זהו חלק 1 מתוך סדרת מאמרים על ויסות רגשי. לחלקים נוספים: חלק 2 | חלק 3
מאמר זה בוחן את מושג הוויסות הרגשי לא כשאלה של יעילות בלבד, אלא כצורה מושגית, לשונית והיסטורית המעצבת את האופן שבו חוויה נעשית לאובייקט פסיכולוגי. הטענה המרכזית היא כי “רגש” אינו מופיע בשדה זה כיחידה נתונה מראש, וכי הוויסות הרגשי אינו רק פעולה על חוויה קיימת אלא חלק מתהליך שבו החוויה נחתכת, משוימת, נמדדת ומוחזרת אל היחיד כמשימה של ניהול. המאמר עוקב אחר תהליך זה דרך ניתוח של עמימות מושגית, שפה, מדידה, זמן, רטרואקטיביות, היסטוריה וטכנולוגיה; ובמיוחד דרך השאלה כיצד כלי מדידה, מסגרות טיפוליות ומערכות בינה מלאכותית מקבעים צורות מסוימות של קריאות עצמית. מסקנתו אינה הצעת מודל חלופי סגור, אלא ערעור על בלעדיותו של הדקדוק הניהולי ופתיחה מחודשת של השאלה כיצד חוויה נעשית לדבר שניתן לזהותו, לייחסו ולפעול עליו.[1]
מילות מפתח: ויסות רגשי; טכנולוגיות של העצמי; מדידה; קריאות עצמית; בינה מלאכותית; גנאלוגיה
מבוא
“The name of the thing is not the thing itself.”-(לה גווין, Earthsea)
המושג “ויסות רגשי” נראה היום כמעט מובן מאליו. קשה לדבר על פסיכולוגיה, טיפול, הורות, חינוך, זוגיות, טראומה, בריאות נפשית וחיי עבודה מבלי להיתקל בו. הוא נשמע צנוע, טכני, עובדתי: בני אדם חווים רגשות; רגשות אלה עלולים להיות חזקים מדי, ממושכים מדי, מבלבלים מדי או בלתי־מותאמים; ולכן נדרש תהליך של ויסות. אלא שדווקא האופן שבו המושג מחליק ללא התנגדות צריך לעורר חשד. לא רק משום שהוא נושא עמו נורמות מסוימות, ולא רק משום שהוא מחזיר אל היחיד את מה שנולד גם מתוך תנאי חיים, מוסדות ויחסי כוח. (Gross, 1998, 2015; Tamir, 2016).
הבעיה עמוקה יותר: נדמה שיש כאן דבר ברור — רגש, עצמי, ופעולה של עצמי על רגש — בשעה ששלוש היחידות הללו אינן מובנות מאליהן כלל. מהו בדיוק אותו “ויסות” שעליו השדה מדבר? האם הוא פעולה, יכולת, תהליך, מצב רצוי, או נורמה? ועל מה הוא פועל בפועל: על החוויה עצמה, על הפעולה, על האפקט שלה בעולם, או על עצם אי־התואם בין עולם חוויה מסוים לבין העולם המשותף שבתוכו הוא אמור להופיע?
