שימור מזכרות תינוקות באפוקסי — נעל ראשונה, תלתל וצמיד לידה

הקופסה בארון

שימור מזכרות תינוקות באפוקסי — תלתל, צמיד לידה, נעל ראשונה ותמונת אולטרסאונד.

כמעט בכל בית שיש בו ילד יש קופסה כזאת. לפעמים היא קופסת נעליים, לפעמים שקית, לפעמים מגירה שלמה שנקראת "של התינוק" גם אחרי שהתינוק בן אחת־עשרה. אף אחד לא ממש החליט להקים אותה. היא נוצרה מעצמה, מדבר שנשאר על השידה ולא היה אפשר לזרוק אותו, ואז עוד אחד.

ומה שמעניין בקופסה הזאת הוא שכמעט אף אחד לא פותח אותה.

היא לא נועדה לצפייה. היא נועדה כדי שלא ייזרק. וזה תפקיד לגיטימי לגמרי — אלא שקופסה סגורה היא גם המקום שבו דברים מתפרקים בשקט, בלי שאיש רואה.

נעלי התינוק הראשונות מושעות בגוש אפוקסי מואר, עם חריטת שם ותאריך — נעל אחת נכנסת, אחת נשארת בקופסה.

כל דבר שם הוא מידה

אם פותחים אותה, מגלים שהיא כמעט כולה עשויה מגודל.

צמידי הלידה מבית החולים — כל אחד נושא שם, מידה ותאריך; העדות הפיזית הראשונה לגודל.

הנעל אינה מעניינת כנעל. היא מעניינת מפני שהיא קטנה — קטנה עד כדי כך שקשה להאמין שהיא הייתה על רגל של מישהו שיושב עכשיו בחדר השני ומבקש להישאר ער עוד קצת. הצמיד אינו מעניין כצמיד; הוא טבעת שהתאימה פעם לפרק יד שכבר לא קיים. גם הבגד, וגם הגרב.

זה מה שנמצא שם באמת: לא זיכרון של אירוע, אלא ראיה פיזית לגוף שנעלם. הילד לא מת ולא הלך לשום מקום, ובכל זאת האדם שהנעל הזאת התאימה לו איננו. הוא נעלם באיטיות, מבלי שאיש הבחין ביום שבו זה קרה, והדבר היחיד שנשאר ממנו הוא הנפח שהוא תפס.

ולכן זה שונה מכל שימור אחר. זר הכלה ושברי כוס החופה מסמנים ערב אחד שכולם זוכרים. הקופסה הזאת מסמנת משהו שאיש לא זוכר — לא הילד, שלא היה מודע לכלום, ולעיתים גם לא ההורים, שהיו עייפים מדי מכדי לשמור על הרגעים ההם בזיכרון מסודר.

היא לא מזכרת מרגע. היא כל מה שנשאר משלב.

התמונה שנעלמת

עותק מודפס של תמונת האולטרסאונד הראשונה ביציקה מוארת — את המקור (נייר תרמי שנמחק) לא יוצקים.

ויש שם דבר אחד שצריך לומר עליו משהו דחוף, לפני כל השאר.

תמונת האולטרסאונד — הראשונה, זו שצולמה כשעוד לא היה שם, ולפעמים אפילו לא ידעתם אם זה בכלל יקרה — מודפסת ברובן על נייר תרמי. אותו נייר של קבלות. אין בה דיו: החום הוא שיצר את התמונה על הנייר.

וזה אומר שהיא נמחקת מעצמה. לאט, בשקט, בלי שנוגעים בה. תמונה שהוצמדה למקרר או נשכחה בארנק יכולה להתרוקן תוך חודשים; תמונה בקופסה תחזיק שנים, אבל היא בדרך. בהרבה משפחות, עד שהילד מספיק גדול כדי לשאול איך הוא נראה — כבר אין מה להראות לו.

יש בזה משהו כמעט אכזרי. התמונה הראשונה של הילד היא בדיוק זו שנועדה להיעלם.

