הפסיכולוגיה, האמנות וההיסטוריה של הארוחה
אין אכילה לא רגשית. ואם יש כזו, אז אכילה כזו, היא האכילה הרגשית ביותר שיש, כיוון שהיא מופנית כנגד הרגש והזהות האנושית עצמה-כפי שמעיד קפקא ב"אמן התענית". ההיסטוריה של הארוחה בחברה היא בת מיליוני שנים, כגיל המין האנושי ויש ויטענו שאפילו קודם לכן. מבחינה פסיכולוגית אפשר לחשוב עליה כנקודת ציון בהולדת התקשורת הבין אישית, כפי שניתן לחשוב על ההנקה והיניקה כגרעין הארוחה והגרעין של מין היונקים עצמו-שהוא המין המורכב ביותר על פני כדור הארץ. אבל מעבר לאינטראקציה בין שני יצורים חיים הקשורים זה בזה -עם כל המטען הרגשי הנלווה אליה - הארוחה המשותפת היא גרעין הקבוצה. הן הקבוצה הגרעינית ביותר-המשפחה, והן הקבוצה הגדולה יותר- השבט או הלהקה, היוצאת יחד לציד והאוכלת את בשר הציד יחד. המצאת או גילוי האש-שעיצבה את הבישול ואת ההתכנסות מסביב לאור ולחום-מדורת השבט-כנגד אויבים וכנגד מזג האוויר- טבועה עמוק בדנ"א המשותף שלנו.
לצייר ארוחה-לצייר משפחה. "הארוחה המשותפת מעלה את האכילה מתהליך מכני של תדלוק הגוף לטקס של משפחה וקהילה, מעצם הביולוגיה של בעלי החיים לאקט של תרבות".- מייקל פולן, הגנה על האוכל: מניפסט של אכלן. פסיכולגים תל אביב על הארוחה המשותפת כגרעין התרבות.
נוצרנו כדי ליצור. זהו גרעין המהות החיה שלנו. מסביב לתפיסה זו נבנתה "הסדנה".
הן כמקום ללימוד אמנות והן כמרכז לטיפול פסיכולוגי. שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט. בעל ניסיון של למעלה מ25 שנה. מנהל "הסדנה" -מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות נפשית היא מרכיב מרכזי בחיות ובבריאות הנפשית. בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכרים על ידי American Psychological Association - ובעל .M.A בפסיכולוגיה (התמחות בתהליכים יצירתיים).
"לחלוק שולחן עם מישהו זה לחלוק הכל."- פול קרוגר, סאגת עורב הפלדה. פסיכולוג תל אביב על ארוחה כפעולה של אירוח-הכנסת אדם אחר אל תוכנו.
במרחב הזמן בינינו לבין אבותינו, שקרעו בשיניהם את הבשר החצי נא, חצי שרוף, מסורות האוכל נערמו והצטברו. אוכל הוא כבר לא עניין של הישרדות, וגם לא רק עניין של כוח; הוא מקנה לנו את המעמד והזהות- דרכם אנו מבדלים את עצמנו מאחרים ובו בזמן נותן לנו את תחושת הקהילה שאנו מחפשים. לאלו שאוכלים כמונו יש קשר איתנו; הם בני מינינו, הם כמונו. לא במקרה אוכל "כשר" ו"חלאל" הם מהמרכיבים המרכזיים בהגדרה היהודית והמוסלמית . הגדרה שאנשים בחרו בה גם כשהיא עמדה מול הקיום הפיזי עצמו.
"ארוחת הערב מוכנה!" היא הזעקה המסורתית שבה נהגו אימהות מאז ומתמיד לקרוא לילדיהן המשחקים בבית או בחוץ ולמשוך את תשומת הלב של בעליהן, הקוראים בעיתונים או בוהים בטלוויזיה . "ארוחת הערב מוכנה!". אנחנו עומדים לאכול, אז עזוב את מה שאתה עושה ובוא אלינו. הישיבה יחד, השיחה ייצגה את הרגע החשוב ביותר ביום, אישור לחיי המשפחה, לתפקיד המכיל והמאכיל של האם ולסמכותו של האב. כך זה נמשך דורות רבים, במדינות רבות.
