ציור אקריליק על קנבס: קיילה מאפאי

הסדנה לאמנות מציעה חוגי ציור לנוער וחוגי פיסול לנוער. (בתקופה זו-לא חידשנו את חוגי אמנות לילדים בשל המצב).

במסגרת זו בחרתי להציג אמנית השואבת ישירות את חומריה והשראתה מעולם החומרים המעניין חלק גדול מתלמידי חוגי האמנות לילדים-ציורי אנימיה, סדרות אנימציה, קרטונס, וגיבורי על. מאפאי משתמשת בטכניקה של ציור אקריליק על קנבס בעבודתה.  הריאיון מטה נערך אתה על ידי קיילי לילי בjuxtapoz-ספטמבר 2020. 

אין ספק ש-2020 הייתה אחת השנים הסוערות והמוזרות ביותר בהיסטוריה של חצי המאה האחרונה, אבל המפץ הגדול יצר גם כוכבים, והציירת משיקגו קיילה מאפאי היא דוגמה נוצצת. תערוכת היחיד שלה  נפתחה ב-Thinkspace Projects במאי, במהלך שיא תקופת ההסתגרות שיצרה הקורנה  ונסגרה בדיוק בזמן שהרצח של ג'ורג' פלויד עורר את ארה"ב, והצית את תנועת הצדק החברתי והאקטיביזם הגדולה ביותר מאז שנות ה-60. יצירותיה הצבעוניות המתארות ילדים שחורים בעיצומם של ציורים דמויי קרטונס-או אנימציה. הם סוג של הרהורים אודות נעורים, פנטזיה ויצירתיות, היא מכנה אותם: "מדריך להחזרת תקווה לחיינו היומיומיים על ידי הוקרה של כל רגע, לא מתוך הלך רוח של מבוגר, אלא  בעיניים רעננות ודמיון של ילד." 

קלייה ילידת 1994-היא דוגמה לדרך שבה נערה צעירה שואבת מהחומרים התרבותיים העכשוויים -האנימה, סרטים מצוירים וקרטונס - אמנות אמתית. מעבר לערך האובייקטיבי של האמנות שלה-היא מציגה עבורי כפסיכותרפיסט לנוער-מודל לדרך בה ניתן לזקק מסרים מעצימים מכול מקום. קלייה מאפאי משתמשת בסדרות הקומיקס כמין תנ"ך -ובמסרים הנראים לנו פשטניים לכאורה-כמדריכי חיים ומשאבי אמונה.

ציור אקריל על קנבס-קיילה מאפאי-ניתן גם לרכישה כהדפס בציפוי אפוקסי

קייל לילי: האם היה  רגע ילדות מסוים, אדם או צורת בידור מסוימים שהשפיעו על הקריירה האמנותית שלך? איך זה בא לידי ביטוי בעבודה שלך?

קיילה מהפי: אמנם היו דברים רבים שהשפיעו עליי במסע האמנותי שלי, אבל אמא שלי וסרטי אנימציה הן ההשפעות הקרובות ביותר לליבי. אני צופה בסרטים מצוירים מאז שאני זוכרת את עצמי, ותמיד אהבתי את תהליך האנימציה ואת הדרך בה מוצגים קווי העלילה. שמתי לב איך אפשר לספר סיפור עמוק ביותר באמצעות דמויות צבעוניות ומצוירות תוך שמירה על מרכיב של משמעות אמתית וללא הפחתת המסר. אני מיישמת את זה בציורים שלי עכשיו, על ידי ציור דמויות שונות המניעות את הסיפור, בן אם זה אומר לעזור או להפריע לדמות הראשית. בתור ילד, רובנו רואים בסרטים מצוירים את השלב הראשון בהבנת טוב ורע, אלו שיעורי חיים פשוטים,  שלימדו אותי, בגיל צעיר יותר, כשורי חיים ומוסר. אבחנות שהשפיעו ועיצבו אותי גם בבגרותי.

ציור אקריליק-הדפס בציפוי אפוקסי

אמא שלי היא אחת האנשים הכי חרוצים שאני מכירה, והיא מתגברת על כל מצב שהחיים מזמנים לה. היא משפיעה על הקריירה שלי בכך שהיא מראה לי מהי נחישות ואיך להפיק את המיטב מכל מצב. היא דוחפת אותי להגיע לשיאים חדשים ודואגת לי לאורך כל הדרך. באמנות שלי, רוב הזמן, הנרטיבים הם סיפורי חוסן, עמידה במשברים והתנסויות חיים. אני חושבת שזה משקף ישירות את חיי ואת קריירת האמנות שלי בכך שהם מראים שכל דרך יכולה להיות אפשרית כדי להצליח. איך אתה מחליט ללכת על הנתיב הזה, ולאן אתה רוצה ללכת, יקבע את משמעות המסע כולו.

מה היה הרגע שבו החלטת שאת רוצה  להיות אמנית ברצינות?

