי ספינות טרופות, שריפות (כולל שריפת הפרלמנט ב-1834, אירוע שטרנר היה עד לו ממקור ראשון, ותמלל בסדרה של רישומים בצבעי מים), ותופעות טבע כמו אור שמש, סערה, גשם וערפל. הוא היה מוקסם מכוחו האלים של הים, כפי שנראה ב"שחר לאחר ההריסה" (1840) ובספינת העבדים (1840).

 קורסי ציור תל אביב: שקיעתה של ספינת העבדים-ויליאם טרנר- הפסיכולוגיה של הזעם האלים של האדם והטבע.

 גם תומס מורן הצייר האמריקאי מהמאה ה-19  ידוע בתיאורים הנשגבים והדרמטיים שלו של נופי אמריקה. הוא מיזג עבודתו הילה של האלוהי ותחושת הוד עצומה. ציור השמן שלו "הים הזועם" משנת 1911 מעביר את טבעו הסוער של הכעס של הטבע. העננים כהים אבל זוהרים בכתמים, כאילו האוויר עצמו רותח ומתזמן את ההתפרצות הבאה שלו. הקצף הלבן  מתנשא בין הגלים המושחרים ומעלה על הדעת  רגש לבן-לוהט. אפשר כמעט לשמוע את המים שואגים.

לימודי ציור גבעתיים-"תומס מורן -הים הזועם"  1911- הפסיכולוגיה של הזעם כהשלכה על הטבע.

הציור מפואר ומפחיד בבת אחת. עם זאת, עד כמה שהסצנה הזו הרסנית ומפחידה, מה שמדהים הוא גם כמה היא בלתי נמנעת. סופות ים נגרמות, במונחים ראשוניים, משילוב של חום, אוויר עולה וחיכוך בין הרוח לבין פני המים. הם אירוע נורמלי וצפוי. 

חוויות הכעס שלנו הן בדרך כלל תוצאה של מספר גורמים החוברים יחד, לעתים קרובות בדרכים שאולי לא ציפינו, ומכאן הרעיון של 'גדשה השאה' -'הקש ששבר את גב הגמל', או 'פקעה הסבלנות'. הרעיון של הצטברות מתח כמו לבה מתחת לפני השטח שאותו משחרר אירוע לכאורה פעוט. 

כמו רגשות רבים אחרים, עוצמתו של הרגש הופכת אותו לפרדוקסלי, הוא הורס ובונה כאחד   הכעס עלול להיות חרב פיפיות הוא יכול לפגוע בנו ובאחרים, הוא עלול להיות סערה שתטביע וזרע הרס, אבל אותה אנרגיה יכולה לבנות אותנו ולהציל אותנו מכלא לתוכו נקלענו,  בהתפרצות של כעס, אנשים יכולים לחוות חוסר שליטה, ואפילו  אובדן היגיון אבל זה בדיוק מה שיכול להפוך אותו לכלי  העיקרי של השחרור-לדלת אל החופש.

סדנת ציור רחובות: וליאם טרנר-הפסיכולוגיה של הזעם.

יש משהו יפה וקתרטי בציורים של טרנר ומורן, בלראות סערה מבטאת את מלוא עוצמתה המשתוללת. זו אינה סערה טובה או רעה. זו סערה העומדת בפני עצמה.האם יש לנו יכולת לראות את הזעם והכעס האנושי בדרך זו, משוחררים משיפוט מוסרי. יש  מספר מקומות בטוחים להוצאה  של הכעס , מקומות בטוחים לביטוי שלו ולחקר שלו, מקומות המאפשרים להתנסות בו עם מינימום של תוצאות מפחידות לנו ולאחרים.  ספורט הוא מקום כזה, תחרותיות או אפילו אלימות  מוגבלת בחוקים כמו במשחקי כדור, הוקי, אגרוף ואמנויות לחימה.  

ג'ורג' בלוז-1909-ציור הפסיכולוגיה של הזעם דרך אגרוף

"ספורט הזעם 

"?כמה אתה באמת יכול לדעת על עצמך, אם מעולם לא היית בקרב"

"כשהקרב הסתיים, דבר לא נפתר, אבל שום דבר לא היה חשוב יותר. כולנו הרגשנו שניצלנו". -מועדון קרב-צ'אק פלאניוק

"רוברט כהן היה פעם אלוף האיגרוף במשקל בינוני של פרינסטון. אל תחשבו שאני כל-כך מתרשם מהתואר, אבל כהן החשיב אותו מאוד. הוא לא אהב איגרוף, לאמיתו של דבר הוא שנא את זה, אבל הוא למד להתאגרף, בכאב גדול ובאופן יסודי, כדי לכפר על רגשות הנחיתות והבושה שהוא הרגיש עקב כך שבפרינסטון התייחסו אליו כיהודי.