השולחן הוא קפסולת הזיכרון שבו אנחנו, הופכים להיות מודעים למי אנחנו ועם מי אנחנו. מסביב לשולחן מתכנסות כל הארוחות הקודמות בכל ארוחה, ברצף אינסופי של זיכרונות ואסוציאציות. השולחן הוא המקום בו מתכנסת המשפחה, סמל הסולידריות, אבל כמו שאנחנו גם יודעים- הקבוצה המסוכנת ביותר לאינדיבידואל, הרקע לריבים משפחתיים וטרגדיות ילדות. שולחן האוכל הוא הוא המקום בו הסוציאליזציה שלנו מתבצעת ונימוסי שולחן הם סוג של הון תרבותי. ליד השולחן אנו חיים מחדש את עברנו ונעורינו- דרך מתכוני העבר שעוברים מאם לבת. הטעם והריח כמו שסיפר לנו פרוסט עם עוגיות המדלן הם דלתות אל הלא מודע של הזיכרון. - "הגשתי לשפתי כפית של תֵה, שבה טבלתי חתיכה מדלן. אבל בשבריר הרגע, שבו נגעה בחכי, הלגימה הבלוּלה בפתיתי העוגייה...עונג פשט בי...חדלתי להרגיש בינוני, מיקרי...בן חלוף", מתוך "בעקבות הזמן האבוד". תרגום: הלית ישורון.
פלוריס ון-דייק, שולחן עם גבינות ופירות,1615. צבעי שמן על עץ, "ארוחה דשנה קלה יותר לעיכול מאשר ארוחה קטנה מדי."- פרידריך ניטשה, Ecce Homo- פסיכולוגים ברחובות על אוכל כשפע. ועל הפחד ממחסור הטבוע עמוק במורשת שלנו.
אכילה מסביב לשולחן פירושה גם לאכול וגם לדבר, ולו רק כדי לומר כמה מילות שבח על מה שמוגש לנו. בשולחן אנחנו מדברים על מה אכלנו בעבר ומה אנחנו הולכים לאכול ועל החיים שביניהם. לשתיקות טעונות ליד השולחן יש מטען כבד יותר , והסירוב לאוכל הוא המילה האחרונה- הוא הסירוב והדחיה הגרעינית לקשר. הפה הוא האיבר התקשורתי ביותר שלנו, דרכו אנו מדברים,( ובמובן המסוים חושבים,) טועמים, צורכים ומתנשקים. הפה הוא המקום הגופני איליו החוץ נכנס, ואותו חוץ הופך לא רק לחלק מאתנו דרך תהליך האכילה אלא לדבר המזין אותנו-הן במובן הפיזי והן במובן הרגשי.
האופן שבו אוכל נחווה כמו הרבה דברים אחרים, קשור ל"סטיניג" -לסביבה, לטקס ולהקשר הפיזי, החברתי והרגשי סביבו, למיקום, לעיצוב, ולטקסים סביב הארוחה, כמו גם לחברה ולחוויה. מסעדות כבר אינן מציעות אוכל -אלא חוויה כוללת -חוויה אמנותית אם תרצו, אסתטית, רגשית וחברתית -יציאה לבילוי -שהאוכל עצמו הוא רק מרכיב בה. ליין הפשוט ביותר יש טעם אחר בביסטרו בפריז בערב גשום וקר וה"גיניס" בדבלין אחר מזה שמוגש בתל אביב . אוכל היה הצגה ודרמה, עוד לפני המצאת האינסטגרם שהפכה אותו ל'הצגת החיים הטובים'. לסוג של סִימוּלָאקְרָה. השולחן הוא הבמה, והטבח הוא הבמאי והגיבור. אנו אוכלים דרך העיניים -לא רק דרך הפה. אנשים אוכלים יותר אם האוכל מוצג בצורה מרשימה -גם אם הטעם אינו שונה - מה שחשוב לזכור אם אתם מנסים להאכיל ילדים, קשישים, או סתם אורחים.
