הפילוסופית הפוליטית ג'יין בנט פותחת את ספרה "חומר תוסס" (Vibrant Matter) בתיאור יומיומי לגמרי: בוקר אחד, ליד פתח ניקוז בבולטימור, היא רואה כפפת עבודה, שטיח של אבקני פרחים, עכברוש מת, פקק פלסטיק ומקל עץ. שום דבר מיסטי לא קורה. ובכל זאת, לרגע, הדברים האלה אינם סתם פסולת סבילה שמחכה שמישהו יעשה בה משהו — הם עושים משהו: מושכים מבט, מסדרים את עצמם ליחסים, פועלים עליה. בנט קוראת לזה thing-power — כוחם של דברים — ומזדרזת להבהיר: אין כאן רוחות ואין נשמות. יש עובדה פשוטה שהתרבות שלנו מתאמצת לשכוח — החומר אינו סביל. הוא פועל.
הטענה שלה מפוכחת לגמרי: אכילה היא מפגש בין שני חומרים פעילים — האוכל משנה את מצב הרוח, את הכימיה, את ההחלטות שלנו, לא פחות משאנחנו "משתמשים" בו. רשת חשמל קורסת לא בגלל החלטה של אדם אחד אלא בגלל שיתוף פעולה בין מתכות, זרמים, תקנות ותקלות. הפעולה בעולם, אומרת בנט, מפוזרת תמיד בין בני אדם לדברים — היא קוראת לזה assemblage, מארג. אף פעולה אינה של יחיד; היא תמיד של רשת.
עכשיו תחשבו על ציור.
מי מצייר את הציור? התשובה המקובלת: הצייר. הצבע הוא כלי — סביל, צייתן, ממתין לרצון. אבל כל מי שצייר פעם אקוורל יודע שזה שקר: המים זזים על הנייר לפי חוקים משלהם, הפיגמנט שוקע בגומות שהעין לא רואה, הקצה של הכתם מתייבש בטבעת שאיש לא צייר. השמן נשאר רטוב ומזיז את מה שמתחתיו. הפחם מגיב ללחות של כף היד. במונחים של בנט: הציור הוא תמיד מארג — צייר, צבע, מים, נייר, כובד, אוויר, זמן — וכל חבר במארג תורם משהו לתוצאה. הצייר אינו המחבר היחיד. הוא השותף הבכיר, לכל היותר.
זה בדיוק העיקרון שאני קורא לו החומר כשותף לדיאלוג: חומר טוב מתנגד, וההתנגדות שלו מכתיבה תנאים משלה ומלמדת אותנו משהו שלא ידענו. ושימו לב — אין בזה שום מיסטיקה. לא צריך להאמין שלצבע יש כוונות כדי להכיר בכך שיש לו נטיות: כימיה, צמיגות, זמן ייבוש, משקל. בחוג בבאר יעקב נלמד להכיר את הנטיות האלה כמו שמכירים אדם — לא כדי להכניע אותן, אלא כדי לעבוד איתן. והתסכול שיעלה כשהצבע "יעשה מה שבא לו"? הוא אינו תקלה. הוא הרגע שבו מתברר שיש כאן באמת שניים.
בנט מתארת את הרגע ליד פתח הניקוז כרגע שבו היא ראתה את הדברים לפני הקטגוריות — לפני ש"פסולת", "כפפה" ו"עכברוש" סידרו את המבט מראש. זו מיומנות, לא חוויה מיסטית: היכולת להשהות את השם ולפגוש את הדבר.
זה העיקרון הראשון שלי: להיות לפני להבין. אנחנו ממהרים לתת שמות — לצבעים, לצורות, לעצמנו ("אני לא מוכשר") — וההסבר המהיר הוא לעיתים הגנה מפני החוויה. בחוג נתרגל את ההשהיה הזאת בפועל: להסתכל על כתם לפני שמחליטים מה הוא; לצייר עצם יומיומי — כוס, מפתח, סמרטוט — כאילו אין לו שם, רק משקל, ברק, כובד; לתת ליד לנוע לפני שהראש מספיק לתכנן. ונגלה מה שבנט מצאה ליד פתח הניקוז: כשמשהים את השם, הדברים הפשוטים ביותר מתחילים להיראות. ולעיתים רק כאשר מרשים לחוויה להתקיים בלי למהר לפתור אותה — היא מתחילה להשתנות.
אם הציור הוא מארג — צייר וצבע ומים וכובד — אז השאלה המרכזית של כל שיעור היא שאלת חלוקת העבודה: כמה אני מכתיב, וכמה אני נותן לחברים האחרים במארג לפעול? להטות את הנייר ולתת למים לצייר קו שאני לא הייתי מעז? להניח שכבה רטובה ולחכות לראות מה הזמן יעשה לה?