כשהייתי ילדה, החלום הכי גדול שלי היה להיות אמנית, אבל זה היה בדיוק זה - חלום. כילדים, אנחנו רוצים לעשות הרבה דברים, אבל אין לנו מושג מה צריך כדי להגשים את החלומות האלה. אז רציתי לעשות את זה, אבל זה היה יותר "רעיון מגניב" מאשר רעיון רציני. ידעתי שאני אוהבת לצייר, ואם החלום קרה... הוא קרה. לא התחלתי לקחת את זה ברצינות עד שהייתי בוגרת תיכון. כולם שלחו בקשות למכללות ואוניברסיטאות שונות. ידעתי שזה הצעד הגדול הבא לבגרות ורציתי שזה ייחשב. בשלב זה, טכניקת האמנות שלי השתפרה מאוד וציירתי טוב מתמיד ,(עדיין היה לי הרבה מה ללמוד), אז הרגשתי שאני מוכנה. זה תמיד היה החלום הגדול לעשות אמנות כפרנסה, וזו הייתה ההזדמנות שלי לעשות קפיצת מדרגה ולהפוך את ה"רעיון המגניב" הזה למציאות ולקחת אותו ברצינות . כשהגיע הזמן למלא בקשות ללימודים, נרשמתי רק לבתי ספר לאמנות כי באמת התכוונתי לגרום  לעצמי או לאלץ את עצמי להישאר בקריירה הזו כדי שאוכל להפיק את המרב מהחינוך לאמנות שלי. כשאני מסתכלת אחורה, זה כנראה לא היה הרעיון הכי חכם, אבל האמנתי שזה יסתדר בסוף. ולמרות שקבלת תואר באמנות או ללכת לבית ספר לאמנות יכול להיות הסיוט הגרוע ביותר של הורים. אמא שלי תמכה בהחלטה שלי ועמדה מאחורי לאורך כל הדרך. לבסוף, כשהלכתי לקולג' והייתי בקרב בני גילי ומורי אמנות מנוסים, אלו רק אימתו את הבחירה שלי להמשיך בקריירה של אמן. למרות שלא סיימתי את כל ארבע שנות הקולג', לא הייתי משנה את החוויות והלקחים שלקחתי ממנה. הם עזרו לי לקדם את קריירת האמנות שלי, לשפר את הכישורים הטכניים שלי ולשנות את חיי לטובה.

מחוץ לאמנות, מהם התחביבים והדברים האהובים עליך ?

אני אוהבת לבשל ולכתוב. בישול תמיד היה דבר שמשפחתי עשתה כדרך  להפגיש את כולם וליהנות. אוכל הוא הזנה, והוא לא רק מזין את גוף, אלא הוא יכול לטפח גם את הנשמה. כשאתה מרגיש עצבני או לחוץ כמה ימים, אתה רוצה להכין ולאכול קצת מהמקרוני והגבינה של אמא שלך או עוגה תוצרת בית. אני מבשלת כל הזמן כדי להשתפר . בישול הוא גם דרך לבטא את עצמי כשאני לא מציירת, וזו צורת אמנות בפני עצמה. הצלחת משמשת כקנבס, המרכיבים הם המדיום,  וכלי הבישול ליצירה הם המכחולים. בעוד שבישול הוא הכרחי במידה מסוימת, כתיבה מביאה לתחושה אחרת לגמרי.

הכתיבה עוזרת לי להירגע תוך כדי ובן העבודה על ציורים. בעבר הייתי כותבת שירה, אבל מזמן לא עשיתי זאת, כי הציור תופס את רוב זמני. אני לומדת בתקופה זו -איך להירגע ,איך להישען לאחור ולחזור לעשות משהו שאני אוהבת. אני עדיין ממשיכה לכתוב, אבל בדרך כלל זה חומרים בדיונים. כמו בישול, כתיבה עוזרת לי לבטא את עצמי, אבל זה קצת יותר מרגיע עבורי מאשר להחזיק מטרפה או כפית. מילים זולגות ממני באופן טבעי ומעניקות לי תחושה של הרפתקה ופליאה.

בתור חנון עמית, אני רוצה לדעת עם אילו דמויות מהאנימה, חוברות קומיקס או סרטים מצוירים את מזדהה?.

כשגדלתי, אהבתי את כל הדברים המונפשים, כמו גם חוברות קומיקס, וזה מה ששעשע אותי. בתור ילדה משנות ה-90, הקרטונס היו כנראה בשיאם. הקומיקסים היו כנים, מצחיקים וכמעט מופתיים ברצפי הסיפור שלהם. לא ידענו שנישא את הזיכרונות האלה אתנו עד היום. בזמנים ההם, היו לנו אנימות שעסקו יותר  ברגשות, כמו היי ארנולד! ודאג.  בצד השני, היו קומיקסים שהציגו  גיבורים אמיצים בעלי כוח על אנושי כמו אקס-מן, פאוור פאף גירלז וסיילור מון. אלו רק חלק מהדמויות והסרטונים שלא רק עיצבו את הסגנון הציורי שלי, אלא העבירו לי מסר עמוק יותר שנשאר בי. כל אחד מהם הפגין את התכונות הטובות ביותר שלו שילדים רבים הזדהו  איתן. פשוט ידעתי שאני רוצה להיות אמיצה כמו סיילור מון, חזקה כמו סטורם (אקס-מן), אופטימית כמו ארנולד (היי ארנולד!), וחכמה כמו קונאן (תיק סגור). אני מזדהה עם כולם, המכשולים והרגשות שלהם מוצגים בצורה כל כך גולמית ומציאותית, ואני חושב שזה מה שמקל על ההזדהות עימם.

