חוגי ציור ורישום גבעתיים, סדנאות ציור וקורסי ציור.

חוג ציור בגבעתיים — חומר עני, חיים עשירים

ציור אינו חייב להתחיל מן הבד הלבן, מן הצבע היקר, מן הקומפוזיציה הנכונה או מן הדימוי שכבר יודע כיצד עליו להיראות.

לפעמים ציור מתחיל דווקא מן הדבר העני, הפשוט, הצדדי: נייר משומש, קרטון, בד ישן, עיתון, צילום קרוע, כתם, שכבת צבע שנכשלה, קיר מתקלף, שארית, סימן, לכלוך, חומר שלא נועד להיות אמנות.

אני אוהב את האפשרות הזו. היא קרובה מאוד לדרך שבה אני חושב על אמנות ועל אנשים. לא תמיד מתחילים מן החלק המלוטש, הברור, המוסבר והיפה שלנו. לפעמים מתחילים מן השארית. מן השבר. מן הדבר שלא ידענו מה לעשות איתו. מן החומר שנראה בתחילה דל, חסר ערך או לא־מתאים — ורק כאשר משנים את תנאי המפגש איתו מתברר שהוא מחזיק חיים.

במובן הזה, חוג הציור בגבעתיים נבנה סביב מחשבה פשוטה ועמוקה: חומר עני אינו חומר דל. לעיתים דווקא החומר הפשוט, המשומש, הפגום, הקרוב לחיי היומיום — נושא בתוכו יותר זמן, יותר גוף, יותר זיכרון ויותר אמת מן החומר המלוטש מדי.

לא להתחיל מן התמונה המושלמת

בעולם של דימויים חלקים, מיידיים ומעובדים, קל לחשוב שציור צריך להיראות “טוב” מהר. שתפקידו להגיע אל תמונה יפה, גמורה, נקייה, כזו שאפשר להציג, לצלם, לאשר.

אבל ציור חי אינו תמיד מתחיל שם.

לפעמים הוא מתחיל מכתם שלא התכוונו אליו. מנייר שספג יותר מדי מים. מצבע שהתלכלך. מקולאז׳ שהודבק לא במקום. משכבה שכיסתה ציור קודם. מרישום שנכשל, אבל השאיר משהו נכון. מחומר פשוט שמסרב להיראות “אמנותי”.

אני לא רוצה למהר להציל את הציור מן המקומות האלה. לפעמים דווקא שם מתחילה העבודה. לא במקום שבו הכול כבר מסודר, אלא במקום שבו משהו מתנגד, נשבר, מתלכלך, נפתח, דורש מאיתנו להסתכל שוב.

הציור אינו צריך תמיד להסתיר את ההיסטוריה שלו. שכבות, מחיקות, קרעים, חיבורים, טקסטורות, תיקונים, אזורים לא פתורים — כל אלה יכולים להיות חלק מן האמת של העבודה. לא לכלוך שיש למחוק, אלא עדות למה שקרה בדרך.

גבעתיים כמרחב של חומר יומיומי

גבעתיים אינה תל אביב. היא אינה מבקשת את אותה דרמה עירונית חשופה, את אותו רעש, את אותו קצה. היא גם אינה המרחב הפתוח של רחובות־גבתון. גבעתיים היא עיר של קרבה, שכונות, מדרגות, מרפסות, גינות קטנות, קירות, חדרים, דירות, חצרות פנימיות, חנויות שכונתיות, בניינים ישנים וחדשים שנוגעים זה בזה.

זהו מרחב שבו החומר אינו מופיע כמשהו נשגב או רחוק, אלא כמשהו שחי בתוך היומיום: קיר מתקלף, תריס, רצפה, קרטון, בד, עיתון, חוט, אריזה, צילום משפחתי, שולחן ישן, עציץ, חלון, צל על קיר, שכבת צבע על שכבת צבע.

דווקא המרחב הזה מתאים לציור שמתחיל מן החומר הקרוב. לא מן הנוף הגדול, לא מן הדימוי ההרואי, אלא מן הדברים שנמצאים סביבנו כל הזמן ולכן כמעט חדלנו לראות אותם.

חוג הציור בגבעתיים מזמין אתכם להסתכל מחדש על החומר היומיומי: לא כמשהו נמוך, לא כמשהו זמני בלבד, אלא כמרחב של אפשרויות. הדברים הפשוטים אינם רק רקע לחיים. לעיתים הם המקום שבו החיים נרשמים בצורה העמוקה ביותר.

