איך מילים יוצרות רגשות — ולא רק מתארות אותם

“We are tempted to think that the action of language consists in describing things.”
— Wittgenstein

זהו חלק 3 מהמאמר על ויסות רגשי- לחלק 1 כאן

יש רגע כזה: משהו קורה — הגוף מתכווץ, הקצב משתנה, יש עומס, דריכות, אולי בלבול.
 ואז מגיעה מילה: “כעס”.

מרגע זה, הכול מתארגן אחרת.
 יש עכשיו רגש. יש לו שם. אפשר לדבר עליו, להסביר אותו, לנסות לשלוט בו.

אבל מה בדיוק קרה ברגע הזה?

אנחנו נוטים לחשוב שהמילה רק תיארה משהו שכבר היה שם.
 שהכעס הופיע — ואז קיבל שם.

אך ייתכן שהסדר הפוך.

ייתכן שהשפה אינה מצטרפת לחוויה שכבר התגבשה, אלא משתתפת בתהליך שבו החוויה נעשית למה שניתן לקרוא לו “רגש”. לא רק מתארת — אלא קובעת כיצד משהו מופיע מלכתחילה כמשהו שניתן לזהות, לשיים ולפעול עליו.

המושג “ויסות רגשי” נשען על הנחה סמויה: שישנו דבר־מה הנקרא “רגש”, המופיע בתוך האדם כיחידה מובחנת, ושעליו ניתן לפעול. השפה, במסגרת זו, נתפסת כאמצעי — כלי שמאפשר לזהות, לתאר ולנהל את אותו אובייקט פנימי. אנו נוטים לחשוב כי תחילה יש רגש, ורק לאחר מכן באות המילים.

אלא שהנחה זו מטעה. השפה אינה מצטרפת לחוויה שכבר התגבשה; היא משתתפת בתהליך שבו החוויה נעשית למה שניתן לקרוא לו “רגש”. היא אינה רק מתארת את המתרחש, אלא מעניקה לו מסלול הופעה מסוים, ובכך קובעת מה בכלל ייחשב לחוויה פסיכולוגית, ומה ייוותר מחוץ לשדה הקריאות.

בספרות הביקורתית על ויסות רגשי כבר מופיע ערעור נרחב על התפיסה של השפה ככלי ניטרלי. מחקרים קוגניטיביים מצביעים על כך שתיוג רגשי והערכה מחדש אינם רק מתארים חוויה אלא משנים את עוצמתה ואת איכותה; תיאוריות של הבניה רגשית מדגישות כי מושגים לשוניים משתתפים ביצירת רגשות; וביקורות פוסט־סטרוקטורליסטיות ונאוליברליות מראות כיצד שפת הוויסות פועלת כמנגנון של משמוע, המייצר סובייקט האמור להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, ולנהל את עולמו הפנימי בהתאם לנורמות של התאמה, שליטה ויעילות . בתוך מסגרת זו, השפה מתוארת ככוח כפול: היא מאפשרת ארגון, הבנה ופעולה, אך גם מקבעת, מסווגת ומצמצמת.

אולם חרף עוצמתה של ביקורת זו, היא נותרת ברובה במסגרת הנחה סמויה אחרת: כי ישנה חוויה רגשית הניתנת, לפחות עקרונית, לפני פעולת השפה, וכי השפה פועלת עליה, משנה אותה או מסדרת אותה מחדש. גם כאשר נטען כי השפה “בונה” רגשות, הבנייה נתפסת לעיתים קרובות כהוספת שכבה פרשנית או קטגוריאלית על תשתית חווייתית קיימת. במובן זה, הדיון נותר ממוקד בשאלה מה השפה עושה לרגש.