ולכן, אם אתם קוראים את הדף הזה מסיבה כלשהי, זה הדבר שכדאי לעשות הערב ולא בשבוע הבא: לסרוק אותה. בסורק שטוח, לא בצילום מהטלפון — הצילום מאבד את הניגודיות שהופכת את הכתם האפור הזה לפנים. לשמור את הקובץ בשני מקומות.

וכשמגיעים ליציקה — לא יוצקים את המקור. אפוקסי מתחמם בזמן ההתקשות, ונייר תרמי הוא בדיוק החומר שחום מוחק. מכוני הדפסה מסרבים לצפות תמונות אולטרסאונד בלמינציה מאותה סיבה בדיוק. יוצקים עותק מודפס, ואת המקור מחזירים לחושך.

זה נשמע כמו ויתור על האותנטיות, ואני חושב שזה ההפך. המקור ממילא אינו נצחי. הבחירה אינה בין מקור לעותק — היא בין עותק שיישאר לבין מקור שיימחק בלי שאיש ישים לב.

מה האפוקסי יודע לעשות, ומה לא

תלתל ראשון בכיפה מוארת — שיער אינו נרקב; מרטיבים אותו בשרף לפני היציקה כדי לשחרר את האוויר שהופך אותו לענן לבן.

אפוקסי עושה כאן דבר אחד פשוט: הוא עוצר את הזמן במקום שבו הפריט נמצא עכשיו. לא במקום שבו הוא היה.

זו הערה שנשמעת טכנית והיא בעצם החשובה ביותר. גומי שהתחיל להתפורר בארון ייכנס ליציקה מתפורר. בד שהתכהה ייכנס כהה. שרף אינו מחזיר דבר — הוא רק מפסיק את ההידרדרות. ולכן אם יש בקופסה מוצץ, טבעת בקיעה או פריט סיליקון כלשהו, הם הדחופים ביותר שם, מפני שהם היחידים שמתפרקים באמת בקצב מורגש.

וכל פריט מתנהג אחרת בפנים, וכדאי לדעת את זה מראש.

התלתל הוא הידידותי מכולם — שיער אינו נרקב ואינו משנה צבע, ואפשר לצקת אותו עשור אחרי. יש לו בעיה אחת בלבד, והיא אוויר: לכל שערה נצמדת שכבת אוויר דקיקה, ותלתל שנוצק ישר מתקבל כענן לבנבן ולא כתלתל. הפתרון פשוט — מרטיבים אותו קודם בשרף, ממתינים כמה דקות עד שהאוויר משתחרר, ורק אז מניחים ביציקה. ההחלטה היחידה שלא ניתן לשנות אחר כך היא אם הוא נשאר סליל טבעי או נקשר בחוט; הקשירה מסדרת אותו, וגם עושה אותו מעט מלאכותי.

הצמיד קל מבחינה טכנית, אבל כדאי להסתכל בו טוב לפני. כל התוכן שלו הוא השם והתאריך, ובחלק מבתי החולים ההדפסה דוהה או נמרחת. אם היא נראית חיוורת — כדאי לצלם אותה בהגדלה עוד לפני שנוגעים בו.

הנעל היא הפריט שכולם רוצים והקשה מכולם. היא חלולה, ולכן היא כולאת אוויר שמשתחרר לתוך השרף אחרי שהמזיגה כבר הסתיימה; היא נקבובית, ולכן היא סופגת שרף ומכהה עד שלפעמים היא כמעט שחורה; והיא גדולה מספיק כדי שהגוש סביבה יתחמם מבפנים ויצהיב או ייסדק, אלא אם יוצקים בשכבות ומחכים ביניהן. אפשר להתמודד עם כל אלה, אבל יש כאן פתרון שכמעט אף אחד לא חושב עליו והוא הטוב ביותר: אין שום סיבה לצקת את שתי הנעליים. אחת נכנסת, אחת נשארת בקופסה. וכך גם אם משהו משתבש — לא הכול אבד.