ארטה פוברה כנקודת מוצא, לא כסגנון

ארטה פוברה מעניינת אותי לא משום שהיא “סגנון” שאפשר לחקות. לא מדובר בלקחת קצת חלודה, קצת קרטון, קצת בד קרוע ולהפוך את זה לאסתטיקה אופנתית.

הדבר החשוב יותר הוא העמדה: החומר העני אינו פחות חשוב מן החומר האצילי. חומר משומש, יומיומי, זמני או פגום יכול לשאת עומק, זיכרון, היסטוריה, מגע וחיים. הוא אינו צריך להתחפש לחומר יקר כדי להיות משמעותי.

בחוג הציור בגבעתיים זה יכול להתבטא בעבודה עם ניירות פשוטים, קרטונים, בדים, עיתונים, הדפסות, צילומים, חול, גבס, דבק, פחם, צבעי אקריליק, צבעי שמן, פסטלים, דיו, טקסטורות וחומרים מעורבים. אבל השאלה אינה רק באיזה חומר משתמשים. השאלה היא איך פוגשים אותו.

האם אני משתמש בחומר רק כדי לייצר אפקט? או שאני מקשיב למה שהוא מביא איתו? מה העבר שלו? מה הוא יודע על שימוש, שחיקה, קיפול, קריעה, ספיגה, כיסוי, מחיקה? מה קורה כשהוא פוגש צבע? מה קורה כשהוא נכנס לציור ולא נשאר רק מצע?

החומר העני אינו קישוט. הוא שותף.

ציור כמשטח של חיים

בציור מסורתי אנחנו רגילים לחשוב על המשטח כעל מקום שמקבל דימוי. בד או נייר שעליו מציירים משהו. אבל בצורת העבודה שאני מציע, המשטח עצמו מתחיל להיות עולם.

הוא סופג. מתנגד. נקרע. מתקמט. מתעבה. נאטם. נפתח. מקבל שכבה. מאבד שכבה. מחזיק עקבות.

כאשר עובדים עם קולאז׳, טקסטורה, חומרים פשוטים ושכבות צבע, הציור מפסיק להיות רק תמונה. הוא נעשה מקום שבו דברים קרו. מקום שבו חומרים נפגשו, כיסו זה את זה, הסתירו, חשפו, התלכלכו, נלחמו על מקום, השאירו סימנים.

במובן הזה, הציור קרוב יותר לעור מאשר לחלון. הוא אינו רק חלון אל דימוי אחר. הוא גוף שנושא שכבות, פגיעות, תיקונים, כיסוי, חשיפה וזמן.

השארית כפתח

אחד הדברים שמעניינים אותי בעבודה עם חומר פשוט הוא האופן שבו השארית יכולה להפוך למרכז.

מה שנשאר בצד. מה שנקרע. מה שלא הצליח. מה שנחשב לא יפה. מה שלא תוכנן להיכנס לציור. מה שהיה אמור להיזרק.

לעיתים דווקא שם מופיעה אפשרות חדשה.

זה נכון באמנות, וזה נכון בחיים. אנחנו נוטים להזדהות עם החלקים הברורים, היפים, המוצלחים, המאורגנים שלנו. אבל הרבה פעמים השינוי מתחיל דווקא מן האזורים האחרים: מן הגמגום, מן הפגם, מן אי־ההתאמה, מן הדבר שלא מצא מקום.

ציור מאפשר לנו לפגוש את החומרים האלה בלי להסביר אותם מיד. לא להפוך כל דבר לסמל פסיכולוגי, לא למהר לפרש, אלא לתת לחומר להיות. לראות מה קורה כאשר שארית נכנסת לציור. מה היא משנה. איזה מתח היא יוצרת. מה היא פותחת.

השארית אינה רק עדות למה שנשאר אחרי העבודה. לפעמים היא התחלה של עבודה אחרת.

בין ציור לקולאז׳, בין דימוי לחומר

בחוג הציור בגבעתיים נעבוד בציור, רישום, צבע וטכניקות מעורבות. אבל אחד הצירים המרכזיים יהיה המעבר בין דימוי לחומר.