המושג פועל לא למרות עמימותו, אלא בזכותה. “ויסות רגשי” נע בין כמה רמות ומשמעויות שונות של החוויה האנושית ומציג אותן כאילו היו דבר אחד: מה שנחווה בעוצמה, מה שמתבטא בפעולה, מה שמחולל אפקט בעולם, ומה שנקרא לבסוף ככשל בתיאום עם סביבה אנושית או מוסדית. במובן זה, העמימות של המושג אינה חולשה מושגית, אלא תנאי לשימוש בו: היא מאפשרת לו לקשור תחת שם אחד לא רק עולמות שונים של חוויה ופעולה, אלא גם רמות שונות של המתרחש והיחס אליו כאילו היו אובייקט יחיד וברור”
כדי שמהלך כזה יתאפשר, אין די בכך שהמושג יישאר עמום. החוויה עצמה נחתכת ומומרת: מתוך מצב, תהליך או עולם חוויה שלם נחתך “רגש”; הרגש הזה נעשה לאובייקט פנימי; ומולו מופיע עצמי שאמור לזהותו, להעריכו ולפעול עליו; ורק אז נעשית שאלת הוויסות אפשרית. מכאן שהמושג “ויסות רגשי” אינו רק מתאר אובייקט פסיכולוגי, אלא מעורב ביצירתו. הוא אינו אופן תיאור של האדם, אלא טכנולוגיה שבאמצעותה האדם מוצג לעצמו כמי שנדרש לנהל את רגשותיו
אם מושג הויסות נעשה אפשרי רק לאחר שהחוויה הועמדה כאובייקט פנימי, עולה שאלה נוספת: האם החוויה אכן מופיעה כך מלכתחילה. המהלך שיוצע כאן יוצא מן ההנחה כי “רגש” אינו פשוט נתון ראשוני של החוויה, אלא תוצאה של תהליך שבו מצב, תהליך או עולם חוויה נעשים לאובייקט הניתן לזיהוי ולניהול. אין מדובר רק במצבים שבהם הויסות נכשל, אלא בכך שהמושג עצמו פועל תמיד על חוויה שכבר עברה תרגום. (Barrett, 2017; Barrett et al., 2007).[2]
לכן הביקורת על המושג אינה יכולה להסתפק בשאלה אם הוא יעיל, מוסרי או רגיש להקשר. השאלה המכרעת היא כיצד הוא מייצר את היחידות שעליהן הוא טוען לפעול, ומה נעשה בלתי־נראה מרגע ומה נעשה בלתי־נראה מרגע שהן מתקבלות כמובנות מאליהן. לשם כך, יש להתחיל לא בכלי המדידה עצמם, אלא בשאלה מה בכלל מכנה השדה “ויסות רגשי”. לאחר מכן יש לבחון כיצד החוויה נחתכת כרגש וכאובייקט- כלומר, לא רק כיצד מתארים חוויה, אלא כיצד חוויה נעשית למה שניתן לתאר; ורק אז להראות כיצד מדידה, שפה, טיפול והיסטוריה מקבעים את החיתוך הזה ומחזירים אותו אלינו כמציאות טבעית.
מהו ויסות רגשי?
We are tempted to think that the action of language consists in describing things.”-(Wittgenstein)
המושג “ויסות רגשי” מופיע בשדה הפסיכולוגי, החינוכי והטיפולי כאילו היה שם לפעולה אחת מובחנת: אדם חווה רגש, והאתגר הוא לנהלו כראוי. אלא שכבר בתוך שימוש יומיומי זה מתברר כי אין מדובר בדבר אחד. “ויסות” אינו מציין ישות אחת, אלא כמה מושגים שונים—פעולה, יכולת, תהליך, מצב רצוי ונורמה—המתלכדים תחת שם אחד.
הבעיה אינה רק בכך שלמושג יש כמה מובנים. מה שמאפשר בכלל לדבר על “ויסות רגשי” הוא תנועתו בין המובנים הללו מבלי להכריע ביניהם, תוך הצגתם כאילו היו דבר אחד. הוא נע בו־זמנית בין תיאור של חוויה, הערכה של פעולה, מדד של תוצאה ודרישה נורמטיבית—מבלי להבהיר בכל רגע באיזו מן הרמות הוא פועל. במובן זה, העמימות אינה חוסר דיוק מושגי, אלא התנאי לכך שמנגנון כזה יוכל להופיע מלכתחילה: היא מאפשרת לקשור תחת שם אחד לא רק מישורים שונים של המתרחש, אלא גם כיוונים שונים—ולעיתים סותרים—של יחס אליו, ואף עולמות משמעות שאינם מתיישבים זה עם זה, ולהחזיר את כל אלה כבעיה אחת של ניהול עצמי.
כדי לראות זאת, יש לשאול לא מה פירושו של “ויסות”, אלא על מה הוא פועל בפועל. כאשר נאמר על אדם כי “לא וויסת את רגשותיו”, קשה לקבוע מה בדיוק עומד כאן לדיון. האם מדובר בעצם החוויה—הכעס, החרדה או העצב? האם מדובר בפעולה—צעקה, הימנעות, התפרצות? האם מדובר באפקט הנובע מן המפגש עם אחרים ועם המציאות—פגיעה באחר, שיבוש של סיטואציה, הפרת סדר? או שמא מדובר ברגע שבו עולם חוויה מסוים חדל להיות ניתן להבנה או לנשיאה בתוך הסביבה שבה הוא מופיע? השימוש במושג נוטה לעבור בין כל האפשרויות הללו מבלי להבחין ביניהן, וכך לאחד תחת שאלה אחת מה ששייך למעשה לחללים שונים ולעולמות שונים של משמעות, שכל אחד מהם היה מחייב הבנה אחרת לגמרי של עצם פעולת הוויסות הנדרשת.
