נקודת מבט-קרוב-רחוק

פסיכולוגים תל אביב: שנוי הפרספקטיבה.

נקודת מבט דינמית

"ואז הוא ממש חש את זה: יש צורות שונות של הסתכלות. צורה אחת של הסתכלות מאפשרת פשוט לראות חפצים, חפצים שימושיים של בני אדם, תמימים ומוחשיים. כאלה שמיד יודעים איך להשתמש בהם ולמה הם משמשים. אבל יש גם הסתכלות פנורמית, כללית יותר, והודות לה אפשר להבחין בקשר בין החפצים, ברשת ההשתקפויות שלהם. החפצים מפסיקים להיות חפצים, העובדה שהם משמשים למשהו הופכת חסרת חשיבות, רק מראית עין. עכשיו אלה סימנים שמצביעים על משהו שלא נמצא בתמונה, ששולחים אותך לחפש אותו מחוץ למסגרת הצילום. (ראו: היעדר בפסיכותרפיה ובאמנות) צריך להתרכז מאוד כדי להחזיק במבט הזה, שהוא בעצם מתנה, חסד." 'נדודים'- אולגה טוקרצ'וק.

כפסיכולוגים תל אביב כבר כתבנו בעבר על "המרחק הנכון" כתובנה פסיכולוגית. המרחק הנכון הוא תמיד דינמי. הוא תמיד מתח בין הקרוב המאפשר הזדהות והתמסרות, אובדן גבולות- אבל גם אובדן פרופורציות -אובדן התמונה הכללית. הפרספקטיבה הרחבה.

היתרונות בנקודת מבט רחבה

פול קונטי אחד הקולות הבולטים בפסיכיאטריה ההומניסטית בשנים האחרונות-מדבר על שיעורי הדת הנוצרים שלו כילד כשעורי חיים. בשיעורים אלו הציגו בפניו את רעיון הטוויה. האדם בתפיסה זו קרוב מידי (נמוך מידי) למציאות-הוא רואה את החוטים הנפרדים-אבל אין לו את הפרספקטיבה של האל על מנת לראות כיצד אלו נשזרים בתמונה הגדולה יותר. קונטי משתמש בדימוי זה כדי להעביר תובנה הקשורה לגיל. כוחם של הצעירים הוא אומר קשור בתשוקה שלהם לחיים, ביכולת שלהם להרגיש ולהתמסר לרגשות. אבל בדיוק איכות זו יכולה ליצור כאבים רגשיים רבים וייאוש. הם פחות מודעים לשינוי שהזמן מביא, הם בעלי חיים של הווה- וההווה הרגשי יוצר בהם אשלייה שהכאב שהם חשים ימשך לעד. נקודת מבט גבוהה יותר שמעניק הגיל רואה כיצד הכל משתנה, הכל עובר, יש בזה עצב אבל גם תקווה. מאידך מדבר קונטי גם על הרדוקציה או הכללות שיוצרת נקודת מבט גדולה, הפרטים שהולכים לאיבוד, הגוונים, הסתירות הפנימיות, המורכבות.

ג'ורג'יה אוקיף: "הייתי מבוהלת עד אימה לחלוטין במשך כל יום מחיי, וזה אף פעם לא מנע ממני לעשות ולו דבר אחד שרציתי לעשות."

היתרונות בנקודת מבט קרובה

כפסיכולוג בתל אביב-אני יודע שלא תמיד רמה גבוהה יותר של פרשנות מועילה. לעיתים עלינו לחזור לקרוב והבסיסי. ליזה פלדמן-בארט -פסיכולוגית וחוקרת מוח בתאוריה שלה על רגשות. טוענת שרגשות הן סוג של פרשנות או תחזית שהמוח יוצר. רגשות על פי פלדמן נוצרים על ידי התנסויות שנצברו ועל ידי למידה חברתית. הגרעין של הרגש הוא פעילות או תגובה גופנית שהמוח מפרש בצורה מסוימת. כך כעס הוא עוררות מסוימת הפונה כלפי החוץ בדרך מסוימת ונועדה ליצור תגובה של פעולה מסוימת. פלדמן מדברת על היכולת לשבור את הקישורים הללו בין התגובות הגופניות והרגשות והאפשרות התרפויטית בהגדרה שלהם מחדש. במידה רבה זה דומה למה שעושה המדיטציה או המיינדפולנס . כשאנו מרגישים רגש כל שהוא ההמלצה היא לחזור לגוף לדייק את התחושה הגופנית ככל האפשר המקושרת לרגש, ולשחרר אותה. התפיסה המזרחית של נון אטצ'מנט רואה את מקור הסבל באותו חיבור עמוק של עליית המדרגה ההכרתית האשלייתית.