נורמן רוקוול -ארוחת חג ההודיה. לצייר ארוחה כמורשת תרבותית והיסטורית. "הכנת מנה או ארוחה היא לא רק מאמץ להשביע את הרעב הפיזי אלא לעתים קרובות מסע אחר החיים הטובים."- ג'נט תיאופנו, אכלו את מילותי: קריאת חיי נשים דרך ספרי הבישול שהם כתבו. פסיכולוגים בתל אביב על הסימליות של הארוחה כ"חיים הטובים".
"ארוחת הערב מוכנה!" קוראת את האנשים למקום מסוים. למקום הכנת האוכל ולמקום בו אוכלים אותו. ההיסטוריה של עיצוב הפנים, ההיסטוריה של הנדל"ן והכסף -עוסקות בדרך כזו אחרת במקום הזה. מטבח –"אופן ספייס", או מטבח סוכנות קטן, מטבח לאורחים ומטבח אמיתי. המטבח הוא לב הבית, והבית בנוי סביבו (אמירה שממקמת אותי בעבר כיוון שהקורונה הוכיחה שנשארתי מאחור ואנשים רבים החליפו את המטבח במשלוחים מוולט).
שולחן האוכל עשוי להיות עגול או ארוך, מעץ או פלסטיק, מכוסה בבד יוקרתי ומפיות שולחן מונוגרמיות או בפלייסמטים מבמבוק שראו ימים טובים יותר. לפעמים השולחן חשוף ומראה עקבות של ארוחות קודמות או חיים אחרים. את שולחן האוכל שלנו ירשנו מאחת הדודות שלי, ויש עליו כתמי צבע ושריטות אלכסוניות מסכין יפנית כי הוא שימש אותי גם כשולחן עבודה ושולחן משחק לבנות. -הוא עדות ארכיאולוגית לחיינו. הרעיון שנחליף אותו בשולחן חדש הוא בעיני פעולה כנגד הזהות שלי ושלנו.
שולחנות אפוקסי- שכבה נוספת של היסטוריה על שולחן ישן. סדנת אפוקסי. "בישול ביתי תמיד עוסק באיכות, כי אנשים שאכפת לכם מהם יאכלו את הארוחה."ריצ'רד ר. וילק, בישול ביתי בכפר הגלובלי. פסיכולוגים ברחובות על ארוחה כהאכלה. סיפוק צרכים בסיסים לאנשים הקרובים לנו.
"ארוחת הערב מוכנה!" היא תמיד קריאה למקום ספציפי בו מוגשת הארוחה, בין אם היא כוללת שולחן ובין אם לאו: פיקניק בדשא על שמיכה, סנדוויצ'ים של לחם קימל עם מרגרינה ופרוסות עגבנייה ובצל דקות בעובי דף נייר, שסבתא שלי הייתה מכינה לבילוי השנתי על החוף בים המלח. הארוחות על השולחן המתקפל הרעוע במרפסת בדירה השכורה הראשונה שלנו. אפילו ב"Le Déjeuner sur l'herbe", הציור המפורסם ההוא של מאנה עם אישה עירומה יושבת על הדשא, משהו שנראה כמו מפת שולחן קפוצה מונח ליד הפרי. (או שיכול להיות שזו השמלה שלה, המשמשת אותה למטרה זו?)
לצייר ארוחה כמיניות. "Le Déjeuner sur l'herbe-אדוארד מאנה. "אש ובישול היו מבשרים הכרחיים לשימוש שלנו במזון כחומר סיכה חברתי, כמנחה של תרבות וחיבור."- הת'ר אי הייינג, מדריך ציידים-לקטים למאה ה-21: אבולוציה ואתגרי החיים המודרניים. פסיכולוג אונליין על השינויים בתרבות האכילה כסימנים לשינוי עמוק בתרבות האנושית.