איזו עצה יש לך לאמנים צעירים יותר, ובמיוחד לאמנים שחורים צעירים יותר?

העצה היחידה שיש לי לאמנים הצעירים והאמנים השחורים  שם בחוץ, היא לצייר את מה שאתה באמת אוהב. לעולם אל תתנו למישהו לגרום לכם או לאמנות שלכם להרגיש פחות ראויים, ואל תיבהלו כשנדמה שהדברים לא הולכים כמתוכנן .

ציור אקריליק-ציפי אפוקסי-סדנת אפוקסי

האדם הראשון שצריך לאהוב את האמנות שלך מכל הלב הוא אתה. כמובן, יהיו ימים שבהם אתה לא ממש מרגיש באמת כצייר , אבל לפעמים אנחנו צריכים לפרוץ את הגבולות האלה ולהתחיל להתרומם. אנחנו צריכים להיות חופשיים לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, ועם ההחלטה הזו באה גאווה ומצוינות. את לא צריכה להתאים את יצירות האמנות שלך  לסטנדרטים של החברה או להיות תלויה בקבלה שלהן. בסופו של יום, אם זה מה שאת רוצה לעשות במשרה מלאה, את חייבת להעריך את יצירות האמנות שלך, את התהליך שלך, ואולי גם את המשגים והטעויות שלך. אם את לא מעריכה את זה, אף אחד אחר לא יעריך את זה.

ביטוי יצירתי הוא חשוב ביותר, ואל תתנו לאף אחד לעמעם את האור שלכן או שלכם. עולם האמנות והגלריות יכול להיות מאוד אכזרי כלפי אמנים חדשים, ועדיף לנווט בעולם הזה בראש מורם. אנשים עלולים להתעלם מהאמנות שלך או לומר עליה דברים שליליים.

 עכשיו, יש דבר כזה ביקורת בונה, וכולנו צריכים לקבל אותה כאשר ההיא  נועדה לשמש כדי לשפר את עצמנו ואת האמנות שלנו אבל לעיתים הביקורת היא מטען שלילי ששייך למבקר עצמו והוא משליך אותה עלינו  בגלל חוסר הבנה, או מכך שהוא מרגיש מאוים. נסו לשמור על גישה אופטימית לדברים ולעולם אל תחשבו שיצירות האמנות שלכם לא טובות מספיק להתלות בגלריות.  אל תוותרי על התהליך גם שאין תשובות חיוביות מגלריות. השתמשי בזמן הזה כדי לחדד את הכישורים והיכולות שלך ולשפר אותם, עשי טעויות ולמדי מהן. יצירות האמנות שלך ירוויחו מכך, ובסופו של דבר, את תעריכי את התהליך ואת היצירות החדשות כתוצאה מכך-הרבה יותר.

 ציור אקריליק-הדפס אפוקסי-קורס אפוקסי

באילו דרכים העיר שיקגו מעוררת בך ובעבודה שלך השראה?

לגדול בשיקגו תמיד היה חלק גדול מהאמנות שלי. לשיקגו יש נשמה מפוצצת בצבע ומלאה בדמויות תוססות. זו עיר מלאת עושר וקסם שלפעמים חומק מרבים. החיים בצד הדרומי של שיקגו יכולים להיות קשים מאוד כשאת אשה שחורה צעירה. אני אוהבת להציג את הרגשות שלי דרך העבודה שלי. יש אנשים שלא רואים את הקשיים והמאבקים היומיומיים של החיים הללו ולא מצליחים לזהות את היופי מלא הסתירות שיש לשכונה כזו להציע, 

 אני רוצה שהאמנות שלי תשמש חלון לשיקגו ולחיים שאנשים לא מודעים אליהם.

באמנות שלי, אני רוצה להעביר את התחושה הזו של חוסן, חיוניות ונוסטלגיה המחממת את ליבי ומעלה את בי את הזיכרונות הטובים והרעים. העיר שלי מעוררת בי השראה לצייר ציורים המציגים צבע ויופי שזורים עם מסרים מסתוריים. זה מה שנותן לי השראה להמשיך במסע האמנותי שלי ולייצג את העיר שלי, ולהפוך לקול לכל מי שחי כאן. זה דוחף אותי להשתפר ולחפש את האומנות שלי.