צילום יכול להיקרע ולהפוך לצורה. עיתון יכול להיכנס כשכבת רקע, ואז כמעט להיעלם. קרטון יכול להפוך למשטח עבודה. בד יכול להוסיף זיכרון של גוף. פחם יכול ללכלך צבע נקי מדי. גבס יכול להפוך את הציור לקיר. חול יכול להחזיר לו קרקע. שכבה אחת יכולה למחוק שכבה אחרת, אבל להשאיר אותה חיה מתחת.

כך הציור מפסיק להיות רק “ציור על”. הוא נעשה ציור עם. עם חומר, עם זיכרון, עם שאריות, עם עקבות, עם חוסר שלמות.

זה אינו ויתור על רישום, צבע, קומפוזיציה או טכניקה. להפך. דווקא כאשר עובדים עם חומרים לא־אציליים, צריך לפתח רגישות גדולה יותר: מתי להוסיף, מתי לעצור, מתי לתת לחומר לדבר, מתי להתערב, מתי לכסות, מתי לחשוף.

לא לפתור את המתח

עבודה עם חומרים פשוטים פותחת מתח מתמיד: בין דלות לעושר, בין לכלוך ליופי, בין מקריות להחלטה, בין חומר לדימוי, בין שליטה להתפרקות.

אני לא רוצה לפתור את המתח הזה מהר מדי.

ציור טוב אינו חייב להיות הרמוני. הוא גם אינו חייב להיות פרוע בכל מחיר. הוא יכול להחזיק סתירה.

קרטון גס ליד צבע עדין. בד קרוע ליד קו מדויק. כתם מלוכלך ליד חלל ריק. צילום מוכר בתוך ציור מופשט. שכבה מכוסה למחצה. דימוי שרוצה להופיע ונמחק שוב.

בתוך המתחים האלה נוצרת חיות. היצירה אינה נולדת למרות הסתירה, אלא מתוכה. הציור אינו צריך להחליט מהר מדי אם הוא יפה או מכוער, מסודר או כאוטי, אישי או חומרי, דימוי או משטח. הוא יכול לשהות באזור הביניים.

החומר משנה את תנאי המפגש

כאשר אנחנו משנים חומר, אנחנו משנים את הציור. אבל יותר מזה: אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו פוגשים את הציור.

עבודה על נייר חלק אינה דומה לעבודה על קרטון. ציור במכחול אינו דומה לציור באצבעות. צבע שקוף אינו דומה לשכבה אטומה. קולאז׳ אינו דומה לרישום ישיר. משטח קטן אינו דומה למשטח גדול. חומר שנמצא ברחוב אינו דומה לחומר שנקנה בחנות אמנות.

כל שינוי כזה משנה את הגוף, את הקצב, את מידת השליטה, את היחס לטעות, את האפשרות למחוק או לא למחוק. לכן החומרים אינם רק אמצעים. הם דרכים לשנות את הארכיטקטורה של המפגש.

לפעמים תלמיד מגיע עם רעיון ברור מאוד, והחומר מפרק אותו. לפעמים דווקא חומר פשוט, שאינו מרשים בתחילה, משחרר אותו מן הצורך “לעשות אמנות” ומאפשר לו להתחיל לעבוד באמת.

מה לומדים בחוג?

בחוג נלמד יסודות ציור ורישום: קו, כתם, אור וצל, קומפוזיציה, צבע, פרופורציה, עבודה מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון.

נעבוד בעיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, קולאז׳, טקסטורות וחומרים מעורבים. נשלב ניירות, בדים, קרטון, חומרים פשוטים, שכבות, מחיקות, הדבקות, קריעות, כיסוי וחשיפה.

אבל הלימוד אינו רק רשימה של טכניקות. כל טכניקה תשאל שאלה אחרת:

מה קו יודע שהכתם אינו יודע? מה קורה כאשר חומר עני נכנס לציור? מתי לכלוך הופך לעומק? מתי שכבה מכסה יותר מדי? מתי צריך להשאיר את השבר גלוי? מתי החומר רק מקשט, ומתי הוא באמת משנה את העבודה? איך ציור יכול לשאת חיים מבלי להיהפך לדימוי חלק מדי?

ללמוד את עצמך דרך החומר הפשוט

חוג ציור אינו נועד להפוך את כולם לאותו סוג של ציירים. המטרה אינה לחקות סגנון שלי, של אמן אחר, או של תמונה מוכנה. המטרה היא ליצור תנאים שבהם כל אחד יוכל לגלות את צורת העבודה שלו.