האוכל הוא דרמה והשולחן הוא הבמה, האוכל הוא ציור -ולקומפוזיציה יש מימד מרכזי בו. עיצוב הבמה והכריאוגרפיה של הריקוד, הבחירה בשחקנים הנכונים והצבת השחקנים במיקומים הנכונים, הן בעלות חשיבות עליונה להתפתחות העלילה. המילים "ארוחת הערב מוכנה!" מציינות מצב תודעתי שנקבע על ידי הטופוגרפיה של השולחן והישיבה סביבו. אנשים היושבים זה מול זה, מעבירים בהכרח כלים זה לזה, ונאלצים להסתכל זה לזה בעיניים ולשוחח. אנשים היושבים זה ליד זה, על הבר למשל, מביטים באדם שלישי, או מבעד לחלון, או בקיר. אנשים המביטים במסך הטלפון למרות שהם יושבים יחד לארוחה. איך ההסתכלות הזו, או בעצם אי ההסתכלות, משנה את מערכת היחסים, ואת טעם האוכל? אדוארד הופר השתמש במרכיבים הללו לתיאור היקום האנושי העירוני בציוריו החל מהבדידות של האישה היושבת לבדה בציור אוטומט משנת 1927 דרך "צ'ופ סואי", שבו שתי נשים יושבות זו מול זו ליד שולחן כמעט ריק במסעדה סינית בניו יורק וכלי בניצי הלילה ( Nighthawks) המפורסם מ1942 .המתאר מערכת יחסים עמומה, מלאת מתח ואמביוולנטיות בדיינר לילי שקבלה את השראתה מסיפורו של המינגווי -הרוצחים.
לצייר בדידות וניכור עירוני-אדוארד הופר, 1927-אוטומט. "..אף ארוחה לא מספיק טובה כדי להצדיק את כל הכסף והמאמץ שמתבזבזים בהכנתה. זו אשליה והוצאה. חיה כמוני, ללא הונאה עצמית".- פיטר ס ביגל, חד הקרן האחרון. פסיכולוגים גבעתיים על ארוחות כהסוואת המציאות והבדידות.
השולחן הוא מרכזו של יקום בו אנו מחפשים את מקומנו, מסתובבים כמו כוכבי לכת סביב השמש, נמשכים על ידי כוח המשיכה של סדירות האכילה והכמיהה לחברה.
ויש את התסריט או המחזה עצמו -המתרחש על השולחן: קבלת האוכל, צורת האכילה, טקס ההגשה. כל ארוחה נכתבת כסדרה של מעשים מוגדרים המאפיינים את השחקנים או את העלילה עצמה, גם אם זהו רק פיקניק מאולתר או עוגת שוקולד הנאכלת לבד. המעשה מגלה משהו עמוק ואחר או לעיתים מסכה שנועדה להסתיר את אותו דבר. הדרך בה אוכלות הדמויות הן אחד המאפיינים העיקריים דרכם מתגלה האופי שלהן בסרטים. אכילה היא אחת הפעולות הראשוניות ביותר. יש בה תשוקה ותאווה, רגעים של עונג עמוק, יש ערבוב וחיתוך-יש טרף וסדיזם ויחסי כוח. הארוחה היא גם מעשה פוליטי המתבצע בזירה בה מוגדרת המציאות החברתית, הכלכלית והכוחנית. ארוחות ערב רשמיות מאשרות את מצב משא ומתן של הסכמי שביתת הנשק או השלום בין הנוכחים, את הבריתות הנכרתות וההתגייסות למען או כנגד, ובו בזמן הן מדגימות את הכוח והשפע של המשתתפים. לכל ארוחה, פשוטה ככל שתהיה, יש התחלה וסוף, המסומנים על ידי טקסים שונים. מפריסת המפיות ופריסת הסכו"ם, דרך תפילה, נאום או הרמת כוסית, הישענות מרוצה לאחור, קפה, קינוח, איסוף של כלים, גרפס קולני, תודה רבה.