הידיעה שהוא יכול להפיל כל אחד שהתנשא עליו גרמה לו מין נינוחות פנימית, למרות שבהיותו בחור חביב וביישן מיסודו, הוא מעולם לא נלחם מחוץ לזירת האימון." 

כך נפתח ו"זרח השמש" של ארנסט המינגווי -הרומן שבמרכזו עומד גבר פצוע שגבריותו פצועה,. הן פלאניוק והן המינגווי מציירים את הגבר במערב כמסורס  ופצוע רגשית ובחיפוש מתמיד אחר הכעס שאינו מוכר ואינו מיוצג ולפיכך לא ניתן להפוך אותו לכלי שיחרור.

ג'ורג' בלוז-1909- ציור הפסיכולוגיה של קרב האגרוף

הצייר ג'ורג' בלוז, שתיאר את הקצוות המחוספסים  של ניו יורק בתחילת המאה, נמשך שוב ושוב לזירת האגרוף. בציור מ-1909 "שניהם  חברי המועדון הזה"- מתאגרף שחור ולבן בעיצומו של קרב הנראה כהתפרצות חייתית יפיפייה  . הלוחם השחור מזנק מעל הלבן, פניו מוסתרות בעלטה,  כמו טורף הוא מתנפל על הלבן  ואוחז בו. משיכות מהירות של צבע ורוד חושפות את התבוסה המתקרבת של הלבן. הקהל התזזיתי הוא טשטוש מוברש של פרצופים עם חיוך חשוף מדי פעם.

איגרוף הוא זירה שבה אלימות נחגגת. בפעם הראשונה שראיתי את הציור הזה נשביתי מיד באנרגיה הראשונית הכמעט מוחשית של האנשים הלוחמים. ציור זה נוצר כאשר קרבות אגרוף למען כסף היו  בלתי חוקיים במדינת ניו יורק, וניתן היה לערוך  קרבות רק במועדונים פרטיים בהם היו חברים שני הלוחמים (ומכאן הכותרת של הציור). זירת האגרוף הייתה אחד המקומות הבודדים בהם גברים שחורים ולבנים יכלו להיפגש כשווים,  בשנת 1908, שנה לפני שבלוז צייר תמונה זו , הפך האמריקני ג'ק ג'ונסון לאלוף השחור הראשון באגרוף במשקל כבד לאחר שניצח את הקנדי הלבן טומי ברנס. אף על פי שהדמויות בציור זה אינן מזוהות, הוא נושא את משקלה של ההיסטוריה הזו.

ישנם חילוקי דעות בקהילה הפסיכולוגית עד כמה הכעס הוא רגש ראשוני או משני -ויקפדיה גורסת "כעס מוגדר פסיכולוגית כרגש משני, תגובה נפשית וגופנית לעצב, פחד ו/או תסכול. כעס מופיע לעיתים קרובות יחד עם תחושות של כאב וסבל, ועם חוויות של פגיעה, איום או סכנה" -עם זאת כעס וזעם נחווים לרוב כחוויה גופנית ראשונית, כסוג של אנרגיה גופנית מתפרצת. כעס מלווה בשינויים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים: בעת כעס הדופק ולחץ הדם, ריכוז של הורמונים ממריצים כמו אדרנלין – עולים.

חוגי פיסול בחוטי ברזל- הזעם המופנה פנימה.

 "כעס הוא דלק. אנחנו מרגישים אותו ורוצים לעשות משהו. להכות מישהו, לשבור משהו, להתפרע, להכניס אגרוף בקיר, להגיד משהו לממזרים האלו. אבל אנחנו אנשים נחמדים. ומה אנחנו עושים עם הכעס שלנו? מדחיקים אותו, מכחישים אותו. קוברים אותו, מסתירים אותו, משקרים בנוגע איליו, מטביעים אותו בתרופות.  משתיקים אותו ומתעלמים ממנו. נעשה הכל מלבד להקשיב לו

הכעס מיועד שיקשיבו לו. כעס הוא קול, זעקה, תחינה, דרישה. כעס נועד שיתייחסו איליו בכבוד . למה? מפני שהכעס הוא מפה. הכעס מראה לנו את גבולותינו, לאן אנו רוצים ללכת. היכן היינו. ועוזר לנו להבין מה לא אהבנו שם. כמו אצבע הכעס מצביע על הדרך הנכונה, בשיקומו של אמן חסום כעס הוא סימן לבריאות…

כעס הוא סופת האש שמסמנת את מות חיינו הישנים, כעס הוא הדלק המניע אותנו לחיים חדשים. כעס הוא כלי -לא אדון. עלינו להתחבר לתוכו  ולשאוב ממנו, בשימוש נכון  הכעס יעיל מאוד. 

 כעס הוא ידיד, לא ידיד נחמד, לא ידיד נעים, אבל ידיד נאמן מאוד, הכעס יאמר לנו תמיד מתי נבגדנו…הכעס אינו פעולה לכשלעצמה-הכעס הוא הזמנה לפעולה." -ג'וליה קמרון -דרך האמן.