המהלך המוצע כאן מבקש להזיז את נקודת המוצא. השאלה אינה רק כיצד השפה משפיעה על רגשות, אלא כיצד מתאפשר מלכתחילה שמשהו מן החוויה יופיע כ“רגש” מובחן, כזה שניתן לזהותו, לשיימו ולפעול עליו. לא מה השפה עושה לאובייקט נתון, אלא כיצד היא משתתפת ביצירת התנאים שבהם אובייקט כזה נעשה אפשרי. במובן זה, הביקורת על שפת הוויסות אינה מסתכמת בביקורת על האופן שבו השפה מצמצמת חוויה; היא חייבת לכלול גם ביקורת על התנאים שבהם חוויה נעשית מלכתחילה ליחידה הניתנת להופעה כאובייקט.

מה שמופיע תחילה אינו בהכרח “כעס”, “חרדה” או “עצב” במובנם המובחן. לעיתים זהו מצב: דריכות גופנית, עומס, כאב שטרם קיבל צורה, קושי לשאת קרבה, הצטמצמות של העולם, פגיעוּת, או שינוי כללי בקצב שבו הדברים נחווים. זוהי חוויה רבת־ממדים — גופנית, זמנית, יחסית — שאינה מופיעה מלכתחילה כיחידה יציבה שניתן להצביע עליה.

כדי שמצב כזה ייעשה ל“רגש”, נדרש רצף של פעולות ארגון. תחילה מתבצעת בחירה: מתוך הריבוי וכיווני התנועה הרבים נבחר רכיב אחד והוא נעשה למוקד הקריאה. לאחר מכן מגיע שיום: הרכיב הנבחר מקבל שם — “כעס”, “חרדה”, “עצב”. בהמשך מתרחש בידוד: מה שהיה חלק ממכלול נעשה ליחידה מובחנת. לאחר מכן ייחוס: לא רק “יש כעס”, אלא “אני כועס”. ואז מופיעה העמדה מול עצמי: האדם מוצב כמי שיכול לעמוד מול מה שמתרחש בו, לזהותו ולפעול עליו.

רק לאחר רצף פעולות זה מופיע משהו שניתן לומר עליו: זהו רגש, הוא שלי, ועליי לנהל אותו.

מכאן שהשפה אינה רק מוסיפה שם למה שכבר היה שם. היא חותכת. היא מכריעה בתוך ריבוי. היא אינה רק מבהירה, אלא בוחרת.

עם זאת, חשוב לדייק: השיום אינו רק מנגנון של צמצום. לעיתים הוא מאפשר הבחנה, הקלה ואף ירידה בעוררות. פעולות כמו תיוג רגשי או הערכה מחדש עשויות לשנות את האופן שבו החוויה נחווית. אך דווקא משום כך יש לראות את השפה לא ככלי ניטרלי, אלא כפעולה כפולה: היא גם מאפשרת לחוויה להתייצב, וגם קובעת כיצד תתייצב. היא פותחת אופק של עבודה, אך במחיר של הכרעה בתוך ריבוי.

אלא שהשפה אינה קובעת רק את צורת ההופעה של החוויה; היא קובעת גם את זמנה. שפת הוויסות אינה מניחה רק שלבני אדם יש רגשות, אלא שעליהם להיות מסוגלים לדעת אותם בזמן. החוויה אמורה להיעשות במהירות מספקת בת־קריאה: להופיע כמשהו שניתן לזהותו, לשיימו ולפעול ביחס אליו. מכאן שהשאלה אינה רק מה אדם מרגיש, אלא מתי היה אמור כבר לדעת זאת. לא רק מה צריך להיות מווסת, אלא מתי כבר היה צריך להיעשות ניתן לוויסות. במובן זה, הוויסות הרגשי אינו רק טכנולוגיה של רגש; הוא משטר זמן של האופן שבו חוויה נעשית לאובייקט .

בנקודה זו, כל איחור בשיום — כל עמימות, כל מצב שאינו מתייצב במהירות לקטגוריה מוכרת — נוטה להופיע כחסר: כבלבול, כחוסר שליטה, ככשל בוויסות. אלא שלא כל מה שאינו מעובד הוא חסר. לעיתים, דווקא החוויה שטרם קיבלה שם היא המקום שבו משהו עדיין חי, עדיין לא הוכפף לידיעה, להסבר או לניהול. במובן זה, הכשל אינו תמיד באי־העיבוד; לעיתים הוא דווקא בעיבוד המהיר מדי.