לצייר ארוחה כמפגש -"צ'ופ סואי", אדוארד הופר. "הגעתי למסקנה שכמו שהיפנים חיים כדי לעבוד, האסיאתים חיים בשביל לאכול".- אנסטסיה אואיחנה. פסיכולוג מזכרת בתיה על אוכל כמוסר ואתיקה. ועל תרבות אוכל כהגדרה של חברה.
האדם הוא הזן היחידי הצורך את מזונו דרך טקסים ויצר תרבות חברתית מורכבת מסביב למזון. השולחן הופך אותנו לאנושיים. בישול הוא הבסיס למערכות יחסים. אנו מבדלים את עצמנו מהחיות לא על ידי השימוש שלנו בכלים - הרי אותו מקל שפרימטים אחרים משתמשים בו כדי לחלץ דבש מחלת דבש יכול להיקרא בקלות "מזלג" או "כף". לא. אנו מבדילים את עצמנו בכך שאנו אוכלים ליד שולחן, או לפחות במקום ספציפי המיועד לארוחה, כמו מחצלת על הקרקע. אנחנו לא אוכלים ברגע שאנחנו שמים יד על אוכל, כדי להחניק את הרעב; אנחנו בדרך כלל אוכלים ביחד, אם פחות ממה שהיינו רגילים פעם. בדרך כלל אנחנו מחכים - אם כי שוב פחות ממה שהיינו רגילים - עד שלכל אחד יהיה אוכל בצלחת שלו, ואנחנו לא מחליטים שהארוחה נגמרה עד שכולם אכלו מספיק. במשפחות מודרניות שבהן לכל אחד יש לוח זמנים משלו ולחצים אחרים, אנשים אוכלים יותר ויותר לבד, כל אחד מול המסך שלו. הקצב והקהילתיות של הארוחות יורדים גם במשפחות חד הוריות.
לצייר אכילה כמאפיין של אופי . "אם אתה לא רעב להצלחה, לא תנצל את הזמן שלך בצורה הטובה ביותר. זה פשוט וברור. אנשים שבאמת רעבים לאוכל אף פעם לא משחקים עם האוכל כשהם רואים אותו".- ישראלמור אייבור, הפוך להיות טוב יותר- פסיכולוג נס ציונה על לאכול את העולם. רעב כתשוקה להצלחה.
אבל עדיין אנחנו מחפשים מועדים להתאספות- בסופי שבוע , בארוחות חג. השולחן הוא מרכז היקום שבו אנו מחפשים את מקומנו, סביבו אנו מסתובבים כמו כוכבי לכת סביב השמש.
ארוחות משמשות דלתות למעבר בן זמנים נפשיים וחברתיים, הגדרות של קצבים שונים, של תנועה נפשית שונה, חלק אחר של היום. מהי הארוחה החשובה ביותר ביום- זו שאלה כלכלית, רגשית, חברתית ותרבותית: האם ארוחת הצהריים החשובה ביותר או ארוחת הערב? הסנדוויץ' בשתיים עשרה ורבע או "אל אלמורזו" הספרדית (ארוחת צהריים) ב-3 בצהריים? , ערים שאינן ישנות מגישות ארוחות ערב לפנות בוקר, או ארוחות בוקר במשך כל היום. הקריאה לשולחן מסמנת את הרגע ביום שבו כל השאר חייב לפנות את מקומו לקהילתיות -לביחד: לבני הלגו ננטשות, ספרי הלימוד נסגרים, המחשבים עוברים למצב שינה, והעבודה מופסקת , לפחות לזמן מה. גדלנו על שלוש ארוחות מדי יום, חלוקה מסודרת של המרחב והזמן .הארוחות קובעות את השעה, לא פחות מאשר השעה קובעת את הארוחה.