קולאז-פרידה אורופבו- הפסיכולוגיה של הזעם כיצירת זהות

האמנית והסוציולוגית הנורבגית-ניגרית, פרידה אורופבו מבינה את הכעס, ובמיוחד את הכעס הנשי, כרגש הכרחי להכרה וככלי להנעת שינוי ויצירת נרטיבים חדשים. היא מודעת לכוחם של הדימויים ללמד ולהתנות אנשים וחברות, היא יוצרת מיצבי וידאו וקולאז'ים. בהם היא משתמשת בעיקר בדימויים דיגיטליים של גופות נשיות שחורות ממשאבים אקדמיים, רפואיים ומדעיים, תרבות פופ ותמונות ישנות (שמקורן בעיקר בארכיונים קולוניאליים),  דרכם היא מעצבת תמונות חדשות של זהות שחורה.

האמנות שלה יוצרת  פרספקטיבה מחודשת לנשים השחורות שלעתים קרובות עברו פטישיזציה או דה-הומניזציה. עבודתה מבקשת לכבד את הכעס של נשים שחורות תוך הפרכת הסטריאוטיפ של האישה השחורה הזועמת, והמבט הלבן המסורתי הגזעי. אבל העבודות  גם מאפשרות את המציאות מלאת הסתירות של איך יופי ואימה, פגיעות וכוח יכולים לחפוף בנרטיבים.

קולאז-פרידה אורופבו 2022, "The Angry One"- הפסיכולוגיה של הזכות לכעוס.

היצירה שלה מ-2022, "The Angry One", הנכללת בתערוכת היחיד הנוכחית שלה, Closed Up Like a Fist בגלריה Nicola Vassell בניו יורק. הינה חלק מפרויקט גדול יותר החוקר את הטראומה הדורית ואסטרטגיות ההישרדות של נערות ונשים שחורות, תמונה זו מציגה נערה שחורה צעירה עומדת בהתרסה, בוהה ישר בצופה. מתחת לרגל אחת יש בובה עם ראש שחור ולבן נפרד המחובר לכל קצה של פלג גוף עליון משותף. לילדה יש צווארון צליינים לבן מקולאז' על החזה העמוס שלה. היא לובשת זוג תחתונים אדומים, רגליה חשופות עד לכפות רגליה היחפות. זרועה מעוותת, חתוכה בשורש כף היד, שם היא מתמזגת בצורה חלקה לתוך התיק הקטן שהיא נושאת. מבטה כועס ונוקב, מתריס  כנגד  הצופה שיעז לנסות להכניע אותה או לנצל את גופה, נפשה או נשמתה. ועדיין ישנה פגיעות ניכרת, המועצמת על ידי נוכחות הבובה. אנחנו זוכרים שהילדה הזו עדיין ילדה.

האופן שבו ניתן לסבול את הכעס ואף לעודד אותו נראה קשור למי שכועס. למי מותר לכעוס, למי יש את הזכות לזעם ואיך מותר לבטא אותו. זוהי זכות המוגדרת לא פעם בצורה פוליטית וחברתית. בישראל ניתן לחשוב על זכות הזעם של עדות המזרח, או של הפלסטינים כזכות מותניית: מותר לכם לכעוס כל עוד הכעס שלכם לא יפריע לנו. קבוצה, חברה ומדינה תמיד מתבססות  בדרך כלשהיא על  שליטה וניצול של מעמד אחד,  קבוצה אחת, גזע אחד או מין אחד את האחרים- שאלת הזכות לכעס והשליטה בכעס  לפיכך היא שאלה מהותית.   בנות ונשים  לאורך השנים הותנו לחשוב על הכעס שלהן כבלתי הולם: כהיסטריה, כטירוף, כבעייתי. התוצאה הייתה נטייה להדחיק, להטיל ספק או להרגיש אשמה על הכעס  וגם להיענש עליו בדרכים הנעות בין השגרתי לזוועתי. עם זאת, היסטורית הכרה והבעלות על כעס היא מה שהעיר נשים לתודעה שהובילה אותן לשליטה בחייהן. המאבק הנשי כנגד הפלות ועל השליטה של נשים בגופן הוא אחד הדוגמאות לכך. אולם תיאור הדנמיקה של הכעס בצורה חברתית הוא גם תיאור פסיכולוגי פנימי-הדרך בה אנו פוגשים בכעס מעצבת את מי שאנחנו. אחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית -דונלד ויניקוט-הגדיר את הקשר בן תוקפנות ליצירתיות ובן תוקפנות לעצם הבניית האני. הכעס, התסכול והתוקפנות הם אבני הבניין הפסיכולוגיות עימם צריך להתמודד אדם כדי להפוך לאדם.