בשבחי אי הודאות המינית


האם נהיה נוזל או מוצק? כמה רחוק נהיה מוכנים לבדוק  את הזהויות הרבות שלנו, את התחושות שלנו? אילו חלקים נאכלס?. היכולת להחליט מי אנחנו מינית היא אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר של האפשרות להחליט מי אנו. לצייר את עצמנו ואת הזהות שלנו, אפילו כנגד הטבע והחברה. זהו המרד האולטימטיבי וכמו כל מרד הוא לא נעדר ממד טרגי . 

חוג פיסול תל אביב -טכניקה מעורבתטכניקה מעורבת -אלוכטון-חוגי הפיסול בתל אביב.

"מי יכול  לנבא את זרימת האמת או לשלוט בה? במשך שנים היה גרג בטוח שהוא נקבה בגוף זכרי. כשהתקרב לגיל הבגרות, החלה להתחוור לו האמת שהוא זכר-שכעת היה זכר בגוף שהוא בחלקו נקבי. המצב הקשה והמביך של גרג מבהיר דילמה שכולנו ניצבים בפניה. אמת שאנו מאמינים בה ברגע אחד, הורסת אותנו ברגע הבא."-מייקל איגן-המוות הנפשי.

כשהלכתי לטיפול הראשון שלי , הפסיכולוגית הציגה לי את תפיסת העולם הפסיכואנליטית כסוג של הכרה  בעיקרון המציאות  דרך הדימוי הבא: אנחנו לא יכולים לשנות את מבנה הבית, אנחנו רק יכולים לסדר את הרהיטים בתוכו בצורה שונה. המטפל הוא מעצב פנים.  ההכרה במגבלות המציאות או יש כאלו שיאמרו תפיסה שמרנית דרך הערך המסורתי והפטרוני שגבולות מגנים עלינו- היא אבן יסוד בתפיסת העולם של רוב הזרמים הפסיכואנליטיים עד היום. היעד הוא להחליף פנטזיה וחשיבה לא מציאותית בקבלה והשלמה תוך אבל של המציאות.  זוהי תפיסה מוסרית יותר מתפיסה מציאותית. כולנו מכירים אנשים שכוחם נובע מהתעלמות מצדדים של המציאות, לעתים הם נשיאים של המדינה החזקה בתבל.  התרפיה במובן מסוים רוצה שנאחז בעבר, אי אפשר לשנות את העבר היא טוענת, הכל נובע משם. היא מכחישה את אי הידיעה של המציאות, את חילוקי הדעות לגביה,  את השינוי המתמיד. את העובדה שהמציאות  מבטאת יותר הסכמות חברתיות מאשר אמת עמוקה. (פוקו טען שההגדרות החברתיות של ג'נדר אינן נגזרות מה"מציאות" יותר משרעיונות בדבר זכותם האלוהית של מלכים או הגבולות הנוקשים של הקסטות בהודו נגזרים מה"מציאות"). התרפיה דוגלת בהסתגלות חברתית כערך ולא בשינוי חברתי. היא עוד ביטוי של דרך האמצע, של דדלוס ולא של איקרוס. 

"רוב התאוריה הפסיכואנליטית כיום היא גרסה עכשווית של ספר כללי התנהגות: היא משפרת את הנימוסים הפנימים שלנו, מייעצת לנו איך להתנהג מבחינה מינית ( דבר המכונה בדרך כלל בגרות, או בריאות נפשית, או עצמי שאינו מרוכז בעצמו). מפחיד כמה מהר הפכה הפסיכואנליזה למדע התאוות השקולות וההגיוניות.." (אדם פליפס, 1996, 87.).

יעקב מישורי