אין אלה רק היבטים שונים של אותו מתרחש, אלא חללים שונים של משמעות: בכל אחד מהם משהו אחר עומד לדיון, ובכל אחד מהם גם השאלה מה נדרש “לווסת” מקבלת חוקיות אחרת. כך, באותה סצנה עצמה, ניתן לעבור ללא מאמץ מן האמירה “הוא כועס” אל “הוא פוגע”, משם אל “הוא לא מקשיב" ומשם ל "הוא הרסני ביחסים”, ולבסוף אל “הוא צריך ללמוד לווסת את עצמו”. המעבר הזה אינו רק תיאור של רצף סיבתי, אלא תנועה מושגית בין חללים שונים של הבנה — מן החוויה אל הפעולה, מן הפעולה אל האפקט, ומהם אל שאלת התיאום — שבכל אחד מהם משתנה גם משמעות הבעיה וכיצד צריך לפעול מולה. כוחו של המושג נובע מכך שהוא מוחק את המעברים הללו ומציגם כאילו היו מופעים של קושי אחד, פנימי ורציף, של ניהול עצמי.
בנקודה זו מתברר כי המושג חורג לא רק מן הדיבור על רגש במובנו הצר, אלא גם מן הדיבור על פעולה או אפקט בעולם. התביעה לוויסות אינה מופיעה רק כאשר נגרם נזק נראה לעין, אלא גם כאשר חוויה נעשית קשה להבנה, לנשיאה או למיקום בתוך סביבה משותפת. כך, ילד המסתגר בחדרו במשך ימים יקרא כמי שאינו מווסת, אף שניתן לחשוב על קושי בקצב, בעומס חושי או בפער בין עולם החוויה שלו לבין העולם בחוץ.
במקרים כאלה, “וויסות” אינו רק תגובה לעודף רגש, אלא שם לדרישה לכך שחוויה תיעשה ניתנת להכפפה או לתרגום בתוך תנאים נתונים. תיאום זה אינו סימטרי: ברגע שבו פער בין עולמות חוויה נעשה לבעיה, הוא חדל להיות פער הדדי והופך לדרישה חד־כיוונית — עולם אחד מוצג כמשותף, והאחר נדרש להיעשות ניתן לתרגום בתנאיו. במובן זה, “ויסות רגשי” אינו רק תיאור של קושי פנימי, אלא אחד האופנים שבהם תביעה הסתגלותית רחבה מקבלת ניסוח פסיכולוגי.
אם כך, קשה עוד להבין את “ויסות רגשי” כשם של פעולה אחת פשוטה וניטרלית. מדובר במבנה מושגי שבו חוויה, פעולה, אפקט ועולמות משמעות שונים נקשרים יחד—ומוחזרים אל האדם כבעיה אחת. לא מדובר רק בהיבטים שונים של אותו דבר, אלא בחללים שונים של חוויה ומשמעות, הנדחסים להופיע כאילו היו אחד.
משום כך, הביקורת על המושג אינה יכולה להתחיל בשאלה האם האדם מצליח או נכשל לנהל את רגשותיו, אלא בשאלה מה בדיוק נדרש כאן להיעשות ניתן לתרגום—ובתוך איזה עולם של משמעות.
מתוך כך מתברר כי השאלה הבאה אינה עוד מהו ויסות רגשי, אלא כיצד מתאפשר בכלל לדבר על חוויה במונחים של “רגש” שניתן לזהותו, להעריכו ולפעול עליו. כלומר, לא רק כיצד מנהלים רגשות, אלא כיצד החוויה עצמה נעשית לדבר שעליו ניתן להפעיל ניהול.
כיצד הוויסות נעשה אפשרי: מן עמימות אל אובייקט
“Every act of perception is to some degree an act of creation, and every act of attention is to some degree an act of exclusion.”— William James
אדם חוזר הביתה לאחר יום של השפלה בעבודה. הוא שותק, דרוך, קצר; בן זוגו מנסה לדבר איתו, ובתגובה הוא מתפרץ. אפשר כמובן לתאר זאת מיד בשפה המוכרת: הוא “לא וויסת את הכעס שלו”. אלא שניסוח כזה אינו רק תיאור — הוא תוצאה של שורה של הכרעות מוקדמות, שכבר ארגנו את המתרחש באופן מסוים מאוד .
