ציור גדרה, חוגים ,לימודים, סדנה, קורסים
בשנת 1964 החלה האמנית הברזילאית ליגיה קלארק לחלק לאנשים חפצים מוזרים: פסלי מתכת מפרקיים שנקראו "בישוֹס" (Bichos — "חיות") — לוחות מחוברים בצירים, שאין להם צורה סופית אחת. הפכתם אותם בידיים, קיפלתם, פתחתם — והם השתנו. קלארק התעקשה: היצירה אינה החפץ. היצירה היא מה שקורה בין החפץ לבין הידיים שאוחזות בו. בלי המגע שלכם — אין עבודה.
ומכאן הלכה קלארק עד הסוף: היא עזבה את הגלריות, ובעשור האחרון לחייה קיבלה אנשים — אחד־אחד — בקליניקה בריו דה ז'ניירו. היא הניחה על גופם את מה שכינתה "אובייקטים רלציוניים" — שקיות אוויר, אבנים, קונכיות, בדים, רשתות — וקראה לפרקטיקה הזאת "בניית העצמי". ההיסטוריה של האמנות התקשתה להחליט: זו אמנות? זה טיפול? קלארק ענתה שההפרדה עצמה היא הטעות.
חוג הציור שלי בגדרה נטוע בדיוק בצומת הזה. אני פסיכולוג ואמן, והדרך שבה אני מבין יצירה קרובה מאוד לזו של קלארק: הציור אינו חפץ שמייצרים — הוא מערכת יחסים שנכנסים אליה. ומה שקורה בתוכה משנה לא רק את הנייר. הוא משנה את מי שנוגע בו.
קלארק ביקשה מהמשתתפים שלה דבר אחד: אל תסתכלו — גַעוּ. אל תפרשו — חוו. באחת העבודות המפורסמות שלה, "אבן ואוויר", היא נתנה למשתתף שקית ניילון מנופחת ועליה אבן קטנה, וביקשה ממנו ללחוץ בעדינות: האבן עולה ויורדת על כרית האוויר, כמו נשימה. אין כאן מה "להבין". יש מה להרגיש.
זה העיקרון הראשון שלי: להיות לפני להבין. אנחנו חיים בעולם שממהר להסביר — לתת שמות, אבחנות, פירושים — וההסבר המהיר הוא לעיתים הגנה מפני החוויה עצמה. בחוג בגדרה נתחיל מן המגע, לא מן המונח: היד על הנייר, המכחול בצבע, המשקל של הפחם בין האצבעות. הציור מתחיל כחוויה גופנית, אילמת — ורק אחר כך, אם בכלל, מגיעות המילים. כי לעיתים רק כאשר מרשים לחוויה פשוט להתקיים, מבלי למהר לפתור אותה — היא מתחילה להשתנות.
מה שעשתה קלארק בקליניקה שלה היה, במהותו, מעשה של הכנסת אורחים: היא פינתה מרחב — פיזי ונפשי — שבו אדם יכול להביא את מה שהוא נושא, גם את מה שאין לו מילים עבורו. האובייקטים שלה לא "עשו" דבר; הם הזמינו. הם היו תירוץ עדין למפגש.
כך אני חושב על הסטודיו: לא כיתה שמעבירים בה חומר, אלא מרחב שמכניס אורחים — לפנות מקום פנימי ולקבל את מה שמגיע אל הנייר, גם כשהוא לא הוזמן, גם כשהוא שונה ממה שתכננו. והיסוד של המרחב הזה הוא אמון: בלי ביטחון בסיסי, שום חוויה אינה נפתחת. לכן הקבוצה קטנה, השיפוט מושהה, ואיש אינו נמדד. ההוראה עצמה היא בעיקרה הקשבה — הקשבה אקטיבית, שהיא פעולה יוצרת ולא קליטה סבילה: להקשיב לציור של תלמיד פירושו לראות מה הוא מנסה להיות, לא לתקן אותו לעבר תבנית. וקלארק לימדה אותנו שגם השתיקה היא אובייקט רלציוני: ההשהיה בין משיחה למשיחה, השטח שנשאר לבן, מה שלא נאמר בשיעור — כל אלה חומר פעיל במפגש, לא היעדר שלו.