לצייר ארוחה כדרמה משפחתית. פול גוגן -ארוחה. "כל הרעיון של 'הארוחה המושלמת' הוא מגוחך. ידעתי כבר שהארוחה הכי טובה בעולם, הארוחה המושלמת, היא לעתים רחוקות מאוד המתוחכמת או היקרה ביותר... ההקשר והזיכרון ממלאים תפקידים רבי עוצמה בכל הארוחות הגדולות באמת בחייו".― אנתוני בורדיין, סיור של טבח: הרפתקאות גלובליות במטבח אקסטרים. פסיכולוג ראשון לציון על ארוחה כמחזה תלוי הקשר וזיכרון.
ומה עם ההיסטוריה של שולחן האוכל? של חדר האוכל? במשך חלק ניכר ממאות אלפי שנות האבולוציה האנושית לא ישבנו כלל ליד שולחנות. הקיסרים הרומאים שכבו על מיטות לצד שולחנות נמוכים, לעניים של ימי הביניים לא היה יותר מאשר שקתות עץ למזונם, ובאפריקה ואסיה- אנשים אוכלים כפופים או בתנוחת לוטוס על הקרקע. ההערכה היא שרבע מאוכלוסיית העולם לא אוכלת ליד שולחן, אלא סביב מחצלת, או בעמידה. במדינות עניות, שבהן אימהות וילדים אוכלים לעתים קרובות בנפרד מגברים, בדרך כלל במטבח או ליד המטבח, הקריאה היא לא "ארוחת ערב מוכנה!" אלא "בוא לאכול!" - בדיוק כפי שהברכה הרגילה במדינות רבות, ובמיוחד אצל אימא שלי- היא- "אכלת כבר?".
שולחן האוכל הולך ונעלם במערב, אם כי ישראל היא יוצאת דופן במובן זה- כיוון ששיעור הילודה ומרכזיות המשפחה, מאפיינים אותה גם כיום במגזרים רבים. פחות ופחות שולחנות אוכל נמכרים כעת בכלכלות עשירות, כנראה שזה אומר לא מעט, על הזמנים שבהם אנו חיים. השולחן הוא פחות ופחות מרכז חיי המשפחה. אנחנו אוכלים ליד המחשב, עומדים במטבח, מתרווחים על הספה מול הטלוויזיה, אוכלים במכונית או בעמידה ברחוב. אם אנחנו עדיין אוכלים ליד השולחן, אז זה כבר לא שולחן אוכל אלא כזה שבו האוכל חולק מקום עם דברים אחרים, כמו מחשב, טלוויזיה או עיתונים. גם מכירות הצלחות יורדות, ועוד יותר מכך כלים להגשה וסכו"ם. יותר ויותר מהאוכל שאנו קונים הוא מזון מעובד - מוכן לאכילה, המגיע בכלים או מגשים חד פעמיים, או מעוצב כ"פינגר פוד" שייאכל ביד אחת וללא סכו"ם. מה הטעם בשולחן אם אנחנו אוכלים מול הטלוויזיה או המחשב?
לצייר אוכל בעמידה, לצייר תרבות. "ארוחות מודרניות המשווקות לילדים מעבירות את המסר שאם אתה ילד, אי אפשר לצפות לכך שתמצא הנאה מדבר כל כך משעמם כמו אוכל אמיתי ומלא".-- בי ווילסון, ביס ראשון: איך אנחנו לומדים לאכול. פסיכולוג רחובות על תרבות האוכל המודרנית והפרעות האכילה.