יש מי שיימשכו לצבע נקי ויצטרכו לפגוש לכלוך. יש מי שיימשכו לחומר גס ויצטרכו לגלות עדינות. יש מי שירצו לשלוט, והחומר יכריח אותם לשחרר. יש מי שיילכו לאיבוד ויגלו שהם צריכים מבנה. יש מי שיחפשו יופי, ויגלו שהשבר שלהם מעניין יותר.

החומר הפשוט מגלה אותנו משום שהוא אינו מרשים במקומנו. הוא לא עושה את העבודה בשבילנו. הוא מבקש מאיתנו לראות, לבחור, להקשיב, להסתכן, לשנות.

למי מתאים החוג?

חוג הציור בגבעתיים מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד ציור ורישום, מתוך אהבה לצבע, מתוך סקרנות לעבודה בחומרים מעורבים, מתוך צורך ליצור בידיים, או מתוך רצון לפגוש אמנות בדרך פחות מלוטשת ויותר חיה.

העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יכול לעבוד בקצב שלו, עם חומרים ונושאים שמעניינים אותו, ולפתח בהדרגה שפה אישית.

זהו חוג למי שרוצה ללמוד טכניקה, אבל גם מוכן לתת לחומר להפריע לטכניקה. למי שרוצה לצייר, אבל לא רק להגיע לתמונה יפה. למי שמוכן לגלות שהציור מתחיל לפעמים דווקא במקום העני, השבור, הפשוט, הלא־מוכן — ושמשם יכולה להופיע צורת חיים עשירה יותר.

חומר עני, ראייה עשירה

בסופו של דבר, חוג הציור בגבעתיים מציע דרך לחשוב על אמנות דרך החומרים הקרובים ביותר לחיים.

לא רק צבע על בד. גם נייר. קרטון. בד. אבק. פחם. צילום. שכבה. קרע. כתם. שארית. קיר. זמן.

אנחנו מציירים לא רק כדי ליצור דימוי, אלא כדי ללמוד לראות מחדש את מה שנמצא סביבנו. את מה שנשחק, הושלך, נשאר בצד, לא נחשב. את החומרים הקטנים של החיים.

חומר עני אינו חומר דל. הוא חומר שלא איבד את הקשר שלו לחיים.

ומתוך הקשר הזה — בין חומר פשוט, יד, צבע, שבר, זמן ומבט — יכול להיווצר ציור שאינו רק יפה, אלא חי.

עברנו לסטודיו גדול ברחוב בית אלפא 13.-תל אביב על גבול גבעתיים.

קורסי ציור למבוגרים בגבעתיים , וסדנאות ציור. חוגי ציור לנוער וילדים בתל אביב, וקורסי ציור לילדים ונוער בגבעתיים , עברנו לסטודיו גדול ברחוב בית אלפא 13.

קבוצות ציור חדשות יתקיימו בימי חמישי בוקר -10.00 עד 12.30 וערב -20.00 עד 22.30. הקבוצות הישנות ימשיכו בפעילותן כרגיל.

לפרטי מחיר, מסלולים והרשמה — צרו קשר.

הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.

אני רוצה להאמין שדרך הוראת הציור אצלי שונה מהדרך בה מלמדים במקומות אחרים.

כלי העבודה עליו אני שם דגש הוא התהליך היצירתי עצמו.

אני מאמין בדיאלוג, מפגש ולא בתכנית עבודה נוקשה.

יש צורך בידע טכני, אבל הנדסה ציורית, התייחסות אל מרכיבים טכניים כמרכז מהותי , מתאימה לציירים מסוימים ולאחרים פחות.

אני מאמין בשמירה על מרחב של אי ודאות בתהליך הציור, באי ידיעה מסוימת.

יש עיסוק בהרס כחלק מתהליך היצירה או בפחד להרוס כחסם יצירתי.

ב"מרחק הנכון" מהעבודה.

בתפיסה של מתח מול תפיסה של איזון.

לקצב העבודה האישי והבשלה יש משמעות גדולה.

הפרדוקס -או הסתירה הם חלק מיצירת האמנות וחשוב לשמור עליהם.

שימוש בכמה שפות אמנותיות במקביל מהווה יתרון.(אני מעדיף ללמד ציור ופיסול יחד).

וכמובן זכות הגמגום

יש עוד עוד מרכיבים רבים של החוויה היצירתית בציור במיוחד-המפוזרים במאמרים באתר-תוכלו לקרוא עליהם

.