האובייקטים של קלארק היו פשוטים להדהים — שקית, אבן, בד, רשת — אבל הם מעולם לא היו סבילים. לשקית האוויר יש התנגדות משלה; האבן מכתיבה משקל משלה. המשתתף לא "השתמש" בהם — הוא נכנס איתם ליחסים, והיחסים האלה החזירו לו משהו על עצמו.
זה העיקרון השלישי שלי: החומר כשותף לדיאלוג. הצבע אינו חומר סביל שמממש את רצון הצייר — חומר טוב מתנגד. האקוורל בורח על הנייר הרטוב, השמן נמרח לאן שלא התכוונתם, הפחם מתפורר ברגע העדין. וההתנגדות הזאת, כמו אצל קלארק, אינה תקלה במערכת היחסים — היא מערכת היחסים. בחוג נלמד לפגוש אותה כפי שפוגשים אדם: התסכול שעולה כשהצבע מסרב אינו סימן שמשהו התקלקל, אלא שהשיחה נעשתה אמיתית. הפחד לגעת — הפחד להרוס את מה שכבר "יצא יפה" — יתגלה כשער ולא כקיר: נלמד מתי הוא שומר על משהו יקר ומתי הנכונות "לקלקל" שכבה היא שמשחררת את הבאה. ואפילו חוסר האונים — הרגע שבו שום דבר לא נענה — הוא אצל קלארק ואצלי נקודת התחלה: משם, כשלא בורחים, צומחת יצירה אותנטית.
לבישוֹס של קלארק אין מצב "נכון". כל קיפול פותח קיפול אחר; העבודה חיה כל עוד נוגעים בה, ואין רגע שבו היא "מושלמת". קלארק ויתרה במודע על השליטה של האמן בתוצאה — ומסרה חצי מהיצירה לידיים של אחר.
זה העיקרון השני שלי: לא לפתור את המתח — לחיות אותו. בין שליטה להתמסרות, בין הרצון להחזיק לצורך לשחרר, בין ידיעה לאי־ידיעה. בחוג נתרגל בדיוק את הוויתור הזה: להתחיל ציור בלי לדעת לאן הוא הולך, לשהות באי־הידיעה בלי למהר לסגור אותה, לגלות שההליכה לאיבוד אינה כישלון אלא פתח. נפגוש את החרדה שעולה כשאין שליטה מלאה — ונראה איך, כשלא בורחים ממנה, היא הופכת ממחסום למנוע. ונתרגל התמסרות במובן של קלארק: להיכנס עד הסוף ליחסים עם הציור — בלי ערובות, בלי לדעת איך זה ייגמר. כי ציור, כמו בישו, כמו קשר — אינו בעיה שפותרים. הוא משהו שחיים בתוכו.
קלארק פנתה אל אנשים שנשאו שברים — והאובייקטים שלה לא ניסו למחוק את השבר אלא לגעת בו. שקית אוויר על חזה, רשת סביב גוף: מגע שמכיר במה שיש, לא מתקן אותו לעבר דימוי תקין. גם החומרים שלה נשאו את חייהם — בלויים, פשוטים, זמניים.
זה העיקרון הרביעי שלי: אסתטיקה של השבר. הקו שרעד, הכתם שנשפך, הציור שקרס — אינם פגמים למחיקה אלא עדות להיסטוריה של החומר והנפש, ולרוב המקום הראשון שממנו אפשר להתחיל ליצור באמת. מול דימויי ה־AI המושלמים ונטולי ההיסטוריה הרגשית, אני מציע בגדרה ציור שנוגע: השגיאה כחלק חיוני מהלמידה, הקו המגמגם כאומץ שחושף אמת שקו בטוח מדי מסתיר, התבוסה — ציור שנכשל באמת — כפתח לאפשרות להשתנות. ומי שמרגיש זר בעולם האמנות, בטוח ש"זה לא בשבילו" — ימצא אצל קלארק בעלת ברית: היא בנתה את עבודתה הגדולה ביותר בדיוק עבור אלה שהאמנות לא פינתה להם מקום. הזרות אינה פגם; היא נקודת המגע.
