ציורי אבסטרקט מודרניים-קורס ציור תל אביב

ציורי אבסטרקט מודרניים-קורס ציור תל אביב

ציורי האבסטרקט המודרניים הם אמנות של שחרור, שחרור ממה שקרוי המציאות החיצונית, אבל גם שחרור לא פעם  בדרך העבודה. הציור האבסטרקטי המודרני הוא אמירה על הדרך "הנכונה" לצייר, לא פחות מאמירה על מהו "ציור טוב". אי אפשר ללמוד ציור ולעסוק בציור כיום, מבלי  לקחת בחשבון  את שנוי תפיסת הציור שייצר האבסטרקט . במסגרת קורס הציור בתל אביב של הסדנה לאמנות אנו עוסקים בתהליך היצירה האבסטרקטי ובצורת החשיבה, הרגש והפעולה העומדת מאחוריו.

לאה שחור-קורס ציור תל אביב-שימוש ביציקת אפוקסי שקוף וצבעי אפוקסי-ליצירת אבסטרקט צבעוני.

"הציור האבסטרקטי היה האמנות האמריקאית הראשונה, שהיה מלאה בזעם כמו גם ביופי" 

"רוב הציור במסורת האירופאית הפיגורטיבית  היה ציור של המסכה, האמנות המודרנית האבסטרקטית דוחה את התפיסה הזו, המטרה שלנו -היא האדם מאחורי המסכה."-רוברט מאתרוול.

בדף זה אעסוק  בציורי האבסטרקט המודרני המפורסמים והחשובים  שצוירו על ידי אמנים שאינם אמריקאים או אירופאים-אמנות האבסטרקט שצמחה באסיה .

זאו וו קי-Juin-Octobre 1985.

כל רשימה של אמנות מודרנית עד למאה העשרים ואחת מוטה כלפי התרבות המערבית, זאו הוא אחד הציירים הבודדים  ממוצא מזרחי שהתקבל במערב. הצרפתים מכנים אותו צייר סיני צרפתי, אני חושב עליו כמין גולה תמידי שבליבו נשאר סיני. זאו וו קי הוא סתירה מהלכת. הוא הושפע מפול קלי, מהאימפרסיוניסטים, ומהאסכולה הניו יורקית של האבסטרקט, ומצד שני השתמש בטכניקות ונושאים  מהציור הסיני המסורתי ובעיקר ציור הנוף הסיני. וו קי הוא מורד במסורת כמו גם ממשיכה-הוא סרב למשל להשתמש בדיו בציוריו אבל השתמש בצבעי שמן בדרך דומה. מצד אחד, נדמה לי שקשה להבין את היקף המרד שלו בתרבות הנשענת בצורה נוקשה כל כך כך על המסורת ומאידך הוא הפך לשגריר של תפיסת אמנות שונה בלב הציור המערבי .  כמו ציורי הנוף הסיניים המסורתיים ציוריו של זאו מתפקדים כשברי מראה המשקפים  סצנה גדולה יותר. הנוף מיצג עולם פנימי לא פחות מעולם חיצוני. הוא צייר של שמש ושל אור ומשתמש בצבעים שקופים בהירים, נזילות רבות. האנרגיה שלו עוברת דרך משיכות המכחול. 

"הציורים שלי הפכו בלתי מפוענחים. טבע דומם ופרחים לא קיימים יותר, נעתי לעבר ביטוי של דמיון סתום"

"אני מאמין שכל הציירים הם ריאליסטים כלפי עצמם. הם אבסטרקטיים כלפי אחרים."

"למרות שההשפעה של פריס עלי, בלתי ניתנת להכחשה, אני רוצה להגיד שאט אט גיליתי מחדש את סין בתוכי, בזהות העמוקה שלי. בציורי המאוחרים זה מתבטא בצורה העמוקה ביותר. בצורה פרדוכסלית לפריס אני חייב את החזרה לשורשי העמוקים ביותר."

צ'או דה צ'אן Chu Teh-Chun-סתיו 1978.

צ'או גם הוא שילוב של מזרח ומערב , סין וצרפת. צייר ומשורר. על ציוריו נאמר שהם "נראים מערביים ממרחק אולם כשבוחנים אותם מקרוב, הם מתגלים כציור סיני."

גושי הצבע הגדולים הם השפעה של האקספרסיוניזם המופשט, אך ההרים והנהרות המונומנטליים מעלים בדמיון את הסגנון של שושלת סונג הצפונית הסינית.

"האמן סופג את מה שהוא רואה בטבע ומעדן אותו במוחו. זה כוח הדמיון של האמן, הרגישות שלו, והאופי הפנימי שלו, המתגלים על הבד. זה המקום שבו המושגים והשקפת העולם מאחורי הציור הסיני והציור המופשט מתאחדים בצורה מושלמת."

צ'או-ראה בקליגרפיה הסינית סוג של ציור מופשט, בעיקר בדרך העבודה המנסה ללכד את רגע היצירה, את הווה הרגשי של הצייר על ידי תנועת היד וההתכוונות הפנימית. צ'או השתמש בתפיסה המזרחית המכונה "חמש קטגוריות הדיו" והחיל אותה על צבע שמן. הקטגוריות הן: עובי, דקות, יובש, רטיבות ושחור, והתוצאות היו טרנספורמציות מדהימות.  משטחים בעלי צבע עשיר, עמוסים בעומק, המגדירים מחדש את ההפשטה המערבית. "הקווים העזים והעבים שלו הם כמו גשמים, ואילו הדקים שלו - כמו לחישות", כתב וו גאונז'ונג על ציוריו של צ'או.