כדי לראות זאת, יש להאט את המהלך.
בתחילה, מה שמופיע אינו בהכרח “כעס” במובן המובחן. הוא עשוי להופיע כדריכות גופנית, כעומס, כהשפלה שטרם קיבלה צורה, כפגיעוּת, כהיצרות של העולם, או כקושי לשאת קרבה. זוהי חוויה רבת־ממדים: היא מתפרשת על פני גוף, זמן, יחס לאחר, זיכרון וציפייה, ומתארגנת כתנועה משתנה ולא כיחידה יציבה. במצב זה, אין עדיין בהכרח דבר־מה שניתן להצביע עליו ולומר: זהו הדבר שיש לנהל.
כדי שתופיע יחידה כזו, נדרש מהלך נוסף — רצף של פעולות ארגון, שבאמצעותן מצב חי נעשה לאובייקט פסיכולוגי.
הצעד הראשון הוא בחירה. מתוך הריבוי נבחר רכיב אחד, והוא נעשה למוקד הקריאה. אפשר היה לבחור “פגיעוּת”, “בושה”, “עומס”, “התכנסות” או “שבר במפגש”; בפועל נבחר “כעס”. הבחירה אינה רק איתור של מה שהיה שם מלכתחילה, אלא הכרעה פרשנית באשר למה ייחשב עיקר ומה יידחק לרקע.
הצעד השני הוא שיום. הרכיב הנבחר מקבל שם: “כעס”. השם מעניק לו גבול מסוים וזהות יחסית, ומאפשר לחזור אליו. מה שהיה עד כה פיזור של מתחים, קצבים ורשמים נעשה ליחידה לשונית שניתן להחזיק בה.
הצעד השלישי הוא בידוד. “הכעס” חדל להיות רק אחת הדרכים לתאר את הסצנה, והוא מתחיל להופיע כרכיב מובחן מתוך מכלול החוויה. כעת כבר ניתן לומר לא רק “הוא התפרץ”, אלא “היה שם כעס”. החוויה אינה עוד מצב כולל, אלא מרחב שבתוכו ניתן להבחין באובייקט פנימי מסוים.
הצעד הרביעי הוא ייחוס. האובייקט אינו רק מזוהה, אלא מיוחס לאדם: לא רק “יש כעס”, אלא “הוא כועס”, ובהמשך גם “זה הכעס שלו”. ברגע זה נוצר מבנה כפול: רגש כאובייקט, ואדם שאליו הוא שייך. ההתרחשות כבר אינה רק מה שקורה, אלא משהו שלמישהו יש.
הצעד החמישי הוא העמדה מול עצמי. כדי שניתן יהיה לדבר על ויסות, לא די בכך שהכעס מיוחס לאדם; עליו גם להופיע כמשהו שהאדם יכול לעמוד מולו. כאן נוצר העצמי־המנהל: לא עוד אדם שמצוי במצב, אלא אדם שאמור לזהות את מה שמתרחש בו, להעריך אותו, ולבחור כיצד לפעול ביחס אליו. לא רק האובייקט מתייצב, אלא גם העמדה שמולו.. העצמי־המנהל שהמודל מניח הוא עמדה בעלת יציבות מפתיעה, המוצגת כבעלת פרספקטיבה רחבה ונקודת מבט חיצונית-זהו מבנה שהמושג זקוק לו מראש. כדי שיתאפשר בכלל לדבר על “וויסות”, יש להניח אדם היכול לעמוד מול מה שמתרחש בו, לזהותו, להפרידו ממנו במידה מספקת, ולפעול עליו. אלא שהנחה זו עצמה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. אם החוויה אינה אוסף של אובייקטים פנימיים אלא תהליך, תנועה או מצב תודעה, אז גם העצמי אינו יכול להיתפס כעמדה יציבה שמחוץ לה. הוא אינו רק מי שמתבונן בחוויה, אלא גם דבר־מה המשתנה יחד עמה.
מכאן שהקושי אינו מופיע רק כאשר העצמי־המנהל “אינו בנמצא” במצבים של הצפה, שבר או דיכאון. מצבים כאלה רק חושפים בחדות את מה שהמודל נוטה להסתיר גם במקרים הרגילים יותר: שהמרחק בין האדם לבין מה שמתרחש בו אינו נתון פשוט, ושהאפשרות להציב “רגש” מול “עצמי” כמושא לניהול היא כבר תוצאה של ארגון מסוים מאוד של החוויה. הבעיה, אם כן, אינה רק שיש רגשות שקשה לנהל, אלא שהמבנה כולו — רגש כאובייקט ועצמי כמנהלו — אינו מובן מאליו כלל. במובן זה, “כישלון הוויסות” אינו רק כישלון של אדם מול רגש נתון; לעיתים הוא הרגע שבו נחשפת אי־היציבות של התנאים שהמושג עצמו תלוי בהם.