בד — בגד גוף, שמיכה, סרט — סופג ומכהה. לפעמים זה יפה מאוד, ולפעמים זה הופך ורוד לחום. שכבת אוטם דקה לפני היציקה מצמצמת את זה. וכדאי לגזור ריבוע ולא לצקת בגד שלם: פיסת בד היא אובייקט, בגד שלם ביציקה נראה כמו בגד תקוע.

מעבר לכך יש שלושה כללים שחלים על הכול, והם אותם כללים שחלים בכל יציקה שמכילה חפץ: אוטמים לפני, יוצקים בשכבות, ומוזגים לאט. ומעל כולם כלל רביעי, שאינו טכני: מצלמים הכול לפני שמתחילים.

ומה שאי אפשר להבטיח — צבעים דוהים עם השנים, והשרף מצהיב לאט. הרחק משמש ומחום זה איטי מאוד; על אדן חלון זה מהיר.

מה שקורה כשמחליטים

צמיד על בסיס תאורה — פריטים דקים ושיער מתגלים באור שעובר דרכם, בצורה שלא רואים באור יום.

אפשר לצקת גוש שקוף שהנעל בתוכו, אפשר לוח שטוח שמאגד בו כמה דברים קטנים — צמיד, תלתל, עותק התמונה, פיסת בד — ואפשר תליון שיש בו קווצת שיער אחת ואיש לא יידע מה זה. מי שיש לו יותר מילד אחד יכול לעשות אובייקט זהה לכל אחד: אותה צורה, תוכן אחר. ואם יוצקים על בסיס תאורה, שיער ובדים דקים מתגלים באור שעובר דרכם בצורה שלא רואים ביום.

אבל הבחירה בין הצורות היא לא באמת הבחירה.

הבחירה האמיתית היא הרגע שבו מוציאים דברים מן הקופסה ומחליטים מה נכנס ומה לא. כל עוד הכול שם ביחד, שום דבר לא הוכרע — הקופסה היא צורה מנומסת של דחייה, וזה בסדר, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך במשך כמה שנים. ברגע שיוצקים, מחליטים: הדבר הזה כן, הדבר הזה לא, הדבר הזה יעמוד על מדף ויראה ככה.

זו אינה תיעוד. זו עריכה.

ואולי כדאי לומר את זה בפירוש, כי הרבה הורים מרגישים לגבי זה אשמה: אין שום דרך לשמר הכול, ולא בגלל מגבלה טכנית. זיכרון עובד ככה ממילא. גם מה שאתם זוכרים מהשנה הראשונה הוא כבר בחירה שנעשתה בלי שהתייעצו איתכם.

ולבסוף

יש כאן דבר אחד ששונה מכל שימור אחר, ואני חושב עליו כל פעם מחדש.

זר כלה נשמר בשביל מי שנשא אותו. שברי הכוס נשמרים בשביל מי שעמד שם. אבל נעל של תינוק נשמרת בשביל מישהו שעוד לא קיים — האדם שהילד הזה יהיה בעוד עשרים או שלושים שנה, שיחזיק את הדבר הזה ביד ויסתכל עליו בפעם הראשונה בחייו.

הוא לא יזכה בזיכרון. אין לו זיכרון לזכות בו. מה שהוא יקבל זה עדות: שהיה קטן כל כך, ושמישהו טרח.

וזה, כשחושבים על זה, כמעט כל מה שהורות היא.

מכאן אפשר להמשיך

לשאר האשכול — שימור זר כלה באפוקסי ושימור שברי כוס החופה. לצד הטכני — המדריך השלם ליציקת אפוקסי, יצירת תבניות סיליקון, ליטוש אפוקסי וכללי בטיחות. ולעבודה עם אור — גופי תאורה מאפוקסי.

ומי שרוצה ללמוד לעשות זאת בעצמו — קורס אפוקסי וסדנאות אפוקסי.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).