המהלך של קלארק היה, בסופו של דבר, שינוי ארכיטקטוני: היא לא שיפרה את הפסל — היא שינתה את היחסים בין היצירה, היוצר והנוגע. מהקיר אל הידיים. מהמבט אל הגוף. מהגלריה אל הקליניקה. וברגע שהשתנו תנאי המפגש — השתנה מה שאפשרי בתוכו.
זה העיקרון החמישי שלי: שינוי אינו נוצר כי מישהו אמר את המשפט הנכון או הפעיל שיטה. הוא נולד כשמשתנה הארכיטקטורה של המפגש — הקצב, המרחק, החומר, הגוף. כך בנוי החוג בגדרה: קבוצה קטנה וקצב אישי, בלי דירוגים והשוואות. תרגילים שמשנים את תנאי המגע — ציור בעיניים עצומות שמחזיר את היד לחוש, עבודה בשתי ידיים, החלפת ציור בין משתתפים (הבישו עובר יד), שינוי מרחק מהנייר — כי הפסיכולוגיה של המרחק הנכון היא מיומנות נפשית: קרוב מדי ולא רואים, רחוק מדי ומאבדים מגע. גם הקצב הוא חלק מהארכיטקטורה — האטה, השהיה, חזרה — וגם השפה: נחליף את "נכון/לא נכון" ב"מה זה פותח", כי המילים שבהן אנו מדברים על הציור מעצבות את מי שמצייר. וכל תרגיל כזה הוא לקיחת סיכון קטנה — לתת, לשחרר אחיזה, להעז לגעת.
קלארק אמרה על עבודתה: אנחנו המציעים — אנחנו הצענו, והמשתתף השלים. זו גם ההצעה של החוג בגדרה. תצאו ממנו עם ציורים — ולעיתים יפים ומפתיעים מכל מה שתכננתם — אבל הציורים הם העקבות, לא העיקר. העיקר הוא מה שנבנה ביחסים: יד שלמדה להקשיב, עין שלמדה לשהות, והגילוי שהיצירה מעולם לא הייתה בחפץ. היא הייתה במגע — בינכם לבין הנייר, בינכם לבין עצמכם.
שלום, שמי זיו אייל, רוב האנשים מכנים אותי "יולי". אני אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ30 שנה.
בוגר תואר שני באמנות (Master of Fine Arts) וחבר איגוד הפסיכולוגים האמריקאי.
אני מציע דרך אחרת ללמוד ציור ואומנות . דרך השמה דגש הן על יכולות טכניות והן על התהליך הנפשי והיצירתי שעובר אמן ויוצר.
"יצירתיות היא התהליך של גילוי רעיונות מקוריים, בעלי ערך. זהו תהליך זה אינו מקרי"-קן רובינסון
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
טכניקות מגוונות : מציור בשמן רב שכבתי, ועד לציור בשפכטל, מציור בצבעי מים , לציור באקריליק . ציור אבסטרקטי וציור ראליסטי, רישום בדיו וטכניקות מעורבות.
אמנות. הוראת הציור עבורי- היא היכולת לעורר ולעזור לתלמיד בתהליך הגילוי שלו.
גילוי האמנות בתוכו, גילוי עצמו, וגילוי הציורים החבויים בו.
כאן רשימה קצרה קצרה של עקרונות התהליך.
התמקדות בתהליך היצירתי, -שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך
מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.
דיאלוג, מפגש-לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה.
לימוד ציור ואמנות בכלל הם פעולה של אינטראקציה. תקשורת. של שני בני אדם לפחות
(גם לקבוצה יש חשיבות)-המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת,
. דרך היכולת להבין זה את זה בכמה מישורים.
גיוון,-שימוש בכמה שפות ציוריות ואמנותיות ?(אני מתעקש ללמד ציור ופיסול וגם לגעת בצילום).
פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורה עובדת בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות.
לדרך אחרת של חשיבה. באמנות זה מרכיב מרכזי.
פרדוקסים, סתירות, מתח- החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.
מרחב של חוסר ודאות-של אי ידיעה-עבודה בציור ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה".
לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור - לדעת הכל על עצמך- זה להרוג את המרחב היצירתי.
הרס,-הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.
מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור
זו הנכונות למרוד בעצמם-למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה.
התמסרות-היכולת להיכנע לתהליך , לציור, לצבע, ולחומר- לא לשלוט בו.
"המרחק הנכון"-להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט, להתרחק ולהתקרב.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם,
הנכונות לגמגם, למעוד ללמוד, לקחת סיכון- איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?,
איך אפשר לעשות משהו חדש בלי זה?
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →בשנים האחרונות מתגברות העדויות המדעיות לכך שהרציונליות שלנו והאחיזה במציאות הן הפנימית והן החיצונית הן רכות יותר מכפי שאנו רוצים להאמין. הכלכלה -מדע -שהנחת היסוד שלו -שהאדם פועל בצורה רציונלית -היא אחת המובילות בשנים האחרונות בתיאור הכשלים( כהנמן, אריאלי וכ'). אבל גם הנוירולוגיה שהיא מדע "קשה" יותר מוסיפה עדויות. האמנות -שתאור המציאות שלה תמיד היה רגשי יותר מרציונלי זוכה בחוגים "מפוקפקים" מסוימים לעדנה.ניסח זאת הפסיכולוג ג'ונתן היידט: "הזנב האמוציונלי מכשכש בכלב הרציונלי"
Neomie Goudal הנאהבים: מיצב דימויים ומטפורות, "ההווה כמעט בלתי נתפס מרוב עושר וברירות"- בדיונות, בורחס.
Bradley Sabin פרחי קרמיקה (1500)" נדמה לנו שיש לנו גישה למצבים שלנו: הכול בנירולוגיה אומר לנו שלא. נדמה לנו שאנחנו אומה ריבונית מאוחדת. הנירולוגיה מלמדת שאנחנו ראש מדינה עיוור, מבוצר בסוויטה הנשיאותית, מקשיב רק ליועצים מקורבים בזמן שהארץ מטלטלת בין התגייסויות אד הוק..."(ריצרד פאוארס -יוצר ההדים).
Katharine Morling פיסול בחימר, פורצלן, אוקסידים
נורית רופמן- פיסול בבטון על בסיס קל קר, החוג לפיסול ברחובות
Marc Petit- סצנה מהמבול (פרט)-
Lia Melia - Songs of Melusina, סדנת אפוקסי, ציור באמצעות אפוקסי.
Anne-Louis Girodet -לפסל סבל, לפסל הישרדות.
הפרעות אכילה והשתקפות-אמנות
."נטייתנו לחשיבה סיבתית חושפת אותנו לטעויות חמורות בהערכת מידת המקריות של אירועים שהם מקריים באמת. לאי ההבנה הרווחת של מקריות יש לעיתים השלכות משמעותיות, הסטטיסטיקאי וליאם פלר הדגים את הקלות שבה אנשים רואים דפוסים היכן שאינם קיימים ..כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ב1973, תרומתי המשמעותית היחידה למאמץ המלחמתי הייתה לייעץ לקצינים בכירים בחיל האוויר הישראלי לעצור תחקיר, עצתי הייתה שהפיקוד יקבל את העובדה שהתוצאות השונות נובעות ממזל עיוור ויחדל לראיין את הטייסים.(דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט).
Eduardo Berliner ציור שמן על בד פואטיקה של היעדר: "אין דבר גרוע יותר מכאבי תופת באחד הגפיים שלא קיים עוד. כאב ששאר העולם פוטר אותו כעניין מדומיין לחלוטין -הכל בראש שלך -כאילו יש עוד סוג...אפילו הגוף השלם עצמו הוא יציר רפאים ,שנוירונים מקיימים אותו כפיגום לכל עת, הגוף הוא הבית היחידי שיש לנו, ואפילו הוא עצמו יותר גלוית דואר מאשר מקום. איננו חיים בשרירים ובמפרקים ובגידים: אנחנו חיים במחשבה ובדימוי ובזיכרון על אודותיהם. שום חישה ישירה, רק שמועות ודיווחים לא אמינים"
Ruud van Empel-להרוג את הנוסטלגיה.