הצעד השישי הוא ארגון סיבתי. כעת ניתן לשאול: מה הפעיל את הכעס? האירוע בעבודה? דבר־מה שנאמר בבית? החוויה מתחילה להיקרא רטרואקטיבית כשרשרת: טריגר, עלייה בעוצמה, תגובה. כלומר, לא רק ההווה נחתך, אלא גם העבר שלו מסודר מחדש בהתאם לאובייקט שנוצר.
הצעד השביעי הוא פתיחת אופק התערבות. מרגע שיש אובייקט, יש גם מה לעשות איתו: להכיל, להרגיע, לדחות תגובה, לנשום, לשיים, להעריך עוצמה, לבחור אסטרטגיה. בשלב זה החוויה כבר מאורגנת כבעיה ניהולית. לא עוד שאלה פתוחה של מה התרחש כאן, אלא שאלה מעשית של איך נכון היה לפעול ביחס למה שהוגדר.
רק לאחר כל הפעולות הללו מופיע המשפט: “הוא לא וויסת את הכעס שלו” — כאילו היה תיאור פשוט של המצב. אלא שכעת מתברר כי אין זה תיאור ראשוני, אלא תוצר מאוחר של תהליך ארגון: בחירה, שיום, בידוד, ייחוס, בניית עמדה, סיבתיות והתערבות.
אפשר לנסח זאת גם באופן מרוכז: המעבר מן ההתפרצות אל “כעס לא מווסת” כולל רצף של פעולות —
מצב רב־ממדי-עם תנועות לכיוונים שונים של חוויה
בחירה של רכיב אחד כמרכז
שיום וייצובו כיחידה
הפיכתו לאובייקט שניתן לעמוד מולו
והופעת עצמי כבעליו ומנהלו של אובייקט זה
ארגון סיבתי
פתיחת אופק ההתערבות
רק לאחריהן מופיע “רגש” כאובייקט, והאדם כמנהלו.
אלא שהרצף הזה אינו ניטרלי: כל אחד מן השלבים כבר מכוון על־ידי השאלה מה מתוך החוויה יוכל להיעשות ניתן לזיהוי, לייחוס ולהתערבות.
מכאן מתברר כי המושג “וויסות רגשי” אינו פועל על החוויה כפי שהיא מופיעה, אלא על חוויה שכבר הומרה לפורמט מסוים. הוא אינו רק מתאר אובייקט פסיכולוגי; הוא תלוי ביצירתו.
הדבר מתחדד כאשר בוחנים כיצד רצף פעולות זה נעשה יציב ומובן מאליו. בשפת היומיום, בשיח הטיפולי ובכלי מדידה מופיעה שוב ושוב אותה תבנית: יש רגש, יש עוצמה, יש טריגר, יש תגובה, ויש אסטרטגיה. תבנית זו אינה רק מתארת את המתרחש; היא מלמדת כיצד יש לארגן אותו.
כאשר אדם מתבקש לומר “כעסתי”, “הוצפתי”, “איבדתי שליטה”, או “הצלחתי להירגע”, הוא אינו רק מוסר מידע. הוא כבר פוגש את חווייתו בתוך מסגרת שמניחה כי ניתן לחלץ מתוכה יחידה מזוהה, להציבה כאובייקט, ולבחון את היחס אליה. השאלון, הסולם ויומן הרגשות אינם רק מודדים חוויה; הם מייצבים את הצורה שבה חוויה אמורה להופיע לעצמה.
אך התבנית אינה מסתפקת ביצירת אובייקט. היא מארגנת את החוויה בשלושה מישורים בו־זמנית: היא מייצרת יחידה (“כעס”); היא מסדרת את העבר כסיפור סיבתי; והיא פותחת את העתיד כאופק של התערבות.
שלושת המישורים הללו הם בדיוק התנאים לכך שהחוויה תיעשה בת־ניהול.