אנקה הריס בספר שלה על תודעה מדברת על האינטואיציות שלנו בהקשר של קרוב ורחוק והדוגמה שהיא נותנת היא האמונה שכדור הארץ שטוח. כדור הארץ אמנם נראה שטוח מנקודת המבט שלנו, היא אומרת, ובכל המישורים הפרקטיים היומיומיים, הרגשיים והאינטואיטיביים- אין טעם לחשוב עליו ככדור. מהנדס שבונה בית לא בונה אותו תוך מודעות לכדוריות כדור הארץ וגם אין טעם שאדם המהלך ברחוב יחשוב על עצמו כמהלך וראשו כלפי מטה . הקרבה יוצרת אשלייה שמאפשרת לנו לתפקד. האופק שלנו מצומצם, כיוון שאופק פתוח יתר על המידה ופרספקטיבה רחבה מדי- יגרמו לנו ללכת לאיבוד. האם נכון לזכור שאנו בני תמותה וארעיים בכל רגע? היא שואלת. כשאנו נאבקים על קיומנו או על פרנסתנו- אין טעם שנעסוק בשאלות העמוקות של משמעות הקיום. הקרבה מקרקעת אותנו ומחברת אותנו למציאות.

חוג ציור מודיעין-אם אתה מצליח או לא, זה לא חשוב, אין דבר כזה. לעשות את הלא ידוע שלך -ידוע, זה מה שחשוב. ולשמור את הלא ידוע תמיד מעבר לך". ג'ורג'יה אוקיף: "אם אתה מצליח או לא, זה לא חשוב, אין דבר כזה. לעשות את הלא ידוע שלך -ידוע, זה מה שחשוב. ולשמור את הלא ידוע תמיד מעבר לך".

היכולת להחזיק בו זמנית בשתי נקודות מבט

אחת השאלות הפסיכולוגיות הנוגעות לאמנות- היא השאלה מה עושה עבודת אמנות טובה? אחת התשובות היא המורכבות או המתח של ריבוי נקודות המבט. היכולת להעביר הכללות ובו בזמן את הפרטים והגוונים. הדוגמה העולה בראשי היא הז'אנר של הרומן -ובעיקר -מלחמה ושלום של טולסטוי. אנו עוברים חיים שלמים עם הגיבורים והם אינם משועבדים לתמות כאלו ואחרות. הם פשוט חיים. ועם זאת הספר מציע גם קטרזיס מנקודת מבט גבוהה יותר-הכללות אודות החיים והמוות.

גם באמנות הפלסטית תובנה זו הופנמה על ידי אמנים מסוימים. כך הוקני יוצר את הקולאז'ים שלו המערבים נקודות מבט רבות בו זמנית. וכך ג'ורג'יה אוקיף עליה כותבת לין אולמן:

"יום אחד אני מדפדפת בספר העוסק בציירת האמריקאית ג'ורג'יה אוקיף. כשהזדקנה עברה לגור בניו מקסיקו וציירה את הנוף שראתה סביב. ההרים שלה היו בגווני אדום חלודה חמים, טרה קוטה, צהובים, כמו קרומים גדולים, והמישורים והשמיים נראו רק בקושי.

בספר כתוב שהיא משלבת שתי נקודות מבט, כך שאני כשאני מתבוננת בציורים שלה, נמצאת קרוב לגמרי,

ובה בעת הרחק הרחק מהדבר עליו אני מביטה, אוקיף עצמה קראה לנקודת המבט הזו faraway nearby, קרוב רחוק.

בתחילת שנות השמונים צילם אותה הצלם אנסל אדמס. אדמס ואוקיף היו חברים ונמשכו לאותם נופים.

הוא היה צעיר ממנה ולמרות זאת הלך לעולמו כמה שנים לפניה, זמן לא רב אחרי שהתמונה צולמה:

בתצלום היא בת יותר מתשעים, תשעים ושתיים אני חושבת, לראשה מטפחת לבנה והיא לובשת

חולצה לבנה וג'קט שחור, לצווארה היא עונדת תכשיט שנראה כמו משהו שיצרה מאדמה וחול ואור.

פניה כחושות, עורה כבר מעבר למקומט או למזקין, נראה כמו צוק בהרים, מכתש בירח או עצם שהשמש

הלבינה. מצחה רחב, מבטה תקיף, אפה ארוך כמו ענף עבה וחשוף, פיה דקיק ומתוח. אבי נראה כך

בשנים האחרונות. המצח , האף , הפה. הרגשתי כאילו שכחתי הכל, אבל עכשיו עמדה לרשותי

התמונה של ג'ורג'יה אוקיף, שצילם אנסל אדמס. התבוננתי בפניה וחשבתי על אבא שלי.

"אולי ניסע לניו מקסיקו?" הצעתי לבעלי

"אולי פשוט נשאר כאן קצת" אמר והניח ידו על ידי.

(חסרי הנחת-לין אולמן)

כאן על נקודת המבט המשתנה בזיכרון.

ג'ורג'יה אוקיף: "החלטתי לקבל כאמת, את המחשבות שלי עצמי"

ג'ורג'יה אוקיף: "דבר אינו פחות ריאליסטי מציור ריאליסטי, הפרטים מבלבלים, זה רק על ידי בחירה, על ידי ויתור, על ידי הדגשה, שאנחנו מצליחים לקבל את התחושה האמתית של הדברים".

ג'ורג'יה אוקיף: "כדי ליצור את העולם שלך-בכל סוג של אמנות נדרש אומץ. אני לא יכולה לחיות כפי שאני רוצה, אני לא יכולה ללכת לאן שאני רוצה, אני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה, אני לא יכולה אפילו להגיד את מה שאני רוצה, החלטתי שאהיה טיפשה מוחלטת אם לא לפחות אצייר כמו שאני רוצה.""אתה אחד מהמחשבות הכי טובות שלי."