הקשר בין שפה למדידה מחדד עוד יותר את המהלך הזה. שאלונים, סולמות דירוג ויומני רגשות אינם רק מתעדים חוויה קיימת. הם פועלים עליה. הם מלמדים מה נחשב חוויה, ובאיזה קצב עליה להיעשות קריאה לעצמה. הם מניחים שהחוויה אמורה להופיע כיחידה ניתנת לזיהוי, למספור ולהשוואה. המדידה מחלצת היבט מסוים מתוך המכלול, מקצינה אותו, ומייצבת אותו כאובייקט. מה שהיה חלק ממצב רחב נעשה ל“רמת חרדה”, “עוצמת כעס”, “מידת שליטה”. בהמשך, אובייקט זה מוחזר אל האדם כאילו היה החוויה עצמה — וכיעד לשיפור. כך נוצרת תנועה כפולה: החוויה נחתכת, והחיתוך נעשה לנקודת מוצא לניהול . (Barrett et al., 2007; Wittgenstein, 1953/2009).

מרגע שהחוויה נעשית ליחידה קריאה, ניתנת לשיום ולמדידה, קל גם להחזיר אותה אל האדם כמשימה פרטית. מה שנולד גם מתוך תנאי חיים, מוסדות, עומסים ויחסי כוח — מופיע כעת כקושי של הפרט לנהל את עצמו. השפה אינה רק מתארת את הבעיה; היא ממקמת אותה. במובן זה, שפת הוויסות פועלת כטכנולוגיה של העצמי: היא מייצרת אדם שאמור להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, ולפעול על עצמו בהתאם לנורמות של התאמה, שליטה ויעילות . מה שנחווה כיחסי, מוסדי, גופני או תלוי־קשר מוחזר אל תוך מרחב פנימי של ניהול. לכן, כאשר ילד מתקשה לשבת בכיתה, אדם נשבר תחת עומס כרוני, או מי שחי בתוך מערכת יחסים פוגענית קורס, התיאור במונחי “קושי בוויסות” אינו רק תיאור אחד אפשרי; הוא כבר ארגון של הבעיה באופן שמפרק מצב שלם לרכיבים שאפשר “לעבוד עליהם” .

עם זאת, אין הכרח לזהות בין שפה לבין שליטה. תיווך אינו חייב להיות ניהולי. השפה יכולה גם לשמש כהחזקה, כהשהיה, כמרחב שבו החוויה אינה נחתכת מיד לאובייקט. הביקורת על שפת הוויסות אינה דחייה של השפה, אלא של הצמצום שבו כל שפה נמדדת לפי מידת הצלחתה להפוך חוויה לבעיה בת־ניהול. אין די לומר שהוויסות מחזיר את האדם פנימה; השאלה היא איזה “פנים” הוא מייצר. לא פנים כמרחב של שהייה, הקשבה או טרנספורמציה, אלא פנים המאורגן כמערכת בקרה: לבודד, לזהות, לדרג, לבחור אסטרטגיה, לעקוב אחר תוצאה .

הבינה המלאכותית כחשיפה של מנגנון השפה

בנקודה זו נכנסת הבינה המלאכותית — לא כתוספת חיצונית לשדה, אלא כהקצנה של מה שכבר פועל בתוכו. לכאורה, מדובר רק בכלי חדש: מערכת שמסייעת לשיים רגשות, להציע פרשנויות ולהמליץ על אסטרטגיות ויסות. אך למעשה, הבינה המלאכותית אינה רק משתמשת בשפה; היא מפעילה אותה באופן שמבליט את תפקידה כטכנולוגיה של עיצוב חוויה. כדי שהמערכת תפעל, החוויה חייבת להופיע כנתון: משהו שניתן לנסח, למסור, לסווג ולעבד. האדם מתבקש לדווח, לתייג, לבחור קטגוריות, ולהציג מצבים כרצף סימנים הניתנים לעיבוד. במובן זה, הבינה המלאכותית אינה רק כלי המסייע לקרוא את החוויה; היא משתתפת בעיצוב האופן שבו החוויה נעשית קריאה מלכתחילה .

