לימודי איור ,קומיקס, ורישום- פרפקציוניזם אצל ילדים

רון מצייר בעיפרון דמויות מנגה, בעצם הוא מצייר את אותה דמות עצמה או שינויים קלים בה, שוב ושוב.
כשהוא מצייר פניו שלוות, רואים שהוא נהנה מעצם העשייה , אבל הוא אומר שזה "זבל"
ומקמט את הרישום ברגע שהוא מסיים אותו. הילדים בקבוצה מתפעלים מהרישומים שלו, ומבקשים שלא
יזרוק אותם והוא מחלק את הרישומים למי שמבקש.


חוגי ציור ואיור לנוער

 כשאני מציע לו להוסיף צבע, הוא מסרב, ,אני אצא מהקווים. אני מציע ציור של אותה דמות מזווית אחרת,
אני מראה לו את הדרך, לרגע הוא מנסה,אבל אחרי ניסיון אחד הוא מוותר. זה לא מושלם כפי שהוא רוצה.
אמו רשמה אותו לחוג תוך כדי אזהרה-הוא מעוניין רק ברישום מנגה.
גם כשהוא מצטרף לקבוצה הוא מודיע-באתי ללמוד רישום מנגה כדי שלא אציע וכדי ששנינו נדע.
הגבולות מוגדרים. הוא מגיע עם סט עפרונות משלו, מחודדים בקופסת מתכת, עפרונות קשים המשאירים
קו אחיד ודק כמעט בלתי נראה.
. בשיעורים הראשונים הוא ממשיך לצייר את הדמות שלו, תמיד בקו אחיד, אני מראה לו שניתן לשחק עם
עובי הקו, עם הלחיצה על העיפרון, לרגע נראה שהאפשרות מלהיבה אותו,אבל אחרי שהוא מנסה לצייר את
הדמות שלו בדרך הזו, הוא פוסק מזה, וחוזר לקו העיפרון האחיד.

לימודי איור לילדים ונוער

אחד החסמים המונעים ציור, פיסול או בכלל עבודה יצירתית שאני נתקל בהן אצל תלמידים היא
ביקורת העצמית קיצונית ופרפקציוניזם. רצון בעבודה טובה יותר הדוחף אותך קדימה הוא רצון
חשוב וטוב, גם ביקורת עצמית היא מידה טובה כל עוד היא אינה מוגזמת.  
אבל אותו צורך עצמו כשהוא מוקצן מונע התקדמות. כאשר הפער בן היכולת העכשווית לבן
הפנטזיה והיעד  הוא גדול מידי, והפחד מכישלון מונע למעשה התנסויות .
במקום אחר כתבתי על חשיבות הגמגום כדימוי לאותן התנסויות ראשונות בשדה פעילות חדש. 

קורסי איור לילדים ונוער

רון -תוספת של קווי דיו בציפורן לרישום, קו חופשי יותר, התנוחה טבעית)

פרפקציוניזם הוא הוא קול פנימי ביקורתי סוג של שוט פנימי שמצליף כל העת. סוג הפרפקציוניזם
שבו אני נתקל הוא זה המופנה אל העצמי, דרישה לשלמות בלתי אפשרית. נוקשות עצומה.
הכל או לא כלום. הציפיות של רון מעצמו לא מציאותיות, לא מאפשרות לו לזוז, רמת החרדה שלו,
מקבעת אותו בתוך מה שהוא יכול לשלוט בו, וזו אותה דמות מנגה יחידה ,באותה תנוחה.
"פרפקציוניזם הוא הצורך להיות מושלם או להופיע ככזה. יש להבדיל בין פחד מחוסר שלמות
(אתלופוביה), לפרפקציוניזם. יש המבחינים בין פרפקציוניזם סתגלני, לפרפקציוניזם לא סתגלני.
הפרפקציוניזם הסתגלני, כך נטען, מעודד הישגיות ואינו כרוך בבעיות. אחרים סוברים שהחתירה
לשלמות היא תמיד בעייתית, אך לעומת זאת מבחינים בין הישגיות שנובעת מחתירה למצוינות
שאינה בעייתית, לבין זו הנובעת מחתירה לשלמות.[1] פרפקציוניזם מוגבר עלול לעודד דחינות,
להוביל לדימוי עצמי נמוך ובמקרים קיצוניים לגרום להפרעות נפשיות כמו דיכאון והפרעות אכילה."
(וויקפדיה).

לימוד ציור מנגה לנוער

(קו מקושקש, הצללות חופשיות , צבע, לכלוך)
בגיל ההתבגרות הכל מוקצן , הכל סוער, מצד אחד הנוקשות מקצינה, מאידך זה חלון של שינוי אפשרי
-היבשות נעות. אין טעם שאלחץ על רון להיפתח לאפשרויות חדשות, אני לא יכול לפתוח את הדלת
שלו בכוח מבחוץ, עצם העובדה שהוא הסכים לבוא לחוג היא הישג גדול עבורו. אני מנסה להצביע על
שינויים קטנים ברישומים שלו ומספר לו כמה אני אוהב אותם, הוא נבהל מהעובדה שאינו מדויק,
מכך שיש שינוי, ולא מאמין לי שאני באמת אוהב את השינוי, את  ה"טעות" שלו, את מה שהוא רואה
כחוסר דיוק. אני מדבר על השינויים במובנים רגשיים,-כאן הרישום שלו נראה כועס יותר, כאן הוא
נראה כאילו הוא חושב על משהו אחר, עם הזמן בפגישות הבאות זו הופכת להיות צורת התקשורת בנינו,
שינויים קלים ברישום שאני מגיב עליהם. וכיוון שזו הופכת להיות שפה-אנחנו יכולים לדבר-גם אם
בצורה מוגבלת , נוצר אמון, הוא מדבר בקבוצה ומגלה את הקושי שלו, אני הופך לבן ברית במלחמה
בנוקשות. , בשנאה העצמית , בקול שמצליף בפנים, בעיין שרואה רק את הטעות ולא את ההישג.  
אני מראה לו שיש עפרונות רכים יותר מהעיפרון שבו הוא מצייר והוא מסכים להשתמש בהם.
 עכשיו הקו שלו מגוון יותר, רגשי יותר. העפרונות הרכים מלכלכים לעתים את הדף, בתחילה הוא
מוחק בצורה אובססיבית את הלכלוך הזה, למרות שאני מראה לו שזה חלק חשוב ברישום , הצללה.
הוא יודע על מה אני מדבר אבל אומר שאצלו אלו טעויות. בסוף השנה הוא מוכן לצייר בדיו ,
לפעמים אפילו בצבע, רישומים משוחררים יותר, חופשיים יותר, מלאי טעויות, , עולם התוכן מתעשר
לא רק מנגה. הוא מרשה לעצמו לסטות מהתכנית ממנה התחיל, תוך כדי ציור- להיות יצירתי.

חוגי אמנות לנוער

חוגים לנוער ולילדים