כך, מה שהיה מצב מורכב של מתחים, קצבים, יחסים ופערים — נעשה למערכת ניהולית: משהו עלה, זוהה, הוגדר, ונעשה למושא של עבודה.
גם כאשר שיח הוויסות אינו ממקם את הבעיה בפעולה אלא--- ברגש עצמו — “אתה כועס יותר מדי”, “אתה מרגיש יותר מדי”, “החרדה חזקה מדי” — אין הוא יוצא מן המבנה הניהולי שתואר כאן. להפך: הוא מעבירו צעד אחד פנימה. החוויה עצמה מומרת ליחידה מדידה, ניתנת להשוואה ולהערכה, ומוצבת על ציר של עוצמה, משך והתאמה. כך גם רגש שאינו מתבטא בפעולה נעשה לאובייקט שעל האדם לזהות, לשאת, למתן או לשנות. לא רק ההתנהגות נדרשת להיות מווסתת; גם עצם ההרגשה נדרשת להופיע בצורה הראויה לניהול.
בנקודה זו מתברר כי אין די לומר שהמושג “עמום”. עמימותו אכן מאפשרת לו לנוע בין מישורים שונים של החוויה, אך כדי לפעול בפועל עליו גם לבצע הגדרה: לחלץ מתוך הריבוי יחידה, ולהעמידה כאובייקט. תנועתו היא אפוא כפולה — מן העמימות אל החיתוך, ומן החיתוך אל האובייקט.
אלא שגם תיאור זה עדיין חלקי. הוא עשוי להישמע כאילו תחילה נחתכת החוויה ל“רגש”, ורק לאחר מכן מופיע הממד הניהולי כתגובה לאובייקט שכבר נוצר. אך רצף כזה מטעה.
החיתוך עצמו אינו מתרחש בחלל ניטרלי. הוא כבר מוכוון על־ידי מה שיוכל להיעשות מזוהה, מיוחס וניתן להתערבות. לא כל רכיב של החוויה נחלץ מתוכה, אלא דווקא זה שיכול להיתפס כיחידה שניתן לעבוד עליה, לייחס אותה, לסדר אותה כסיבתיות ולפתוח ביחס אליה אפשרויות פעול,ובתוך כך גם נקבע מה בו ייחשב לבעיה ומה יישאר מחוץ לתחום ההתערבות.
במובן זה, האובייקט של “הרגש” אינו רק תנאי לוויסות הרגשי; הוא גם תוצר של אופק ניהולי שקובע מראש איזו צורה של חוויה תוכל להיחשב רלוונטית. האפשרות לנהל אינה באה לאחר החיתוך — היא פועלת כבר בתוכו.
“רגש”, אם כן, אינו רק רכיב שמתגלה בתוך החוויה, אלא פורמט שבו החוויה נעשית בת־ניהול.
מתברר אפוא כי “וויסות רגשי” אינו רק תוצאה של ארגון החוויה, אלא גם אחד העקרונות שבאמצעותם היא נחתכת ומקבלת את צורתה.
אם הוויסות הרגשי נעשה אפשרי רק לאחר שהחוויה נחתכת, מיוצבת כ“רגש”, ומוצבת מול עצמי שאמור לזהותה ולנהל אותה, עולה כעת שאלה אחרת: כיצד חיתוך זה מקבל יציבות, תוקף וסמכות בפועל. כאן נכנסת המדידה. לא כשלב מאוחר המגיע לאחר שהאובייקט כבר נתון, אלא כאחת הפרקטיקות שבאמצעותן האובייקט נעשה יציב מלכתחילה. שאלונים, מטלות מעבדה, מדדים פיזיולוגיים ודיווח עצמי אינם פועלים רק על חוויה קיימת; הם מייצבים כתקפה צורה מסוימת שבה החוויה אמורה להופיע — כיחידות מובחנות, ניתנות לזיהוי, להפרדה ולהשוואה. כך, המדידה אינה פותרת את השאלה מהו רגש; היא עוקפת אותה באמצעות התנהלות עקבית כאילו הרגש כבר נתון כאובייקט ברור. דווקא באמצעות ההשעיה הזו של השאלה המושגית, היא מקנה לחיתוך תוקף מעשי: מה שניתן למדידה נעשה למה שישנו.
לכן המדידה והשפה אינן רק פועלות על אובייקט קיים; הן משתתפות בייצובו. השלב הבא הוא לבחון כיצד קיבוע זה פועל בזירה שבה הוא נראה ניטרלי במיוחד: כלי המדידה.