זה העיקרון השני שלי: לא לפתור את המתח — לחיות אותו. המתח בין שליטה להתמסרות אינו בעיה שנעלמת עם הניסיון; הוא הציר שעליו הציור חי. בחוג נתרגל את שני הקטבים ואת התנועה ביניהם: אי־ידיעה — לשהות מול ציור ש"לא עובד" בלי למהר לסגור; הליכה לאיבוד — להתחיל בלי יעד ולגלות שחוסר־הוודאות עצמו הופך לתהליך; חרדה — שמתגלה, כשלא בורחים ממנה, כמנוע ולא כמחסום; והתמסרות — למסור בכוונה חלק מהפעולה למים, לכובד, למקרה, בלי ערובות. וגם את התנועה בין מיקוד לפיזור: הריכוז בקצה המכחול מול המבט הרחב שרואה את המארג כולו — כי גם תשומת הלב עצמה היא חלוקת עבודה.
כשהצבע נשפך, כשהמים פרצו את הגבול של הצורה, כשהנייר התקמט — הרגל המחשבה שלנו אומר: תקלה. הכלי לא ציית. אבל אם החומר הוא שותף פועל ולא כלי — אז מה שהוא עשה אינו טעות. זו תרומה. לפעמים תרומה שצריך לעבוד איתה, לפעמים כזו שמשנה את הציור כולו — אבל היא אינה כשל של המערכת. היא המערכת.
זה העיקרון הרביעי שלי: אסתטיקה של השבר. הקו שרעד, הכתם שברח, הטבעת שהתייבשה לא־במקום — הם עדות להיסטוריה של החומר והנפש, ולרוב המקום הראשון שממנו אפשר להתחיל ליצור באמת. מול דימויי ה־AI המושלמים, שבהם שום חומר לא פעל ושום דבר לא קרה — אני מציע ציור שקרו בו דברים. בחוג נלמד את פסיכולוגיית השגיאה היצירתית: לא למחוק בבהלה אלא לשאול מה הטעות פתחה. נראה שהקו המגמגם חושף אמת שקו בטוח מדי מסתיר. שגם תבוסה — ציור שנכשל — פותחת אפשרות להשתנות. ומי שמרגיש זר, בטוח ש"אין לו את זה" — יגלה שבמארג אין סולם כניסה: הציור מעולם לא היה כישרון של יחיד. הוא שיתוף פעולה, וכל אחד יכול להיכנס אליו.
ההשלכה המעשית של בנט פשוטה: אם הפעולה מפוזרת ברשת, אז כדי לשנות את מה שקורה — משנים את הרשת. לא "מתאמצים יותר" בתוך אותם תנאים, אלא מחליפים חבר במארג: נייר אחר, מים אחרים, זווית אחרת, קצב אחר — והציור כולו פועל אחרת.
זה העיקרון החמישי שלי: שינוי נולד כשמשתנה הארכיטקטורה של המפגש. כך בנוי החוג בבאר יעקב: קבוצה קטנה, קצב אישי בלי דירוגים, ותרגילים שכל אחד מהם מחליף חבר אחד במארג ובודק מה קרה — נייר רטוב במקום יבש, הטיית המשטח, עבודה בעמידה, החלפת מכחול במקל, האטה מכוונת של הקצב. גם השפה היא חבר במארג: מי שאומר "אני לא יודע לצייר" מכניס לרשת רכיב שפועל נגדו. נחליף אותו — מ"נכון/לא נכון" ל"מה זה פתח" — כי המילים, גם הן חומר פעיל, מעצבות את מי שמצייר. וכל החלפה כזאת היא לקיחת סיכון קטנה: לוותר על שליטה ברכיב אחד כדי לגלות מה הרשת יודעת לעשות בלעדיה.
חשוב לי לומר את זה במפורש, כי המילים "חומר חי" מזמינות אי־הבנה: אין בחוג הזה שום טענה על־טבעית. הצבע אינו קסום, לנייר אין רגשות, ואף אחד לא ידבר אל המכחול. הטענה צנועה והפוכה בדיוק: לא צריך קסם כדי לכבד את החומר. מספיק לשים לב — לכימיה, למשקל, לזמן, לנטייה. בנט קוראת לזה מטריאליזם, ואני קורא לזה הקשבה. ומה שמתחיל כהקשבה לצבע לא נגמר שם: מי שלומד לכבד את הפעולה של הדברים הקטנים — של מים על נייר — לומד משהו על כבוד לפעולה של בני אדם, כולל של עצמו. תצאו מהחוג עם ציורים; אבל בעיקר עם מבט אחר על העולם החומרי — כזה שרואה בכל כוס, ענף וכתם אור את מה שבנט ראתה ליד פתח הניקוז בבולטימור: שהדברים אינם מחכים לנו. הם כבר פועלים. אפשר להצטרף אליהם.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
