ללמוד ציור: נקודת מבט-קרוב, רחוק. על שנוי הפרספקטיבה.

"יום אחד אני מדפדפת בספר העוסק בציירת האמריקאית ג'ורג'יה אוקיף. כשהזדקנה עברה לגור בניו מקסיקו וציירה

את הנוף שראתה סביב. ההרים שלה היו בגווני אדום חלודה חמים, טרה קוטה, צהובים, כמו קרומים גדולים,

והמישורים והשמיים נראו רק בקושי. 

בספר כתוב שהיא משלבת  שתי נקודות מבט, כך שאני כשאני מתבוננת בציורים שלה, נמצאת קרוב לגמרי,

ובה בעת הרחק הרחק מהדבר עליו אני מביטה, 

אוקיף עצמה קראה לנקודת המבט הזו faraway nearby, קרוב רחוק.

 בתחילת שנות השמונים צילם אותה הצלם  אנסל אדמס.  אדמס ואוקיף היו חברים ונמשכו לאותם נופים.

הוא היה צעיר ממנה ולמרות זאת הלך לעולמו כמה שנים לפניה, זמן לא רב אחרי שהתמונה צולמה:

בתצלום היא בת יותר מתשעים, תשעים ושתיים אני חושבת, לראשה מטפחת לבנה והיא לובשת

חולצה לבנה וג'קט שחור, לצווארה היא עונדת תכשיט  שנראה כמו משהו שיצרה מאדמה וחול ואור.

פניה כחושות, עורה כבר מעבר למקומט או למזקין, נראה כמו צוק בהרים, מכתש בירח או עצם שהשמש

הלבינה. מצחה רחב, מבטה תקיף, אפה ארוך כמו ענף עבה וחשוף, פיה דקיק ומתוח. אבי נראה כך

בשנים האחרונות. המצח , האף , הפה. הרגשתי כאילו שכחתי הכל, אבל עכשיו עמדה לרשותי 

התמונה של ג'ורג'יה אוקיף, שצילם אנסל אדמס. התבוננתי בפניה  וחשבתי על אבא שלי.

"אולי ניסע לניו מקסיקו?" הצעתי לבעלי

"אולי פשוט נשאר כאן קצת" אמר והניח ידו על ידי.

(חסרי הנחת-לין אולמן)

כאן על נקודת המבט המשתנה בזיכרון.

"הייתי מבוהלת עד אימה לחלוטין במשך כל יום מחיי, וזה אף פעם לא מנע ממני לעשות ולו דבר אחד שרציתי לעשות.

"אם אתה מצליח או לא, זה לא חשוב, אין דבר כזה. לעשות את הלא ידוע שלך -ידוע, זה מה שחשוב

. ולשמור את הלא ידוע תמיד מעבר לך".

"החלטתי לקבל כאמת, את המחשבות שלי עצמי" 

"דבר אינו פחות ריאליסטי מציור ריאליסטי,  הפרטים מבלבלים, זה רק על ידי בחירה, על ידי ויתור,

על ידי הדגשה, שאנחנו מצליחים לקבל את התחושה האמתית של הדברים".

כדי ליצור את העולם שלך-בכל סוג של אמנות נדרש אומץ.

אני לא יכולה לחיות כפי שאני רוצה, אני לא יכולה ללכת לאן שאני רוצה, אני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה,

אני לא יכולה אפילו להגיד את מה שאני רוצה,  החלטתי שאהיה טיפשה מוחלטת אם לא לפחות אצייר כמו שאני רוצה.

אתה אחד מהמחשבות הכי טובות שלי.