קריסטין אן טוג'י(Christine Ay Tjoe)-זבובים קטנים ובעלי כנף אחרים-2013.

 האמנית האינדונזית כריסטין איי טג'ו מתייחסת לנושאים  פילוסופיים ורוחניים ביצירתה, ומתמקדת במצב האנושי, דרך החוויה הסובייקטיבית שלה. הציורים שלה מתעים, היא מפתה מבחינה ויזואלית, ולכאורה דקורטיבית מאוד. אולם  עבודתה האקספרסיבית עוסקת בנושאים קשים , בניסיון להתחבר לרגשות החזקים ביותר שלנו ולפחדים הפסיכולוגיים העמוקים שלנו.

 היא נולדה בשנת 1973 בבנדונג שבאינדונזיה, שם היא ממשיכה לחיות ולעבוד, אי טג'ו החלה את הקריירה שלה בייצור עבודות גרפיות, במיוחד הדפסים יבשים ועיצוב טקסטיל. היצירה המגוונת שלה כוללת כיום ציור, רישום ופיסול וכן מייצבים רחבי היקף. "מוקד העניין שלי הוא בני אדם", היא אומרת.

בציוריה הדרמטיים, הרב השכבתיים, המופשטים, היא חוקרת את המניעים וההתנהגות האנושית, תאוות בצע, רצון וכוח - ואת השפעותיה של החברה הגלובלית. טכניקת היצירה שלה ספונטנית, היא יוצרת גירוי-כתם מעניין או קו למשל, ומסביבם בונה את הציור. היא מתארת את תהליך היצירה כמין מדיטציה עמוקה המאופיינת בריכוז אינטנסיבי. בציורים שלה נוצרים  צורות פיגורטיביות או חייתיות המצוירות בהפשטה , לעתים קרובות  שטחים גדולים של הבד נותרים ריקים. המשטחים הצבעוניים והתוססים שלה חושפים אלמנטים כהים יותר מתחת המדברים על הניגוד והמתח בן הגלוי והבלתי נראה, כמו גם על המתח בן הצדדים החיצוניים והפנימיים של הקיום האנושי, אותן היא מתארת כ"שכבות הנראות והבלתי נראות"'.

"לא משנה מה תחום האמנות והמדיום, עבורי התהליך הוא רישום. אני מתייחסת לכל מדיום כעיפרון ונייר".

טומו גוקיטה (TOMOO GOKITA) "לעג"-2011

טומו גוקיטה שובר את הגדרות הציור האבסטרקט והציור הפיגורטיבי כאחד ומשלב ביניהם. טומו  הוא האמן העכשווי, היפני, המוביל בזירת האמנות הבינלאומית. ציוריו מופשטים, פסיכולוגיים, מונוכרומטיים בגווני אפור עמוקים ומציגים ארכיטיפים תרבותיים עם איכויות מעוותות ומסתוריות הניצבות בתפאורות מעורפלות. לי הוא גורם לחשוב על ה"ראליזם הפנטסטי" ועל סופרים יפניים כהרוקי מורקמי.

טומו עזב את בית הספר לאמנות כשהיה בן 29 כדי לעסוק בעיצוב גרפי, ואת הקריירה המוקדמת שלו עשה כמעצב  עד שחזר לציור סביב אמצע שנות התשעים. עבודתו העיצובית, בהשראת תרבויות השוליים היפניות והאמריקאיות בשנות ה -60 וה -70, זכתה לפופולריות בתעשיות המוזיקה והאופנה היפניות, אך הוא מצא את עצמו עייף מהדינמיקה של העבודה המסחרית.

במהלך תקופת יצירתו המוקדמת כאמן החל טומו גוקיטה להשתמש בדימוים מעיתונים, וספרים, תמונות סטילס, חומר פורנוגרפי וגלויות. ספרו הראשון, "היאבקות בהלבשה תחתונה" (2000), הפך לספר פולחן ביפן.

עבודותיו של גוקיטה מסוף שנות התשעים בוצעו ברובן בפחם ובדיו. רק בעבודות מאוחרות יותר פנה לכיוון צבעוני ומופשט  יותר ויותר והשיל מעליו את המסמנים האופייניים של הסגנון המזוהה עמו,(למרות שניתן עדיין להבחין בדמות בציורים כמו "חיזור נלסון"-2012), ציורים אלה מדגימים את מעבר המיקוד שלו לעבר שפה חזותית מופשטת יותר.

יצירתו של טומו גוקיטה שואבת השראה סגנונית מתחום רחב של אמנות יפנית, אירופאית ואמריקאית, ולעתים קרובות נתפסת כממשיכה של הניאו-אקספרסיוניסטים של שנות השמונים בניו יורק. יש גם השפעות ברורות של סוריאליזם ואקספרסיוניזם גרמני מלאחר המלחמה, הניכרות בטיפולו המעוות ולעתים הצורם- בדמויות.

ב"לעג" Scorn (2011), נוצר מתח פרדוכסלי בן האיכות המפתה והמלנכולית של האישה בחזה תפוח, הלבושה בשמלה ותסרוקת בסגנון שנות השישים לבן הפנים המוסתרים על ידי גירוד ומריחת צבע עבה.