מכאן שהשאלה על הבינה המלאכותית אינה שאלה על טכנולוגיה בלבד, ואף לא רק על האינטראקציה בינה לבין האדם. היא שאלה על השדה שנוצר ביניהן — שדה שבו מוגדרים מראש התנאים של קריאות, תיווך ובעלות. בתוך שדה זה, לא רק הפעולות משתנות, אלא גם מה שיכול להופיע כחוויה ומה נדרש מן האדם להיות כדי שיוכל להופיע בתוכו .

מצד אחד, האדם משתמש במערכות אלו כדי לנסח, להבין, לשקף ולווסת את חוויותיו. אך מן הצד השני, עצם השימוש מחייב התאמה: כדי להיות מובן, עליו להופיע באופן שניתן לקריאה. האדם אינו רק מפעיל את הטכנולוגיה; הוא לומד להופיע בפניה — וממילא גם בפני עצמו — כמי שחווייתו כבר ערוכה בפורמט של נתון. לכן הבינה המלאכותית כחשיפה של מנגנון השפה, אינה משנה רק את דרכי הוויסות, אלא משתתפת בארגון מחדש של תנאי ההופעה של החוויה עצמה. היא אינה רק מוסיפה כלים לניהול רגשות, אלא מקשיחה את הדרישה שהחוויה תופיע מלכתחילה כמשהו שניתן לזהותו, לסווגו ולפעול עליו. ומה שאינו כזה — עמימות, ריבוי לא מוכרע, חיות שטרם קיבלה צורה — נדחק לשוליים או מופיע כחוסר.

אך גם כאן כדאי לדייק. אם נשארים ברמת השפה בלבד, עלולה להחמיץ נקודה נוספת: הבינה המלאכותית אינה רק שחקן בתוך שדה הקריאות, אלא גם חלק ממערך טכני־חומרי רחב יותר של זיכרון, קשב, הנחיה, שליפה, ממשק וחלוקת עבודה. לא רק האדם נעשה קריא למכונה; גם המפגש עצמו נעשה יותר ויותר מבוזר. במובן זה, השאלה אינה רק כיצד AI מקצינה את שפת הוויסות, אלא האם היא גם מחייבת לחשוב מחדש על מקום החוויה בתוך מערכת שבה זיכרון, פירוש ופעולה כבר אינם ממוקמים בסובייקט אחד סגור, אלא מתפזרים על פני מערך שלם של תיווכים .

אם כך, הבעיה אינה רק בכך שהשפה חותכת חוויה מורכבת ל“רגש”. הבעיה היא גם שהיא קובעת את הזמן שבו החוויה אמורה להיעשות קריאה, את הפורמט שבו עליה להופיע כדי להיות ניתנת לניהול, ואת האופן שבו היא מוחזרת לבסוף אל היחיד כמשימה שלו. הבינה המלאכותית אינה יוצרת מהלך זה מאפס; היא מקצינה אותו, ולעיתים גם חושפת את גבולותיו.

מכאן עולה גם השאלה להמשך. אם לא כל חוויה צריכה להיעשות מיד לאובייקט, ואם לא כל תיווך חייב להתכנס לניהול, כיצד ניתן לחשוב שפה אחרת? לא שפה שמוותרת על צורה, אלא שפה שאינה ממהרת לחתוך; לא שפה שמחליפה ניהול בריכוך, אלא שפה שמאפשרת לחוויה להישאר זמן־מה כמצב, כקצב, כמשהו שעדיין אינו ניתן להעמדה מלאה מול עצמי. במילים אחרות, השאלה כבר אינה רק מה השפה עושה לחוויה, אלא איזה סוג של תיווך מאפשר לה להופיע מבלי להיעשות מיד לאובייקט של ניהול. 

להמשך המאמר על ויסות רגשי