עם היעלמות השולחן כמרכז היקום והקיום, מופיעות דרמות פסיכולוגיות חדשות. השולחן הפעיל משמעת מסוימת; הגדיר סדר מסוים. כעת אנו אוכלים כשבא לנו, ולא פעם יותר מידי, כיוון שוויתרנו על הטקס, ועל הגדרות הזמן והגבולות- האכילה מתפשטת למרחבים חדשים. נוצרת אינפלציה של אכילה. אכילה כבר לא כרוכה בבישול. וכשארוחה כפעילות משותפת מתפרקת ואנחנו אוכלים יותר לבדנו -אנחנו כבר לא טורחים "להכין" אוכל, אלא פשוט לאכול. אכילה הפכה להפרעה, פעילות שיוצרת אשמה, שמעידה על חטא מוסרי. איננו מעיזים יותר ליהנות מאוכל ללא עכבות.
כאמור אין אכילה שאינה רגשית, כפי שמעיד אחד הניסויים הידועים ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית, הניסוי המפורסם של הרלו על תינוקות קופי רזוס, המעיד על המציאות של לובוטומיה נפשית -כנוצרת הפרדה בן סיפוק הצרכים הגופניים של מזון אצל התינוק והצרכים הרגשיים- החום -תינוקות יחפשו שוב ושוב את החום ומובן מסוים יעדיפו אותו על מזון. כולנו קופי רזוס כיום. וכך המזון לא מספק אותנו, אנחנו נשארים רעבים רגשית וממלאים את החלל הזה במין דינמיקה בולמית מתמדת של דחיסה של עוד ועוד דברים לתוכנו כמו גם צריכה וקנייה.
הפרעת אכילה הוא מושג המגדיר את המציאות הרגשית שלנו הרבה מעבר לעיסוק במזון. (כמו גם אלרגיה למזון), והתפצלויות והשלכות שלה מתפרסות אל כל תחומי החיים- מרכיבים במרקם החברתי והרגשי שלנו הכרוכים בצריכה ובעיבוד של מזון במובנים רגשיים, נפשיים, ותרבותיים.
ארוחות הן מטבען פעילות חברתית, "מי שאוכל לבד מת לבד"-אמרנו בצבא. ואנחנו אט אט אוכלים יותר ויותר לבד, והבדידות אוכלת בנו.
פיקאסו התקופה הכחולה. לצייר אוכל כעצב. "לעיתים קרובות מדי אנו מזהים רק בדיעבד את הנקודות המכריעות בחיינו. באותו זמן אנחנו שקועים מדי בפרטים המעצבנים של הרגע מכדי לזהות לאן הוא מוביל אותנו. אבל לא הפעם. הפעם חוויתי את אחד מהרגעים מחרישי האוזניים של אבא שלי. אם אפשר היה להבין את חיי כארוחה בת מנות רבות (ובוא נהיה כנים, חלק ניכר מהארוחות שלי היו כאלו), אז סיימתי את המנות הראשונות והתקדמתי לקראת המנה העיקרית. עד כה, כמובן, עשיתי מזה בלגן מסריח. שפכתי את היין. הפלתי את הסכו"ם שלי על הרצפה וריססתי את הפשתן הלבן העדין ברוטב. אפילו ירקתי חלק מהאוכל שלי כי לא אהבתי את הטעם שלו...
"אבל זה לא משנה כי תראה, הנה באים המלצרים. הם מגרדים את הפסולת עם הכף הקטנה שלהם ולהבי הפלדה, שנשלפו בחן נלמד מהכיסים הנסתרים של הסינרים הלבנים שלהם. הם מניחים מפות שולחן חדשות, מסדרים סכו"ם חדש, מניחים לפני כוסות יין מעולות וכפות, מלוטשות זה עתה עד להברקה. יש עוד מנות שיגיעו, עוד טעמים לנסות, והפעם לא אשפוך או ארק או אפיל או אתיז. אני לא אדחוף ממני את הצלחת, כהאוכל רק אכול למחצה. אני מוכן לכל מה שהם יגישו לי. אין ספק; הכל יהיה בסדר."- ג'יי ריינר, עורב אוכל: רומן של התנצלות. פסיכולוגים רמת גן על אכילה כדימוי לחיים.